קללת הר עיבל

ביום כיפור האחרון "התלבשתי" על ספרו של אדם זרטל: "עם נולד – מזבח הר עיבל וראשית ישראל." הספר הגיע אלי בהקדשה אישית מהמחבר לאחר שמכר משותף הגיע אליו ונתן לו את הספר שלי. בכלל, אני חושבת שההחלפות האלה בין כותבים הוא עסק מצוין ביותר. הרבה יותר מוצלח מהבלבול מוח עם החנויות והתמלוגים מהמו"ל.  
 
כמה מילים למי שלא מכיר את הספר ואת מחברו: פרופ' אדם זרטל הרצה שנים רבות באוניברסיטת חיפה ועומד בראש סקר מנשה כבר למעלה מ- 30 שנה. עיקר פרסומו בא לו בעקבות חפירתו בהר עיבל שם זיהה מבנה מזבח שנבנה לדעתו כשבני ישראל חצו את הירדן בתום מסעם במדבר,  סביב שנת 1250 לפני סה"נ. 
 
את זרטל אני מכירה לא מעט שנים. הוא היה המרצה שהשפיע ביותר על הקריירה הארכיאולוגית שלי מאז שנתקלתי בו  בלימודי תואר ראשון.
 
נתקלתי כיצד?  בצורה אינטנסיבית מאד יש לומר.
 
בניגוד למרצים רבים שהכרתי שנוטים להסתובב במסדרונות האוניברסיטה כשעל פניהם הבעה משועממת עד מוות– לזרטל יש מה שנקרא להט של ארכיאולוג אמיתי שאינו יודע פשרה. כשהצטרפתי לצוות תלמידיו הנאמנים, הבנתי מיד שללהט הזה יש מחיר משום שעם זרטל אין מקום להתחמקויות, לפשרנות עצלה, להימנעות מהעמקה ונקיטת עמדה. הוא שניחן בכמויות בלתי נדלות של כריזמה אישית, ידענות רחבה, סקרנות אמיתית כמו גם הכרה אינטימית עם מושא מחקריו – דרש מאתנו את מה שדרש גם מעצמו. וזה היה לא מעט.
 
כמו שאר תלמידיו הנאמנים דדתי בקושי רב אחר הליכתו הנמרצת על שני קביו (זרטל פצוע בגפיו), בשעות בלתי הגיוניות בעליל, מדי יום שישי וערבי חג,  וזאת כדי לסקור שרידי ישוב קדומים במקומות שאין להעלות על הדעת בלב נוף הרי השומרון הפראיים. ימי הסקר הללו זכורים לי עד היום כימים מלאי אור ותום, אהבת טבע ואהבת הלימוד, ימים שבהם התערבבו להם חיפושים אחר בדלי חרסים וקירות קדומים, עקבות זוחלים ופריחות מרהיבות בעונות המתחלפות.  
 
"יא אדם וויין איל-דאהב"?  היה שואל אותו בעל החלקה שעליה חפרנו את אתר המזבח בהר עיבל, והוא סבלני ומשועשע הסביר לו ארוכות שהאבנים שמלפני אלפי שנים טובות בעיניו מזהב, הסבר שהשאיר את בעל החלקה משתומם ומלמלמל בייאוש:  "מג'נון הדא יהוד".
 
חמישה ימים ארוכים ביליתי בתוך לוקוס האפר השחור שבתוך מבנה האבן המרובע שאליו ניתן היה לעלות בכבש משופע. חפרתי וחפרתי בתוך ערימה אינסופית של אפר שחור שנדבק לי לאף, לפה, לעיניים, לציפורניים, לקנה הנשימה. נדמה היה שאבותינו חגגו במקום הזה במין יום עצמאות שנמשך חודשים. כמויות אינסופיות של שפכי מנגל, פחמים ועצמות של בהמות טבוחות. מי אמר שהישראלים של היום מנותקים ממסורתם?
 
היו אלה ימים של ראשית האינתיפאדה הראשונה. מטעמי ביטחון שלחו לנו שני חיילים חמושים שבילו את רוב היום בשינה עמוקה. בערב, בתום יום העבודה, היינו חוזרים לישון בבסיס צבאי ששכן קילומטרים ספורים מהאתר. ערב ערב התכנסנו כדי למיין את החרסים שמצאנו, כדי לדון זה עם זה על מה שגילינו או כדי לקרא בתנ"ך. שוב ושוב חזרנו לפרשת "כי תבוא" מתוך ספר דברים. שאלה אחת נותרה אז ללא מענה – מה עושים עם הפער בין מה שכתוב לבין מה שנראה: הרי אי אפשר לראות את הר גרזים מהמקום שאנחנו חופרים בניגוד גמור למה שמתואר במקרא… לא לכל נמצא פתרון הגיוני, לפחות לא בשלב זה.
 
באחד הערבים ניבי מרקם שותפו הנאמן של זרטל מקיבוץ עין שמר שהיה סייר מקצועי מאין כמוהו וגם הנהג  של הג'יפ הרעוע של הסקר – הזמין אותנו לקונצרט חוצות: הוא העמיד אותנו ליד מוט ברזל חלול וחלוד שניצב בקצה המחנה והורה לנו להקשיב לחלילת הרוח שהתנגנה מתוך נקביו. זה היה קונצרט בלתי נשכח.
 
כשסיימתי את לימודי  בחיפה ופניתי ללימודי תואר שני בירושלים ואח"כ לת"א, ניתק גם הקשר עם עבודת הסקר. מאותה עת ואילך נפגשנו רק בהרצאות מזדמנות או בכנסים מקצועיים. מדי פעם בפעם נתקלתי בו דרך כתבות בעיתונים שם לרוב,  זכה לקיטונות בוז וביקורת קשה שלא מן הצדק, לדעתי לפחות. מילא אם היו מתעמתים אתו באופן ענייני ומקצועי – אבל דומה כי כל האנטגוניזם הזה נבע ממקור אחר ואישי. כי אחרי הכול הוא היה ועדיין,  אחד הארכיאולוגים המוכשרים שקמו כאן בשנים האחרונות,  אדם שיודע היטב על מה הוא מדבר ומחקריו מבוססים על שנים רבות של עבודת שטח אינטימית, פרטנית ומדוקדקת מאד. באוניברסיטת ת"א שם עשה את הדוקטורט, הוא מהווה עד היום  "סדין אדום". מה לא טפלו עליו: שהוא משמש שופר למתנחלים קיצוניים, שהוא מעמיד תיאוריות על משאלות לב ולא על "עובדות מדעיות" וחמור מכל – שהוא שבוי בקונצפציה שאבדה עליה הכלח – זו הרואה בטקסט התנ"כי אמת או גרעיני אמת, במקום פולקלור בדוי וממוצא.  
 
אם תוסיפו לכך את הפרסטיז'ה האישית  של רבים ממתנגדיו, יוצא שחומות העוינות שנבנו סביבו כמעט ולא ניתנות למעבר. הנה למשל, אותו קמפינסקי שהיה ממבקריו החריפים ביותר, ביקר באתר החפירות בעיבל במשך שעה בלבד ומיד אץ לו רץ לו לכתוב מאמר ביקורת חריף ומנומק עם פרשנות אלטרנטיבית לחפירה כולה וזאת מבלי להזדקק לבדל מידע מוצק נוסף – כמו תוכניות שטח וניתוח סטרטיגרפי או ממצא קטן.
אני תוהה אם כתב עת שעוסק בביולו�
�יה או כימיה היה מסכים לפרסם בין דפיו מאמר ביקורת שנכתב בצורה כה רשלנית וחובבנית כנגד קולגה אחר. למותר לציין שמשעה שפורסם אותו מאמר – שוב לא ניתן היה לבטלו בזכות אותה פרסטיז'ה מקצועית מפוקפקת של מחברו.  אגב, דווקא פינקלשטיין שאינו נמנה עם חסידיו כלל וכלל, כתב בספרו "ראשית ישראל"  (פינקלשטיין וסילברמן  ת"א 2003: 118 ) את הפרשנות הבאה על האתר הנ"ל: "על הר עיבל גילה אדם זרטל מאוניברסיטת חיפה מבנה חריג, שזיהה כמזבח ישראלי קדום. אבל תפקידו המדויק של האתר שנוי במחלוקת". כולם יודעים שהוא יכול היה להיות קטלני וביקורתי הרבה יותר.   
 
לסיכומו של דבר נדמה לי שעיקר הביקורת כלפי עבודתו של זרטל נובעת מטעמים שאינם בהכרח עניינים. הוא לא איש של פשרות ואת הדרך שלו ללב הסערה הוא הרוויח ביושר. השאלה האם אהבתו הגדולה לנופי השומרון, לראשית ישראל ולמקרא גרמו לו להטות את תוצאות מחקריו?  אינני חושבת, הוא חוקר רציני מכדי להתמסר לאידיאולוגיות אופורטוניסטיות מטעמי תועלת. אבל זה לא אומר שאין לו אג'נדה. אני רוצה לפגוש חוקר אחד שיעיד על עצמו שהוא נטול אג'נדה כזו או אחרת. ולגבי הויכוח ההוא בין המקרא לארכיאולוגיה הפוסט מקראית שעליו נשפכו כבר נהרות רבים של דיו אומר רק זאת: אינני חושבת שלארכיאולוגיה יש את מלוא הכלים כדי לשפוט היום את "אמיתות העבר" (אם יש דבר כזה בכלל) – ובודאי לא בלעדיות יחידה עליהן.
 
לאגדות ולמיתוסים העממיים יש חשיבות מכוננת בעיצוב הזיכרון של כל אומה, דת ולאום והם מהווים כלי חשוב ביותר להבנת התפתחותם. ולא רק זאת, לעתים קרובות יש  בסיפורים הללו יותר מגרעין אמת, "רשימו"  שנגלה רק לעיני אלה שרגישים מספיק לראותם. האם ניתן להפריד בין הגרעין האוטנטי לבין המיתוס שהתפתח ממנו ולזהות את החלקיק האובייקטיבי הבלתי תלוי? גם בכך יש לי ספק גדול, בעיקר משום שהטיעונים של הארכיאולוגים החדשים נשענים בעיקר על דרך השלילה – כלומר על מה שלא נמצא בשטח, נכון לעתה.  שלא כמו בתקופה ההלניסטית או הרומית, אז הידיעות על הסביבה החומרית היא מלאה למדי, התקופות הקדומות לוטות בערפל סמיך ומסתורי ולכן הן מושכות את דמיוננו כל כך .
 
השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא האם הארכיאולוגיה המקראית יכולה להרשות לעצמה "לשפוך את התינוק עם המים" רק בשל הספקות שעולות מהקריאה במקרא. תלוי את מי שואלים: המינימליסטים יטענו שאין להסתמך על הטקסט הזה כלל ("המקרא – אין הוכחות בשטח" – כפי שפורסם בכותרת של מוסף עיתון הארץ לפני כמה שנים), בעוד שרבים אחרים שבים ומוצאים בטקסטים הקדומים פיסות מידע שאין להם תחליף, טקסטים המעשירים את ההיכרות האינטימית שלנו עם הסביבה החומרית והתרבותית של הארץ שבה אנחנו יושבים.
 
סיימתי לקרא ספרו המרתק של זרטל ברגשות מעורבים. אל מול גלי הנוסטלגיה עלו בי גם הרהורים  נוגים על טיבם הקלוקל של סכסוכים אישיים שהופכים חיש מהר למריבות מרות המלובות ברגשות טעונים ונפיצים בשם הלאומנות, הפוליטיקה העכשווית והרגשות הדתיים.
 
אין מנצחים בקרבות המרים הללו – רק מפסידים.   
 

         

השקרים הסמויים מין העין

לפני כמה שנים רכשתי ספר מבטיח  של סופר מפורסם מאד : רומן היסטורי רחב יריעה שהתרחש באלף הראשון לספירה. כל כך רציתי להיכנס לעולם הקסום ההוא, ללכת בעקבות הדמויות למחוזות רחוקים וזרים, לטעום, להריח, לראות. לצעוד בנפש חפצה ובאמון מלא אחר פיתולי עלילותיו.
אלא מה יש לי איזה "באג" – אני כל הזמן מחפשת להשוות בין מה שאני יודעת לבין מה שמסופר ואם חלילה יש התנגשות דרמטית ביניהם, מיד עולה בי קול מריר וקנטרני שחוזר שוב ושוב כאומר:  "מה-הוא-יודע" , "איזה שטויות" "והבל מוחלט" ועוד כל מיני ביקורות שממין ושלא ממין העניין.
בקיצר כדי ליהנות מרומן היסטורי טוב אני צריכה שהמחבר יהיה בעל ידיעות עמוקות לא רק בכתיבה ספרותית ובניית עלילה מרתקת ודמויות, אלא שידע גם דבר או שניים על מה שהיה סביבם – הנוף, הבתים, הלבוש, המזון – התרבות החומרית.

במדף הספרים שלי יש כמה וכמה ספרים שננטשו בטרם עת, בטרם הסתיימה קריאתם,  מכיוון שלא הצליחו לעמוד במבחן. אני יודעת שיש בכך להעיד על קוצר רוחי מאשר על  כל דבר אחר, כי בינינו סיפור הוא סיפור, מה זה באמת משנה?

אני מניחה שלכל קורא יש רגישויות משלו – "יבלות" שמתעוררות כשקוראים משהו שמתנגש עם העולם הפנימי. השאלה היא כמה ניתן להתעלות ולהתעלם מאותן הפרעות. קחו למשל את הספר "השיבה מהודו"  שזכה לקיטונות ביקורת מכל מיני רופאים שהסבירו מדוע  עירוי הדם שעשה הרופא הצעיר לבתם של הזוג לזר אינו מתקבל על הדעת ואינו הכרחי מבחינה רפואית. יש קוראים שסברו שסופר רציני כמו יהושע היה צריך להתייעץ עם סמכות מקצועית לפני שהלביש לרופא הדמיוני שלו מעשים שהוא אינו מבין בהם דבר. לי הדיון הזה נראה לגמרי מיותר וקטנוני – אולי מכיוון שאני לא רופאה בעצמי. מלבד זאת הרי אין חשש שילמדו את הספר הזה בבתי ספר לרפואה ודור שלם של רופאים צעירים יכשלו בגללו בעבודתם, חלילה.

אבל רומן היסטורי הוא בכל זאת שונה מרומן רגיל שמתרחש בימינו אלה: הוא מתיימר להציג מציאות המבוססת על סביבה מוגדרת, על זמנים שהקוראים יודעים עליהם מי פחות, מי יותר. סופר שמבקש לגעת בחומרים הרוחשים והתוססים האלה מוטב שיעשה זאת אחרי שבילה כמה חודשים בהכרה אינטימית של המטען שנותר מאותם זמנים –  הדימויים, השפה, היצירה והסביבה האנושית. אחרת זה פשוט לא עובד, לפחות לא אצלי. סופרים מהאסכולה הקלאסית של אמצע המאה ה- 20  כמו מרגריט יורסנאר, ליאון פויכטוונגר או תומס מאן כתבו אחרי שבילו שנים רבות במחקר הכתבים והרעיונות, מתוך אינטלקטואליזם צרוף וכבוד עמוק למושא כתיבתם.   

 

מאידך,  יש גם את אומברטו אקו – בעצמו פרופסור להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת מילאנו שמצליח להפוך את הידענות הזו לבדיחה, מעין "הפוך על הפוך". הרומנים ההיסטוריים שלו מלאים בכל כך הרבה שכבות של דמיון פורה, ידע עצום והולכת שולל מכוונת עד כדי סכיזופרניה עצמית. בספרו באודולינו למשל,  הוא בחר לו גיבור שהוא שקרן פתולוגי, נוכל גמור,  המנסה לשרוד בכל דרך במציאות האכזרית של ערי המדינה באירופה של ימי הביניים, בעזרת  סיפורי מעשיות שלא היו ולא נבראו. מה שמצחיק בזה הוא שכבדרך נס, כל מה שהוא ממציא והוזה – הופך לבסוף להיסטוריה. ומכיוון שכידוע ההיסטוריה מאז ומעולם נכתבת בידי מנצחים, הגיבור הראשי וחבר מרעיו ההזויים לא פחות ממנו, בוחרים לכתוב את ההיסטוריה החדשה שלהם על קלפים עתיקים שאותיות הדיו הקודמות גורדו מהם, כדי לתת לה נופח אוטנטי. מוטב לספר גם שהיסטוריה הבדויה ההיא נרקמת בין החברים בסיעור מוחות ופילפולים רוויים יין ואדי "דבש-ירוק" – חשיש משובח מאד.

אולי כאן נעוץ ההבדל כולו – לא משנה אם ההיסטוריה שמגיעה לידינו נכתבה בצלילות דעת, בשיכרון כוח, או בסימום עצמי – הסיפור ההיסטורי הוא בסך הכול עוד סיפור. הממצאים החומריים לעומת זאת – קירות האבן, כלי החרס והממצאים הקטנים, לעולם עומדים בפני עצמם ועצם הישרדותם מעיד יותר מכל מה שבאמת היה שם. אח… אילו רק אפשר היה לדובב אותם קצת.