זה כמה שבועות שמתנהלת במוסף תרבות וספרות בעיתון הארץ מלחמה עקובה מדם: פרופ' יעקב שביט נגד פרופ' ישראל קנוהל וההיפך והשמחה גדולה. למי שאינו מצוי בפרטים הינה תמציתם:
קנוהל הוא פרופ' בכיר בקתדרה על שם יחזקאל קויפמן ובחוג למקרא באוניברסיטה העברית, שפרסם לפני מספר חודשים ספר חדש בשם: "מאין באנו", המנסה לשפוך אור חדש על מוצאו של עם ישראל על פי פרשנות המקרא, כמו גם על פי עדויות היסטוריות וממצאים ארכיאולוגים. בספרו יוצא קנוהל נגד "האסכולה המינימליסטית", הרואה בתנ"ך נראטיב מיתולוגי גרידא, נטול כל ביסוס היסטורי. הוא סבור כי לרוב הסיפורים בתנ"ך יש גרעין היסטורי-עובדתי, שניתן לגלותו בעזרת מחקר השוואתי עם תחומי מחקר נוספים.
שביט, ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסופר בזכות עצמו, קרא את ספרו של קנוהל ולא ממש אהב בלשון המעטה. הביקורת על הספר פורסמה במוסף "תרבות וספרות" בחודש אוקטובר האחרון. שבוע לאחר מכן, פורסמה תגובתו של קנהול לביקורת והנה השבוע הפלא ופלא, פורסמה התגובה לתגובה של הביקורת לספר.
מעניין אם העורך יפרסם בשישי הקרוב תגובה- לתגובה- של התגובה- לביקורת.
אפשר להסתכל על קרב הענקים הזה במידה רבה של שעשוע: הנה עוד מלחמה מיני רבות בין אנשי השפלה התל אביבים, לבין אנשי ההר הירושלמים (ואפילו שביט יכול למצוא סימוכין היסטוריים לתופעה הזו במקורות חוץ- מקראיים), אבל אפשר לראות זאת גם כך: קרב בין "המקראיסטים" ל"מינימליסטיים", קרב בין חוקרי ואוהבי המקרא להיסטוריונים החדשים או סתם בין שני אנשי אקדמיה מדושנים ומשועממים מאד מאד.
לאחר קריאה מעמיקה של התגובה- לתגובת-התגובה לביקורת שפורסמה על הספר של קנוהל הבליח בי רעיון נוסף – אולי הקרב הוא בעצם בין אלה שסבורים שהיסטוריה ופרוזה הם שני נתיבים מקבילים שלעולם לא יפגשו ובין כאלה שדווקא חושבים אחרת?
וכך כותב שביט: "קנוהל הוא חוקר נחשב ובעל מוניטין, ולא מחבר של רומנים היסטוריים, ולכן מותר היה לצפות ממנו לדעת כי השפעות דתיות ותרבותיות הם תוצר של תהליך ארוך ומורכב, וכי שחזור העבר אינו יכול להסתמך על קישורים דמיוניים השערות בעלמא"…
כלומר, אם הבנתי אותו נכון, שביט סבור כי רומנים הם מין ג'אנר נחות שאינו מצריך הבנה מעמיקה של מושגים כמו תהליכים והשפעות תרבותיות שכמותם מכיר כל היסטוריון תל אביבי המכבד את עצמו. איכשהו הקונצפט הזה לא נראה לי. קחו למשל, את הסופרת מרגריט יורסנאר – שכבר בגיל 8 קראה את אריסטופאנס בשפת המקור (יוונית קלאסית) והיתה האישה הראשונה שנבחרה לאקדמיה הצרפתית. יורסנאר פרסמה את הרומן ההיסטורי "זיכרונות אדריאנוס" אחרי שעמלה עליו קרוב ל- 30 שנה.
כשקוראים את הספר הנפלא הזה תוהים האם הוא מתאר מציאות היסטורית או בדיה גמורה – אבל בעצם זה לא ממש משנה. בכשורנה הרב יורסנאר מצליחה לתאר מציאות לא פחות אמינה מסיפוריהם של ההיסטוריונים הקדומים כמו הרודוטוס, סויטוניוס, פוליביוס ואחרים (שגם הם חטאו בגוזמאות והעדר אובייקטיביות מדעית).
כמי שערה לכוח המאגי שיש לצמד המילים "ממצא ארכיאולוגי" על ההיסטוריונים המודרניים, ברצוני לחדש להם משהו (גם אם אחטא בירייה עצמית ברגלי המוכתמת בעפר חפירה): ממצאים ארכיאולוגיים לא יודעים לספר שום דבר מעבר למה שמייחסים להם החוקרים ועל כן מוטב שמי שמספר את סיפורם יעשה את זה טוב…
ארכיאולוגיה להמונים 