בין אנטיקוקוס הרשע לאליהו החשמלאי

לפני כמה ימים חברה שלי באה לאסוף את הבת שלה מהגן בצהריים. לשאלתה "מה למדת בגן היום" כמילות השיר המפורסם, סיפרה לה הילדה: "למדנו שלפני שנים רבות היהודים ישבו בשקט בבית המקדש ולא עשו כלום.
פ-ת-א-ו-ם בא אנטיקוקוס הרשע ולקח להם את המנורה. סתם, אפילו שהם ישבו בשקט ולא עשו כלום. אז הם ישבו בחושך בכו ובכו עד שבא אליהו החשמלאי ותקן להם את המנורה. ואז  כולם שמחו."

 

הראייה הדיכוטומית הזו בין הטובים (אנחנו) ולרעים (כל השאר), אינה אופיינית רק לילדי ישראל הצעירים כמובן. רבים-רבים אחרים לוקים בראייה הצרה הזו והראייה – אין כמעט חג יהודי שלא סב סביב נושא החלוקה הבלתי מתפשרת הזו בין אנחנו-הטובים והם-הרעים. כיצד התפיסה הזו משפיעה על נפשם הרכה של ילדי ישראל? כנראה לא הכי טוב תראו כמה אנשים שמסתובבים בינינו עם תחושות עזות של נרדפות יהודית ולא יעזרו כל המטוסים, הטנקים ומערכות היירות המשוכללות בעולם. עם לבדד ישכון וזהו.

הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס התייחס במשנתו לשני סוגים של "אחרות", אחת רגילה והשניה מוחלטת. בעוד שמה"אחרות" הרגילה ניתן להסיר את תחושת האיום בעזרת ההבנה והשיח, ה"אחרות המוחלטת", מופיעה כתשוקה מטאפיסית שמטבעה אינה יכולה להפוך למוכרת. כל אדם חופשי לבחור לו "אחרים מוחלטים" כאוות נפשו, כאלה שהוא בשום אופן לא יהיה מוכן לפענח, להבין, לשוחח או אפילו לשבת בקרבתם. לדעתי, הבגרות הנפשית נמדדת בין השאר, בכמה "אחרים המוחלטים" יש לכל אחד ואחד ואני לא מדברת על כאלה שהם פדופילים, אנסים סדרתיים  או רוצחים המוניים. הנה רק לפני שבוע קיבלתי תגובות קשות מעמיתים מלומדים כשביקשתי שירצו בפאנל שבו השתתף איש ציבור מוכר מהימין הקיצוני שפעיל בעמותת אלע"ד. הרתיעה העמוקה הפתיעה אותי שהרי בסך הכול ביקשתי שיציגו את דעותיהם המנוגדות לדעותיו על במה מכובדת אחת.

ונחזור לעניין אנטיקוקוס ואליהו החשמלאי: לפני כארבע שנים התפרסם ספר בשם "מגילות קומראן והמדינה החשמונאית" (יד בן צבי 2004), שמאיר באור חדש את המציאות ההיסטורית של היהודים בין המאה השניה למאה הראשונה לפני סה"נ. המחבר פרופ' חנן אשל, ארכיאולוג המלמד במחלקה ללימודי א"י באוניברסיטת בר-אילן, ניהל מספר חפירות בקומראן ובמערות מדבר יהודה והוא ללא ספק, אחד החוקרים המובילים בחקר המגילות הגנוזות הפועלים היום באקדמיה. 
בפרק הדן באירועים מימי אנטיוכוס שהובילו למרד המקבים בוחן אשל מספר קטעי מגילות שטרם פוענחו עד תום לצד מקורות ידועים  כמו ספר מקבים א' וב', ספר דניאל וספריו של יוסף בן מתתיהו – מלחמות היהודים וקדמוניות היהודים. והנה מסתבר, שהמגילות הגנוזות נותנות פרשנות חדשה לסיפורי המרד החשמונאי, מהותו ומידת צדיקותם של צאצאי בית חשמונאי.
הדעה הרווחת במחקר היא, שהמרד נגד אנטיוכוס אפיפנס פרץ כתוצאה משוד כספי המקדש, טבח שערך אחד מפקידיו בשם אפולוניוס ביהודי ירושלים ובשל גזרות הדת.  אולם מסתבר המציאות היתה כנראה מורכבת הרבה יותר: אוצרות המקדש נבזזו רק לאחר מסעו השני של אנטיוכוס אפיפנס למצרים (169 לפני סה"נ) ולא בעקבות המסע הראשון (168). גזירות הדת היו ללא ספק אירוע חריג מאד בעולם ההלניסטי ולא ניתן להסבירן אלא על רקע פוליטי, שכן ההלניסטים מעולם לא התיימרו לתת העדפה בלעדית לאל כזה או אחר. אביגדור צ'ריקובר למשל, טען לפני שנים כי הגזרות הוטלו כתגובה למרד היהודים ולא היו הסיבות להתעוררותן. ובכן נשאלת השאלה למה מרדו היהודים? אשל נותן לכך פרוש מעניין : לפי קטע 4Q248 מקומראן עולה שסביב שנת 168 לפני סה"נ התעוררו ביהודה ציפיות משיחיות בזמן אנטיוכוס היה  עסוק כאמור, במלחמה במצרים. כפי שקורה לא מעט פעמים, מתנגדיו הפיצו שמועות שקריות על מותו (ספר מקבים ב' , ה'), מה שהבעיר את המשיחיות האפוקליפטית כמו אש בשדה קוצים. כששב אנטיוכוס אפיפנס לירושלים, הוא החליט ללמד את היהודים הבוגדניים לקח כואב וכך גזר עליהם גזרות קשות, נקם בהם ושדד את אוצרות מקדשם.

  
אבל גם החשמונאים לא יוצאים מי יודע טוב בכתבים של אנשי קומראן. הם מתוארים על ידם כמלאכי משטמות שמועלים בכספי המקדש וכל עניינים בהון וחמס. נוסף לרדיפת בצע,  מסתבר שהחשמונאים עשקו איש את רעהו, טמאו את המקדש, חללו את השבת, שכחו את המועדים, חללו את זרעם בבני נכר וחמסו את הכהונה. כך לפחות כתבו עליהם אנשי קומראן.
 
עכשיו נראה אתכם מסבירים את זה לילדים שלכם בגן.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רון  On דצמבר 22, 2008 at 12:17 pm

    וצריך להזכיר גם את המיקום של ישראל בין שני בתי מלוכה יריבים של העולם ההלניסטי, והניסיון לשחק על הקלף הזה ולהשיג את הטוב ביותר משני הצדדים. עד הסוף המר.
    ואת הביקורת על מלכות החשמונאים אפשר למצוא גם בספרות התלמודית, גם אם בצורה חריפה פחות מבקומראן שנכתבה על ידי מי שהרגישו שהכהונה נגזלה מידיהם…

  • יונתן  On דצמבר 22, 2008 at 12:37 pm

    מלכות בית חשמונאי לא נחשבת לשיא המוסריות,בלשון המעטה.

    ממצב העניינים הקיים היום אפשר לראות שקיצוניים תמיד רואים את הקיצוניים פחות או סתם אחרים כשטופים בכל החוליים המוסריים האפשריים,ימנים קיצונים מפיצים טענות דומות על רבני הימין המתונים יחסית(כמו הרב אבינר שהוא לא הכי מתון וגם הוא זוכה להשמצות מהקיצוניים וגם ההשמצות האלו עוסקות בכל תחום בחייו).
    זה מוביל למסקנה שיתכן והיתה קצת הגזמה בהתייחסות לחשמונאים במגילות.

  • נטלי מסיקה  On דצמבר 22, 2008 at 1:51 pm

    לרון ויונתן,
    תודה על התגובות הדברים שלכם מוכיחים שהמיתוס שהשתרש בסיפורי האומה, הוא בעייתי בלשון המעטה וטוב שקריאה ביקורתית בטקסטים כמו גם במציאות העומדת לפנינו היום, מאפשרת לנו להבין את הדברים באופן מלא ושלם יותר.

  • יונתן  On דצמבר 22, 2008 at 2:09 pm

    העניין הוא שחלק גדול מהמיתוס נובע לא רק מחוסר קריאה בקורתית אלא מחוסר הכרות ולמעשה חוסר קריאה,הרי הדברים האלו כבר כתובים והגדולי היהדות התייחסו אליהם בתקופות שונות,הבעיה שלנו כעם היא שאנחנו באמת תקועים על הגרסה החד מימדית שספרנו לנו בתור ילדים ולא ממש טורחים להכנס לפרטי המסורת.

  • טלי  On דצמבר 22, 2008 at 2:35 pm

    התיאור על אנטיקוקס הרשע ואליהו החשמלאי באמת היה יכול להיות נורא מצחיק, אם הוא לא היה עצוב מבחינת הסיפור השטוח והחד מימדי שמערכת החינוך מנחילה לנו…

    וזה מזכיר לי מה שכתבתי על היחס המרדד והמשטיח של מערכת החינוך לרצח רבין

    http://www.notes.co.il/tali/49487.asp

  • נטלי מסיקה  On דצמבר 23, 2008 at 9:50 am

    טלי,
    אהבתי את מה שכתבת על הבורות והמסחור של זכרון רצח רבין. אגב זה מזכיר לי שפעם מישהו שנסע באוטובוס שמע שתי תיכוניסטיות מדברות, כשאחת אמרה לחברתה:"איזה קטע שרבין נהרג בדיוק בכיכר רבין. וואלה, איזה צרוף מקרים!!"

  • נטלי מסיקה  On דצמבר 23, 2008 at 9:50 am

    טלי,
    אהבתי את מה שכתבת על הבורות והמסחור של זכרון רצח רבין. אגב זה מזכיר לי שפעם מישהו שנסע באוטובוס שמע שתי תיכוניסטיות מדברות, כשאחת אמרה לחברתה:"איזה קטע שרבין נהרג בדיוק בכיכר רבין. וואלה, איזה צרוף מקרים!!"

  • שועי  On דצמבר 23, 2008 at 1:39 pm

    (-:
    למה מה, לא רצחו את ארלוזרוב בר"ח ארלוזרוב?
    חוץ, מזה נטלי, לדיון של לוינס בחנוכה ומשמעו, עייני:
    עמנואל לוינס, חירות קשה: מסות על היהדות, תרגם: עידו בסוק, הוצאת רסלינג: תל-אביב 2007, עמ' 309-307
    אולי אכתוב על זה משהו ואולי לא

  • נטלי מסיקה  On דצמבר 23, 2008 at 7:07 pm

    שועי,
    פסס, גם לארלוזורוב היה כזה מזל ?…
    תודה על ההפניה למאמר של לוינס
    מקווה שאולי בכל זאת תכתוב על זה משהו..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: