מזרחיוּת דמיקולו (הרהורים בעקבות מאמריה של אוה אילוז במוסף הארץ)

גם אני כמו רבים אחרים, קראתי בעניין רב את סדרת המאמרים של אוה אילוז במוסף עיתון הארץ על אפליה עדתית בישראל ("עייפנו מהעדתיות", 24.2, "אשכנזים במדינה מזרחית", 16.3, "אפליה: מדריך למשתמש", 4.4). לאלה נוספו תגובות הקוראים, ותגובות הקוראים לתגובותיהם של האחרונים, ודומה שההמולה עדיין שוקקת ויתרה מזאת – היא לא הולכת לשום מקום.

אני חייבת להודות שדבריה של אילוז עוררו בי תחושות הזדהות לצד תחושות עמומות של בלבול: על אף רצוני לא הצלחתי למצוא בי די זעם, די בהירות, די אוטנטיות בנוגע למזרחיות שלי. סוג של מזרחית דמיקולו אני. התנכרתי למזרח והמערב התנכר לי, כתב אלבר ממי בספרו "נציב המלח", ודומה שהתנכרות זו החלה זמן רב לפני שנולדתי, כבר בראשית חייהם של הורי-הורי שבחרו לנקוט צד – להעדיף את הצרפתיות הקולוניאליסטית על פני תרבותם הקודמת שעוצבה בהשפעת העממים והקבוצות שהתגוררו בקרבם: מוסלמים עירוניים, כפריים ברברים, איטלקים, סיציליאניים, מלטזים, ספרדים ומה לא. שקשוקה ים תיכונית.

***

אילוז, כך קראתי בויקיפדיה, נולדה בפס שבמרוקו ובגיל עשר היגרה עם משפחתה לצרפת שם עשתה את לימודי התואר הראשון שלה בפריז בתקשורת וספרות. את התואר השני עשתה באוניברסיטה העברית ואת השלישי בפנסילבניה. כשחזרה לישראל, לימדה באוניברסיטת ת"א ומאוחר יותר באוניברסיטה העברית, שם מונתה לפרופסור מן המניין. העובדה שהתחנכה ועשתה את חוק לימודיה בצרפת ובארה"ב, אפשרה לה להתברג באקדמיה הישראלית בקלות רבה יותר. המסלול הביוגראפי צרפת-ישראל, גם אם הוא כולל תחנת "מרוקו" אי שם בילדותה, עדיף פי כמה על מסלול שכולו ישראל ללא תחנות ביניים

בניגוד למשפחתה של אילוז, משפחתי בחרה להגר לישראל מצרפת אחרי שאחיי ואני נולדנו שם. אחי הגדול הגיע לכאן כשהיה בכיתה ג', אחי הצעיר ואני הגענו קטנים יותר, בגיל 5 ו-4. כל הגירה היא קשה  -אך יש הגירות קשות יותר. מי שהגיע מארצות צפון אפריקה לצרפת בשנות ה- 60- וה- 70 כבר היה מעורה היטב בשפה ובתרבות, פרי שנות השפעה קולוניאליסטית ממושכת של "המדינה האם". המהגרים היהודים מארצות המגרב נטמעו בתוך התרבות הצרפתית הגדולה על יסוד ערכי החירות, השוויון והאחווה של הרפובליקה. הגירתם של הוריי לישראל לוותה בשבר עמוק ומשמעותי מהגירתם הקודמת מתוניס לצרפת, קצת לפני נישואיהם. הזרות, הניתוק, הבלבול שלהם הורגש על ידינו היטב. מסיבה זו אני סבורה שאילוז לא צריכה להתפלא על כך שמספר האינטלקטואלים היהודים ממוצא  צפון אפריקאי בצרפת גדול באופן ניכר וחסר פרופורציות ביחס למספרם בישראל.

נקודה נוספת ששווה לתת עליה את הדעת הוא מצבה העגום של ההשכלה הגבוהה בישראל. לא צריך להרחיב והדברים ידועים היטב לכל מי ששם את רגלו באקדמיה: האטימות, הסטגנציה, הדיכוי היצירתי, העדר המעוף, תקרות הזכוכית  ומה לא. יש שמתפלאים על מספרם הנמוך של קבוצות מוחלשות בעמדות בכירות ואני דווקא מתפלאת על  אותו מיעוט קטן ועיקש, שכנגד כל הסיכויים, מצליח מדי פעם להשתחל פנימה , אל לב המאפליה שאין אכזרית ממנה כדי לעורר איזה שינוי.  5.9% – זהו מספר לא מבוטל בכלל, שמצריך  לדעתי ועדת חקירה

***

מה שלומך?

בסדר, תודה.

אגב סיימתי לקרא את המאמר המסכם שכתבת על הדוקטורט שלך. הוספתי כמה הערות. אני מציע שתגישי אותו למערכת כדי שיכניסו אותו לחוברת הבאה.

כבר הגשתי וקיבלתי תשובה.

כן?

העורך כתב שהוא נדחה.

?

 (שתיקה)

הם אמרו לך למה?

לא. רק אמרו: החלטנו שהוא לא מתאים וזהו בלי שום נימוק או הערות לתיקון.

 (תדהמה, השפלת מבט).

לא נורא…

את יכולה לשלוח אותו לעוד כתבי עת, את יודעת. אני יכול להמליץ לך על כמה.

לא יודעת, אני אחשוב על זה. אני די עייפה מכל הסיפור הזה. גם ככה הם מפרסמים בעיקר את המאמרים של עצמם. תודה, בכל אופן.

 (שיחה שהתקיימה עם אחת-לא משנה-מאיזו-עדה עם המנחה שלה)

פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק.

תגובות

  • שרון  On אפריל 15, 2012 at 11:49 am

    לנסות להתברג באקדמיה ולשרוד שם זה סיוט שאין כדוגמתו וזאת הסיבה שאת הדוקטורט כבר לא אעשה בחיים האלה, לצערי. למרות היכולת הגבוהה.

    • nataliemessika  On אפריל 15, 2012 at 3:45 pm

      שרון – מסכימה, בהחלט סיוט. באופן פרדוקסלי, הרבה יותר פשוט לעשות ד"ר בחו"ל מאשר כאן בארץ.

  • ריבר סונג  On אפריל 15, 2012 at 1:02 pm

    אילוז מעירה בי נושאים שאף פעם לא הצלחתי לתייק היטב. כמעורבבת, דימיתי שאני מעל מעבר לשיוך עדתי. כדוקטורנטית ופוסט-דוקית, חשבתי שאני חלק מאותו 'מיעוט קטן ועיקש'. כבר חצי שנה שאני מחוץ לאקדמיה, ומלבד ההבנה שטעיתי, עדיין לא הצלחתי לתייג היטב את הדברים האלו.
    אני שמחה שאת נותנת דעתך לנושאים האלו. זה גם מעניין וגם עוזר לעשות סדר במחשבות עליהם.

    • nataliemessika  On אפריל 15, 2012 at 3:50 pm

      אילוז עוררה דיון מעניין ורציני, דווקא משום שקשה לתייג אותה באחת הקטגוריות המוכרות בשיח הזה. מעניין יהיה לקרא את המחשבות בנושא בבלוג שלך…

      • ריבר סונג  On אפריל 16, 2012 at 5:34 am

        כנראה שרחוק היום שבו מחשבות בנושא יעלו בבלוג שלי: הדברים עדיין אפויים למחצה ומאוד לא מאורגנים במחשבותי.

    • ז'ניה  On אפריל 15, 2012 at 5:06 pm

      איזה ניק מושלם לארכיאולוגית!

  • shaultweig  On אפריל 15, 2012 at 2:57 pm

    שלום לכולם

    אני מקנא במואיז בן הראש

    למואיז בן הראש דרש לסתום את הפה משה גרנות, לי דורש לסתום את הפה משתתף המכונה בשז"א במגזין הבלוגים במחשבה שניה.

    שאול אינו ה ISSUE אלא החסות והלגיטימציה שהוא מקבל כאן

    ולמה לסתום לי את הפה ??

    כי כתבתי את הדברים האלה

    היה פרהוד, היה גרוש המוני של 120,000 מיהודי עיראק ב 1951 , עיראק הפכה לגהינום עלי אדמות מאז ההפיכה ב 1963. אבל זוהי חצי אמת שנוחה מאוד לממסד האשכנזי , חציה השני של האמת הוא חשבון קשה מאוד עם ממשלת ישראל והסוכנות היהודית.

    כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק, חשוב גם להזכיר שיהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים.

    ציון הפרהוד הוא זכרון לדם השפוך ולא כתב מחילה או אינדולגנציה לדיכוי וניחשול המגורשים מעיראק בידי התנועה הציונית.

    • nataliemessika  On אפריל 15, 2012 at 3:53 pm

      שאול – אני לא יודעת מי זה משה גרנות. בכל מקרה אני לא מחבבת שיח של אנשים שמבקשים לסתום את הפה זה לזה. אתה צריך להמשיך לכתוב את אשר על לבך, בלי קשר לתגובות מאנשים אחרים.

  • שוֹעִי  On אפריל 15, 2012 at 3:02 pm

    נטלי יקרה,
    על אף שעיניי אמנם רואות את שיעורם המועט של בני עדות ספרד והמזרח באקדמיה, אני עדיין חושב כי לא מדובר בסיפור עדתי, אלא בסיפור על קבוצות כח המקבלות לתוכן רק את אנשי שלומן,
    כלומר את הדומים להם ואת אלו שאין סיכוי שיערערו את מעמדן של קבוצות הכח. הטרגדיה של המזרחיים היא כי במיקרים רבים הם אינם נתפסים כאנשי שלומן של האליטות, אם בשל כך שלא
    גדלו במקומות הנכונים, או שהו במוסדות החינוך הנכונים, אם משום שהם נוטים למסורת, ואם משום
    שאזנם של קובעי-המסמרות לא מצליחה להתרגל לחי"ת ועי"ן.
    מבחינה זאת, כבר הבנתי בשנים האחרונות, כי מסלול הקידום האקדמי אינו תלוי רק בפירסומים ובהכרה מדעית בין לאומית, אלא בתפיסת החוקר הצעיר(על ידי בעלי הדעה) כבן הקבוצה; אם הם מזהים אותך כבא מן החוץ, גם אם יחלקו לך שבחים, עדיין יימצא תמיד התירוץ מדוע עדיין אינך יכול להיכנס פנימה. למשל, אעיד כי במקרה שלי השתמשו כבר "הקובעים" בתירוץ לפיו אני היסטוריון אינטלקטואלי ולא פילוסוף (את כל לימודיי עשיתי בפילוסופיה ושם גם ביקשתי להתקדם), בגימגום שלי (לא עזרה מחאת המוחים על כך שהשיעורים שלי זוכים לחוות דעת מצוינות מן הסטודנטים), אחר כך גם התחלתי לקבל הודעות על זכיות בפרסים ארציים יפים, ואז פתע לא קיבלתי אותם, מבלי שניתנה לי רשות לערער (כלומר בכירים מאוד במערכת מחו על העוול, הבטיחו לי שישיבו את הדברים אל הסדר הטוב, ובפועל לא עשו דבר), ובדיעבד התברר כי אחד הבכירים שתה את הכסף למען אחד מתלמידיו, בני טיפוחיו.הייתי מפרט עוד ועוד, אבל זוהי התנהלות המאפיינת את עולם האקדמיה כולו.
    יכול אני לומר כי קו מסויים מאפיין גם את מדעי הרוח של בר אילן וגם את מדעי הרוח של אונ' תל אביב: שם מקדמים נערים/ות פוסטר של הציונות הדתית (בני עקיבא, ישיבות הסדר, ישיבות גבוהות; עוזר מאוד להיות מקושר למפלגת "הבית היהודי", ולשר המשפטים–יעקב נאמן, אפילו עוזר מאוד) ושם מקדמים נערים/ות פוסטר של השמאל החילוני הרדיקלי, וככל שהדתיים והימניים נבזים הם בעיניהם כן ייטב (אני מניח כי להיות נתפס שם כאיש מפלגת חד"ש, הוא דבר מאוד בלתי מזיק).
    כמובן, לעתים עילויים בעלי נטיה מזוכיסטית מצליחים להידחק פנימה איכשהו, אבל אם לא יפתחו עור של פיל ואגרוף של ברזל יידאגו מדיי פעם בפעם להיכנס בהם ברוב כח ועוז.
    אני, שביר בהרבה, הצלחתי אייכשהו למצוא לי מקום מוצל, בינתיים. עדיין לא ממש אופטימי ביחס למה שיהיה.

    • nataliemessika  On אפריל 15, 2012 at 4:40 pm

      שועי יקר,
      אני כל כך מבינה על מה אתה כותב ואני די נוטה להסכים אתך. אולי זה באמת סיפור של אנשי שלומינו מול אנשי האי (שלומינו).
      ובכל זאת – עדיין המספר המועט של הנשים באקדמיה, בעיקר בדרגות מרצה בכירה ומעלה דורש הסבר נוסף. לעתים קרובות נשים נאלצות לבחור בין חיי משפחה/ הורות לבין קריירה אקדמית או אחרת, משהו שלא עולה בדעתם של גברים, למשל, כי אצלם אפשר גם וגם.
      זה אומר משהו על החברה שלנו, שאולי היא לא כל כך מתקדמת, מערבית ופלורליסטית כמו שנדמה לנו.

      אני מסכימה אתך גם שהרבה יותר קל לעשות העתק/ הדבק לתמונות פוסטר – איך צריך להראות מרצה מן השורה, איך צריך לדבר ומה צריכות להיות דעותיו הפוליטיות. אבל אני חושבת שלפעמים כל מה שנחוץ הוא סדק צר שדרכו אפשר להשחיל רגל, יד, משהו. ואז אולי נולדת הזדמנות לשינוי.
      לפני כמה שנים משהו פתח לי סדק כזה, אבל הוא התפוגג ברגע שהתפקיד שלו עבר למישהו אחר. אולי זה עוד יקרה לי שוב, אבל אני לא אופטימית.
      בינתיים אני מקווה בשבילך שלא תשאר במקומך המוצל, ושתחזור חזרה למקום יותר מואר.

  • יריב  On אפריל 15, 2012 at 3:53 pm

    כבלתי מלומד בעליל – אפילו ללא תעודת בגרות – קשה לי להבין:
    מדוע להצטרף לחבורה כזו?! מי תהיו אם תצליחו לחדור לשם?
    בהצלחה בכל מקרה…

  • nataliemessika  On אפריל 16, 2012 at 6:24 am

    למה לחדור?
    א. בגלל האתגר,
    ב. בגלל האפשרות (הקלושה אמנם), שאפשר גם אחרת
    ג. בגלל הנוחות שבמנעמי השיטה (אבל את זה לא נעים לומר בפה מלא)..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 47 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: