ארכיון חודשי: נובמבר 2008

חדשות הורדוס

לאחרונה אנו עדים לפריחה מאוחרת שלא לומר עדנה ממש לחיו ופועלו של הורדוס הגדול זה שנודע כגדול הבנאים בישראל עד לבועז יונה וזה שאחראי באופן אישי לבנייה העצומה שלא לומר המגלומנית בהר הבית, קיסריה, מצדה, יריחו והרודיון. אך למרות כל אלה הורדוס זכה למעט מאד אהדה בקרב בני עמו ובדפי ההיסטוריה האנושית בכלל: הוא היה כנראה פסיכופט לא קטן שלא היסס לרצוח אנשים רבים לעתים קרובות ללא עוול בכפם או כי חשד בנאמנותם כלפיו, כולל את אשתו מרים החשמונאית ושני ילדיהם.

פרופ' אהוד נצר גילה לאחרונה ממצאים חדשים בחפירות הרודיון המאששים סופית את מקום המאוזוליאום שהתגלה לפני כשנתיים עם שברי הסרקופג (ארון הקבורה) המפואר של הורדוס שנופץ ככל הנראה ע"י יהודים קנאים שביקשו לנקום בו על עוולותיו. בנוסף למאוזוליאום, הוקם בדרך לפסגת ההר המלאכותי גם ארמון מפואר ששימש כמעין "קאנטרי קלאב" עם בריכת ענק, גני נוי, בתי מרחץ ותיאטרון.

 

הנשונל גאוגרפיק השיקו באתר הבית שלהם שיחזורים וירטואליים של כמה ממפעליו הבולטים של הורדוס: נמל קיסריה, מצדה, הרודיון והר הבית. בכל מקום זה כזה ניתן להתבונן בשחזור המבנים ע"י תנועת עכבר ב 360 מעלות מנקודה קבועה.
אטרקציה נוספת שנוספה באתר הזה, הוא משחק מחשב מקוון בשם "הקבר האבוד של הורדוס" שנועד למצוא את קברו האבוד של המלך, תוך כדי התקדמות באיסוף חפצים ואוצרות. החוויה לא כוללת התפלשות באבק חפירות, כוויות שמש והטרדות מאתרא קדישא.        
 

מכת מוות לכל הרציונאליסטים הציניקנים: נמצאו הוכחות חותכות לקיומן של מכשפות !!!

בשבוע שעבר פורסמה בעיתון הארץ ידיעה מעוררת עניין רב  שלא לומר פלצות ממש:
"המכשפה מהגליל היתה אישה נמוכה, שגובהה לא עלה על מטר וחצי. גופה היה מעוות, והיא סבלה מצליעה חמורה. אף על פי כן היא נהנתה ממעמד מיוחס בקהילה שאליה השתייכה, שחיה לפני 12,000 שנה בנחל חילזון בגליל, לא הרחק מכרמיאל".

ד"ר ליאור גרוסמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרסמה את הידיעה על גילוי המכשפה העתיקה בעולם בכתב העת PNAS בעקבות חפירותיה במערת קבורה שהכילה עשרות שלדים. אחד מהם, זוהה כשלד של מכשפה -שאמנית, בעזרת הפריטים הבאים שהונחו מסביבה כמנחות:

50 שריוני צב
1 עצם אגן של נמר          

1 כף רגל של אדם
1 זנב של שור הבר
10 – 15 עצמות חזיר
1 כנף עיט בעל נוצות יפות במיוחד
 
ועכשיו להוראות השימוש בהרחבה (לכל המכשפות שבינינו שרוצות לארגן לעצמן סביבת עבודה ראויה):
 

יש לבנות מעגל אבנים בקוטר 1 מ', ולדפן אותו בשריוני צבים ובעצמות גחון (בנפרד), להניח מתחת לזרוע ימין עצמות חזיר שנוקו ממוח עצם,  לשים ביד אחת כף רגל של מישהו  (רצוי מת), וביד שניה זנב של שור בר (רצוי מהסוג שעומד), להתכסות בכנף עיט על הראש  – ולקוות לטוב.

אני לא יודעת מה אתכם,  אבל על המסקנה המדעיות של ד"ר גרוסמן אני חותמת על עיוור,  גם  מבלי לטרוח לקרא את המאמר המדעי ב- PNAS.

נראה מישהו  שהוא לא מכשפה שיכול לשבת ככה 10 דקות (שלא לומר 12,000 שנה…)

 

 
 

פומפיי- העיר והאגדה

 

הרצאה שלי במסגרת תגליות "ארכאולוגיה עכשיו – המחקר הארכיאולוגי בראי  האמנות, הספרות, התיאטרון והקולנוע" , 25/11/08 שעה 19.30 בתיאטרון גבעתיים.

נושאים שיועלו:

– סיפורה של פומפיי העיר והאגדה,

– חוויות מהחפירות במשלחת האנגלו-אמריקאית (1996- 1998)

– הדרך לכתיבת הספר "אדמה שחורה"

 

אשמח לראותכם!

נטלי

 

סיור עם גוגל EARTH ברומא העתיקה

גם למי שאין לו את התוכנה – שווה לצפות בסרטון המצורף

 

http://www.haaretz.co.il/captain/spages/1036813.html

 

 

 

ארכיאולוגיה כמדע רצחני

לא רבים יודעים שלסופרת הרומנים הבלשיים אגתה כריסטי (1890 – 1976), יש קשר הדוק עם עולם הארכיאולוגיה: היא החלה להתעניין בנושא כשביקרה באתר חפירות באור שבעיראק, בשנת 1928, והמשיכה להעמיק את ידיעותיה כשבחרה לקשור את גורלה עם ארכיאולוג מקס מלואן שהיה לבעלה.

כריסטי לוותה את בן זוגה בחפירותיו בעיראק ובסוריה והשתתפה בפועל בניקוי, שיחזור ורישום הממצאים שגילה. עם הזמן הפכה לארכיאולוגית בזכות עצמה, למרות שלא קנתה לה השכלה פורמאלית של ממש בתחום זה. "כשאמרתי למקס שאני מצטערת על כך שלא למדתי ארכיאולוגיה בצעירותי, הוא ענה לי – האם את מבינה שאת יודעת היום על קרמיקה פרהיסטורית יותר מכל אישה אחרת באנגליה"? (אוטוביוגרפיה, 1981: 546). 
כריסטי היא ללא ספק אחת הסופרות הפופולאריות בעולם :  78 ספריה תורגמו ל-44 שפות ונמכרו בכ-2 מיליארד עותקים למרות שהיא עצמה סבלה מדיסגרפיה, ורוב ספריה נכתבו על ידי הקראתם לקלדנית.

הסיפור “רצח במסופוטמיה" (1936 ראה אור בעברית תחת השם "הנידון למוות ברח"), מתרחש במדינה שהכירה היטב – עיראק. גיבור העלילה ד"ר ליידנר הוא ארכיאולוג שחבר בנסיעה ברכבת לעלמה איימי לייתרן כדי שתשמש כבת לוויה לאשתו המעורערת בנפשה. כשהיא מגיעה לביתם היא עדה לשלל תופעות  המתקשרות בחלקן לחדר מסתורי גדוש בעתיקות. ב"רצח על הנילוס",  משתמשת כריסטי באתרי העתיקות במצרים כתפאורה אקזוטית לעלילה. 

העניין הספרותי של כריסטי כמו גם זה של חבריה הארכיאולוגים, צריך להבחן בהקשר רחב יותר כחלק מתנועתם של חוקרים, אנשי רוח והרפתקנים מהמערב הקולוניאליסטי לעבר ארצות המזרח האקזוטיות, במטרה ללמוד מקרוב את שרידי התרבויות הקדומות. 

 

ביום שלישי הקרוב 18/11 בשעה 19.30, תתקיים בתיאטרון גבעתיים הרצאה בנושא זה מפי פרופ' משה פישר מהחוג לארכיאולוגיה שבאוניברסיטת ת"א במסגרת סדרת ההרצאות בתגליות :

"ארכיאולוגיה עכשיו: המחקר הארכיאולוגי בראי הספרות, האמנות התיאטרון והקולנוע".

 

לפרטים נוספים..

 

(אפשרות להנחה בהרשמה מוקדמת דרך האתר)

מלחמת גוג ומגוג במוסף "תרבות וספרות" של הארץ

זה כמה שבועות שמתנהלת במוסף תרבות וספרות בעיתון הארץ מלחמה עקובה מדם: פרופ' יעקב שביט נגד פרופ' ישראל קנוהל וההיפך והשמחה גדולה. למי שאינו מצוי בפרטים הינה תמציתם:

קנוהל הוא פרופ' בכיר בקתדרה על שם יחזקאל קויפמן ובחוג למקרא באוניברסיטה העברית, שפרסם לפני מספר חודשים ספר חדש בשם: "מאין באנו", המנסה לשפוך אור חדש על מוצאו של עם ישראל על פי פרשנות המקרא, כמו גם על פי עדויות היסטוריות וממצאים ארכיאולוגים. בספרו יוצא קנוהל נגד "האסכולה המינימליסטית", הרואה בתנ"ך נראטיב מיתולוגי גרידא, נטול כל ביסוס היסטורי. הוא סבור כי לרוב הסיפורים בתנ"ך יש גרעין היסטורי-עובדתי, שניתן לגלותו בעזרת מחקר השוואתי עם תחומי מחקר נוספים.   

שביט, ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסופר בזכות עצמו, קרא את ספרו של קנוהל ולא ממש אהב בלשון המעטה. הביקורת על הספר פורסמה במוסף "תרבות וספרות" בחודש אוקטובר האחרון. שבוע לאחר מכן,  פורסמה תגובתו של קנהול לביקורת והנה השבוע הפלא ופלא, פורסמה התגובה לתגובה של הביקורת לספר.

מעניין אם העורך יפרסם בשישי הקרוב תגובה- לתגובה- של התגובה- לביקורת.

אפשר להסתכל על קרב הענקים הזה במידה רבה של שעשוע: הנה עוד מלחמה מיני רבות בין אנשי השפלה התל אביבים, לבין אנשי ההר הירושלמים (ואפילו שביט  יכול למצוא סימוכין היסטוריים לתופעה הזו במקורות חוץ- מקראיים), אבל אפשר לראות זאת גם כך: קרב בין "המקראיסטים" ל"מינימליסטיים", קרב בין חוקרי ואוהבי המקרא להיסטוריונים החדשים או סתם בין שני אנשי אקדמיה מדושנים ומשועממים מאד מאד.

לאחר קריאה מעמיקה של התגובה- לתגובת-התגובה לביקורת שפורסמה על הספר של קנוהל הבליח בי רעיון נוסף – אולי הקרב הוא בעצם בין אלה שסבורים שהיסטוריה ופרוזה הם שני נתיבים מקבילים שלעולם לא יפגשו ובין כאלה שדווקא חושבים אחרת?
וכך כותב שביט: "קנוהל הוא חוקר נחשב ובעל מוניטין, ולא מחבר של רומנים היסטוריים, ולכן מותר היה לצפות ממנו לדעת כי השפעות דתיות ותרבותיות הם תוצר של תהליך ארוך ומורכב, וכי שחזור העבר אינו יכול להסתמך על קישורים דמיוניים השערות בעלמא"…

  

כלומר, אם הבנתי אותו נכון, שביט סבור כי רומנים הם מין ג'אנר נחות שאינו מצריך הבנה מעמיקה של מושגים כמו תהליכים והשפעות תרבותיות שכמותם מכיר כל היסטוריון תל אביבי המכבד את עצמו. איכשהו הקונצפט הזה לא נראה לי. קחו למשל, את הסופרת מרגריט יורסנאר – שכבר בגיל 8  קראה את אריסטופאנס בשפת המקור (יוונית קלאסית) והיתה האישה הראשונה שנבחרה לאקדמיה הצרפתית. יורסנאר פרסמה את הרומן ההיסטורי  "זיכרונות אדריאנוס"  אחרי שעמלה עליו קרוב ל- 30 שנה.

 

כשקוראים את הספר הנפלא הזה תוהים האם הוא מתאר מציאות היסטורית או בדיה גמורה – אבל בעצם זה לא ממש משנה. בכשורנה הרב יורסנאר מצליחה לתאר מציאות לא פחות אמינה מסיפוריהם של ההיסטוריונים הקדומים כמו הרודוטוס, סויטוניוס, פוליביוס ואחרים (שגם הם חטאו בגוזמאות והעדר אובייקטיביות מדעית).

כמי שערה לכוח המאגי שיש לצמד המילים "ממצא ארכיאולוגי" על ההיסטוריונים המודרניים, ברצוני לחדש להם משהו (גם אם אחטא בירייה עצמית ברגלי המוכתמת בעפר חפירה):  ממצאים ארכיאולוגיים לא יודעים לספר שום דבר מעבר למה שמייחסים להם החוקרים ועל כן מוטב שמי שמספר את סיפורם יעשה את זה טוב… 
 

אירוע בצומת ספרים 23 בנובמבר 2008

אירוע בצומת ספרים – השקה לכבוד הספר "אדמה שחורה"

סניף הספרייה, דיזנגוף סנטר, קומה שניה, ת"א
יום א'  כה בחשון,  23 לנובמבר 2008
שעה  19.30
 
 
פרופ' משה פישר – מיודפת לפומפיי – על אסונות מידי אדם וטבע
דורון בר אדון – "אדמה שחורה" – האינטואיציה של הבדואית הקטנה
סיגלית בנאי – וקולן נשמע – על מזרחיות וקול נשי ברומן ההיסטורי העכשווי
 
הקראות, שיחה עם המחברת וקטעי נגינה.

טוקבקים לוהטים

לאחרונה התרבו  מאד הפרסומים באמצעי התקשורת השונים על מיני גילויים מרתקים באתרים מימי בית ראשון ושני: באחד מהם נכתב כי פרופ' יוסי גרפינקל וסער גנור מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית חשפו  באזור בו התרחש הקרב המפורסם בין דוד לגוליית, חלקים ממבצר האלה, העיר הקדומה ביותר מתקופת בית ראשון ביהודה. במהלך החפירות נמצא שבר קנקן ועליו כיתוב, שהחוקרים טוענים שהוא הטקסט העברי הקדום ביותר שנמצא אי פעם וכעת הוא הוכתר לאחת מהתגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר בישראל מאז חשיפת מגילות ים המלח.

 

 

 

 

 

עוד לא התאוששנו מזה והנה עוד הודעה מרעישה: בחפירות ארכיאולוגיות שעורכת רשות העתיקות בחלקה הצפוני-מערבי של רחבת הכותל המערבי בירושלים, נתגלה חותם עברי מרשים ונדיר משלהי תקופת בית המקדש הראשון. החותם נמצא במבנה ההולך ונחשף בימים אלה, המתוארך למאה השביעית לפני הספירה – ימי המלכים מנשה, אמון ויאשיהו. 
                                                                                                            

התרגשות רבה נוספת פרצה בעיר דוד: האם נתגלתה התעלה המכונה "הצינור", שמוזכרת בפרשת כיבוש ירושלים על ידי דוד המלך בפרק ה' של ספר שמואל ב' ובדברי הימים א'? הארכיאולוגית אילת מזר, החופרת במקום זה ארבע שנים סבורה שהתשובה על כך חיובית. אלא מה.

 


 
ואחרון חביב עוד תגלית ארכיאולוגית נדירה והפעם רק בת כ-2,000 שנים נמצאה באתר חפירות מצפון לירושלים. מדובר בשבר מכסה של ארון קבורה עתיק, עליו כתובת חרוטה מימי הבית השני: "בן הכהן הגדול". המומחים מעריכים על סמך הגילוי כי מדובר באתר קבורה של משפחת כהנים שלמה, וכי הבן מת בעוד אביו שימש בתפקידו ככהן. 
 

יפה בעיני שהארכיאולוגיה של א"י זוכה לעדנה מחודשת ומעוררת סביבה תגליות מרעישות בקצב שרק הולך וגובר  מיום ליום. ארכיאולוגים כנראה למדו קצת באיחור אמנם, לנצל את כוחות השוק, התקשורת והתעניינות הציבור בנושאים "חמים" ומעוררי מחלוקת כדי לקדם את מטרותיהם. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.
 
מה שמשעשע אותי בכל זה הם דווקא התגובות של הקוראים הנחשפים לאותם גילויים חדשים מרעישים  (שחלקם, לא ממש מבוססים או לא ממש חדשים) בטוקבקים סוערים ומנומקים.

למשל, אחד המכונה "אור לגויים" מבקש לשים קץ למדעי ההבל כי דויד המלך הוא דמות מיתולוגית בלבד. הרבה אנשים ענו לו והאירו את תשומת לבו לאסטלה של בית דויד מדן. אחרים שקראו את המאמר הזה ביקשו לנגף את החפירות מימין – הנה יש לנו הוכחה מוצקה לתנ"ך או לכך שישראל פינקלשטיין טועה ומטעה,  כאילו שאפשר להעמיד את שני הספרים על כפות המאזניים (עם כל הכבוד, ויש כבוד).  אחרים מאגפים את הידיעה משמאל – הלאה הקיפוח, המחקר המוטה, השקרים בתנ"ך.

רפרוף בטוקבקים של המאמרים הללו מצביע על מגמה אחת שחוזרת בכולם  – עמישראל יוצא בהמוניו כדי להגן בחירוף נפש על ממצאיו או להפוך אותם לצנינים מבלי שיהיה לרובו שמץ מושג על מה מדובר.
 
הדבר מזכיר לי סיפור ששמעתי מאחד ממורי: בשנות ה- 30  כשנערכו חפירות פריהיסטוריות במערת טבון באזור הכרמל הובאו לשם פועלים שהיו עולים חדשים מתימן. יום אחד הם שמעו את החוקרים מדברים על תיארוך השכבות שגילו –  מיליון שנה או  700,000 לפני זמנם. מיד הם החליטו לפתוח בשביתה איטלקית – הפועלים סרבו לעבוד עד שהחוקרים יתנצלו בפניהם על דברי הכפירה – כי הרי ידוע שהעולם עומד על תילו חמשת אלפים ומשהו שנה ולא יום אחד יותר, אז הם מעזים לדבר על מספרים מופרכים כל כך? 

מנהל העבודה היה כנראה אדם חכם מאד ובקי בסיפורי הלכה : הוא אמר לעובדים שהממצאים במערה הם לא מעולמנו זה אלא עדויות מאחד העולמות שאלוהים החריב לפני שזה הוקם, ככתוב במדרשי חז"ל. וכך העובדים  התרצו ומיד שבו בשמחה למלאכתם.   

ללמדכם שאפשר אם קצת רצון וקצת יכולת לחבר בין עולמות שונים שעל פניו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.