אדמת חצר רמוסה בין כותלי האקדמיה

"הגינה לא היתה גינה אלא רק מלבן לא גדול של אדמת-חצר רמוסה ומהודקת כמו יצוקת בטון: אפילו קוצים לא היתה מסוגלת להצמיח. צל חומת הבטון נפל עליה בכל שעות היום, כמו בחצר כלא. וגם צל הברושים הגבוהים שהתנוססו מעבר לגדר, בחצרה של משפחת למברג." (עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך,ע' 271).
 
 
נזכרתי בקטע הזה מתוך ספרו של עוז כשנקלעתי במקרה לשיחה בין שתי סטודנטיות צעירות בחנות ספרים. הללו חלקו זו עם זו בהתלהבות גדולה חוויות מכתיבת המחקר שלהן, משיחות עם המנחים למ"א או לדוקטורט ועוד סוגיות הרות גורל וחשובות מאין כמותן הנוגעות לדיסציפלינות, פרדיגמות ותיאוריות פילוסופיות כאלה ואחרות. אני לא יודעת למה מיד אחר כך, זחלה בי פתאום עצבות קטנה, כזו שיודעת שבהתחלה ההתלהבות אולי רבה, אבל הסיפור הזה יסתיים מן הסתם בקול ענות חלושה ובייאוש ובמפח נפש רב.
 
היום ממקומי אני יכולה להרשות לעצמי לשאול האם המאמץ הגדול הזה היה מוצדק בכלל, האם יש עתיד להשכלה הגבוהה בישראל ומה מידת הרלוונטיות שלה להתפתחות של האינדיבידואל ושל החברה?  הנה רק אתמול פרסם מבקר המדינה דוח חריף על התנהלות המוסדות האקדמיים בישראל:  חוסר שקיפות, נסיעות בזבזניות של מרצים במחלקות ראשונות, אנשי מנהלה ומיני פקידים ומזכירות שמקבלים דרוג של פרופסורים מן השורה ומה לא (אגב – דווקא הביקורת על החריגות בשכרם של המרצים הבכירים איננה  מוצדקת בעיני, שכן שכרם אינו גבוה משכרם של מנכ"לים זוטרים בחברות בינוניות).  כל הרעות האלה המוזכרות בדוח מצביעות על ליקויים קשים שהם בגדר סימפטומים של מחלה. אבל לחולה עצמו אין המבקר מתייחס כלל וכלל. החולה הזה מצבו רק הולך ומדרדר משנה לשנה, הוא הולך ושוקע בתוך עצמו ודומה ששכח לגמרי את הסיבה העיקרית שלשמה נולד, אולי במאה הרביעית לפני הספירה בידי אפלטון וקובץ תלמידיו, אולי בימי הביניים באורוות שבחצר הכנסיות באירופה. רק התהילה נותרה לחולה העייף הזה שרוצה שלא יבקרו אותו בכלל. בשל משמניו ועצלותו הוא מעדיף היום רווח בטוח במינימום מאמץ.
 
ובכל זאת.
שם גדלתי והתפתחתי, למדתי ובדקתי, האמנתי ופקפקתי, בניתי והרסתי שוב ושוב לפעמים עם עצמי לפעמים מול מרצים, חוקרים וחברים לספסל הלימודים. אולי אני צריכה להיות מלאה בהכרת תודה על כך, מה גם שעד לפני פחות ממאה שנה נשים כלל לא הורשו ללמוד בין כותלי האקדמיה.
 
ובכל זאת.
אם הייתי מקדישה את כל השנים שהקדשתי ללימוד באוניברסיטה במסגרות אנושיות אחרות, בלתי פורמאליות ואפילו מוזרות ואזוטריות ביותר – האם הייתי יודעת פחות על עצמי, על החיים, על העולם ? אינני  יודעת מה קורה ברוב החוגים באוניברסיטאות שכן אני למדתי בעיקר בחוגים לארכיאולוגיה ואמנות ופה ושם גם בחוגים למחשבת ישראל, פילוסופיה, היסטוריה ובלשנות קלאסית- אבל למרות המגוון אני מתקשה למנות היום בעשר אצבעותיי די מרצים שהשפיעו עליי  או אתגרו את מחשבתי באמת. רוב אלה שהכרתי היו עייפים מדי, משועממים ומשעממים מדי, אפורים ודהויים מדי, שבויים מדי בכבלי מחשבתם.  ובעיקר שבעים ומרוצים מעצמם מאד-מאד.   
 
ובכל זאת.
לסיים בלי איזו נקודת אור הרי אי אפשר: שנים לאחר הכישלון החקלאי של עמוס עוז בהפרחת השממה באדמת החצר הרמוסה שמאחרי בית הוריו שבכרם אברהם בירושלים, עבר הסופר לקיבוץ חולדה. שם הוא שמח לגלות שאין כל צורך במאמצים עילאיים ובתרופות מוזרות כדי לעורר ולרפא את גידוליו. שם הם פרצו וגדלו בחדווה גדולה בזכות השמש שחיממה אותם בכל שעות היום, בזכות עושרה של האדמה הטובה והדשנה ובעיקר – משום שלא היה עליהם צל גדול, חונק ומאיים של חומות בטון וברושים שלטניים שמנעו מהם גדילה.
    
 
      
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהרון תמוז  On מרץ 18, 2009 at 12:01 pm

    ניגש למאמר ואחר כך לספר(לא יכול להתאפק)

    אבא שלי נולד לפני 99 שנים והלך לעולמו לפני 7 שנים. הידע הכלי שלו בהיסטוריה וגיאוגרפיה היה עצום. החיים במדבר קלהרי,השבטים הערביים טרם בא האיסלאם,השירה הערבית. כאשר דודתי חזרה מתאילנד והוא בן 85 ידע לספר לה לפי מה שראה בטלויזיה את מה שראתה ואת מה שחותה.התעניין מאוד בתכניות הטבע וידע לספר על דב הגריזלי,קופים,רמשים וכל
    מה שתרצי.
    ידע לקרוא עם טעמים ולצטט פרקים שלמים מתהילים בעל פה.

    הוא לא למד באוניברסיטה אבל כמו רבים בדורו השקיע ברכישת ידע ואני לא חושב יש מאין.

    אני למדתי מדעים בצעירותי וכרגע מנסה ללכת בדרכו. ראי איך יצירותי של באך שנכתבו לפני למעלה מ 250 שנה מכילות שכבות בלתי נגמרות של שכבות אינסופיות של צלילים והרמוניות ותמיד את יכולה לחפור ולא להגיע לסלע האם.

    ראשית תודה ששמו של החכם בספר קשור אלי באופן אישי. עד עכשיו אהבתי מאוד את דמויותיהן של שלומית וסבינה שכנראה ביססת את סיפורן על דמויות שהיכרת. שמשון הוא גם "אחלה גבר".

    לא הבנתי עדיין את "בני אור ובני חושך "משום שהמושג הנל שייך לכת מדבר יהודה האיסים שעה שלפי המסופר אלחנן שייך לפרושים.

    המשך כתיבה פוריה ותעתירי עלינו עוד ועוד מקרן השפע שחוננת בה.

    ברוכה תהיי!!

  • צבי  On מרץ 18, 2009 at 12:06 pm

    ועדיין:
    "מעולם לא היתה תחילה יתרה משיש עכשיו,
    אף לא נעורים או זקונים יתרים משיש עכשיו,
    ולעולם לא תהיה שלמות יתרה משיש עכשיו,
    אף לא גן-עדן או גהינום יתרים משיש עכשיו"
    [וולט ויטמן עלי עשב, שירת עצמי]

    ועתה לעיקר –
    משמח לראות שספרך "אדמה שחורה" מתחיל לזכות ולו במקצת ההכרה וההוקרה להן הוא ראוי.

  • נטלי מסיקה  On מרץ 18, 2009 at 12:29 pm

    היקרים על המילים הטובות. אכן גיליתי שיש חיים טובים מאחורי חומות הבטון ויש הרבה חום מאנשים חכמים כמותכם שזכיתי לפגוש פה ברשימות..

  • דוד  On מרץ 18, 2009 at 12:38 pm

    אני חושב שברור היום שהאקדמיה איננה מבקשת לעודד את המדע, לפתח את היידע האנושי ולהכניס למערכת אנשים מוכשרים שיחוללו שינויים והתפתחויות בתחומי היידע בהם הם עוסקים.

    הידיעה שבסוף המסע הארוך לא מחכה עבודה, שלא לדבר על עבודה מתגמלת ומפרנסת, מחייבת אנשים לחשוב על הכשרה מקצועית מספקת שתאפשר להם להתקיים בנפרד מהאקדמיה.

    אני תמיד אוהב להזכיר את הפילוסוף דייויד יום שלא הצליח בכלל למצוא עבודה באקדמיה אבל בסופו של דבר היה, ולדעתי עודנו, אחד הפילוסופים הגדולים ביותר שקמו לאנושות.

    הבעיה היסודית לפיה עבודה מושגת באמצעות קשרים ולא כישורים אינה תקפה רק לאקדמיה, אולם מתבטאת בה בייתר חריפות. ובשונה ממה שחושבים, זו בעיה שתקפה לא רק לגבי ישראל אלא גם בכל העולם. במדינות רבות, אנשים שסיימו אוניברסיטאות שאינן נמנות על העלית הדקה, לא מוצאים עבודה.

    אפשר להתנחם בכך שהנושאים שבהם אנו עוסקים הם נצחיים מבחינת קיומם והיותם מושאים למחקר בעבר ובעתיד.

  • מיכה  On מרץ 18, 2009 at 1:29 pm

    הי נטלי
    עמדתי כלפי האקדמיה חצויה.היא חצויה גם משום שלמרות שכבר עזבתי אותה, פתאם חזרתי אליה (אני מלמד תעודת הוראה) וגם משום שבהיותי סטודנט לתואר שני באנתרופולוגיה הרגשתי הכי אינטלקטואל שהרגשתי אי פעם בחיי – לפני ואחרי. זה לא שאפשר רק שם, אבל שם זה יותר בעצמות. הבעיה שלי היתה מנגנון הכתיבה האקדמי שייבש אותי כליל. לא סתם הלכתי ללמוד צילום כדי לשחרר את מנגנוני היצירה שלי מכבליהם האקדמיים. הכתיבה הממושטרת האקדמית היא סוג של כלא למוח. היא מונעת יצירה במחשבה. מעטים מצליחים והם היו המרצים והמרצות המשפיעים עלי והמרתקים, שרעינותיהם זרקו אותי לעולמות של מחשבה ומעבר לגבולות המוכר. השאר היו פקידי העתק הדבק.
    ועדיין אני חושב שהעליהום שיש על האקדמיה הוא בריא רק כל עוד הוא מסייע בניקוי האורוות אבל לא אם מטרתו לרוקן את האורוות מיושביהן. זה יהיה אסון אינטלקטואלי אדיר,. לבנות אקדמיה זה תהליך איטי ונדבכי – לבהרוס אקדמיה זה מורד תלול ומהיר.
    עכשיו כשאני מטופל בתינוק שגוזל ממני את לילותי (ראי הפוסט המלונקק מהבלוג שלי)אני מתגעגע לימים וללילות שבהם זרמו במוחי תובנות ולא ייחול לשינה

  • אסתי  On מרץ 18, 2009 at 1:43 pm

    אני זוכרת איך הסתכלתי עליה בהערצה בילדותי. כמה אהבתי לנסוע לירושלים לדוד שלי יוסי ולרעייתו אורה סגל (המתמחה ביצירתו של הנרי ג'ימס) שהיו שניהם אנשי אקדמיה ולימדו באוניברסיטה העברית.

    הספריה הגדולה שלהם והשיחות האינטלקטואליות שניהלו איתי, ילדה בת עשרה, שבו את ליבי ואת נפשי ועוררו בי רצון עז לגדול מהר כדי שאוכל להכנס גם אני להיכל החוכמה המופלא הזה.
    ואז גדלתי ונכנסתי, וזה כבר לא נראה מבפנים כמו שזה נראה לי בחלומותי. אבל עדיין…

    והיום, כשאני כבר בצד השני, ואני רואה את הסטודנטים, ואת המאבק שאני מנהלת איתם סימסטר אחר סימסטר, כדי לשחרר אותם (ואותי) מהמקובלות ומהבינוניות ומהקונבנציות שהם מקבלים בשעורים אחרים (לא בכולם אבל ברובם) אני די נחרדת. כי אם יש דבר נורא באקדמיה זה המיינסטרים וזו המחשבה הכבולה וזו ההליכה בתלם.
    וזה עייף, וזה משעמם, וזה לא עולה בטיבו על פתיחת ויקיפדיה.

    פוסט מצויין, ותודה על הדברים. מישהו צריך לתהחיל להדהד אותם.

  • נטלי מסיקה  On מרץ 18, 2009 at 2:16 pm

    לדוד – ההבדל בין המצב פה למה שקורה בחו"ל הוא ששם יש הרבה יותר ברירות וגם המעבר בין המדינות בתוך אירופה או ארה"ב הוא לא מאד דרמטי בכל מה שנוגע להבדלי תרבות ושפה. יש לי בת דודה שגה בשוויץ שעשתה ד"ר בפסיכולוגיה, לא הצליחה למצא משרה ראויה בארצה ולכן לימדה באוקספורד ובסורבון כמה שנים עד שמצאה את מקומה.

    למיכה – זכית באמת ללמוד במקום שיש בו יחסית אנשים פעילים וערניים. חלק מהם אני פוגשת באירועים שקשורים לקשת המזרחית. מסכימה שצריך להזהר מלשפוך את התינוק עם המים (אפרופו סיבות לחוסר השינה אצלכם בבית), אבל מוטב שמגדל השן האקדמי יתחיל בבדק בית, לפני שיקרוס על יושביו.

    לאסתי תודה על השיתוף. מאחלת שירבו המרצים מסוגך במקומותנו, תבורכי. אני מתארת לעצמי שזה הרבה יותר פשוט ללכת בתלם, אבל כמו שאמרת זה נורא-נורא משעמם..

  • אהרון תמוז  On מרץ 18, 2009 at 2:38 pm

    שעות הקבלה של פרופסור זוכמיר
    http://www.a-c-elitzur.co.il/site/siteArticle.asp?ar=60

  • אסתי  On מרץ 18, 2009 at 3:09 pm

    מדהים.
    נכנסתי ללינק והלכתי לאיבוד באתר שלו. הראיון של רינו צרור איתו, הסיפורים, הביקורות…

    תודה אהרון תמוז. החזרת לי קצת את האמון באנשי אקדמיה

  • שועי  On מרץ 18, 2009 at 3:10 pm

    על האקדמיה הישראלית אפשר לומר הרבה מאוד
    ובמיוחד למי שמעוניין במבט בוחן ואקטואלי בממשיכי דרכם הישירים של תככי החצר הביזנטית
    או עולמם של הנסיכויות האיטלקיות ברנאסנס המוקדם
    עוד דבר, למצוא מורים אמיתיים זו מלאכה לא קלה
    ועבור כמה אנשים גם בלתי אפשרית
    כך שאיני יודע אם בשיוך האקדמי האשם
    מה שכן באקדמיה, רבים העסקנים הפוליטיים המתדמים להיות אינטלקטואליים
    וכך במקום להנהיג מרכזי מפלגה, מארגנים הם חצרות אדמורי"ם
    ומנסים להכשיר תלמידים שאינם אנשי רוח בכדי שלא יחושו חלילה במיעוט מקוריותם וידיעותיהם
    עוד דבר, הדוגמא שהביא אהרון היא עניין כמעט יום יומי, והזוּכמיר שבו עסקינן כבר עולל דברים
    גרועים כמה וכמה מונים מן המתואר ברשימתו של אליצוּר
    ורבים הם היודעים זאת היטב

  • אסתי  On מרץ 18, 2009 at 3:10 pm

    וזה שאין לו בגרות. וגם לא תואר ראשון או שני אבל יש לו דוקטורט!!!

    מעיד עליו אבל בהחלט מעיד על מוריו.
    היום זה לא היה קורה בשום אופן.

  • נטלי מסיקה  On מרץ 18, 2009 at 3:18 pm

    קראתי על הפרופ' זוכמיר הזה לפני כמה חודשים כשהמאמר פורסם. באמת סיפור קשה. את אליצור פגשתי בכמה הזדמנויות ושמעתי אותו מרצה. אדם מעניין לכל הדעות שאין להתפלא על כך שלא מצא את מקומו.

    ולשועי – הצחקת אותי מאד עם הדימויים שלך… גדול! (-:

  • אהרון תמוז  On מרץ 18, 2009 at 11:19 pm

    חביבה מסיקה
    בשמת חזן

  • נטלי מסיקה  On מרץ 19, 2009 at 6:38 pm

    על חביבה מסיקה שמעתי כמובן ואפילו דיברתי עליה עם חביבה פדיה כשנפגשנו. לגבי בשמת תודה על ההפניה – נכנסתי לאתר שלה והיא עושה רושם רב!

  • גלי  On מרץ 19, 2009 at 7:06 pm

    מדוע כל כך הרבה מרצים וחוקרים באקדמיה בארץ הם כל כך רדודים ונעדרי אמביציה מדעית? בגלל שהאנשים המעניינים ובעלי הדמיון הפורה אף פעם לא נבחרים כמרצים וכחוקרים לאוניברסיטאות בארץ. ישנה נטייה לסלק אנשים מבריקים ויצירתיים ולהעדיף על פניהם אנשים בינוניים, שהם מסורים למערכת האפרורית. בצורה הזו האקדמיה מבריחה מדעני עלית שיכולים להביא פרסי נובל, ומקבלת במקומם טיפוסים אוהבי מרות ומקבלי הוראות מההנהלה, וגם מומחים לנורמות חברתיות. אלה מתאימים היטב לחוסר היכולת לעולם להביא פרסים וחידושים מדעיים. יצירתיות – שהיא זו שדרושה למהפכות במדע – הולכת בדרך כלל עם חוסר מסירות, וגם עם חוסר מומחיות בנורמות חברתיות. אבל מה לעשות שמי שלובש מכנסיים שהם ברוגז עם הרצפה, הוא גם לפעמים ברוגז עם מנהל המחלקה. אבל דווקא הוא זה שיביא את הפרס הגדול למוסד האקדמי. גלי וינשטיין.

  • גלי  On מרץ 19, 2009 at 7:10 pm

    כתבתי גם בשביל הקולגה שלי והחבר הטוב שלי, שעבדתי איתו ועוד אעבוד איתו, אבשלום אליצור.
    גלי.

  • נטלי מסיקה  On מרץ 19, 2009 at 7:50 pm

    על ההערה החשובה שלך שמאד הזדהתי אתה. עצוב כמה שזה נכון. ולגבי החבר שלך אליצור – אין לי ספק שימצא את מקומו, כי אי אפשר אחרת…!
    )בטח יש לזה איזו חוקיות פיסיקלית , לא?(

  • גלי  On מרץ 19, 2009 at 11:28 pm

    כבר כתבתי כאן כמה רשימות על הנושא:
    http://www.notes.co.il/gali/53839.asp
    http://www.notes.co.il/gali/53259.asp
    http://www.notes.co.il/gali/51804.asp
    הפיזיקה עוסקת רק בכוחות, חלקיקים, שדות, חוקי שימור וכולי.
    ובני אדם לא נתונים לשום חוקיות פיזיקאלית ואני לא יודעת למעשה לאיזו חוקיות הם נתונם…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: