ארכיון חודשי: אוגוסט 2008

לוחמה בשטח חפור

פגשתי אותו לראשונה בשנת  1999 – הוא פרופסור לארכיאולוגיה במוסד מכובד מארץ מכורתי צרפת, ואני  רק החלתי את צעדי הראשונים והאופטימיים (עדיין)  בלימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטת ת"א.
הוא היה צריך ממני עבודה קטנה לא מאד מסובכת לטענתו לפחות: הדמיה ממוחשבת של אתר בשפלת יהודה שאותו חפר מדי שנה. מאחר וכבר היה לי קילומטרג' לא קטן של תיעוד ממוחשב של אתרים מורכבים כמו בית שאן  ופומפיי– שמחתי על ההצעה. כמה מסובך זה יכול להיות לתעד אתר מתקופת הברונזה?
כמו במקרים אחרים – האופטימיות הזו שלי התבררה כשגויה לחלוטין.

ראשית כל  הוא רצה שחזור מלא של הטופוגרפיה. לא מעכשיו. מלפני  4000 שנה. יש לומר שמפות התצ"א באותה תקופה לא השתמרו מי –יודע- מה. שנית הוא רצה לתת ביטוי לכל שכבה ושכבה  – 35 שכבות לא פחות. גם להוסיף כלים שלמים משוחזרים עם צבע וטקסטורה מדויקים. ואת הכלים צריך להשיב למקומם, כלומר לא למקום שממנו הוצאו בחפירה, אלא למקום שבו על פי דין הם צריכים להיות. כלומר בתקופת הברונזה. ומאחר שרב הנסתר על הגלוי – הוא נזקק לשעות רבות מאד של מחשבה ודיון מעמיקים, פלפול וניתוחים אין סופיים. עדיף במקומות שבהם מגישים אוכל משובח ויין משנת בציר 80  וקרם ברולה ראוי לשמו. בקיצר הפרויקט הזה שהתחיל כמשהו שולי וקטן – תפח תוך זמן קצר למימדים לא הגיוניים ואני כבר לא ידעתי מה תהיה אחריתו  – האם יגמור אותי לפני שאני אגמור אותו. ועוד לא אמרנו כלום על הקלוריות.

יום אחד הפרופסור הצרפתי שלח לי מייל והודיע לי חגיגית – "שימי הכול בצד: אנחנו מתחילים פרויקט חדש!"
"איזה פרויקט ?" שאלתי אותו בחשש.
"חפירה בעזה!".
"בעזה דווקא?"
"כן. אתר מעניין מאד. יש שם תקופת ברונזה מרתקת שטרם נחשפה לעולם הארכיאולוגיה".

באותו קיץ הוא הגיע מצויד במשלחת מכובדת של אנשי מקצוע, עוזרים וסטודנטים מובחרים וגם במלגת מחקר שמנה מהאיחוד האירופאי. התנאי היחיד היה שאסור לו לשתף אף ישראלי בפרויקט ואני כצרפתייה בדימוס, הורשתי לשמוע עדכונים, אבל לא להשתתף בפועל (לא שממש  השתוקקתי לכך). 

ההכנות לחפירה תוכננו בקפידה: נרכשו כלי עבודה חדשים, שקים בגדלים שונים, מדבקות מיוחדות לכל ממצא, מחשבים וציוד היקפי משוכלל. המשלחת הצרפתית התאכסנה במלון מרכזי בעזה-סיטי  והמנהל אף הבטיח לשלוח בכל יום שיירת מלצרים לבושים בחליפות טוקסידו שחורות כדי שיביאו להם את ארוחת הבוקר על מגשי כסף ומפות לבנות.

גן עדן ממש.
 
אז זהו שלא.

להזכירכם קיץ 2000 התחיל כמו קייצים רבים לפניו – חם, מיוזע ודביק עד שאריק שרון שהיה אז ראש האופוזיציה היה מוכרח  לעלות על הר הבית  כדי להכריז שהוא– הוא סלע קיומינו, למי שלא היה בטוח בזה עד לאותו רגע. ובמעשהו זה הבטיח באמת את קיומינו – בסלעים ובכדורי גומי ובבקבוקי תבערה. ובתוך כל מהומת אלוהים הזאת – נזכרתי בעמיתי המלומד, אי-שם בעזה הנצורה, תקוע בין תקופת העופרת לתקופת ברונזה וסביבו מלחמת עולמות שהתלקחה בין רגע.

"הם ירו עלי"!!! סיפר לי נרגש  כשבא לתל אביב ערב אחד לפני חזרתו לצרפת. שערו האפור פרוע, עיניו טרוטות, בגדיו מקומטים ומאובקים. מעולם לא ראיתי אותו במצב כה מעורער – הוא אפילו לא התווכח עם המלצרים על הטמפרטורה של היין.
"מי ירה עליך?" שאלתי אותו.
"כולם ירו עלי. הישראלים, הפלשתינאים. כולם. שעות הסתתרתי מאחורי חומת הבטון של המחסום. אפילו נופפתי בדגל לבן. כלום לא עזר".
"דגל לבן לא תופס פה מי יודע מה. ניסית דגל כחול-לבן-אדום?"
 
ללמדכם שלא רק בסרטים של אינדיאנה ג'ונס ארכיאולוגים אמיצים נקלעים לעין הסערה ואך בקושי שורדים ממנה. לפעמים זה קורה באמת. אני הכרתי שורד כזה באופן אישי.  
                                                                                                         

עולמות מתנגשים – על האמת הארכיאולוגית, האמת האמנותית ומה שבינהן

הרעיון לכתיבת הספר אדמה שחורה נולד בסוף יום חפירה ביודפת בקיץ 1993. רועת צאן בדואית כבת עשר שהתגוררה עם משפחתה באחד מבתי הפחונים שבשולי האתר, התיישבה לידי בזמן שעמלתי על תיעוד קטע מחומת העיר שנחשף באותו יום. הילדה בחנה את עבודתי ומשלא מצאה בה עניין רב, פנתה לחטט בערמות העפר שהוצאו מריבועי החפירה. לאחר זמן קצר הגישה לי כמה מטבעות ברונזה עתיקים שאותם דלתה ללא מאמץ רב מערמה שנופתה קודם לכן ואף נבדקה היטב במכשיר לגילוי מתכות. הודיתי לה ותהיתי כיצד זה הצליחה לגלות את מה שחמק מעיני הצוות הארכיאולוגי המיומן. לראשונה התעורר בי החשש שמא השימוש המופרז שלנו הארכיאולוגים בשיטות מחקר מתקדמות מונע מאתנו לגלות ביטויים ברורים מאליהם של חלקי מציאויות המוטמנות בעבי אדמה.     

שלוש שנים אחר כך השתתפתי בכנס בינלאומי שעסק בתיעוד ממוחשב של אתרים ארכיאולוגיים. בתום הרצאתי ניגש אלי פרופ' ג'ונס, מנהל משלחת החפירות האנגלו-אמריקאית בפומפיי, והציע לי להצטרף למשלחתו. מעולם לא חשתי כה בת מזל. ואמנם במהלך עונות החפירה בין השנים 1998-1996, זכיתי לתעד בתים מרהיבים רבים ובהם את ביתו של הסנטור יוליוס פוליביוס, הסגור לקהל המבקרים הרחב. בימים הארוכים ששוטטתי לבדי בין חדרי הבית, חשתי פליאה והשתוממות לנוכח העושר החומרי של דייריו, השונה מכל מה שהכרתי בעבודתי לפנים. היה נדמה לי כי התהום העצומה בין שתי התרבויות בנות אותו הזמן, הרומית והיהודית, היא שהובילה להתנגשות הבלתי נמנעת ביניהן, התנגשות שגרמה לטרגדיה שנחקקה בתודעה ההיסטורית של העם היהודי מאז ועד היום.
באחד הימים, כשעבדתי על תיעוד ציורי הקיר במטבח שבבית הסנטור, הופיעה לנגד עיני בת דמותה ההיסטורית של הילדה הבדואית מיודפת. בתחילה ביקשתי לסלקה – שכן מה לה ולאחת הערים המפוארות בלב האימפריה הרומית? אבל אז נזכרתי במקורות ההיסטוריים שסיפרו כי בעקבות המרד, יהודים רבים מהגליל ומיהודה נמכרו לעבדות בשוקי המטרופולין בכל רחבי האימפריה. הפער התרבותי והדתי שנדמה כה עמוק ובלתי ניתן לגישור בעיני החוקרים, אינו עולה בקנה אחד עם ההבנה הבסיסית כי האנשים בעת ההיא חיו במציאות אורגנית וחייהם היו שלובים אלה באלה. 

כתביו של יוסף בן מתתיהו וכתבי חז"ל מאפשרים הצצה נדירה לעולם שהיה ואיננו עוד – עולמם של יהודים שחיו בשלהי ימי בית שני ובשנים שלאחר החורבן. ואולם תיאורים אלה, למרות חשיבותם הרבה, מציגים תמונה חלקית בלבד. קולם של הילדים, הנשים ובני המעמדות הנמוכים שהתקיימו בשולי החברה לא זכה לתשומת לב דומה, ולכל היותר הם הוזכרו כהערות שוליים בדברי ימיהם של מנהיגי האומה. סיפור נפילתה של יודפת בשנת 67' לספירה, שתואר על ידי יוסף בן מתתיהו, נצר למשפחת כהונה מכובדת בירושלים שנהנה מחסות הקיסרים הפלאביים וממנעמי רומא, הושפע מיחסו המתנשא אל פקודיו תושבי הגליל, שנדרשו לקבל את מרותו ללא עוררין.
 

אבל האם ניתן לדמיין את סיפור נפילת העיר מפי מורד גלילי, מפי חייל לגיון רומאי או מפיה של בת דמותה הקדומה של הבדואית הקטנה המתגוררת ביודפת?  באותו הזמן עדיין לא ידעתי כיצד יישמעו התכנים החלופיים הללו, אך לא היה לי ספק כי הם יהיו שונים בתכלית מקול הנרטיב של 'מלחמות היהודים'. 
 
חלפו כעשר שנים עד שזכיתי להשלים את החיבור, שהחל מניפוץ אמיתות מוחלטות לרסיסי תהייה שעובדו מחדש בתרכובת של דמיון, חוויות אישיות וידע נרכש. זה המקום להודות לכל האנשים הטובים שסייעו לי לממש את הזכות הגדולה הזאת: בראש ובראשונה לשני המו"לים מהוצאת דופן, דויד ברק ואוהד אזרחי. דויד ראה את הפוטנציאל הגלום בכתב היד ועשה מאמצים איתנים כדי להופכו לספר. הידידות הקשובה והעידוד הרצוף שלו ליוו אותי בשנה האחרונה ללא לאות וכך גם האמונה שלו שיש חיים להוצאות קטנות גם מחוץ לקרטלים של ההוצאות הגדולות. השתתפותי בקבוצת הלימוד השבועית של הרב אוהד אזרחי היתה עבורי חוויה מעשירה ומפרה שהשלימה במידה רבה את הידע שצברתי במסגרת עבודתי המקצועית ולימודי האקדמיים. ברצוני להודות גם לזהרה רון, העורכת לשעבר של מגזין "מסע אחר" שפרסמה את עבודתי בבית הסנטור בפומפיי כבר בינואר 1999 והיתה הראשונה שהמליצה לי להפוך את חווייתי לרומן היסטורי.  
ואחרונה חביבה – תודה לילדה הבדואית הקטנה מיודפת, שאינני יודעת את שמה, שהיתה לי מקור השראה ראשון לכתיבת הספר.

"אני יש לי פרצוף חתי, אני?"

כשהיינו ממש קטנים היינו מקבלים אחי ואני ספרים וחוברות מצוירים מהסבא והסבתא שלנו שגרו בפאריס. היו שם "טנטן" ו"ספירו" ו"לאקי-לוק" ו"אסטריקס"  שאותו אהבתי מכולם. למי שלא מכיר הנה כמה מילים על סדרת הספרים:

 

 
אסטריקס  חי ב-
50 לפנה"ס לערך בכפר דמיוני באזור הצפון-מערבי של
גאליה העתיקה ממש על שפת האוקיינוס האטלנטי. הוא טיפוס קטן, אמיץ  וממולח עם שפם בלונדיני עבות וכובע גאלי אופייני שעליו מתנוססים שתי כנפיים לבנות. הכפר שלו הוא היחיד שלא נכבש עדיין על ידי הלגיונות הרומיים המקיפים אותו וזאת בזכות  שיקוי קסם, אותו מכין פנורמיקס קוסם הכפר.

לחבר הכי טוב של אסטריקס קוראים אובליקס, והוא גדל גוף, גרגרן, טוב לב ולא הכי חכם שבעולם. לאובליקס יש  כלב פצפון בשם אידפיקס ומנהר שזה מין גוש סלע ענק מסותת שאותו הוא סוחב לכל מקום. בילדותו  נפל לתוך  קדרה של שיקוי קסם שרקח פנורמיקס הקוסם ולכן יש לו כוח על טבעי תמידי.  אסטריקס ושאר חבריו לעומתו נזקקים מעת לעת לחדש את כוחם בזכות אותו שיקוי ומיד אחר-כך הם פוצחים בחגיגה עליזה של מכות הניתכות על אויביהם המושבעים – החיילים הרומאים וחבורת שודדי ים לא יוצלחים במיוחד שנקרים בדרכם. 
 
העלילה בספרי אסטריקס בנויה סביב נושא מרכזי שלרוב מתרחשת באזור בעל ייחוד לאומי. במסעם הם עברו למשל – בארץ מצרים ואצל הברטונים, הנורמדים, היספנים, הקורסיקאים, הבלגים ועוד. כל מפגש  כזה מייצר כר פורה לאינספור בדיחות וסטריוטיפים משעשעים בין הגיבורים ובין אומות העולם. 
  הספר המתאר את מסעם של אסטריקס אובליקס ואידפיקס לארץ  הקודש (
L'Odyssée d'Astérix
)  מתחיל משום שקוסם הכפר נזקק למרכיב חסר בשיקוי הפלא שלו: "זהב שחור" – נפט. הם יוצאים להשיג את החומר ובדרך מתלווה אליהם סוכן כפול מטעם יוליוס קיסר, דאבלאוסיקס (אפס-אפס-שש-איקס), בדמותו של שון קונרי כג'יימס בונד. בעלילת הסיפור מועלים ידיעות מבוססות על היהודים המקומיים במאה הראשונה לפני סה"נ:  עובר אורח רכוב על חמור בשם ג'ושוע  שהולך אתם בדרך, מציע להם להתכבד בפירות יבשים. אובליקס שואל אותו אם אין לו במקרה חזירי בר מיובשים במקום והאיש  מסביר לו שהנ"ל  אסורים למאכל אצל היהודים, מה שמעורר את הגאלי השמן לתהות לגבי מידת שפיותם.
בפונדק דרכים מסכים אובליקס המורעב לטעום מהמאכל הלאומי בממלכת יהודה – "
גפילטע פיש" והמארחת נדהמת מהתיאבון הבריא של האורח המגודל. הם עוצרים לחניית לילה באסם מואר באור ירח בבית לחם, ובבוקר פונים לירושלים כדי להתקוטט בה כמתבקש. בתום קרב קצר נגד חיילים רומאים, אובליקס מבקש מכולם להפסיק עם הבכיות במקום הזה  (כפרפראזה ל"כותל הדמעות"). אחר כך הם שמים פעמיהם לים המלח שם אובליקס מנסה לצלול פנימה לתוך המים, בלא הצלחה יתרה יש לומר,  לקול צחוקם המתגלגל של חבריו למסע.
בלב המדבר נקלעים השלושה שלא בטובתם, בקרבות בין לאומים ועמים עוינים כשהם מזוהים בטעות פעם כאכדים, פעם כחיתים ופעם כאשורים. בפעם האחרונה אובליקס כבר לא יכול יותר ומתפרץ על החיילים באמרו: "אנחנו יש לנו פרצוף של חתים"???
למרות האנכרוניזם הסיפורי, הסצנה הזו מוכרת היטב לכל מי שהתנסה מעט ברזי קיומינו במקום זה  – הפרצופים משתנים רק מלחמה לעולם נשארת.

 

מורשת ישראלית-פלשתינית – יש דבר כזה?

בחודש  אפריל השנה התקיים כנס  ראשון מסוגו במכון ואן ליר שבירושלים, ומטרתו לגבש  "הסכם מורשת ישראלי-פלשתיני". ההסכם שנועד לשרטט את גבולותיו של השלום הארכיאולוגי,  הוא פרי ארבע שנות דיונים בין קבוצה של ארכיאולוגים ישראלים ופלשתינאים בתיווך שני אקדמאיים אמריקאים – ד"ר רן בויטנר מאוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס וד"ר לין שוורץ דוד  מאוניברסיטת דרום-קרוליינה. ראוי לציין למען ההגינות, שאת בויטנר אני מכירה היטב עוד מהימים שלמדנו ארכיאולוגיה לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה. 
לא פחות מ- 150 אלף דולר ושעות רבות של נבירה ואיסוף מידע אפשרו להם ליצור בסיס נתונים אלקטרוני ובו יותר מ- 1,500 אתרים ועשרות אלפי פריטים שמעמדם המשפטי ידון מחדש אם וכאשר יוגדרו גבולות הקבע בין ישראל למדינה הפלסטינית.  כמי שמכירה היטב את הקושי של הארכיאולוגים (הישראלים בעיקר), להגיע לשלום  והסכמה  בינם ובין עצמם ולו בעניינים פעוטים מאלה – התמלאתי התרגשות גדולה. סוף-סוף התחלתו של הסכם ומה נכון יותר מלהתחיל בשורשי הווייתנו וסלע קיומנו שעליהם נשפכו נהרות רבים של דם?
 
ובכן כיצד נראה אותו הסכם מיוחל?
יש בו פרק מבוא ושלושה פרקים עיקריים. במבוא נקבע כי ישראל ופלשתין מהוות נוף ארכיאולוגי אחד המחולק על ידי גבולות מדיניים, ולכן גם אחרי שתחולק הארץ בהסכם שלום, רצוי ששתי המדינות יתייעצו זו עם זו ב"שאלות של מורשת תרבותית בעלות עניין משותף". טוב ויפה.
בפרק הבא הדן ב"מורשת ארכיאולוגית נייחת" (immobile heritage) נכתב כי כל צד יהיה מחויב לנהוג בכל האתרים הארכיאולוגים שיימצאו בשטחו באופן שוויוני, "ללא קשר לשייכות דתית, אתנית, לאומית או תרבותית".  אינני יודעת מה מלמדים בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת ביר זית ברמאללה על הארכיאולוגיה בפלשתין באלף הראשון לפני הספירה, אך יש לי חשד שהלימוד הזה עובר דרך מסננת של אידיאולוגית צפופה ומגמתית. למען ההגינות מוטב לציין כי גם האקדמיה הנאורה שלנו סבלה בעבר ממחלת ילדות דומה ורק מעט דובר בה אם בכלל, על תקופת האופל שנמשכה כמעט אלף שנה בין דעיכת  השלטון הביזאנטי לכבוש העות'מאני  (מלבד כמה נקודות "אור" עם בואם של הצלבנים האירופאים למזרח המנוון).
הפרק הנפיץ שכותרתו ירושלים מציע החלת "משטר מיוחד" באזור העיר העתיקה, כאשר העיר מוגדרת כאזור מורשת מיוחד לכל העמים. גם על ההצעה הזו שמחתי באופן אישי.  "משטר מיוחד" בהסכמה טוב בעיני ממשטר טעון בזעם משיחי לוהט. די לראות מה עוללו לרחבת הכותל בשנים האחרונות – את השערים האימתניים שנבנו בה (אחד לכניסת גברים אחד לכניסת נשים וחומה גבוהה ביניהם), את הקקופוניה הארכיטקטונית היהירה, הגסה, את עשרות השוטרים והחיילים החמושים, את מאות הקבצנים שנטפלים לעוברי האורח ולתיירים תמימים.
השנה הגעתי לשם עם בן דודי מצרפת שלא ביקר בכותל מאז הבר-מצווה שלו לפני שלושים שנה – רגע השארנו אותו לבד והנה נטפל אליו "קבצן מקצועי"  שדרש ממנו כסף וכשזה העביר לו כמה מטבעות הוא התמלא כעס ועלבון רב ולא הרפה ממנו עד שבן דודי נתן לו 300 שקל, לא פחות.  ואני רוצה לדעת מה לזה וליראת שמים. מה לזה ולקדושה. הייתי שמחה לראות במקום הזה  גם אנשי חוק מאומות העולם. שיעשו קצת סדר, מה יש. ואם אפשר שיהיו שוויצרים כמו החיילים המחופשים לליצנים בוותיקן.     
הפרק האחרון בהסכם דן ב"מורשת ארכיאולוגית ניידת" (mobile heritage) ומתייחס לממצאים שניתן להעבירם ממקום למקום בניגוד לממצאים נייחים כמו מבנים ארכיטקטוניים, שנדונים להישאר במקומם.  הוצע כי "כל הממצאים שנחפרו אחרי 4 ביוני 1967 יוחזרו למדינה שבה נמצא  הרקע הארכיאולוגי שלהם" – זה אומר כי הממצאים שהתגלו ב-40 שנות חפירה במאות אתרי עתיקות בתחומי הקו הירוק יוחזרו מישראל לידי המדינה הפלשתינית. מטבע הדברים אין ברשות הפלשתינאים ממצאים שלקחו מחפירות מסודרות בתחומי ישראל מלבד חפירות שוד, אבל זה כבר סיפור אחר.
בהכירם את הרגישויות סביב סוגיית המגילות הגנוזות החליטו הצדדים להגיע להבנה: הפלשתינאים הסכימו לשקול אפשרות שמגילות אלה יושאלו לישראלים לפרק זמן ממושך, או שהן יוחזרו לאחר שיימצא להם "סידור מתאים", והחוקרים הישראלים ישלימו את מחקרם בתום פרק זמן סביר.
 
יוסטון יש לנו בעיה.
ראשית אני רוצה לדעת במחילה האם הדין שבהסכם זה, יחול במקרים פחות מורכבים כמו על המוזיאונים הגדולים בעולם. מנסחי ההסכם סבורים כי ישראל צריכה לכבד את החוק הבינלאומי בנושא ואני טוענת שקודם יכבדו אותו האנגלים, הצרפתים,  הגרמנים והאמריקאים בעצמם. למה שהאנגלים לא ישיבו את חלקי הפיסול הארכיטקטוני שלקחו מהפארתנון שעמד באקרופוליס באתונה?  למה שהצרפתים לא ישיבו את האוצרות שלקחו מהקברים והמקדשים שבמצרים?  ולמה שהגרמנים לא ישיבו את הממצאים שלקחו מטרויה ופרגמון לידי הטורקים?  ועוד לא אמרנו כלום על אוצרות המאיה והאינקה שנמצאים בכל המוזיאונים הגדולים בארה"ב. והרי במקומות האלה לא מדובר בסכסוך בין שכנים ולמדינה המארחת את הממצאים הנדירים הללו שערכם לא יסולה בפז, אין יומרה קלושה אפילו לקשור בין תרבותם הקדומה לבין השלל שנגזל.  
הדבר השני שהפריע לי באותו הסכם היסטורי נוגע למידת שוויון הנפש שהמתווכים האמריקאים מתייחסים לממצאים הייחודיים הטעונים במשמעות לאומית ודתית ייחודית.  בויטנר טען למשל, כ
י הישראלים אינם צריכים להתרגש מהשבת מגילות ים המלח לרשות הפלשתינאים כי במילא רוב החוקרים  משתמשים בצילומים ולא במקור. על פי אותו הגיון יכולים הצרפתים לוותר על השמירה של המונה ליזה, כי עותקים ממנה יש לנו די ויותר.
מה שמדאיג אותי יותר מכל במסמך הזה היא הקלות שבה הארכיאולוגיה נופלת טרף פעם אחר פעם לאידיאולוגיה פוליטית הרסנית. כפרים עתיקים שלמים מימי הביניים נהרסו במלחמת העצמאות כדי למחוק כל שביב היסטורי שלא התיישר עם הקו הלאומי-ציוני. המון פלשתיני זועם התנפל בגרזנים וקרדומים כדי לפרוק את זעמו על קבר שיח אומלל שקבוצה יהודית קיצונית החליטה משום מה שהוא-הוא "קבר יוסף" הצדיק ולהבדיל על שרידי בית כנסת ביזאנטי בעזה שלא נותרה בו אבן על אבן עם פרוץ האינתיפאדה השניה. רק פירוק מוקדם של פסיפס דויד כאורפאוס המנגן המוצב היום במוזיאון ישראל, הציל אותו מכליה גמורה.
 
להערכתי יעברו עוד הרבה שנים עד שנוכל לבנות תשתית יציבה דיה להחלת הסכמים מרחיקי לכת מסוג "מסמך הבנות" זה. אפשר בינתיים לנסות ולכבד הסכמים פשוטים יותר, טריוויאליים, כאלה שהפרתם מעת לעת אינה כל כך מזיקה. בשיעור הראשון ב"מבוא לארכיאולוגיה" למדנו בויטנר ואני אכסיומה בסיסית אחת – הממצא החומרי כמו העבודה הארכיאולוגית היא חד פעמית ובלתי הפיכה. ממש כמו קיומנו כאן. 
 

הארכיאולוגיה בראי הציבור – פנינו לאן?

הרשו לי לפתוח בסיפור קטן: היום פניתי לקולגה מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת ת"א ושאלתי אותו אם יסכים להשתתף בכנס ובסדרת הרצאות שאני מארגנת עבור עמותת "תגליות" – מרכז ללימודי העשרה בנושאי ארכיאולוגיה וידיעת הארץ. הנושא שבחרנו השנה – "ארכיאולוגיה בראי המדיה הציבורית – באמנות, בספרות, בתיאטרון ובקולנוע",  חורג  מהנושאים הקונבנציונאליים שמוצעים בכל שנה.  לכנס ולסדרת ההרצאות שתוכננו אחריו,  נבחרו טובי המרצים והיוצרים בתחומי המדיה השונים שינסו להתמודד עם שאלות הנוגעות לאמת ארכיאולוגית, חופש יצירתי, דימויים פופולאריים ואקטואליה חברתית. תגובתו של הקולגה הנ"ל היתה שהוא מסרב לקחת חלק  בתוכנית משום שהוא אינו שבע רצון מהסטנדרט האקדמי הרדוד של הנושא הנבחר, נושא הלוקה לדעתו בפופוליזם רומנטי זול. במייל ששלח קבל על הנהירה אחרי תרבות ה"רייטינג" הפוגעת קשות במקצוע  היוקרתי שאותו בחר.

לפני הרבה שנים כשהתחלתי את מסעי הארוך והבלתי הפיך "מחובבת" לארכיאולוגית של ממש, כיתות הלימוד בחוג לארכיאולוגיה המו סטודנטים סקרנים וחדורי להט ועניין. האמנו אז באמת ובתמים שאנחנו לומדים משהו בעל ערך, משהו שמאפשר הצצה נדירה לעולמות רחוקים שכוחם ועוצמתם עדיין ניכרים, משהו שמקרב אותנו ולו במעט, להשכלה רחבה, רבת פנים ומגוונת. למדנו כי המושג החמקמק "תרבות" שאותו הארכיאולוגים מנסים לבודד ולאפיין  באינספור גילויוהוא הרבה יותר מסך כל חלקיו ונפלא לגלות בכל פעם מחדש כיצד הפרשנות של כל היסטוריון, של כל ממצא חדש ושל כל  חוקר וחוקר מטביעים את חותמם על שרשרת הבנת "העובדות" הידועות עד לאותו רגע.

עברו מאז הרבה סטודנטים לארכיאולוגיה במסדרונות האפלוליים שחיפשו את דרכם החוצה בעולם שמחוץ לאוניברסיטאות.  רק מעטים מהם מצאו את מקומם כארכיאולוגים ממש. מי שהתעקש להמשיך ללמוד לתארים מתקדמים, נתקל לא פעם בספק מכרסם, שכן לרובם לא היתה הבטחה לתעסוקה רלוונטית בתום הלימוד המפרך. לצד הפיחות במקצוע וביכולות הפרנסה במסגרות הידועות של רשות העתיקות או האוניברסיטאות, חל פיחות נוסף, עמוק יותר בחברה. הימים של הארכיאולוג הגיבור, המחפש את שורשי האומה ובידו האחת ספר תנ"ך ובשנייה – טוריה,  כמעט חלפו עברו להם מן העולם וטוב שכך. דומה שנפטרנו מהצורך הכפייתי להתנצל על כך ששיבת ציון התרחשה כאן ולא באוגנדה. סוף-סוף יכולנו להצטרף למשפחת העמים ולהתייחס בכובד ראש לנושאים אוניברסאליים שהוזנחו כמו תיאוריות מדעיות כלליות, השפעות סביבתיות, ריבוד חברתי ומגדר.
אך השינויים הללו שהתרחשו לאט ומאוחר מדי, כבר לא יכלו למנוע את התדרדרותו של המקצוע.  די לשמוע כיצד אנשים אומרים היום "ארכיאולוגיה" ומתכוונים לומר שזה דבר לא אקטואלי, מיושן ואפילו מעט מגוחך במין מטבע לשון נפוץ.
הפיחות הזוחל במעמדה של הארכיאולוגיה כמושג תרבותי וכמקצוע הוא פועל יוצא של פיחות גדול יותר של מקצועות לימוד "לא תכליתיים" במדעי הרוח: החוג ללימודים קלאסיים, לימודי אפריקה, ספרות, לשון ומקרא איבדו אף הם מיוקרתם ומספר הסטודנטים  שנרשמו אליהם בעשר השנים האחרונות רק הולך ופוחת בהדרגה עד כי רבים מהם נאלצו לסגור או להתמזג עם חוגים אחרים.  פרופסור שלמה בידרמן הדיקן למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א, איים לא מזמן שלא יאשר את פתיחת שנת הלימודים האקדמית הקרובה אם לא יוחזרו אליו התקציבים שקוצצו בשל מספרם המועט של הסטודנטים הנרשמים.

אינני יודעת אם הפיחות הזה נובע מנטיית לבם של הדור הצעיר, או מסיבות פרוזאיות של פרנסה, אבל  אני סבורה כי גם החוגים עצמם נמנעים זה שנים להתבונן בעצמם, לחדש ולהתחדש כפי שנדרש מכל ארגון ומוסד שמכבדים את עצמם. החוגים הגוססים הללו לא השכילו לראות את הנולד ונמנעו במשך שנים להציע לסטודנטים הצעירים אתגרים המותאמים לעולם המשתנה סביבם.  עובדה היא שלא כל החוגים בפקולטה למדעי הרוח והחברה איבדו גובה ויש כאלה שדווקא הכפילו את פעילותם כמו לימודי אסיה למשל, לימודי מגדר ולימודי סביבה.
במקום לדבוק במבואות משמימים, שאינם מעניינים איש או בשפות עתיקות שאבד עליהן הכלח, יש לחתור להתחדשות, לאינטראקציה אינטרדיסיפלינרית שתביא ברכה לכולם. בחוגים לארכיאולוגיה דווקא התרחש מהפך אבל הוא קרה לפני עשרים שנה בערך כשעברו "מארכיאולוגיה מקראית" "לארכיאולוגיה של א"י" – אבל מאז לא קרה הרבה. מנהלי החוגים לארכיאולוגיה נחים להם על זרי הדפנה ונמנעים לעשות בדק בית עמוק ורציני או לשאול את עצמם מה ניתן לעשות כדי לשמר את הרלוונטיות של מקצוע הלימוד החשוב הזה.  אני סבורה שאם הם לא יתעשתו במהרה וינקטו בצעדים משמעותיים באמת, בעוד מספר שנים כבר לא יהיו אנשים שיסכימו להיכנס בראש צלול ובהכרה מלאה להרפתקה המפוקפקת הזו שנקראת לימודי ארכיאולוגיה – מקצוע ששכרו לא בצדו והוא מצטייר כמאובן גדול ומיותר מהממצאים הנערמים במחסני החפירה. אינני מייחלת ליום הזה בודאי לא כאן בישראל, מקום שהוא אוצר תת-קרקעי בלום, רוחש ומאתגר שאין דומה לו בעולם. 

ומה לגבי הקולגה ההוא המסרב להתחכך  עם אנשי רוח שיערערו ולו במעט את דעתו הטובה על עצמו ועל  מגדל השן שבו בחר להתבצר? ובכן, מן הסתם הוא יישאר שם עוד הרבה שנים באותו מקום, באותה תנוחה ובאותה תחושה צודק
, כי זהו טבעם של מאובנים – הם פשוט לא יכולים אחרת.