הארכיאולוגיה בראי הציבור – פנינו לאן?

הרשו לי לפתוח בסיפור קטן: היום פניתי לקולגה מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת ת"א ושאלתי אותו אם יסכים להשתתף בכנס ובסדרת הרצאות שאני מארגנת עבור עמותת "תגליות" – מרכז ללימודי העשרה בנושאי ארכיאולוגיה וידיעת הארץ. הנושא שבחרנו השנה – "ארכיאולוגיה בראי המדיה הציבורית – באמנות, בספרות, בתיאטרון ובקולנוע",  חורג  מהנושאים הקונבנציונאליים שמוצעים בכל שנה.  לכנס ולסדרת ההרצאות שתוכננו אחריו,  נבחרו טובי המרצים והיוצרים בתחומי המדיה השונים שינסו להתמודד עם שאלות הנוגעות לאמת ארכיאולוגית, חופש יצירתי, דימויים פופולאריים ואקטואליה חברתית. תגובתו של הקולגה הנ"ל היתה שהוא מסרב לקחת חלק  בתוכנית משום שהוא אינו שבע רצון מהסטנדרט האקדמי הרדוד של הנושא הנבחר, נושא הלוקה לדעתו בפופוליזם רומנטי זול. במייל ששלח קבל על הנהירה אחרי תרבות ה"רייטינג" הפוגעת קשות במקצוע  היוקרתי שאותו בחר.

לפני הרבה שנים כשהתחלתי את מסעי הארוך והבלתי הפיך "מחובבת" לארכיאולוגית של ממש, כיתות הלימוד בחוג לארכיאולוגיה המו סטודנטים סקרנים וחדורי להט ועניין. האמנו אז באמת ובתמים שאנחנו לומדים משהו בעל ערך, משהו שמאפשר הצצה נדירה לעולמות רחוקים שכוחם ועוצמתם עדיין ניכרים, משהו שמקרב אותנו ולו במעט, להשכלה רחבה, רבת פנים ומגוונת. למדנו כי המושג החמקמק "תרבות" שאותו הארכיאולוגים מנסים לבודד ולאפיין  באינספור גילויוהוא הרבה יותר מסך כל חלקיו ונפלא לגלות בכל פעם מחדש כיצד הפרשנות של כל היסטוריון, של כל ממצא חדש ושל כל  חוקר וחוקר מטביעים את חותמם על שרשרת הבנת "העובדות" הידועות עד לאותו רגע.

עברו מאז הרבה סטודנטים לארכיאולוגיה במסדרונות האפלוליים שחיפשו את דרכם החוצה בעולם שמחוץ לאוניברסיטאות.  רק מעטים מהם מצאו את מקומם כארכיאולוגים ממש. מי שהתעקש להמשיך ללמוד לתארים מתקדמים, נתקל לא פעם בספק מכרסם, שכן לרובם לא היתה הבטחה לתעסוקה רלוונטית בתום הלימוד המפרך. לצד הפיחות במקצוע וביכולות הפרנסה במסגרות הידועות של רשות העתיקות או האוניברסיטאות, חל פיחות נוסף, עמוק יותר בחברה. הימים של הארכיאולוג הגיבור, המחפש את שורשי האומה ובידו האחת ספר תנ"ך ובשנייה – טוריה,  כמעט חלפו עברו להם מן העולם וטוב שכך. דומה שנפטרנו מהצורך הכפייתי להתנצל על כך ששיבת ציון התרחשה כאן ולא באוגנדה. סוף-סוף יכולנו להצטרף למשפחת העמים ולהתייחס בכובד ראש לנושאים אוניברסאליים שהוזנחו כמו תיאוריות מדעיות כלליות, השפעות סביבתיות, ריבוד חברתי ומגדר.
אך השינויים הללו שהתרחשו לאט ומאוחר מדי, כבר לא יכלו למנוע את התדרדרותו של המקצוע.  די לשמוע כיצד אנשים אומרים היום "ארכיאולוגיה" ומתכוונים לומר שזה דבר לא אקטואלי, מיושן ואפילו מעט מגוחך במין מטבע לשון נפוץ.
הפיחות הזוחל במעמדה של הארכיאולוגיה כמושג תרבותי וכמקצוע הוא פועל יוצא של פיחות גדול יותר של מקצועות לימוד "לא תכליתיים" במדעי הרוח: החוג ללימודים קלאסיים, לימודי אפריקה, ספרות, לשון ומקרא איבדו אף הם מיוקרתם ומספר הסטודנטים  שנרשמו אליהם בעשר השנים האחרונות רק הולך ופוחת בהדרגה עד כי רבים מהם נאלצו לסגור או להתמזג עם חוגים אחרים.  פרופסור שלמה בידרמן הדיקן למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א, איים לא מזמן שלא יאשר את פתיחת שנת הלימודים האקדמית הקרובה אם לא יוחזרו אליו התקציבים שקוצצו בשל מספרם המועט של הסטודנטים הנרשמים.

אינני יודעת אם הפיחות הזה נובע מנטיית לבם של הדור הצעיר, או מסיבות פרוזאיות של פרנסה, אבל  אני סבורה כי גם החוגים עצמם נמנעים זה שנים להתבונן בעצמם, לחדש ולהתחדש כפי שנדרש מכל ארגון ומוסד שמכבדים את עצמם. החוגים הגוססים הללו לא השכילו לראות את הנולד ונמנעו במשך שנים להציע לסטודנטים הצעירים אתגרים המותאמים לעולם המשתנה סביבם.  עובדה היא שלא כל החוגים בפקולטה למדעי הרוח והחברה איבדו גובה ויש כאלה שדווקא הכפילו את פעילותם כמו לימודי אסיה למשל, לימודי מגדר ולימודי סביבה.
במקום לדבוק במבואות משמימים, שאינם מעניינים איש או בשפות עתיקות שאבד עליהן הכלח, יש לחתור להתחדשות, לאינטראקציה אינטרדיסיפלינרית שתביא ברכה לכולם. בחוגים לארכיאולוגיה דווקא התרחש מהפך אבל הוא קרה לפני עשרים שנה בערך כשעברו "מארכיאולוגיה מקראית" "לארכיאולוגיה של א"י" – אבל מאז לא קרה הרבה. מנהלי החוגים לארכיאולוגיה נחים להם על זרי הדפנה ונמנעים לעשות בדק בית עמוק ורציני או לשאול את עצמם מה ניתן לעשות כדי לשמר את הרלוונטיות של מקצוע הלימוד החשוב הזה.  אני סבורה שאם הם לא יתעשתו במהרה וינקטו בצעדים משמעותיים באמת, בעוד מספר שנים כבר לא יהיו אנשים שיסכימו להיכנס בראש צלול ובהכרה מלאה להרפתקה המפוקפקת הזו שנקראת לימודי ארכיאולוגיה – מקצוע ששכרו לא בצדו והוא מצטייר כמאובן גדול ומיותר מהממצאים הנערמים במחסני החפירה. אינני מייחלת ליום הזה בודאי לא כאן בישראל, מקום שהוא אוצר תת-קרקעי בלום, רוחש ומאתגר שאין דומה לו בעולם. 

ומה לגבי הקולגה ההוא המסרב להתחכך  עם אנשי רוח שיערערו ולו במעט את דעתו הטובה על עצמו ועל  מגדל השן שבו בחר להתבצר? ובכן, מן הסתם הוא יישאר שם עוד הרבה שנים באותו מקום, באותה תנוחה ובאותה תחושה צודק
, כי זהו טבעם של מאובנים – הם פשוט לא יכולים אחרת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חולי  On אוגוסט 22, 2008 at 11:22 am

    אהלן,
    למרות שגם אני לא מהותיקים כאן אני מרשה לעצמי לברך אותך: ברוכה הבאה.

    בברלין מתקיימת כעת תערוכה מדהימה, בבל- אמת ומיתוס. התערוכה מציגה בצד אחד (צד היא מילה קטנה למה שמוצג שם) ממצאים מבבל, תאור פלסטי של חיי היום יום שם, והתרבות הבבלית בכלל. מדהים.
    בצד השני מוצג המיתוס "בבל" כפי שמתבטה באומנות הידועה לנו עד היום. מעניין בצורה לא רגילה.

    כך שלא כל המודרני זה אנדיאנה גונס ואפשר בהחלט לחבר את הפופולרי עם המדעי… אז אני מסכים איתך בקשר למאובנים… 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: