לוחמה בשטח חפור

פגשתי אותו לראשונה בשנת  1999 – הוא פרופסור לארכיאולוגיה במוסד מכובד מארץ מכורתי צרפת, ואני  רק החלתי את צעדי הראשונים והאופטימיים (עדיין)  בלימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטת ת"א.
הוא היה צריך ממני עבודה קטנה לא מאד מסובכת לטענתו לפחות: הדמיה ממוחשבת של אתר בשפלת יהודה שאותו חפר מדי שנה. מאחר וכבר היה לי קילומטרג' לא קטן של תיעוד ממוחשב של אתרים מורכבים כמו בית שאן  ופומפיי– שמחתי על ההצעה. כמה מסובך זה יכול להיות לתעד אתר מתקופת הברונזה?
כמו במקרים אחרים – האופטימיות הזו שלי התבררה כשגויה לחלוטין.

ראשית כל  הוא רצה שחזור מלא של הטופוגרפיה. לא מעכשיו. מלפני  4000 שנה. יש לומר שמפות התצ"א באותה תקופה לא השתמרו מי –יודע- מה. שנית הוא רצה לתת ביטוי לכל שכבה ושכבה  – 35 שכבות לא פחות. גם להוסיף כלים שלמים משוחזרים עם צבע וטקסטורה מדויקים. ואת הכלים צריך להשיב למקומם, כלומר לא למקום שממנו הוצאו בחפירה, אלא למקום שבו על פי דין הם צריכים להיות. כלומר בתקופת הברונזה. ומאחר שרב הנסתר על הגלוי – הוא נזקק לשעות רבות מאד של מחשבה ודיון מעמיקים, פלפול וניתוחים אין סופיים. עדיף במקומות שבהם מגישים אוכל משובח ויין משנת בציר 80  וקרם ברולה ראוי לשמו. בקיצר הפרויקט הזה שהתחיל כמשהו שולי וקטן – תפח תוך זמן קצר למימדים לא הגיוניים ואני כבר לא ידעתי מה תהיה אחריתו  – האם יגמור אותי לפני שאני אגמור אותו. ועוד לא אמרנו כלום על הקלוריות.

יום אחד הפרופסור הצרפתי שלח לי מייל והודיע לי חגיגית – "שימי הכול בצד: אנחנו מתחילים פרויקט חדש!"
"איזה פרויקט ?" שאלתי אותו בחשש.
"חפירה בעזה!".
"בעזה דווקא?"
"כן. אתר מעניין מאד. יש שם תקופת ברונזה מרתקת שטרם נחשפה לעולם הארכיאולוגיה".

באותו קיץ הוא הגיע מצויד במשלחת מכובדת של אנשי מקצוע, עוזרים וסטודנטים מובחרים וגם במלגת מחקר שמנה מהאיחוד האירופאי. התנאי היחיד היה שאסור לו לשתף אף ישראלי בפרויקט ואני כצרפתייה בדימוס, הורשתי לשמוע עדכונים, אבל לא להשתתף בפועל (לא שממש  השתוקקתי לכך). 

ההכנות לחפירה תוכננו בקפידה: נרכשו כלי עבודה חדשים, שקים בגדלים שונים, מדבקות מיוחדות לכל ממצא, מחשבים וציוד היקפי משוכלל. המשלחת הצרפתית התאכסנה במלון מרכזי בעזה-סיטי  והמנהל אף הבטיח לשלוח בכל יום שיירת מלצרים לבושים בחליפות טוקסידו שחורות כדי שיביאו להם את ארוחת הבוקר על מגשי כסף ומפות לבנות.

גן עדן ממש.
 
אז זהו שלא.

להזכירכם קיץ 2000 התחיל כמו קייצים רבים לפניו – חם, מיוזע ודביק עד שאריק שרון שהיה אז ראש האופוזיציה היה מוכרח  לעלות על הר הבית  כדי להכריז שהוא– הוא סלע קיומינו, למי שלא היה בטוח בזה עד לאותו רגע. ובמעשהו זה הבטיח באמת את קיומינו – בסלעים ובכדורי גומי ובבקבוקי תבערה. ובתוך כל מהומת אלוהים הזאת – נזכרתי בעמיתי המלומד, אי-שם בעזה הנצורה, תקוע בין תקופת העופרת לתקופת ברונזה וסביבו מלחמת עולמות שהתלקחה בין רגע.

"הם ירו עלי"!!! סיפר לי נרגש  כשבא לתל אביב ערב אחד לפני חזרתו לצרפת. שערו האפור פרוע, עיניו טרוטות, בגדיו מקומטים ומאובקים. מעולם לא ראיתי אותו במצב כה מעורער – הוא אפילו לא התווכח עם המלצרים על הטמפרטורה של היין.
"מי ירה עליך?" שאלתי אותו.
"כולם ירו עלי. הישראלים, הפלשתינאים. כולם. שעות הסתתרתי מאחורי חומת הבטון של המחסום. אפילו נופפתי בדגל לבן. כלום לא עזר".
"דגל לבן לא תופס פה מי יודע מה. ניסית דגל כחול-לבן-אדום?"
 
ללמדכם שלא רק בסרטים של אינדיאנה ג'ונס ארכיאולוגים אמיצים נקלעים לעין הסערה ואך בקושי שורדים ממנה. לפעמים זה קורה באמת. אני הכרתי שורד כזה באופן אישי.  
                                                                                                         

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On אוגוסט 31, 2008 at 10:01 am

    אומרים שזה מקום די מסוכן כאן, במיוחד שם, קרוב לכאן, בעזה
    נהניתי לקרוא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: