יום שני בערב יצאנו כמה אנשים מ'החברותא'- יהשוע, מאיר, ישראל, אורית ואני להרצאה במכון ון ליר לרגל צאת ספר פרוזה ראשון של חביבה פדיה "בעין החתול". כולם כבר הספיקו לקרא את הספר, חוץ ממני שמתעקשת לקרא בו טיפין טיפין, כדי שלא יגמר לי מהר. מאחר והערב היה בחינם ולא ניתן היה להזמין אליו כרטיסים מראש, החלטנו לצאת מוקדם מת"א כדי לתפוס מקומות. אלא מה, שכחנו שירושלים זה לא כמו תל אביב. בירושלים יש הרבה מקום.
ד"ר מיכל בן נפתלי מון ליר הזמינה בראשית הערב את הזמר דוד פרץ מבאר שבע לשיר כמה שירים בליווי עצמי בגיטרה ומפוחית, כדי שניכנס כולנו לאווירה בלוז-קנטרית מדברית. אחריו עלה דב אלבוים כראשון הדוברים. קודם כל הוא ביקש להתנצל מראש משום שאי אפשר לדבר על הספר הזה כמו שמדברים על ספרים אחרים. במסדרונות 'עם עובד' הסתובבה איזו שמועה שחביבה פדיה מוציאה ספר על חתולים וכששמע על זה הוא חשב לעצמו – מה כבר אפשר לכתוב על חתולים שעוד לא נכתב עליהם? הוראות טיפול? חוויות של בעלי חיות מחמד? בינינו לא נושא הכי מעניין בעולם.
אבל כשקיבל את "עין החתול" לידיו והתחיל לקרא בו, הסתבר לו שזהו אינו ספר על חתולים אלא ספר קבלה נדיר. ספר שעוסק בעולמות העליונים ביותר, בתורת הסוד ובאמיתות עמוקות שטופחו בידי המקובלים לאורך דורות. דמותו של "רבנו פרץ" המסתורי המופיע לאורך הספר, למשל. מיהו רבנו פרץ הזה? ברור שהוא לא דמות אמיתית. פרץ כידוע היה אחד משני הבנים של יהודה, תאומו של זרח. הרמב"ן טען שזרח ופרץ מייצגים שני כוחות הפועלים בעם: הכוח היציב והקבוע הזורח תמיד והכוח שמשתנה המחפש לפרוץ ולערער. גם ידוע על אחד, 'רבנו פרץ' מקורביל שחי בצרפת בתקופת הראשונים במאה ה- 13. אבל 'רבנו פרץ' של חביבה הוא הרבה יותר מזה. הוא דמות ארכיטיפית של כל המקובלים המיוסרים שכמהים להתגלות אלוהית: "לרגעים דקים מאד כמונו כגורים בפני האלוהים. אני עומדת בשתיקה מול חרדת הקודש של החיות הנודדות כשהן אוכלות ומתעסקות במה שקיבלו. מול הכמיהה לקערת המים ביום שרב. הצימאון לרוח הקודש לו היה מגרד את גרוננו בצימאון ובחרדה שבהם הם כמהים למזון. רעב. הייתה עלי יד אדוני. היד היא ההתגלות. היד המתווה המסמנת. אולי אין בני האדם נחלקים לסומים ולרואים, לרעבים לשבעים, אלא למוטבעים ולבלתי מוטבעים" (ע' 27).
אחריו עלה פרופ' מאיר בוזגלו. גם הוא לא יודע מה לומר על הספר הזה. בכלל ספרים ובמיוחד ספרי פרוזה, לא ממש מעניינים אתו. לרוב הוא אטום אליהם והם לא מצליחים לחדור אותו. גם את הספרים שהוא כותב הוא מקפיד בעקרון לא לקרא. אבל חביבה גרמה לו לקרא את הספר שלה עד הסוף. הרבה דברים עלו בו בשעת הקריאה אך הערב הוא יתרכז בשלוש נקודות: הראשונה נוגעת בפריפריה כמושג. הפריפריה כשממה. יצירה ציונית במיטבה. לפעמים הוא מגיע לעיר ילדותו קריית ים, ותוהה: מה זה המקום הזה? איזה אנשים חיים פה בכלל? הוא גם לא מכיר אף אדם שהצליח להחזיר את עצמו לפריפריה אחרי שיצא משם. והנה חביבה עשתה את הבלתי אפשרי: היא החזירה את עצמה לפריפריה הבאר-שבעית למרות שהיא בכלל ירושלמית. נקודה שניה נוגעת בחולי של המודרנה המערבית. הנה רק השבוע הוא נאלץ לבלות כמה ימים בבית חולים לצד אמו החולה. לידה שכבה חולה נוספת, קשישה ובודדה. מה אני אגיד לכם, לאישה הזו יש שתי בנות מוצלחות ביותר, אחת מהן וטרינארית. אולי אפילו פמיניסטית. אבל מה זה עוזר לאמא החולה הזאת אני שואל אתכם בזמן שהיא שוכבת לבד כל היום עם עצמה? לעומת זאת, תסתכלו על החולה הדרוזית או הערבייה. הילדים שלה לא יעזבו לרגע את המיטה שלה. הם ישכבו על מזרונים כל היום וכל הלילה כדי להיות אתה. ולבסוף יש לו עוד משהו לומר גם על המקום היפה והמטופח הזה ון ליר. מקום שכל כולו כוונות טובות. סליחה, במה הוא מועיל לאדם צמא אחד ברחוב? כולם מדברים על הטרור האיראני ועל הסכנה שלו למערב אבל במרכז טהרן יש ברזי מים לצמאים ואין ברז מים חיים בכל רחובות ירושלים.
פרופ' אריאל הירשפלד היה אחרון הדוברים וגם הוא כמו שני קודמיו התקשה להגדיר את מהותו של הספר הזה שכתוב כפרוזה אך יש בו לא מעט שירה. גם הוא אינו סבור שהספר הוא על חתולים למרות שהחתולים הם במרכזו לכאורה. ההתבוננות של חביבה בחתולים היא פעולה רדיקלית משום שהתרבות הישראלית עיוורת אליהם ואל כל מה שנמצא מחוץ לדמות של 'העירוני המתלבט'. המבט בחתולי הרחוב של באר שבע מספק מבט אחר לכל אלה שחיים בסביבתם, מבט שמותאם לנקודת הגובה של החתולים עצמם: קבצנים, מוכי גורל, משת"פים, מיכלי אשפה. מקומות שלא ידענו על קיומם, כמו בית הבירה למשל. מקום לא הכי מדהים ובכל זאת, המקום שבו "המולת עץ הדעת טוב ורע הייתה שם, פעל שם תדיר מסך הרעש החי ההכרחי כדי לשמוע את הפיוט הדק של עץ החיים" (ע' 143).
בזמן שנישאו הדברים הצצתי מדי פעם בפעם בסופרת עצמה שישבה על אחד המושבים בשורה הראשונה. דומה שכל הדיבורים עליה מסבים לה מבוכה גדולה. פעם העלתה את משקפיה על עיניה, פעם הורידה, פעם כיסתה את עיניה, פעם חפנה את לחייה שהסמיקו מאד. כשהוזמנה לשאת דברים, היא עלתה לבמה בצעדים אטיים ומדודים, אישה קטנה–גדולה, לבושה בחצאית צבעונית רבת שכבות, על ראשה מגבעת שחורה רחבת שוליים, פניה מוארות בחיוך נבוך והדיבור ממנה והלאה. ראשית ביקשה להודות לכול מי שדיבר כל כך יפה. באופן אישי היא חושבת שאולי מוטב היה אם היתה מחכה מחוץ לאולם בערב הזה, שכן אין זה נהוג לומר בשבחו של אדם בפניו. מה שכן, היא סבורה כדרך החסידים שלכל סיפור יש כוח מחולל בעולם הזה, שלכל סיפור יש כוח פועל. הנה בזכות הספר קורים עכשיו כל מיני דברים בבאר שבע. למשל, רוזה קצת יותר נקייה ומסודרת. ועוד כל מיני דברים טובים שקצרה היריעה מלפרט.
כשיצאנו אנשי החברותא תל אביבית אל שמי הלילה, הסכמנו בינינו שהצינה הירושלמית לא גדולה כל כך כמו שחששנו, אולי מפני ההתחממות הגלובאלית ואולי מפני ההתחממות הלוקאלית בלבבות. החלטנו לשתות תה עם נענע ב"קפה טעמון" שברחוב קינג ג'ורג' פינת הילל, מקום שפעם לפני שנים רבות התכנסו בו חתולים ממין פנתרי. בדרך ראיתי חתול שחור-לבן חוצה את הכביש באלכסון, כמו יצא מהספר של פדיה ושכח איך לחזור. כשהגיע למדרכה שממול פגש קבוצת נערות לבושות חצאיות ארוכות שדיברו וצחקו ביניהן. החתול השתהה לרגע התכווץ ונדרך, והן בתגובה רקעו ברגליהן וירקו, כסגולה ידועה נגד עין הרע.
*****
וזאת תמונה של פצ'ולה בזמן עשיה חתולית
ביקורות על הספר מאת שועי רז/ אריאל הירשפלד/ ואריק גלסנר
ארכיאולוגיה להמונים 