יום חפירות בצומת מצליח שמול שכונת הנרקומנים של רמלה. יזמים חוברים לקבלנים שחוברים לפוליטיקאים מקומיים והנה עוד שטח חקלאי "מופשר" לטובת שכונת לגו יוקרתית בפאתי העיר שחוברה לה יחדיו. הבעיה שיש במקום אתר ארכיאולוגי שצריך לחפור, לתעד ולפנות לפני שיבואו הדחפורים של המועצה המקומית.
הצוות הארכיאולוגי מורכב ממנהל חפירה שאחראי על האופרציה המורכבת כולה, ממנהלי שטחים שמופקדים על חפירת אזורים מסוימים באתר, מעוזרי מנהלים שמסייעים להם ומפועלים שחופרים.
גם לפועלים יש מנהל ראשי – "ראיס" זה שעומד בקשר עם מנהל החפירה, שקובע כמה פועלים נדרשים בכל יום והוא זה שגם משלם להם משכורת בכל יום חמישי בשבוע. יש גם "ראיסים" קטנים יותר, בעלי הרכבים שמסיעים את הפועלים למלאכת יומם. הראיסים גובים 25% משכרם של הפועלים שעומד על 100 שקל יומית.
הפועלים נפלטים בשש בבוקר מהטרנזיטים המקרטעים של הראיסים קבוצות- קבוצות: מישובי הבדואים בנגב, ממזרח ירושלים ומעזה. לבדואים לוקח שעתיים להגיע ולעזתים חצי לילה. הפועלים מרמלוד באים כמו אפנדים ברגל. להם אין ראיסים.
כל קבוצת פועלים נבדלת מרעותה, כל קבוצה מדורגת ביחס לאחרת בסולם מעמדי מובחן ומוגדר היטב: הכי נחשבים אלה מרמלוד, אחריהם הבדואים, אחריהם המזרח ירושלמים. העזתים ממוקמים למטה למטה בסולם המעמדות. אף קבוצה אחרת לא מוכנה לעבוד אתם. כל מילה לא במקום, כל רמז לפגיעה בכבוד, כל מבט עקום יכולים להביא לכך שהעניינים יצאו מכלל שליטה וכשכלי החפירה נמצאים בטווח יד – זה יכול להיות מסוכן. גם ככה השמש הקופחת של יולי-אוגוסט לא מוסיפה אורך רוח לאף אחד וגם לא מעי האדמה שפולטים עלינו אדי רעל.
הוחלט שאני אקבל את הפועלים העזתים. בשטח החפירה שלי התגלו בניין חווה ומתקני תעשייה מהתקופה הביזנטית מעל לשכבת ישוב קדום מהברונזה הקדומה. מרחק העומק התרבותי-חומרי קטן בהרבה מהמרחק של ציר הזמן: בין שתי התקופות מפרידות 3000 שנה ו-70 ס"מ בלבד.
העזתים עובדים בחריצות מופגנת. הם מרבים להתייעץ, להפגין בקיאות במלאכתם. קורעים על ברכיהם, שפופי גב, מגרדים בשפכטלים עפר תחוח בין המתקנים, חופרים בזהירות בין אבני הקיר. אוספים כל בדל חרס לדליים השחורים. מרוקנים את העפר למריצות שמובלות לתעלות שפוכת. שנים רבות של עבודה בבניין עושות את שלהן, רק שהפעם הבתים נבנים הפוך – מלמעלה למטה.
"אנחנו פועלים טובים, נכון"? שואל אותי הראיס של העזתים ואני מסכימה אתו. מעודד מתשובתי הוא פונה בצעקה לאחד מפועליו שיזהר יא עמי, כמעט הזזת אבן בקיר של הביזנטים. אני מתבוננת בהם : אנשים לא צעירים, רובם בני חמישים, חלקם אפילו יותר, כמעט בגיל של אבא שלי. נדמה שלכולם פנים דומות – זיפים, שפמים שחורים, מבט שפול. אנשים שכבר השלימו מזמן עם מקומם בשוליים. האם אי פעם העזו לקוות ליותר, העזתים?
בהפסקת הבוקר הם פורסים שקיות ניילון, מחלקים ביניהם פיתות וקופסאות שימורים דמויי "לוף" שהביאו מהבית. אחר כך מקנחים בקפה בספלי חרס קטנים. הם מציעים גם לי ספל. אני מסרבת בנימוס. לפני שהם חוזרים לעבודה הם מוציאים סיגריות, מעשנים. ריח עשן מתוק וחזק נפלט מפיהם, סוגר עלי מסביב עד שנדמה לי שהוא גוזל ממני את מעט החמצן שנותר באוויר החם והדחוס ממילא.
אני ניגשת לראיס שלהם בהליכה נחושה וכועסת ומבקשת שיגיד להם שלא יעשנו פה חשיש. הוא שוקל את דברי בחומרה, מרחרח, בודק וחוזר אלי בחיוך גדול: "חס וחלילה גברת. חארם להגיד על הפועלים שלי כאלה דברים. זה הטבק שאנחנו ככה לבד עושים בעזה. יותר זול מסיגריות רגילות".
תגובות
מקרב לב
עם חיוך אנושי כזה עקום, עצוב
על ההירככיות האנושיות שאין להן קץ
ועל הטראגיוּת המסויימת של חברת חמולות- שבטית
שלמעשה אינה שונה בהרבה מן החברה בה אנו מתנהלים
אשר גם בה יש ראיסים ועושי דברם
אבל זה כבר סיפור אחר
יפה מאוד. פעם היינו כמו הפועלים הכי קטנים, היום אנחנו הראיסים של הראיסים
אכן כן. איכשהו נדמה שבסערת הקרב אנחנו שוכחים שיש שם בעיה כלכלית חמורה.
גם בימי רגיעה רוב האנשים חיים שם בתנאים של עולם שלישי.
תודה על כתבה אנושית ומלאת חמלה. זה הרבה בימים אלו.
משפט נפלא שההמשך שלו שובר לב כי בינינו לבינם
מפריד אולי קו גבול אבל בעצם תבל שלמה
התיאור שובר הלב הזה שלך, מעלה שוב את הכשלון הגדול של הסוציאליזם שחושב שהמין האנושי רוצה שיוויון ולא מבין שהמסכן מחפש לו מסכן ממנו כדי שיוכל לדרוך עליו, בדיוק כמו המדכא שדורך עליו עצמו.
גם לי תמיד נצבט הלב כשאני רואה מישהו שמבחינת הגיל יכול היה להיות אבא שלי נאלץ להתקיים מעבודה "שחורה" ולחיות מיום ליום – בבוץ.
זוהי מערכת הקאסטות שלנו והיא אכזרית במיוחד כי אף אחד לא קורא לה ככה.
ועל זה אמר ג' אורוול :"כל החיות שוות, אבל יש חיות שוות יותר"..