השקרים הסמויים מין העין

לפני כמה שנים רכשתי ספר מבטיח  של סופר מפורסם מאד : רומן היסטורי רחב יריעה שהתרחש באלף הראשון לספירה. כל כך רציתי להיכנס לעולם הקסום ההוא, ללכת בעקבות הדמויות למחוזות רחוקים וזרים, לטעום, להריח, לראות. לצעוד בנפש חפצה ובאמון מלא אחר פיתולי עלילותיו.
אלא מה יש לי איזה "באג" – אני כל הזמן מחפשת להשוות בין מה שאני יודעת לבין מה שמסופר ואם חלילה יש התנגשות דרמטית ביניהם, מיד עולה בי קול מריר וקנטרני שחוזר שוב ושוב כאומר:  "מה-הוא-יודע" , "איזה שטויות" "והבל מוחלט" ועוד כל מיני ביקורות שממין ושלא ממין העניין.
בקיצר כדי ליהנות מרומן היסטורי טוב אני צריכה שהמחבר יהיה בעל ידיעות עמוקות לא רק בכתיבה ספרותית ובניית עלילה מרתקת ודמויות, אלא שידע גם דבר או שניים על מה שהיה סביבם – הנוף, הבתים, הלבוש, המזון – התרבות החומרית.

במדף הספרים שלי יש כמה וכמה ספרים שננטשו בטרם עת, בטרם הסתיימה קריאתם,  מכיוון שלא הצליחו לעמוד במבחן. אני יודעת שיש בכך להעיד על קוצר רוחי מאשר על  כל דבר אחר, כי בינינו סיפור הוא סיפור, מה זה באמת משנה?

אני מניחה שלכל קורא יש רגישויות משלו – "יבלות" שמתעוררות כשקוראים משהו שמתנגש עם העולם הפנימי. השאלה היא כמה ניתן להתעלות ולהתעלם מאותן הפרעות. קחו למשל את הספר "השיבה מהודו"  שזכה לקיטונות ביקורת מכל מיני רופאים שהסבירו מדוע  עירוי הדם שעשה הרופא הצעיר לבתם של הזוג לזר אינו מתקבל על הדעת ואינו הכרחי מבחינה רפואית. יש קוראים שסברו שסופר רציני כמו יהושע היה צריך להתייעץ עם סמכות מקצועית לפני שהלביש לרופא הדמיוני שלו מעשים שהוא אינו מבין בהם דבר. לי הדיון הזה נראה לגמרי מיותר וקטנוני – אולי מכיוון שאני לא רופאה בעצמי. מלבד זאת הרי אין חשש שילמדו את הספר הזה בבתי ספר לרפואה ודור שלם של רופאים צעירים יכשלו בגללו בעבודתם, חלילה.

אבל רומן היסטורי הוא בכל זאת שונה מרומן רגיל שמתרחש בימינו אלה: הוא מתיימר להציג מציאות המבוססת על סביבה מוגדרת, על זמנים שהקוראים יודעים עליהם מי פחות, מי יותר. סופר שמבקש לגעת בחומרים הרוחשים והתוססים האלה מוטב שיעשה זאת אחרי שבילה כמה חודשים בהכרה אינטימית של המטען שנותר מאותם זמנים –  הדימויים, השפה, היצירה והסביבה האנושית. אחרת זה פשוט לא עובד, לפחות לא אצלי. סופרים מהאסכולה הקלאסית של אמצע המאה ה- 20  כמו מרגריט יורסנאר, ליאון פויכטוונגר או תומס מאן כתבו אחרי שבילו שנים רבות במחקר הכתבים והרעיונות, מתוך אינטלקטואליזם צרוף וכבוד עמוק למושא כתיבתם.   

 

מאידך,  יש גם את אומברטו אקו – בעצמו פרופסור להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת מילאנו שמצליח להפוך את הידענות הזו לבדיחה, מעין "הפוך על הפוך". הרומנים ההיסטוריים שלו מלאים בכל כך הרבה שכבות של דמיון פורה, ידע עצום והולכת שולל מכוונת עד כדי סכיזופרניה עצמית. בספרו באודולינו למשל,  הוא בחר לו גיבור שהוא שקרן פתולוגי, נוכל גמור,  המנסה לשרוד בכל דרך במציאות האכזרית של ערי המדינה באירופה של ימי הביניים, בעזרת  סיפורי מעשיות שלא היו ולא נבראו. מה שמצחיק בזה הוא שכבדרך נס, כל מה שהוא ממציא והוזה – הופך לבסוף להיסטוריה. ומכיוון שכידוע ההיסטוריה מאז ומעולם נכתבת בידי מנצחים, הגיבור הראשי וחבר מרעיו ההזויים לא פחות ממנו, בוחרים לכתוב את ההיסטוריה החדשה שלהם על קלפים עתיקים שאותיות הדיו הקודמות גורדו מהם, כדי לתת לה נופח אוטנטי. מוטב לספר גם שהיסטוריה הבדויה ההיא נרקמת בין החברים בסיעור מוחות ופילפולים רוויים יין ואדי "דבש-ירוק" – חשיש משובח מאד.

אולי כאן נעוץ ההבדל כולו – לא משנה אם ההיסטוריה שמגיעה לידינו נכתבה בצלילות דעת, בשיכרון כוח, או בסימום עצמי – הסיפור ההיסטורי הוא בסך הכול עוד סיפור. הממצאים החומריים לעומת זאת – קירות האבן, כלי החרס והממצאים הקטנים, לעולם עומדים בפני עצמם ועצם הישרדותם מעיד יותר מכל מה שבאמת היה שם. אח… אילו רק אפשר היה לדובב אותם קצת.
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חולי  On אוקטובר 3, 2008 at 11:58 am

    אהלן נטלי,

    מכיר את זה. זו בדיוק הסיבה, שכבר כתבתי לך על זה בעבר, שאני נגד השחזורים שהארכאולוגים עושים… 🙂
    תמיד אני מגיע לשאלה: מאיפה הם יודעים? הרי זה לא יכול להיות כך…
    ובארכאולוגיה מדובר על ניסיון להיות מדע ולא על ספרות…
    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: