עולמות מתנגשים – על האמת הארכיאולוגית, האמת האמנותית ומה שבינהן

הרעיון לכתיבת הספר אדמה שחורה נולד בסוף יום חפירה ביודפת בקיץ 1993. רועת צאן בדואית כבת עשר שהתגוררה עם משפחתה באחד מבתי הפחונים שבשולי האתר, התיישבה לידי בזמן שעמלתי על תיעוד קטע מחומת העיר שנחשף באותו יום. הילדה בחנה את עבודתי ומשלא מצאה בה עניין רב, פנתה לחטט בערמות העפר שהוצאו מריבועי החפירה. לאחר זמן קצר הגישה לי כמה מטבעות ברונזה עתיקים שאותם דלתה ללא מאמץ רב מערמה שנופתה קודם לכן ואף נבדקה היטב במכשיר לגילוי מתכות. הודיתי לה ותהיתי כיצד זה הצליחה לגלות את מה שחמק מעיני הצוות הארכיאולוגי המיומן. לראשונה התעורר בי החשש שמא השימוש המופרז שלנו הארכיאולוגים בשיטות מחקר מתקדמות מונע מאתנו לגלות ביטויים ברורים מאליהם של חלקי מציאויות המוטמנות בעבי אדמה.     

שלוש שנים אחר כך השתתפתי בכנס בינלאומי שעסק בתיעוד ממוחשב של אתרים ארכיאולוגיים. בתום הרצאתי ניגש אלי פרופ' ג'ונס, מנהל משלחת החפירות האנגלו-אמריקאית בפומפיי, והציע לי להצטרף למשלחתו. מעולם לא חשתי כה בת מזל. ואמנם במהלך עונות החפירה בין השנים 1998-1996, זכיתי לתעד בתים מרהיבים רבים ובהם את ביתו של הסנטור יוליוס פוליביוס, הסגור לקהל המבקרים הרחב. בימים הארוכים ששוטטתי לבדי בין חדרי הבית, חשתי פליאה והשתוממות לנוכח העושר החומרי של דייריו, השונה מכל מה שהכרתי בעבודתי לפנים. היה נדמה לי כי התהום העצומה בין שתי התרבויות בנות אותו הזמן, הרומית והיהודית, היא שהובילה להתנגשות הבלתי נמנעת ביניהן, התנגשות שגרמה לטרגדיה שנחקקה בתודעה ההיסטורית של העם היהודי מאז ועד היום.
באחד הימים, כשעבדתי על תיעוד ציורי הקיר במטבח שבבית הסנטור, הופיעה לנגד עיני בת דמותה ההיסטורית של הילדה הבדואית מיודפת. בתחילה ביקשתי לסלקה – שכן מה לה ולאחת הערים המפוארות בלב האימפריה הרומית? אבל אז נזכרתי במקורות ההיסטוריים שסיפרו כי בעקבות המרד, יהודים רבים מהגליל ומיהודה נמכרו לעבדות בשוקי המטרופולין בכל רחבי האימפריה. הפער התרבותי והדתי שנדמה כה עמוק ובלתי ניתן לגישור בעיני החוקרים, אינו עולה בקנה אחד עם ההבנה הבסיסית כי האנשים בעת ההיא חיו במציאות אורגנית וחייהם היו שלובים אלה באלה. 

כתביו של יוסף בן מתתיהו וכתבי חז"ל מאפשרים הצצה נדירה לעולם שהיה ואיננו עוד – עולמם של יהודים שחיו בשלהי ימי בית שני ובשנים שלאחר החורבן. ואולם תיאורים אלה, למרות חשיבותם הרבה, מציגים תמונה חלקית בלבד. קולם של הילדים, הנשים ובני המעמדות הנמוכים שהתקיימו בשולי החברה לא זכה לתשומת לב דומה, ולכל היותר הם הוזכרו כהערות שוליים בדברי ימיהם של מנהיגי האומה. סיפור נפילתה של יודפת בשנת 67' לספירה, שתואר על ידי יוסף בן מתתיהו, נצר למשפחת כהונה מכובדת בירושלים שנהנה מחסות הקיסרים הפלאביים וממנעמי רומא, הושפע מיחסו המתנשא אל פקודיו תושבי הגליל, שנדרשו לקבל את מרותו ללא עוררין.
 

אבל האם ניתן לדמיין את סיפור נפילת העיר מפי מורד גלילי, מפי חייל לגיון רומאי או מפיה של בת דמותה הקדומה של הבדואית הקטנה המתגוררת ביודפת?  באותו הזמן עדיין לא ידעתי כיצד יישמעו התכנים החלופיים הללו, אך לא היה לי ספק כי הם יהיו שונים בתכלית מקול הנרטיב של 'מלחמות היהודים'. 
 
חלפו כעשר שנים עד שזכיתי להשלים את החיבור, שהחל מניפוץ אמיתות מוחלטות לרסיסי תהייה שעובדו מחדש בתרכובת של דמיון, חוויות אישיות וידע נרכש. זה המקום להודות לכל האנשים הטובים שסייעו לי לממש את הזכות הגדולה הזאת: בראש ובראשונה לשני המו"לים מהוצאת דופן, דויד ברק ואוהד אזרחי. דויד ראה את הפוטנציאל הגלום בכתב היד ועשה מאמצים איתנים כדי להופכו לספר. הידידות הקשובה והעידוד הרצוף שלו ליוו אותי בשנה האחרונה ללא לאות וכך גם האמונה שלו שיש חיים להוצאות קטנות גם מחוץ לקרטלים של ההוצאות הגדולות. השתתפותי בקבוצת הלימוד השבועית של הרב אוהד אזרחי היתה עבורי חוויה מעשירה ומפרה שהשלימה במידה רבה את הידע שצברתי במסגרת עבודתי המקצועית ולימודי האקדמיים. ברצוני להודות גם לזהרה רון, העורכת לשעבר של מגזין "מסע אחר" שפרסמה את עבודתי בבית הסנטור בפומפיי כבר בינואר 1999 והיתה הראשונה שהמליצה לי להפוך את חווייתי לרומן היסטורי.  
ואחרונה חביבה – תודה לילדה הבדואית הקטנה מיודפת, שאינני יודעת את שמה, שהיתה לי מקור השראה ראשון לכתיבת הספר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חולי  On אוגוסט 27, 2008 at 1:19 pm

    אהלן,
    אני לא מבין בזה אבל נראה לי מעט יהיר מצד ארכאולוגים לחשוב שבידיהם או בסמכותם או ביכולתם להחליט דברים כאלו. אני מתכוון באופן כללי ולאו דווקא בעניין הישראלי.

    לדעתי המיקום של אובייקט אומנות, בין אם הוא ארכאולוגי או לא, הוא חלק ממהותו. המיקום שלו לא יכול להישפט במישורים אתים. המעשים שהביאו אותו לשם- כן.

    לכן אם איזו מומיה מיצרית נמצאת בלונדון, היא יכולה גם להישאר שם ואין כאן עניין לא מוסרי.

    מהצד השני אם רוצים להחזיר אותה, אז לאן בדיוק? למצרים? לסודן? למוזאון? או חזרה לקבר?

    אם צריכים להחזיר מוצגים "לכור מחצבתם" הרי את הפייטה של מיכאלאנגלו צריך להחזיר לקררה…

    בקיצור הייתי משאיר את הארכאולוגים מחוץ לתמונה…

  • אדם  On אוגוסט 27, 2008 at 1:54 pm

    נהנה מאוד לקרוא את רשימותייך, תודה רבה!

  • חולי  On אוגוסט 27, 2008 at 6:34 pm

    לא יודע איך, אבל התגובה שלי למעלה מכוונת כמובן למאמר מורשת ישראלית…
    נפלאות המחשב… 🙂

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 27, 2008 at 7:05 pm

    אהלן חולי,
    תודה על תגובך.
    לגבי לאן להחזיר מה – לפעמים אני מודה יש עם זה בעיה ולפעמים כמו בעניין של האפריזים מהפרתנון באתונה זה מאד פשוט – יוון כמדינה כבושה נבזזה ע"י העות'מאנים שמכרו את אוצרותיה לאנגלים שמצדם אומרים "ידינו לא היתה במעילה" – רק קנינו. זה כמו שתמצא את התכשיטים הגנובים של סבתא שלך באיזו חנות והמוכר יגיד שהוא לא מוכן להחזיר כי קנה אותם כחוק. חוק הגון לא היה פה. ולגבי קררה – זה כולה חומר גלם. מה שחשוב זה הרוח של המקום שבו היצירה נוצרה והיא שייכת לרומא ללא ספק לדעתי לפחות.

  • חולי  On אוגוסט 27, 2008 at 8:00 pm

    אנא ערף… זה נושא מסובך מידי לטוקבקים… 🙂

    בכל אופן אין קשר, לדעתי, לתכשיטים של סבתא.
    את מניחה שיש זכות לבעלות של קבוצות מסוימות של אנשים על אביזרים ישנים, וזה לא ממש פשוט. אצל הסבתא זה עדיין עובד אבל בארכאולוגיה זה מסתבך…

    למה חרוזים פרי היסטורים שנמצאו בקבר כלשהו ב..נגיד מדגסקר שייכים למדגסקרים? לדעתי הם שייכים לזה שניקבר שם…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: