מלחמת גוג ומגוג במוסף "תרבות וספרות" של הארץ

זה כמה שבועות שמתנהלת במוסף תרבות וספרות בעיתון הארץ מלחמה עקובה מדם: פרופ' יעקב שביט נגד פרופ' ישראל קנוהל וההיפך והשמחה גדולה. למי שאינו מצוי בפרטים הינה תמציתם:

קנוהל הוא פרופ' בכיר בקתדרה על שם יחזקאל קויפמן ובחוג למקרא באוניברסיטה העברית, שפרסם לפני מספר חודשים ספר חדש בשם: "מאין באנו", המנסה לשפוך אור חדש על מוצאו של עם ישראל על פי פרשנות המקרא, כמו גם על פי עדויות היסטוריות וממצאים ארכיאולוגים. בספרו יוצא קנוהל נגד "האסכולה המינימליסטית", הרואה בתנ"ך נראטיב מיתולוגי גרידא, נטול כל ביסוס היסטורי. הוא סבור כי לרוב הסיפורים בתנ"ך יש גרעין היסטורי-עובדתי, שניתן לגלותו בעזרת מחקר השוואתי עם תחומי מחקר נוספים.   

שביט, ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסופר בזכות עצמו, קרא את ספרו של קנוהל ולא ממש אהב בלשון המעטה. הביקורת על הספר פורסמה במוסף "תרבות וספרות" בחודש אוקטובר האחרון. שבוע לאחר מכן,  פורסמה תגובתו של קנהול לביקורת והנה השבוע הפלא ופלא, פורסמה התגובה לתגובה של הביקורת לספר.

מעניין אם העורך יפרסם בשישי הקרוב תגובה- לתגובה- של התגובה- לביקורת.

אפשר להסתכל על קרב הענקים הזה במידה רבה של שעשוע: הנה עוד מלחמה מיני רבות בין אנשי השפלה התל אביבים, לבין אנשי ההר הירושלמים (ואפילו שביט  יכול למצוא סימוכין היסטוריים לתופעה הזו במקורות חוץ- מקראיים), אבל אפשר לראות זאת גם כך: קרב בין "המקראיסטים" ל"מינימליסטיים", קרב בין חוקרי ואוהבי המקרא להיסטוריונים החדשים או סתם בין שני אנשי אקדמיה מדושנים ומשועממים מאד מאד.

לאחר קריאה מעמיקה של התגובה- לתגובת-התגובה לביקורת שפורסמה על הספר של קנוהל הבליח בי רעיון נוסף – אולי הקרב הוא בעצם בין אלה שסבורים שהיסטוריה ופרוזה הם שני נתיבים מקבילים שלעולם לא יפגשו ובין כאלה שדווקא חושבים אחרת?
וכך כותב שביט: "קנוהל הוא חוקר נחשב ובעל מוניטין, ולא מחבר של רומנים היסטוריים, ולכן מותר היה לצפות ממנו לדעת כי השפעות דתיות ותרבותיות הם תוצר של תהליך ארוך ומורכב, וכי שחזור העבר אינו יכול להסתמך על קישורים דמיוניים השערות בעלמא"…

  

כלומר, אם הבנתי אותו נכון, שביט סבור כי רומנים הם מין ג'אנר נחות שאינו מצריך הבנה מעמיקה של מושגים כמו תהליכים והשפעות תרבותיות שכמותם מכיר כל היסטוריון תל אביבי המכבד את עצמו. איכשהו הקונצפט הזה לא נראה לי. קחו למשל, את הסופרת מרגריט יורסנאר – שכבר בגיל 8  קראה את אריסטופאנס בשפת המקור (יוונית קלאסית) והיתה האישה הראשונה שנבחרה לאקדמיה הצרפתית. יורסנאר פרסמה את הרומן ההיסטורי  "זיכרונות אדריאנוס"  אחרי שעמלה עליו קרוב ל- 30 שנה.

 

כשקוראים את הספר הנפלא הזה תוהים האם הוא מתאר מציאות היסטורית או בדיה גמורה – אבל בעצם זה לא ממש משנה. בכשורנה הרב יורסנאר מצליחה לתאר מציאות לא פחות אמינה מסיפוריהם של ההיסטוריונים הקדומים כמו הרודוטוס, סויטוניוס, פוליביוס ואחרים (שגם הם חטאו בגוזמאות והעדר אובייקטיביות מדעית).

כמי שערה לכוח המאגי שיש לצמד המילים "ממצא ארכיאולוגי" על ההיסטוריונים המודרניים, ברצוני לחדש להם משהו (גם אם אחטא בירייה עצמית ברגלי המוכתמת בעפר חפירה):  ממצאים ארכיאולוגיים לא יודעים לספר שום דבר מעבר למה שמייחסים להם החוקרים ועל כן מוטב שמי שמספר את סיפורם יעשה את זה טוב… 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ש.  On נובמבר 11, 2008 at 2:28 pm

    (-:
    כמובן שהפולמוס הזה מכסה פולמוס גדול הרבה יותר בין החוג לארכיאולוגיה בתל-אביב ובין חוגים אחרים. וודאי מוכרת לך שמועתה של מצודת האלה, שיש המקווים כי תפריך לתמיד את התיזה של אנשי השפלה. אבל את צודקת, כי כל ממצא נתון לשיפוטו של המתבונן. כמי שעוסק בטקסטים עתיקים למדיי, אני יודע כי הספור הטוב והפירוש המניח את הדעת הוא זה המתבסס על ידיעות היסטוריות תרבותיות עמוקות ובניסיון הכן של החוקר לנסות ולהבין באופן המיטבי את תמונת עולמו של בעל החיבור אותו יצא לחקור. אני מניח שאת עוסקת בדיוק באותם הדברים לכשאת פוסעת בין שרידי כפר מתקופת הברזל וכיו"ב
    או בספרך על יודפת
    ואם לריבוי נראטיבים אפשריים רמזת גם כן
    אני מקבל את זכותו של כל אדם לספר את גרסתו ובפרט שלא יבטל את זולתו כלאחר יד

  • נטלי מסיקה  On נובמבר 12, 2008 at 10:15 am

    הי ש.
    מסכימה עם כל מילה. עצוב לראות לפעמים איך דווקא באקדמיה שאמורה להיות פלורליסטית וסבלנית מוצאים נוקשות מחשבתית כ"כ גדולה

  • humanape  On נובמבר 12, 2008 at 10:58 am

    אין זה מתפקידה של האקדמיה "להיות פלורליסטית וסבלנית", אולי סובלנית וגם זה בערבון מוגבל.

    מחקר צריך להיות מבוסס על העובדות, על מתודולוגיה אמינה ותקפה ולא על סברות כרס. מחקר טוב אמור לאפשר שחזור על בסיס העובדות.

    ולזה התכוון שביט כשכתב על "רומן היסטורי". כמחבר רומנים בעצמו הוא מיטיב לדעת את ההבדל בין מחקר לבין רומן.

    זכותה של נטלי מסיקה להתמוגג מרומנים היסטוריים, אני מניח שגם שביט יכול להינות מהם. אך רומן אינו מחקר. אלה כלים שונים. ברומן תפריח סברות, ובמחקר, תניח הנחות ותנסה לערערן.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On נובמבר 12, 2008 at 6:51 pm

    לדעתי יש יותר אמת ברומנים הסטורים מאשר ברוב המאמרים של רוב הארכאולוגים….

  • humanape  On נובמבר 12, 2008 at 8:15 pm

    יש אמת ברומן היסטורי כפי שיש מדע פוסט-מודרני, ביקורת מדעית רלטביסטית, ומפלגה ושמה 'קדימה'.

    כשאני קורא את רוברט האריס – פומפי, אני לא קורא זאת בשביל הידע ההיסטורי, אלא הסיפור. אתאכזב מרה אם המידע ההיסטורי מסולף לחלוטין. אולם מיטב הסיפור – כזבו. כשאני קורא מאמר מדעי, אני קורא את הערות השולים, הטקסט הוא הקישוט בלבד. וזו תמצית השוני. וגברתי ללא כותרת, אני מקווה שהייתי מובן דיי.

  • נטלי מסיקה  On נובמבר 13, 2008 at 7:39 am

    כמי שהקדישה לא מעט שנים לניוח אמפירי של ממצאים ארכיאולוגיים בשיטות מחקר מרחביות בלתי תלויות, אני נאלצת להודות שבניגוד "למדעים קשים" שבהם ניתן להציג מתודולוגיה מנומקת ולחזור על הניסוי כמה פעמים, המחקר הארכיאולוגי לעולם יהיה מוטה מאלף ואחד גורמים חיצוניים שמונעים ממנו להיות מדע אובייקטיבי ממש (אם יש דבר כזה בכלל).
    או במילים אחרות יש תחומי מחקר "קשים" כמו ביולוגיה וכימיה ויש תחומי מחקר "רכים" כמו ארכיאולוגיה, היסטוריה וספרות. במחקרים "הרכים", להשקפת עולמו של החוקר יש השפעה מכרעת על התוצאות המתקבלות. הרי ההיסטוריה האנושית מורכבת ממאגר אין סופי של פרטים : איך נדע מי צודק ומי לא ? ועל סמך מה בדיוק?
    שביט מצפה מקנוהל שיתייחס למחקר ההיסטורי שלו כאל מחקר בלתי תלוי מכיוון שהוא איננו רומן היסטורי ובכך הוא יוצר הפרדה בין אלה שכותבים היסטוריה ובין אלה שכותבים רומנים. הרי ההיסטוריונים בעצמם מתבססים על כתבים שאנשים כתבו ואיך אפשר לזהות מה טיבם? יוסף בן מתתיהו למשל, כתב מחקר היסטורי או כתב הגנה? ומה לגבי פיליניוס או אפילו ויטרוביוס שכתבו על תופעות טבע וארכיטקטורה: הם כתבו מחקרים או תארו את מה שהיה נכון לזמנם כולל לא מעט שטויות שלא מתקבלות על הדעת היום.

    זה עדיין לא אומר כמובן, שארכיאולוגים כמו חוקרים בתחומי מחקר "רכים" אחרים לא נזקקים לכלים מתודולוגיים ואמפיריים בכלל, אבל לדעתי הם באים על פי רוב לשרת את האג'נדה שעומדת בבסיס מחקרם מלכתחילה.

    דוגמה מובהקת לכך הם תוצאות בדיקות הפחמן 14 שנערכו בסדרת ממצאים מאתרים מתקופת הברזל 2 : בויכוח שמתחולל סביב הכרונולוגיה הגבוהה או הנמוכה קיבלו כל אחד מהמצדדים בשתי השיטות תוצאות שהתאימו לתיאוריות שלהם. נס? מאגיה? צרוף מקרים? לך תדע.

  • humanape  On נובמבר 13, 2008 at 10:03 am

    אני מבקש לערער על החלוקה בין מדע רך לבין מדע קשה. ונוח לי, כי עברתי עם השנים מהקשה לרך.

    מתודולוגיה תקפה, תקפה בכל דיסציפלינה, ושיטות מחקר תקפות, תקפות תמיד.

    דבר אחד הוא להשתמש בחוקי ניוטון ובמתמטיקה בסיסית ולחשב מסלול בליסטי או תנועה הרמונית, ודבר אחר הוא לדבור בתיאורית המיתרים או אפילו במפץ הגדול.נכון שאינשטיין אמר שאלהים לא משחק בקוביות, אך גם פיזיקאים מניחים הנחות שעל תקפותן יש עוררין. ואפילו בביולוגיה, יש לעתים קרובות תוצאות שהסברן הוא ספקולציה, שנקראת תיאוריה עד אשר תאושש/תופרך.

    ועתה להיסטוריה – התחום הרך של עיסוקי כעת. יש רק שני סוגים של היסטוריונים: טובים או גרועים. ואני מניח שגם ארכיאולוגים כאלה ישנם. לכאורה במקצוע שלנו כלי המחקר 'נזילים' יותר מאשר בפיזיקה, אבל רק לכאורה. ולכן גרסתי לעיל, שאני קורא רק הערות שוליים. המדען הגרוע יטשטש את ההבדלים שבין ניתוח לדיעה, בין עובדה להשלמת פערים וכו'.

    איני מתמצא הבדיקות פחמן 14, אבל כאחד שחי גם במעבדה, אני מניח שהויכוח על הכרונולגיה התכנס לשולי הטעות הסטטיסטית.

    אני מאחל לך הצלחה עם ספרך החדש.

  • נטלי מסיקה  On נובמבר 15, 2008 at 7:36 pm

    אני מסכימה אתך שעם חלוף השנים ההפרדה בין מדעים "קשים" "לרכים" צומצם במעט ובכל זאת יש כאן הבדל מהותי – בפיסיקה ובביולוגיה ניתן לחזור שוב ושוב על אותו הניסוי עד שמתקבלים תוצאות בגבולות מטריצה הגיונית כלשהי, אבל מה יעשה היסטוריון או ארכיאולוג?
    האירוע שאותו הוא חוקר כבר פסה מן העולם והיה להיסטוריה והארכיאולוג נאלץ להסתפק בשאריות דלוחות שגם אם יחשפו בשיטות מתקדמות בעולם, הן תמיד יאבדו מערכן ברגע שיתנתקו מסביבתן המקורית.
    בעיה.
    ולגבי המלחמה בין שני הפרופסורים המכובדים (שממשיכה כצפוי זה שבוע רביעי – למי שהיה לו ספק), אני לא חושבת שהויכוח ביניהם הוא על כך שכל מחקר נזקק לדיסיפלינות, תיאוריות ומתודולוגיות, שכן כאנשי אקדמיה השווים פחות או יותר במעמדם, הם מן הסתם עושים בהן שימוש שוטף. השאלה אם בספר פופולארי שמיועד לקהל הרחב, צריך להרחיב בהן מעבר לנדרש. בינינו כמה אנשים מלבדך קוראים מאמרים עם אינספור הערות שוליים ומראי מקום? 100 – 200?
    העובדה שחוקר בוחר להוציא מדי פעם בפעם ספר שמיועד לקהל הרחב עדיין לא הופך אותו לסופר של רומנים היסטוריים (מה גם שאני לא רואה כל פסול בהם כמובן).
    ותודה על הברכות !

  • גיל  On נובמבר 15, 2008 at 10:05 pm

    מדע לא חייב בהכרח להתבסס על ניסויים שניתנים לשיחזור כדי להיות מדע לגיטימי ואפילו טוב. יש תחומים שונים כמו גאולוגיה, אבולוציה ואסטרונומיה שהם מדעים טובים ומדויקים מאוד גם בלי יכולת לשחזר ניסויים. מדעים היסטוריים משתמשים בשיטות מחקר שונות מניסויי מעבדה אבל בהחלט יכולים להגיע לאמת מסוימת. אפשר לעשות את זה בדרכים שונות, למשל על ידי ממצאים שונים שמובילים למסקנה זהה. כמובן שצריך תאוריות טובות לכל נושא אבל אלו דברים שנעשים כל הזמן. כמובן שהממצאים אף פעם לא יהיו נכונים ב100% אבל אפשר להגיע לתיאוריות טובות מאוד שנותנות ניבויים והסברים טובים ברמות שונות של וודאות.

  • נטלי מסיקה  On נובמבר 16, 2008 at 7:30 am

    מסכימה אתך גיל – אבל עדיין טוענת שרמות הוודאות בארכיאולוגיה כמו בהיסטוריה איננה גבוהה במיוחד ולכן כדאי לבדוק כל תיאוריה לפני שפוסלים אותה על הסף בנימוק שהיא "לא מדעית מספיק"

  • יגאל גרנות  On ינואר 1, 2009 at 11:02 am

    1.1.2009
    לנטלי שלום!
    אינני ארכאולוג ומעולם לא הייתי והקשר שלי לכל המלחמה בין אסכולת ת"א לאסכולת ירושלים הוא חובבני בהחלט.
    הבעיה שלי עם אסכולת ת"א היא שחוקריה אינם טוענים שהם פתחו איזה שהיא תיאוריה אלא הם טוענים שמה שהם עושים זאת האמת (או זה המדע כלשונם) ולכן כל השאר הם טועים או מטעים. קראתי גם את מאמרו (הראשון) של פרופ' שביט וחוץ ממילות שלילה לא מצאתי שם שום ציטוט או הנמקה שיסבירו על סמך מה הוא מבסס את כל הביקורת השלילית שלו. לא הבנתי למה מה שפרופ' קנוהל אומר זה "תיאוריות דימיוניות" בעוד שמה שפרופ' שביט טוען זאת האמת המדעית ואין בלתה?
    יש נטיה לאנשי אסכולת ת"א לנכס לעצמם את האמת (בדרך כלל בלי צורך בהוכחות) ואם הם נתקלים בממצאים שאינם מסתדרים עם ה"אמת" שלהם הרי שהם מבטלים את הממצאים בהינף יד וחושבים שבזה הם סיימו את הווכוח כי הם פסלו מכל וכל את מה שעשו החוקרים האחרים (וראה את יחסו של פרופ' פינקלשטיין למזבח שמצא פרופ' זרטל בהר עיבל)
    אותי לימדו שלכל חוקר (גם אם הוא מאסכולת ת"א) צריכה להיות ענווה כך שהוא יבוא ויגיד שהרעיונות שלו הם רק תיאוריה והאמת המדעית לא
    נפלה בצידו של אף אחד

  • נטלי מסיקה  On ינואר 2, 2009 at 10:14 am

    תודה על תגובתך. אני סבורה כמוך שכל חוקר נזקק לתיאוריה טובה, הוכחות לקיומה (אם אפשר) ומידה לא מבוטלת של ענווה למקרה שבכל זאת טעה.
    אני לא האדם שיכול לסנגר על אסכולות מבית מדרשן של אוניברסיטאות כאלה ואחרות, מה גם שאני לא רואה את עצמי חלק מהן. אבל תגבתך בהחלט מעוררת מחשבה

  • איתי()  On פברואר 15, 2009 at 3:52 am

    מסכים איתך לגמרי. נהנתי לקרוא.
    המחקר ההיסטורי הרי עובר תהליך של התמקדות בהיסטוריה של היום יום, בנארטיבים של מיעוטים , וכיוצא בזה תהליכים המעידים שההיסטוריה אינה ישות אחת מוצקה ובלתי תלויה בנקודת המבט.

  • יורם קול  On יולי 22, 2009 at 10:40 pm

    לגבי דידי סופר טוב של רומן היסטורי הוא זה שיודע את הממצאים ההיסטורים והארכיאולוגים על בורים והם משמשים עבורו בסיס לתיאור החיים עצמם. כמובן שעליו לשער השערות לגבי מה שאותם ממצאים אינם נותנים במפורש אבל אין אלו השערות בעלמא אלא תפישה מושכלת של המאורעות, של תפישות החיים של המעורבים בעלילה היסטורית ושל המניעים שלהם. תפישה זו נשענת על תכונותיהם ואופיים כמו גם של אמונותיהם, הנורמות שלהם ושל החברה בה הם חיו. מסוכן מאוד להסתמך על האידיאולוגיה שלנו ולהסיק מהמושגים שלנו לשלהם. למשל, היום איש לא יגיד כי יש להסתכן ואף להקריב את החיים למען התפארת וכדי לעשות לך שם בעלילות גבורה, אבל לפני אלפיים שנה זה היה מניע אמיתי ומכובד ביותר. מניע שאנשים מסרו עליו את חייהם. היום איש לא יתפאר במעשה נקמה, אבל, אך לא מזמן היו מושגינו שונים בתכלית. ביאליק אמר "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן." לאחר השואה, למשל, קם ארגון "הנוקמים", בו לקחו חלק טובי באנשינו ששמו להם מטרה לנקום, ללא משפט, ברוצחים הנאצים. הרומן ההיסטורי מגלם את מאורעות הזמן יחד עם הבנת התקופה ועולם המושגים של אנשיה. הוא יכול (וצריך) לשחזר את המניעים שדחפו אנשים לעשות את מעשיהם ולמען מה היו נכונים להקריב את חייהם. בעוד שהמימצאים הארכיאולוגים וההיסטורים לכשעצמם הם מעין רשימת מלאי. הדבר דומה לחוקר שמצליח להלביש בשר ועור ולתת דמות חיה לדינוזאורים שנמצאו מהם רק אי אלו מאובנים, לפעמים רק שן או חוליה. אותו "משחזר" יוכל לאחר מכן לשחזר את מאכליו, מהירות ריצתו וכל אורח חייו. הוא יוכל לשחזר את אופיו וחיי החברה שלו הן בקרב בני מינו והן ביחס לבעלי חי אחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: