חפירת בדיקה

שכבות רבות יש במקום שבו מתבצעת חפירת בדיקה. ראש כל השכבות הם פני השטח שמכוסים באבני שדה, קוצים וגם פה ושם בחפצים מיותרים לגמרי. יש לגרד אותם בעדינות כי קליפתם דקה, כדי לא לפגוע בשכבה האחרונה: אולי בית, אולי באר. אולי עיר שלמה. צריך להתבונן.
  
סופה של השכבה האחרונה בא לה בכמה דרכים – לעתים נטישה ממושכת לעתים אסון פתאומי. את הראשונה קשה לאפיין – העזובה לפעמים איטית ומתעתעת כל כך עד שהיא נדמת כחיים. אסון חד פעמי לעומת זאת, קל מאד להבין. מלחמה, שריפה, רעידת אדמה, התפרצות וולקנית. חיים שנקטעים, רגע ישנם ורגע אינם. ובין ההינו לאיננו, בין הקיים לריק אין שכבת הסתגלות.
 
מתחת לשכבת הפעילות האחרונה יש השתכבות של עוד ועוד אירועים, עוד ועוד פרקי חיים. לפעמים אפשר להגדיר אותם בכרונולוגיה של שנים, לפעמים לפי תקופות של שינויים, לפעמים לפי שמות של אנשים משמעותיים.  כל תקופה נבדלת בתרבות חומרית שתמציתה סביבת מחיה ויצירה אנושית. יש ומוצאים בלאגן בשכבות. בור מאוחר למשל, שחודר את המבנה הקדום ומפריע את הסדר, זורע הרס בכל מה שעומד בדרך ופוער חלל מלא שפוכת. שכבת חיים משגשת  וממושכת היא שכבה שעשו בה הרבה שינויים. ביטלו קיר, סגרו מרפסת, העלו מפלס רצפה, הפכו מרחב חיצוני למרחב פנימי.  וההיפך.
 
לכל חפירה יש גבולות ברורים לאורך ולעומק. החפירה בציר האופק מוגבלת לדרישת הקבלן: מחפשים רק איפה שיעבור כביש מהיר או תבנה שכונת מגורים יוקרתית עם גגות רעפים משופעים ומרפסות שאי אפשר להרחיב. החפירה בציר העומק לעומת זאת מסתיימת רק כשמתגלית השכבה העמוקה ביותר, זו שלא ניתן לחפור אותה או תחתיה כלל: לשכבה הזאת קוראים 'סלע האם'.  
 
בין פני השטח ל'סלע האם' מונחות כל השכבות כולן – מגובבות זו על זו, מכסות זו את זו, שכבות הרס ושכבות בנייה, שכבות המשכיות ושכבות הפסקה. מדי פעם אם יש מזל, מגלים איזה אוצר בלום שלא השתמשו בו, רק הטמינו אותו עמוק בפנים. מדי פעם אם יש מזל, מוצאים גם כלי שנותר שלם, תמים.  אבל לרוב מוצאים מטבעות שחוקים וכלים שבורים.    

 

****

לשמיעת השיר הקבלי   coldplay  –  fix you לחץ כאן
 
 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On מרץ 8, 2009 at 10:37 am

    הפוסט שלך לקח אותי לסוגיית הזכרון האנושי בכלל
    ועד כמה הזכרון שלנו הוא רק מזכרת מן הרשמים שחוינו בחיינו, או כמו שהציג אפלטון כל לימוד שאנו עורכים הוא רק בחינת היזכרוּת (במדרש בראשית רבה תורגם ועובד אפלטון לידי המדרש על המלאך הסוטר על פי התינוק בעת לידתו בכדי שהדברים שלמד בעולם העליון יישכחו ממנו)
    ובלי קשר לעולמות עליונים, אני מרבה להיתקלל בתופעות של אנשים המשלבים באומנותם או בכתביהם עולמות ידע רעיוניים מגוונים לעתים מבלי להכיר כלל את הקורפוסים הספרותיים שרעיונות מהם מונחים ביצירותיהם
    האם זהו זיכרון תרבותי העובר באדם, הסתגלותן של אידיאות מסויימות בחיי היום-יום של השיח האנושי, או איזושהי היזכרוּת מן הנוסח שהציע אפלטון. אין לי תשובות ברורות רק שאלות. אבל דומני, כי לעתים, הזיכרון האנושי דומה הוא לחפירת בדיקה על פי רוב מעלה הוא מטבעות ושברי כלים עתים הוא מעלה לא רק כלי שלם אלא עיר שלימה (תרבות שלימה)

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מרץ 8, 2009 at 11:03 am

    כמו עם נשים,

    למעלה יש תמיד אחו עם עשב ירוק ופרחים, ואז חופרים ומוצאים שכבות של עזובה ובעיקר סגירת מרפסות. בסוף, כך או כך, מה שתעשה תגיע לסלע האם. או בעברית צחה, לחותנת…

  • מרית  On מרץ 8, 2009 at 11:06 am

    סליחה על הילדותיות, אבל כל העניין הזה של שכבות ארכיאולוגיות הוא לגמרי מסתורי בעיני.
    זה בסדר גמור בתור מטאפורה, אבל קשה לי לדמיין איך זה קרה במציאות.
    מה, הכל התכסה באדמה ואנשים לא שמו לב שיש משהו מתחת ובנו על זה כאילו כלום, ואז הכל התכסה שוב באדמה?
    אולי את תצליחי להבהיר את המסתורין

  • שועי  On מרץ 8, 2009 at 11:16 am

    נכתב בטעות להיתקלל צריך להיות כמובן להיתקל
    א/נשים מסוג זה הם ברכה גדולה

  • נטלי מסיקה  On מרץ 8, 2009 at 11:31 am

    מעניין שהעלית את הנושא שהטריד אותי לא מעט כשכתבתי את הרומן ההיסטורי. אני לא רוצה להשמע תמהונית, אבל חוויתי לא מעט תחושות של "הזכרות" מדומה כמו זה שתאר אפלטון. אם לצבי ים שבוקעים מביצתם יש זכרון שגורם להם לרוץ למים ולציפורים יש זכרון איך לעבור בין יבשות – גם לבני האדם יש. זה נושא רחב ומרתק ביותר.

  • נטלי מסיקה  On מרץ 8, 2009 at 11:37 am

    הנושא של התרבדות האתר הארכאולוגי הוא לא כ"כ מיסתורי ונובע מסיבות פרקטיות למדי. הרבה פעמים אנשים מגיעים למקום ורואים גבעה בולטת ומחליטים לבנות שם את ביתם כי הגבעה הזו חולשת על הדרך או יש בה אבני בנייה מן המוכן או בורות מים ומתקנים שאפשר להשתמש בהם שוב וכך נוצרת שכבה חדשה על ישוב קדום. לפעמים הפער בזמן בין השכבה החדשה לקודמת עומד על אלפי שנים בעוד שהפער בגובה הוא סנטימטרים ספורים.

  • מרית  On מרץ 8, 2009 at 11:45 am

    זה מסביר את המיקום אך לא את השכבות.
    אם רואים את שרידי היישוב הקודם, הרי הוא נהרס בזמן שבונים משהו במקומו.
    ואם לא – זה מחזיר אותי לתמיהה הילדותית – איך ייתכן שיישוב יעלם באדמה.
    החפירות הרי אינן מתקיימות רק במדבריות עם סופות חול.

  • שועי  On מרץ 8, 2009 at 12:07 pm

    חוויות היזכרוּת אינן תמהוניות בעיניי
    גם אם ברמה האישית איני נוטה לתפישות כגון גלגולי נשמות, תקשוּר וכיו"ב
    אני מאמין שהאדם נושא בזכרונו הרבה יותר משניכר לעיין
    בדיוק כמו שהמציאוּת, אפילו היום-יומית והפרוזאית ביותר, נושאת בתוכה תכנים נעלמים, הדהודי-הדהודים, שלא בנקל יכול האדם לעמוד עליהם

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מרץ 8, 2009 at 12:10 pm

    אגנוב לנטלי את הג'וב… 🙂

    בדרך כלל יש סיבה למה בונים במקום מסוים. אפילו היום. אם מסתכלים על כל ההתנחבלויות שנבנות היום בפסגות הגבעות, יש לזה סיבה. במקרה הזה זה להראות לכל המניאקים שמיסביב מי האדון. גם פעם זה היה ככה. למשל הבניה הצלבנית בארץ.
    במקרים אחרים בנו על דרך ראשית, או מה שהכי מקובל היה כאן, בנו ליד מקור מים,
    בדרך כלל רק כפריים פשוטים בנו במקומות שהם גם נוחים למגורים.
    מכיוון שהסיבות לבניה במשך כל שנות הציביליזציה וגם קודם לכן, לא ממש השתנו, הרי אנשים חזרו תמיד לאותם מקומות ובנו בהם את בתיהם על הריסות הבתים שהיו.

    ההריסות בלטו מן הסתם על פני השטח ואם האנשים רצו תכנית חדשה לבתים שלהם הם פשוט פינו את ההריסות הבולטות ומן הסתם השתמשו באבני הבניה שוב. מה שהיה קבור, נשאר קבור כי האנשים מעבר ליסודות לא גילו עניין בחפירה. (זו מחלה שפרצה במאה התשע עשרה).

    למה היו חלקים קבורים?
    קודם כל מההריסות עצמן. הקירות נבנו מאבנים ואדמה בעיקר. לפעמים גם טיח ואולי גם עץ (בתקרה למשל). כשהבניין נהרס האבנים והאדמה מילאו את החדרים. עם השנים בא גם אבק של אדמה וצמחיה שגדלה ותאדמה לאט לאט וכל זה.

  • נטלי מסיקה  On מרץ 8, 2009 at 12:17 pm

    זה מזכיר לי את המושגים שיונג קבע בנוגע לארכיטיפים ולתת מודע הקולקטיבי. אותי תמיד עניינה השאלה האם ליהודים יש תת מודע הקולקטיבי אחר/ מובדל מזה של בני אומות אחרות.

  • נטלי מסיקה  On מרץ 8, 2009 at 12:24 pm

    ישובים באמת לא נעלמים באדמה – אחרת לא היתה לנו פרנסה…
    התופעה המעניינת שקורית לישובים שעומדים שוממים מזכירה לנו שהטבע יותר חזק מהאדם. האדם בונה, מתחם ומבדיל בין המרחב הבנוי שבתוך העיר לכל מה שמחוצה לה והנה אחרי שהישוב נעלם הטבע כובש מחדש את המרחבים הקודמים וממלא אותם בצמחיה וחיות בר. ארכיאולוגים כשבאים לחפור מנסים להחזיר את הסדר הקודם ולהפריד בין המלאכותי לטבעי , אבל זה לא תמיד מצליח.

  • שועי  On מרץ 8, 2009 at 3:18 pm

    איני יונגיאני ולהבדיל איני סובר כי יש דיכוטומיה שהיא בין נפש היהודי לנפש שאינו יהודי כלל
    היתה לי בשבוע שעבר שיחה עם דוקטורנטית בעל תואר שני בפסיכולוגיה מהרוארד הסוברת כי הפסיכולוגיה המודרנית טובה היא לנפש הגוי
    אך לא לנפש היהודי הנבדלת במעלתהּ, כך ממש, למרבה העצב והזעזוע
    קו דומה מוליך יצחק גינזבורג, שיש לו חסידים חבדניקי"ם ומתנחלים רבים, שאולי הוכתר בתואר רב אך איני ממהר לחלוק אותו לו
    לטעמי לתפישות כאלו יש נטייה לתורות גזע וכיו"ב שמוטב שיאבדו מהרה מן העולם
    ועל כך אני מתפלל כל יום בשיחי על פי הנוסח המתוקן: וכל הרשעה כרגע תאבד
    דעות כאלה כמובן, ולא המחזיקים בהן
    דעות של גזענות, סגרגציה, אפליה, והשררת היררכיות חברתיות מעוותות
    אגב, לבקר את הפסיכולוגיה המודרנית לענפיה וסנסניה אפשר גם מבלי לעשות הבחנה בין הנפשות
    ולמרות שהקבלה מדגישה פעמים לא מעטות את מעמד נפשותיהם של ישראל, ישנם כל מיני פנים בכתבי הקבלה ובנקל יכול אני למצוא שם גם פנים אוניברסליסטיים לגמריי להתבסס עליהם
    לפיהן כל מעמדם של ישראל הוא בהיותם מפיצי תורה ולומדיה בכדי לתקן עולם, ואין בנפשם דבר ייחודי מעבר לכך
    וכך ביאר מר שושני מורו המסתורי של עמנואל לוינס כי ישראל התלמודי מסמל כל אנושות שהתבגרה והתפכחה ושמה יהבה ליצור חברה מוסרית ומתוקנת בעולם הזה
    איני בטוח, אגב, עד כמה תיאורו זה של שושני חופף את העולם הרבני בתקופתו (אמצע המאה העשרים) כל שכן לעולם הרבני היום
    על כן אולי היה הֶלֶך גאוני, המותיר רושם עז על כל סובביו בכל מקום אליו הגיע, שלא שמש ברבנוּת מעולם

  • אהרון תמוז  On מרץ 8, 2009 at 4:09 pm

    מטבעות שחוקים- מטאפורה לאין חדש תחת השמש
    כלים שבורים- העבודה הלכה פארש
    חפירה בקו האופק מול חפירה לעומק- חומר מול רוח כביש ווילה מול חשיבה הגות ודעתנות.
    סלע האם- גם בהגות וגם בפילפול יש התחלה ויש סוף

    חורבות והרס נוצרים מתוך מה שהיה שלם ואילו
    בחפירות מנסים למצוא את השלם מתוך ההרס

    לשמחתי גם מוצאים וזה מה שיש בתודעתי

    גניזת קהיר
    המגילות הגנוזות
    מכתבי נאג' חמאדי

  • נטלי מסיקה  On מרץ 8, 2009 at 4:40 pm

    על הערותך שכרגיל מעמיקות ופוקחות עיניים. שמעתי פעם בשיעור של אוהד אזרחי על כך שהיהדות נעה מאז ומעולם בין הייחוד לאיחוד. עצם הכרה בייחוד לא מבטלת את הרצון לאיחוד עם שאר אחינו בני האדם. נדמה לי שבעל התניא כתב על דרגות קדושה או תודעה (אני לא זוכרת את המינוח המדוייק), אבל זה מתחיל בדומם, עובר לצומח, אח"כ בע"ח, בני אדם ולבסוף היהודים פאר היצירה האלוהית. הטיעון הזה נשמע לי תמוה ביותר. ובכל זאת אם אחזור למטפורה של החפירה: יש מקומות שבהם מרגישים קרבה גדולה מאשר מקומות אחרים ולו מפני שהם נושאים בתוכם הדהוד שקשור להיסטוריה האישית שלי, אפילו אם היא מדומיינת אם אשתמש בדימוי היפה שהצעת. הרגשתי את זה למשל, כשהסתובבתי בבברצלונה, ברובע העתיק שבו גרו פעם יהודים.

  • נטלי מסיקה  On מרץ 8, 2009 at 4:46 pm

    על הפרשנות החכמה והמעניינת ועל שנתת לי נקודות חדשות למחשבה. אני חושבת שעיקר העבודה שלנו היא לנסות לאחד ולחבר את השלם מתוך השבר שזו המציאות של רוב בני האדם בעולם הזה.,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: