זמן ילדות: פעמוני כנסיה. סלסול מואזין. קריאת אימהות

המלחמה  עושה שמות באנשים ובמחשבותיהם. כולם נדרשים להגדיר מחדש את מקומם ואת עמדותיהם: מי לה' אלי. צדק צדק תרדוף. וכמה שכולם צודקים. מתפקעים מרוב צדק ממש. כשהתותחים רועמים המוזות שותקות חוץ מהפרשנים והטוקבקיסטים. אני קוראת אותם ומבינה פתאום ששתי מלחמות מתקיימות כאן עכשיו: אחת בגבול עזה ושנייה בגבול תל אביב רבתית. הפריפריה נלחמת בכל החזיתות.
 
ערב יורד עכשיו על האי תל אביב, שתושביה מואשמים שוב ושוב ברגישות יתר לסבלם של אנשי עזה וברגישות מועטה לסבלם של אנשי הפריפריה הדרומית. דומה שתל אביב הפכה בעל כורחה להיכל של צדק שאינו חף מצדקנות. צדק צדק תרדוף אבל הצדק בורח ממנה בכל כוחותיו. היתה פעם קבוצה כזו  "צדוקים" שיוסף בן מתתיהו הגדיר אותם כאנשים ש"אינם שונים במנהגיהם ובחוקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפט על הנישואים נבדלו מהם" … וגם: "הצדוקים קשים גם לאחיהם ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאילו היו נוכרים להם" (מלחמות היהודים, ב', ח' י"ג). נשמע מוכר? אולי. במקורות מצוין כי הצדוקים הצודקים נתפסו  כעשירים מופלגים, חובבי נוכרים, נהנתנים. נשמע מוכר? אולי.
 
פעם מזמן בזמן הילדות שלי בנצרת עלית מוכת הרוחות, היתה לנו דרך קבועה לדעת מתי הגיע הזמן לחזור הביתה ממגרש המשחקים השכונתי המוזנח שנזרע באבני כורכר ושתי נדנדות חלודות.
קודם באו צלצולי פעמוני הכנסיות, שהכו באוזנינו הסמוקות בקצב קבוע כפעימות לב  גדול ופעור במרכז העולם. אז ידענו כי הגיע הזמן לסמן עוד השג אחרון במשחק שהולך ואוזל.  

אחר כך בא קולו המסתלסל של המואזין שסחף עמו סלסולי קולות ממסגדים רחוקים יותר. מתיקות קריאתם לבורא עולם מיתנה באחת לב קוצף ולחיים צורבות בלהט הקרב.  אז ידענו כי הגיע הזמן להפסיק את המשחק על באמת.

הקריאה השלישית היתה כבר קריאת האמהות הכועסות שביקשו שנחזור הביתה תיכף ומיד, כי צריך לעשות שיעורי בית ולאכול ארוחת ערב ולהתרחץ ולנוח ומספיק עם ההשתוללות הזאת.
אז לא היתה לנו ברירה והפסקנו את המשחק. בדרך הביתה נותר בכל זאת קצת זמן לויכוחיים נרגשים, לניתוחים אסטרטגיים ולשיחות פיוס בין הצדדים הצודקים. הרי ידענו היטב שאין ברירה, גם מחר נפגוש זה את זה באותו מגרש משחקים.

 

*******

קישור לשיר המקסים של אדלה  Adele – Hometown  מצויין ללב עצוב ונוסטלגי

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On ינואר 4, 2009 at 7:05 pm

    באמת מתנהלת פה גם מלחמה על התודעה, על הצדק, על דעת הקהל, מתנהלת ואני עצמי נלחמת במלחמת המקלדת הזאת בשבוע האחרון.

    תיארת מדוייק ויפה, ובאופן שמעורר צביטה בלב, גם את משחקי המלחמה של ילדותך.

    יש רק הבדל אחד משמעותי בין המלחמה האמיתית לבין משחקי הילדים. במלחמה האמיתית, אלה שייפגשו מחר באותו מגרש משחקים, לא יהיו אותם אנשים. המלחמה האמיתית הורגת, על אמת, ולכן היא ודאית ומוחלטת וחזקה ורעה הרבה יותר מכל מלחמה של ילדים.

    ולכן לכל מי שמשתתף בה, זה עלול להיות הצ'אנס האחרון, בלי סיבוב נוסף.

    ונדמה לי שזו גם הסיבה להתנהלותה של המלחמה הוירטואלית. כל מי שמשתתף בה (כן, גם אלה שתומכים במלחמה ומנהלים איתי ויכוחים מרים), מודע לכך שהכל אמיתי וקיומי וממשי, ולכך שאין בהכרח הזדמנות שנייה.

  • נטלי מסיקה  On ינואר 4, 2009 at 7:38 pm

    שמלחמות אמיתיות הרבה יותר מסוכנות והתוצאות שלהן בלתי הפיכות (הנה רק עכשיו התבשרנו על מותו של חייל צהל
    יחד עם זאת לא נוח לי עם זה שהאנשים בדרום מרגישים שאנשי תל אביב לא חשים כלפיהם דאגה מספקת. נדמה שהפער התודעתי בין המרכז לפריפריה הרבה-הרבה יותר גדול מהמרחק הגיאוגרפי

  • טלי  On ינואר 4, 2009 at 8:04 pm

    זה נהיה טיעון מאוד פופולארי בימים האחרונים, אבל אני לא בטוחה עד כמה הוא תמיד קשור למציאות. הרי יש בדרום גם הרבה אנשים שמתנגדים למלחמה, ויש במרכז הארץ גם הרבה אנשים שתומכים בה.

    גם בתקופת הפיגועים הקשים בירושלים ות"א היו באותה ירושלים ובאותה תל אביב אנשים שתמכו בהידברות ושלום וגם בזמן מלחמת לבנון היו בצפון, בטווח הטילים, אנשים שהתנגדו למלחמה (גם אני).

    אני זוכרת מהשנים האחרונות לא מעט "אירועי הזדהות" של תל אביב בפרט ושל המרכז בכלל עם שדרות והדרום, ולא ראיתי שמאסות משמעותיות של תומכי המלחמה הנוכחית תמכו בתושבי הדרום המופגזים, בטח לא יותר משתמכו בהם מתנגדי המלחמה.

    יש פער תודעתי עצום והוא מתבטא קודם כל בשיגרה- בחינוך, בבריאות, ברווחה, בתרבות- כל אלה מושקעים הרבה יותר במרכז מאשר בפריפריה,בימים שאינם ימי מלחמה, ולצערי אני חוששת שהמלחמה ותקציביה העצומים רק יחלישו את הדרום אח"כ, כשיישאר פחות כסף לכל הצרכים האנושיים הבסיסיים.

    מעניין אותי גם כמה מאלה שמשתמשים בטוקבקים בטיעון ה"מרכז המנותק" באמת חיים בדרום, וכמה מהם חיים בלב ת"א- שני מטר מאלה שאיתם הם מתווכחים.אבל את זה אני חוששת שלא נוכל לדעת.

  • שועי  On ינואר 4, 2009 at 8:15 pm

    נהניתי מאוד לקרוא
    וזה די מדויק שיש פחות ופחות תל-אביב ככל שמתרחקים לפריפריה
    והתרבויות/זהויות האנושיות הופכות להרבה יותר הטרוגניות,עשירות,מורכבות ויצירתיות דווקא
    על כן אני רואה את דברייך מאוד,על אף היותי חי בערי המשיקות לתל-אביב רוב ימיי
    אבל גם, בתל-אביביזם הגוש דני ישנן פריפריות תרבותיות ויצירה אלטרנטיבית ואוונגרדית מגוונת
    כך שגם באזור המרכז שוררת הבחנה בין מוסדות ידע ותרבות שמרניים ודוגמטיים הנתונים בידי אותם אנשים התופסים בהם את אותם התפקידים כבר שנים ארוכות, ובין חצרות אחוריות, מועדונים קטנים או יוצרים עצמאיים יחידים, המייצרים תרבות ואמנות מפעימה, גם אם לא מוצגת בקדמת הבמה
    כמו שכתבת בפוסט קודם על ארכיאולוגיה, לפעמים צריך לחפש בדרכים חדשות ותוך הסתכלויות חדשות שאינן תולדה של תרבות הפרומו ושל קבלת הקונצנזוס ואז מגלים תגליות אמנותיות/תרבותיות יוצאות דופן וייחודיות בטיבן

  • נטלי מסיקה  On ינואר 4, 2009 at 8:35 pm

    אנחנו באמת לא נדע אף פעם מי מהטוקבקיסטים הוא תושב דרומי או רק מציג את עצמו ככזה כמו "האשקלוני" שכתב לדרור בורשטיין http://www.notes.co.il/burstein/51101.asp
    אני מכירה את הטיעון שגם ת"א סבלה בזמנים אחרים ממתקפות אבל אני לא בטוחה שתושביה היו מוכנים להבליג כל כך הרבה זמן כמו שתושבי הדרום נדרשו. שהרי אלה מורגלים בהבלגות מכל סוג כמעט כבר שנים
    וגם על זה אני מסכימה אתך.

  • נטלי מסיקה  On ינואר 4, 2009 at 8:44 pm

    על ההערה החשובה שלך. אני תוהה אם רק מטרופולין גדולה יכולה להרשות לעצמה ליצר אוונגרד ?.. מה נגלה אם כך בחצר האחורית של הפריפריה?
    לרוב סתם עזובה ויאוש גדול. אגב אני קוראת עכשיו את עין החתול של חביבה פדיה והספר מעורר בי הרבה מחשבות בנושא הזה

  • שועי  On ינואר 5, 2009 at 1:45 am

    שוכנים בני אדם ייחודיים
    גם שם וגם שם עשוייה להתרחש אמנות פלאית
    חדשנית אוונגרדית
    כל זמן שישנם אנשים שמסוגלים להביט בהכרתם על העולם ולתארו באופן מקורי וייחודי להם

  • נטלי מסיקה  On ינואר 5, 2009 at 7:34 am

    אלא מה, למי יש כוח להסתכל בהכרה ולעשות עם זה משהו כשרוב הזמן מוקדש להשרדות. זה מה שעצוב בעבדות המודרנית -העבדים אפילו אינם יודעים שהם כאלה.

  • שועי  On ינואר 5, 2009 at 12:30 pm

    שדווקא ההתבוננות שהצעתי היא אמצעי חיוני להישרדות דווקא בתרבות המיוסדת על יחסי ציבור ועיצוב דעת קהל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: