החוק הצרפתי ביריד הספרים הבינלאומי

ביום שלישי האחרון נסעתי ליריד הספרים הבינלאומי שבבנייני האומה, עיר הקודש ירושלים.  במודעות שפורסמו בעיתונים הבטיחו מפגשים עם סופרים, אנשי רוח ומוציאים לאור מהארץ והעולם. אבל לי  זה נראה יותר כמו שבוע ספר עברי מורחב.

ראוי לציין שלמרות שהוצאתי ספר לפני כמה חודשים  שאפילו נמכר לא רע בחנויות הספרים (ולא רק בקרב בני משפחתי וחברי הטובים שנאלצים לשמח אותי), אני רחוקה מלהגדיר את עצמי כ"סופרת". תשאלו ודאי מתי ראוי לו לאדם מן הישוב להתהדר בכינוי מקצועי שכזה? אחרי שני ספרים? שלושה? אחרי שנמכרים לפחות 5,000 עותקים מספריו? או אחרי שהוא זוכה לפנות את רוב מרצו, ימיו ולילותיו לכתיבת סיפורים חדשים שלא היו ולא נבראו אלא במוחו הקודח. אבל יש דרך הרבה יותר פשוטה לזהות סופרים אמיתיים: לרוב הם אנשים שהשיבה פשטה בשערם הסתור תמיד  שמצויידים במקטרת ריחנית  וכל ישותם אומרת חוכמה נאצלה והדרת כבוד ויש להם הרבה מה להגיד על כל דבר ועניין.  בקיצר: מה לי ולזה.
 
כרגיל אצלי בזבזתי יותר זמן בשוטטות חסרת פשר במקומות שלא לשמם התכנסתי, אבל לסוף הגעתי לאולם טדי בדיוק באמצע הדיון שהוקדש לנושא: "הספר כמוצר תרבות: דיון עם סופרים ומו"ל מישראל ומצרפת בנושא הבטחת מחיר מינימום לספרים."
 
ומי שלא בקי בפרטים כמה מילים על הנושא:  בשנת 1981 נחקק "חוק מחיר קבוע" בצרפת בעקבות תחרות עזה שכמעט ומוטטה את שוק הספרים. חוק זה קובע כי כל ספר יימכר במחיר שקבע המוציא לאור למשך השנתיים הראשונות לפרסומו ללא כל הנחה. הבטחה זו תאפשר להוצאות ולסופרים להחזיר את ההוצאות הרבות הכרוכות בפרסום הספר ותטיב בעיקר עם סופרים צעירים. יתכן והחוק יביא להפחתה במספר הכותרים המתפרסמים שכן מי שלא יעמוד בתחרות פשוט לא ישרוד, אך לדעת מצדדיו הוא יעשיר בסופו של דבר את מבחר הספרים בחנויות וגם את כיסי ההוצאות לאור ואפילו (שומו שמים) את כיסי הסופרים עצמם.  
 
מצאתי לי כסא פנוי בקצה האולם והסתכלתי על פניהם של הנוכחים שנראו מרותקים לאדם מהודר שניצב על הבמה ליד המנחה עמנואל הלפרין שאין כמוהו בהנחיית פאנלים שמעורבים בהם צרפתים. לא היה לי מושג מיהו האיש הדובר וגם לא היה נעים לי לשאול, כי ברור היה שכולם מלבדי ידעו. טוב, הם לא נאלצו כמוני לכלות את ימיהם בכנסים של ארכיאולוגים עוטי חאקי מרובי כיסים, בדיונים טרחניים על הקרמיקה הדו-גונית מטיפוס B בשכבה X בחצור של הברונזה המאוחרת.
 
ובכן, אותו איש נכבד אמר שהמצב בארץ חמור ביותר ולא רק זאת: בניגוד לארצות אירופה אין לנו את הפריבילגיה לעלות למכונית ולהגיע אחרי שעה-שעתיים למדינה אחרת. אנחנו חיים בבועה אזורית. צריך 4 שעות מינימום כדי להגיע ליעד תרבותי אחר (ואיסטנבול מה? ואתונה?). גם הכתב שלנו שונה, גם השפה. אין לנו אחים קרובים כמו בשפות הלטיניות שמסוגלים לקרא את היצירות בשפת המקור. יש יותר מדי ספרים, יש פחות מדי קוראים. אנחנו בבעיה.
 
אחריו עלתה מנכ"ל רשת ספרים גדולה (האם לומר מנכל"ית שאל הלפרין בנימוס והיא אמרה לא. אני לא פמיניסטית חס וחלילה. אני אוהבת שמחליפים לי את הגלגל במכונית). היא בניגוד לדובר הראשון חושבת שהמצב לא רק בעייתי אלא קטסטרופאלי ממש.  היא יודעת היטב כי היא באה מעולם הביטוח וענף זה מפורסם  באסונותיו.  ועל מה הזדעקה המנכ"ל? על המצב ובעיקר על המתחרים שעורכים מבצעים שכמוהם העין לא ראתה ודי לחכימא ואין צורך לפרט, אבל כל בר דעת יודע שגם מסטיק עולה יותר משקל.  
 
אחריה עלתה מכנל"ית השיווק של הרשת המתחרה (היא דווקא כן פמיניסטית), שטרפה את כל הקלפים מהתחלה: המצב לא כל כך חמור כמו שנדמה לכם (גל של אי-נוחות עובר בקהל). יש פה שוק חופשי ותחרות בריאה (באמת? איזה תחרות? חוצפה!) ספר אינו טוב או שונה מכל מוצר צריכה אחר: לא מקוטג' ולא מעוגה (איך היא אומרת כזה דבר? בושה!). חוץ מזה אין מה להשוות בינינו לבין הצרפתים, צרפת זה עולם אחר, ועם כל הכבוד, סליחה. המשפט האחרון היה כנראה הרבה מעבר לכוחותיו  של הקהל הנרגן ממילא. רעש גדול באולם, רק הלפרין ואורחיו הצרפתים הנהנו בינם לבינם דומה שבמפתיע הם דווקא הסכימו אתה.
 
כשירדה מהבמה עלה נציג חנויות הספרים הפרטיות והוא שב לתחזיות האפוקליפסה עכשיו. בשארית כוחותיו הוא נלחם יום-יום כדי לקיים את חנותו השכונתית בטבעון בזמן שהתאגידים ורשתות נוגסות בפרנסתו במבצעים והנחות. להם  שותפות חלקית בהוצאות ואת הספרים שלהם הם מקדמים בהנחות משמעותיות ובבוניסים לעובדים. להם אין צורך בשירותיו של מפיץ שנוגס  60% ממחיר הספר. הוא בשום פנים לא יכול להתחרות בהם ולהערכתו תוך שנים ספורות כבר לא יישארו  חנויות ספרים פרטיות בישראל, חנויות אינטימיות מיוחדות שכולם אוהבים לספר עליהן כשחוזרים מטיול בפריס או בלונדון.
 
ואז החל דיון פתוח בין הדוברים לקהל. הרוב הסכימו שהענף השוקע הזה ימצא רפואה כשכולם יתאחדו ויפעלו כאיש אחד : ההוצאות הגדולות עם הסופרים הגדולים דוגמת יהושע קנז, עמוס עוז ודוד גרוסמן. צריך לפנות  לרשות ההגבלים העסקיים, צריך לקדם את החוק הצרפתי כדי שכולם יוכלו לשרוד: גם החנויות הקטנות, גם ההוצאות הקטנות, גם הסופרים הקטנים.  אותם אלה שהשיבה עוד לא פשטה בשערם הסתור תמיד ואין להם מקטרת ריחנית  וכל ישותם אינה אומרת דבר מלבד זאת: הנה אני.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On פברואר 19, 2009 at 11:02 am

    באסה שלא נפגשנו.
    ראיינתי את איריס בראל בנושא ואני מצרפת לך לינק לדברים
    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000426911&fid=3317

  • שירה  On פברואר 19, 2009 at 11:37 am

    ראשית, את כותבת נהדר. הסיפור עזה-מצליח היה חד ומרגש במיוחד. אין ברירה, למרות רשימת ההמתנה הארוכה של ספרים ליד המיטה אני "אאלץ" לקרוא את אדמה שחורה 🙂
    לגבי עתיד הספרים, כדאי לקרוא את הראיון עם ג'יין פרידמן בספרים השבוע: "כיום צריך לשאול את השאלה: מהו ספר. האם ספר הוא הכריכה והעיצוב והנייר, או שמא ספר הוא סך כל תוכנו הרוחני, המלים שמצטרפות למשפטים, לפסקאות ולפרקים; היצירה".
    אני מאמינה שהעתיד הוא בטכנולוגיה האלקטרונית. הEbook למיניהם ישתפרו ואנו נתרגל לשלם עבור התוכן. הספרים יהיו יותר זולים – אבל התשלום יגיע לידים הנכונות – לאנשי התוכן. במקום שרובו יגיע למדפיסים, להובלה ולחנויות שמחליטות מה להציג על השולחן המרכזי. אכן, כואב הלב על החנויות הקטנות והנכחדות, אבל תרבות במחיר שווה לכל נפש זה דבר נפלא. צריך לשלם ליוצרים, בהחלט, אבל ספרים לא צריכים להיות מוצר של עשירים. אם שכבות נרחבות יוכלו לקרוא ספרים בזול זה נפלא לכולנו כחברה. החוק הצרפתי לא סוציאליסטי לצערי. אפשר להזכיר את אלזה מורנטה שכשכתבה את יצירת המופת שלה "אלה תולדות", על ועבור הנדכאים, התעקשה למכור בזול כבר את המהדורה הראשונה. לא כל סופר הוא אלזה מורנטה, וגם היא הצליחה לעשות זאת רק ברומאן השלישי שלה, אבל הרעיון הוא נכון.
    זה נשמע אוטופי, אבל הטכנולוגיה דוהרת קדימה, אם רק יצליחו לרתום אותה למשימות הנכונות.

  • נטלי מסיקה  On פברואר 19, 2009 at 12:32 pm

    אני דווקא זיהיתי אותך בקהל אבל ראיתי שמיהרת לצאת עם המנכ"ל/ית. לא נורא בטח נפגש באחד האירועים הקרובים בתולעת..

  • נטלי מסיקה  On פברואר 19, 2009 at 12:49 pm

    תודה על הדברים שכתבת ועל הנכונות "להאלץ" לקרא את הספר שלי…
    ולגבי העניין עצמו, גם אני סבורה שמחירי הספרים בארץ גבוהים מדי, ספר לא צריך לעלות 90- 80- שקלים ואפשר להסתפק ב- 50 אם יבטיחו את המחיר הזה.אלזה מורנטה היא ללא ספק הסופרת הנערצת עלי, אבל אני לא יודעת באיזה תנאים היא חיה. מה שבטוח בלי חדר משלה והכנסה קבועה כדברי אחותה וירג'יניה וולף שקדמה לה, ספק אם היתה יכולה להוציא את יצירותיה הנפלאות.והדבר תקף גם לגברים, אגב. על ספרים אלקטרוניים אני יודעת מעט מדי לצערי, אני רק מקווה שהם לא יגרמו לנזק דומה שנגרם לתעשיית המוסיקה בעקבות ההורדות החינמיות באינטרנט.

  • מיכאל  On פברואר 19, 2009 at 1:22 pm

    ולכן צריך להמשיך ולדבר על זה ולהעלות את הנושא בכל במה אפשרית.
    רשימה מצוינת!

  • שירה  On פברואר 19, 2009 at 1:29 pm

    ניסיתי לומר שהדיון סוער אך לאמיתו של דבר כמעט אנאכרוניסטי (זה כמובן מאד לא מנומס להגיד לארכיאולוגית).
    בקרוב מאד הEbook (קינדל וחבריו) יגיע לכול מקום ולכן במקום להתרכז בפתרון הבעיות שמתחת לפנס כדאי להיערך לספר האלקטרוני.
    ההשוואה לשוק המוזיקה נכונה מאד, צריך לדאוג שיגיעו תמלוגים לאנשים הנכונים (וזה כולל את כולם: סופרים, עורכים, מתרגמים, מעצבים ומגיהים). יש לבעיה חלקים טכנולוגיים (מניעת העתקה), חברתיים (מה בין גניבה להורדה) וחוקיים (אכיפה אמיתית). נדמה לי שכדאי להתמקד בבעיות של המחר ולא באילו של היום, אשר או-טו-טו הופכות להיות הבעיות של האתמול. ברור שנוח יותר וקל יותר לדבר על מה שכולם מכירים, אבל זה לאו דווקא הדבר האפקטיבי. במאמר מוסגר: אני לא הייתי בכנס ,כך שאם היה דיון גם לגבי הוצאת ספרים בשוק אלקטרוני אני מתפרצת בדלת פתוחה, סליחה.
    ולמי שלא מאמין שהשינוי אכן יקרה, אני ממליצה לצפות בסרטון המשעשע הזה:

    לגבי אלזה מורנטה, היא אכן החלה בדלות איומה והצליחה לכתוב בנחת ולפרסם רק לאחר שהתחתנה עם סופר מצליח. זהו בהחלט לא פתרון מקובל. סופרים צריכים להיות מסוגלים להתפרנס בכבוד, אין על כך מחלוקת. אבל העלאת מחירי הספרים וחסימת תרבות לאוכלוסיות מעוטות יכולת אינן הפתרון הנכון. אפשר לקצץ בספר הפיסי, לא בתשלום עבור החלק הרוחני.

  • אסתי  On פברואר 19, 2009 at 1:51 pm

    גם אני חושבת שאת כותבת נהדר.
    ושוב – איזה באסה שלא דיברנו, אבל אכן זה היה יום מטורף בו רצתי ממקום אחד לשני.

    ולגבי הספר האלקטרוני, אני ממש לא משוכנעת שזה כל כך קרוב וגם לא כל כך מהר יחליף את הספר מנייר. יש בעיה קשה בהכנת מכשיר דובר עברית וזה גם לא יוצא כל כך זול. ככה שלא הייתי מספידה את הספר מהנייר כל כך מהר.
    והבעיות של שוק הספרים רק הולכות להחריף בלי שוק קשר בגלל התחרות הפרועה מאוד שכמו שאמר מישהו בפאנל – צריך מבוגר אחראי שישים לזה קץ

  • נטלי מסיקה  On פברואר 19, 2009 at 2:22 pm

    קטע גדול שלחת בקישור..
    קראתי גם את הראיון עם פרידמן, מה אני אגיד לך היא לא שכנעה אותי במיוחד. עם הכנסות של 1.4 מילארד דולר היא עוד מתלוננת שהעסק הזה לא רווחי לה מספיק. יש ניתוק בלתי נתפס בין העולם העסקי שם למעלה לבין אלה שיושבים בחושך ועושים את העבודה לאור נר (ככה זה אצלנו הארכיאולוגים האנכרוניסטיים (-:
    אגב, לפני הרבה שנים הלכתי עם חבר ברחובות ת"א ועצר אותנו בחור חביב, מעט תמהוני שהסתובב עם תיק גב עמוס בספרים וניסה למכור לנו את ספרו במחיר מציאה. היום הוא נחשב לאחד הכותבים המוערכים בארץ שגם מצליח מאד בחו"ל. אני נוטה לחשוב שמי שטוב בסוף מגיע לקהל, רק שלוקח לו הרבה יותר זמן והרבה יותר דרך.
    מי יודע, אולי ההצעה שלך יכולה לקצר להם קצת.

  • שועי  On פברואר 19, 2009 at 2:51 pm

    רק הצעה לסדר
    במקום להתדיין על מחיר מינימום לספר
    הייתי מציע את ההצעה הטרחנית לחנך ולהורות לאנשים את ערכם של ספרים ושל יוצרים ויוצרות
    את חיוניותם לציויליזציה ולכל תרבות שואפת חיים והתפתחות
    לא משנה האם ספר עולה עשרה שקלים או 200 שקלים
    כל זמן שיש קהל של קונים היודעים מה הם קונים
    ומכבדים את היצירה ואת גילויי הרוח האנושית

  • נטלי מסיקה  On פברואר 19, 2009 at 3:03 pm

    אבל מוזר ככל שזה נשמע, הנושא הזה אפילו לא עלה לדיון בפאנל הזה.

    ובהקשר הזה סיפרה אחת הנשים בקהל שכשהיא נכנסה לאחת מחנויות הרשתות היא ניגשה למוכרת ופרטה בפניה את טעמו של בנה ומה מעניין אותו לקרא וזו הפנתה אותה למדף של המבצעים 4 במאה בלי שום קשר למה שביקשה.

  • צבי  On פברואר 19, 2009 at 3:14 pm

    א] נטלי היקרה, כמי שפוקד הרבה מאירועי שבוע הספר, אני מבין לליבך. אם מתמזל מזלך, הינך מפיק נתח זעיר של תובנות או דברי ערך של ממש. כבר ראיתי את עמוס עוז שוחק את אימרותיו ומשווק, ממש משווק את ספרו האחרון [כמעט-ציטוט: "יש בספרי שמונה סיפורים, אך לכל סיפור רובד נוסף, נסתר. הנה איפוא, קניתם ספר של שמונה וקיבלתם ששה עשר…"]; מביך-משהו.
    ועתה שבתי ממפגש עם יוסי שריד, שנסב ברובו על אמירות פוליטיות מוכרות.
    אך, נטלי, לוואי וירבו לבוא למקומות הללו. בנפשנו הדבר; תחת לצפות במכשיר הטלוויזיה.

    ב] ועתה, בלא נטילת רשותך, אבקש לומר מעט רשמים מספרך, "אדמה שחורה" [שהרי, בדרכך שלך, צניעותך לא תביאך לומר דבר בשבחו]-
    כמותך, אינני יודע להגדיר מיהו ומה יום היוולדו של "סופר"; ואפשר והדבר לא חשוב כלל.
    לפני ימים ספורים סיימתי לקרוא את ספרך המהנה. נקודת המבט בו הינה ייחודית, וההזמנה לצפות על אירועים הסטוריים ממבט בלתי שגרתי היא מפתה. הצלחת לשרטט יפה סיפור ורוח של תקופה, עד כי מצאתי עצמי מעמיק קריאה מעת לעת, כדי להעשיר את הידע שלי אודות מאורעות המרד הגדול שהתרחש בשנים 66-73 לספירה.
    מרגריט יורסנאר הנפלאה אמרה פעם, ש"ההיסטוריה מתעניינת אך בבעלי זכויות היתר". והנה בספרך בחרת להביא לקידמת הבמה את נקודת מבטה של דמות [דמיונית] המצוייה בשולי הבמה ההסטורית, ובכך ייחודם, של הספר ושל הסיפור.
    אני ממליץ בחום.

  • נטלי מסיקה  On פברואר 19, 2009 at 4:49 pm

    לא ידעתי שהסופר הלאומי שלנו נזקק ליחסי ציבור ומסעי שכנוע, דבר שהוא אתה חייב להודות, מאד משעשע .
    ולגבי סעיף ב' אין לי אלא לומר שכל הפארסה שעברנו המו"ל שלי ואני בשנה האחרונה כשעשינו מאמצי על להוציא את הספר לאור ולשווק אותו לחנויות (ועל זה אולי אכתוב בהזדמנות אחרת) , נעלמת כשבקצה הדרך ממתינים אנשים טובים כמוך. היה שווה כל רגע. והרבה תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: