סוביבור – אתר ארכיאולוגי

"ועכשיו מוקדם מידי לארכיאולוגיה
ומאוחר מידי לתקן את הנעשה.
קיץ יבוא וקול צעדי הסנדל הקשה
יטבע בחול הרך עד עד."

עכשיו ברעש / יהודה עמיחי

 

                                                               ***

            
ביום חמישי האחרון נסעתי לירושלים כדי להשתתף בקונגרס הארכיאולוגי השנתי. זוהי הזדמנות טובה להתעדכן בחדשות-עתיקות, לדפדף בפרסומי דוחות שיצאו זה מכבר, לטבול קרואסון בכוסות קפה מקלקר ולפטפט עם הקולגות שאוחזים כמוני באותו מקצוע-תחביב שלרוב אינו מספק סיכויים רבים לפרנסה.
 
לקונגרס הארכיאולוגי השנתי יש בדרך כלל תוכנית מובנית: מנהל רשות העתיקות מברך את הנוכחים ומשבח אותם על פועלם שאין חשוב ממנו ומיד פורש לו לעיסוקיו שכן הוא אינו מתכוון לבזבז את זמנו היקר בהקשבה לתוצאות עבודתם,  אחריו מברך/ ת  ראש המכון לארכיאולוגיה מאוניברסיטה כזו או אחרת שתלמידיה מתמעטים והולכים משנה לשנה ואחר כך מגיע תור ההרצאות שסדורות תחת מושבים שכותרתם: "חפירות וסקרים חדשים", "התקופות הקדומות",  התקופות המאוחרות", "חידושים בחקר ירושלים" וכו'. לפעמים ההרצאות האלה מציגות חידוש או סוגיה מעניינת ולפעמים הן אינן אלא סקירה יבשושית ונטולת פואנטה בסגנון: מצאנו קיר, מצאנו בית, מצאנו כלים וטרם הספיקונו להבין למי זה שייך. רק תנו לנו 10 – 20 שנה של עיבוד חומר במעבדה ותיק-תק הכל יסתדר.  
 
מבין ההרצאות שהוצגו בקונגרס היתה הרצאה אחת שגרמה לנוכחים לנוע באי נוחות בכיסאותיהם: חפירות ארכיאולוגיות במחנה ההשמדה סוביבור: עונות 2007-8 מאת יורם חיימי ויצחק גלעד. את ההרצאה פתח פרופ' גלעד שהוא בכלל פרהיסטוריון שהסביר על חשיבות החפירה הארכיאולוגית באתר זה דווקא בחוברת הכנס:
 
"הידע ההיסטורי על מחנה סוביבור מקורו בעיקר בעדויותיהם של הניצולים ושל גרמנים ואוקראינים ששרתו במחנה. בשל מיעוט המידע על המחנה, יש לארכיאולוגיה תפקיד חשוב בניסיון לשחזר את מבניהו."
 
חיימי, הסטודנט הנמרץ שהמשיך את דבריו, תאר את עבודתם הארכיאולוגית המקצועית לעילא:  נפרשו כך וכך ריבועים, בוצעו בדיקות רדאר חודר קרקע למיפוי חללים, הובאו צילומי אויר ומפות לוויין, נאספו ממצאים שהוכנסו לקופסאות עם פתקים. כמו שצריך ממש.
 
אלא מה?
במקום לחפש שרידי ישוב הם חיפשו שרידים של תאי הגזים, במקום לחפש עדויות לחיי יומיום כמו- כלי אוכל, שאריות מזון, חפצי קישוט או פולחן  – הם חיפשו עדויות לשרידים שהותירו אחריהם הקורבנות שהורצו בשוטים ומגלבים מהרכבות אל צריפי ההתפשטות  ומשם אל תאי הגזים.  את תאי הגזים שהופצצו ע"י הגרמנים באוקטובר 43 אחרי מרד האסירים במקום, הם לא מצאו בחפירה לצערם הרב. הם לא בטוחים מה הם כן גילו שכן מפות המחנה בסוביבור אינן אחידות באופיין, אבל הם חושבים שעלו על קטע מהגדר החשמלית בדרך למשרפות. אמנם ממצא זה לא עומד בציפיות של הגופים המממנים אותם (ובהם יד ושם), אבל ככה זה בארכיאולוגיה, אתם יודעים. עוד הביא הדובר צילומים מהווי החפירה, חופרים חמורי סבר לבושים במכנסי חאקי עוסקים ברישום, פועלים פולנים שיוצאים בששון למלאכת יומם והרבה צילומי ממצאים מעלים חלודה: מספרים, מסמרים, מצתים, בקבוקי בושם, שברי שיניים תותבות.
 
שלא כמו בחפירות באתרי קבורה מתקופות רחוקות (שבעוונותיי השתתפתי בלא מעט כאלה, ואולי בהזדמנות אכתוב על זה פוסט), החפירה באתר בסוביבור יש בה איזה טעם לפגם, לדעתי לפחות.  אולי בשל העדר רפלקסיביות רגשית, אולי בשל האופן שבו הומתו הקורבנות באותו מסלול קצר שנמשך כשעתיים-שלוש מרגע הגעתם כיצורים חיים ועד שהפכו לגריסי עצמות. עוד משהו עלה בדעתי כשהסתכלתי על הנוכחים באולם: אולי יש בינינו כאלה שקרוביהם או מכריהם או חבריהם למקצוע מקושרים בדרך כזו או אחרת עם אנשים שהיו עדים לזוועות: מי בצד הקורבן, מי בצד הרוצח.
 
 

***
לצפיה בקטע מהסרט הבריחה מסוביבור (1987)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צבי  On אפריל 5, 2009 at 11:22 am

    נטלי היקרה
    הרשימה באמת מעלה שאלות לא פשוטות: בנסיבות שהינך מתארת, מה סברו מלכתחילה למצוא במקום? עד כמה אנו בשלים ל'חקירה ארכיאולוגית' כגון דא? והקישור האינטואיטיבי ל"מי בצד הקורבן, מי בצד הרוצח", הוא קשה.
    ולהדיוט כמותי בארכיאולוגיה [ולא רק] – נטלי, מתי ניתנת דריסת רגל לארכיאולוגיה? אני יודע שלשאלה הזו לא יכולה להינתן תשובה מדודה, ובכל זאת, האין פרקי זמן מינימליים לכניסת החקר הארכיאולוגי?

  • נטלי מסיקה  On אפריל 5, 2009 at 12:05 pm

    ממה שאני יודעת הם חיפשו את מקום תאי הגזים בין השאר כדי להפריך את טענותיהם של מכחישי השואה למיניהם. אבל ברור שהדבר הזה בלתי אפשרי כמובן, כי אלה תמיד יכולים לטעון שהעדויות זוייפו ע"י החופרים הישראלים-יהודים. אחד החוקרים סיפר שהם הצליחו לאתר את מקום בורות האיסוף של אפר המתים לפי צמיחת העשבים הדשנה. מכחיש שואה תורן כתב לו בתגובה שהוא צבע את המפה בפוטושופ בכוונה. עוד דבר כדאי להגיד בהקשר הזה – יש לא מעט "ארכיאולוגים חובבים" שעשו שם חפירות כדי למצא חפצי זהב של יהודים (שבשום פנים ואופן לא נרצחו שם) ובכך גרמו לנזקים בלתי הפיכים.

    לגבי מתי אפשר להתחיל להתייחס למקום כאל אתר ארכיאולוגי-
    זה די משתנה ממקום למקום: בארץ קבעו את הגבול לשנת 1700 וזה אומר שכל מה שבא אח"כ כבר לא נחשב בגדר "עתיקה", בארה"ב לעומת זאת המצב שונה כמובן כי רוב האתרים הארכיאולוגים ששרדו תוארכו למאות ה- 16 ואילך (הם קוראים לזה ארכיאולוגיה-היסטורית).
    אבל בארץ התחום הזה הרבה פחות מפותח בהשוואה לארכיאולוגיה הקדומה

  • צבי  On אפריל 5, 2009 at 1:06 pm

    הסברך החכימני.
    תודה
    ואגב, יותר ויותר אני מתרשם שהמקצוע שבחרת הוא מרתק מאין כמותו.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אפריל 5, 2009 at 1:49 pm

    די דוחה…

  • אהרון תמוז  On אפריל 5, 2009 at 3:03 pm

    נטלי
    כסופרת את יודעת שלא מדובר בפליטה פרוידיאנית. כאשר אנחנו מדברים על ארכיאולוגיה אנחנו מדברים על תחום שבאופן אישי לא גורר קונוטציות ריגשיות. הכותרת אומרת במובן הסנטימנטלי שדין יודפת כדין סוביבור.

    נ.ב

    עטיפת הספר נעשתה ע"י ליאורה זיתון והשם זיתון הוזכר באחד ממאמרייך האחרונים. האם יש קשר בין ליאורה לדמות שהוזכרה

  • נטלי מסיקה  On אפריל 5, 2009 at 3:47 pm

    הכותרת מבטאת את היחס למקום כפי שהוצג באותו קונגרס ארכיאולוגי, אבל אני סבורה שאין להתייחס אליו כאל אתר חפירה רגיל אלא כאל "מה נורא המקום הזה". לגבי קברים של אנשים שמתו בשעת מלחמה , הרי שגם אז התחושות הן קשות אם כי להרגשתי פחות מוחשיות כי עבר הרבה זמן מאז או מסיבות אחרות מובנות. אגב ביודפת מצאו כמה קברי אחים עם עצמות שנאספו אחרי הקרב ע"י תושבי האזור ששרדו.

    לגבי ליאורה זיתון- היא באמת בת דודה שלי, ואמנית מוכשרת מאד בזכות עצמה. הנה הלינק לאתר שלה:
    http://www.liorazittoun.com

  • חנה בית הלחמי  On אפריל 5, 2009 at 3:51 pm

    ומענינת הקרבה הזו בזמן שמשאירה את המחקר תלוי באוויר. השיר של עמיחי – כמו כפפה ליד. תודה.

  • אסתי  On אפריל 5, 2009 at 4:10 pm

    לי דווקא נראה שחשוב מאוד לחפור שם בסוביבור שכל עדות שתתגלה בו היא כמובן לא עדות לחיים אלא דווקא עדות למוות נורא ואיום מכל מה שהגזע האנושי הצליח להמציא ולפתח מעודו.

    אגב, לא נראה לי שאיזשהו ממצא או עדות יכולים לשכנע את מכחישי השואה ככה שאם זו המטרה לחפירות, אז היא כמובן מיותרת.

  • נטלי מסיקה  On אפריל 5, 2009 at 6:09 pm

    הערה לאסתי – מעניין לציין שבאחד הספרים שפורסמו ע"י ניצול שברח הם דווקא קיוו שיהיה מי שיבוא אחריהם כדי לתעד את הזוועות ולחשוף אותם לעיני כל, שזו בעצם המהות של העבודה הארכיאולוגית. אבל אני באופן אישי הייתי מתקשה מאד לתפקד מקצועית במקום כזה.
    אבל יש טובים ממני שיכולים לעשות את זה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אפריל 5, 2009 at 6:47 pm

    מי שהיה צריך הוכחה שארכאולוגיה היא תחום פסיכופתי לגמרי קיבל אותה.
    בואו נרד מהנקודה שהארכאולוג הוא מין מרי קירי כזה, שכל מעייניו זה המחקר המדעי ותרומתו הנצחית לאנושות ולאמת המוחלטת. הארכאולוגים הם בני אדם ירודים כמו כולם שמחפשים מקום להתברג בו מעמדית וכספית.
    אני יכול להבין "שודד עתיקות" שמוצא וואזה פרהיסטורית, ומוכר אותה כדי לקנות בכסף לחם לאכול. אני לא יכול להבין אדם, שאמור להיות משכיל, בעל תואר "ארכאולוג", שבשם העולם האקדמאי, יהא זה אשר יהא, חופר קברים מצרים שאת תכולתם, כולל הנקבר, שהיה, אל נישכח, פעם בן אדם, עם כאבי שיניים ואישה שמזבלת לו ת'שכל על הטיח שמתקלף בחדר אמבטיה, בעל רכוש, ובטח שבעל גוף, ושהוא "הממצא הארכאולוגי", הוא היחיד האחראי לרכושו ולגופו הוא, ואשר הוא כיחיד בעל זכות זו, קבע שרכושו ימצא עימו במערה זו או אחרת, שגם היא מין הסתם רכושו הייתה, ובטח שלא רכוש הארכאולוג או האוניברסיטה וכו', אז אני לא יכול להבין באיזו עזות מצח, לוקח הארכאולוג את המצרי, ללא הסכמתו, ומציבו בווטרינה במוזאון! וכל המבקרים האהבלים עוברים כמו בתכנית האח הגדול ומסתכלים לו על כפות הרגליים המעוותות.

    מה שכאן מתואר זה עוד שלב הלאה בחוסר הרגישות שאנשים יכולים להגיע אליה, "בשם המחקר" הכאילו מדעי.

    התרוץ הדבילי שזה להביא הוכחות נגד המכחישים הוא דבילי. דבילי לא בגלל שזה לא מה שישנה למכחישים, אלא שלצורך כבוד הנושא, אסור בכלל להתייחס למכחישים. הם ירודים כמעט כמו הארכאולוגים המחטטים בקרבי האדמה המרקיבה.

  • שועי  On אפריל 5, 2009 at 7:01 pm

    יש יסוד לאמוציות החזקות שמעלה הדיון בשואה וארכיאולוגיה/מחנות השמדה וחפירות ארכיאולוגית
    עבור רבים, השואה היא פצע פתוח, שורש דואב, ודומני כי החטוט בו מכאיב להם מאוד
    מחד גיסא, אני חושב שלו הייתי מתבשר על עריכת חפירה ארכיאולוגית בקברי אחים בניגריה או בארמניה היתה התחושה שהיתה ניעורה בי משונה וקודרת לא פחות (על אף הנגיעה הקרובה יותר, כביכול, לשואה)
    מאידך גיסא, בראייה מדעית שקולה וקרה ודאי ניתן לראות בזה מפעל תיעוד תרבותי (משום שהשואה, על אף הפתוי לראות בה פלנטה אחרת, אירעה כאן ובחסות הציביליזציה המערבית) שאינו שונה במהותו (אלא במה שנוגע לגדרים הלכתיים הנוגעים לקברים ולמתים) מארכיון העדויות של שפילברג
    ואולי אפילו שעת כושר אחרונה בטרם תקים הממשלה המקומית שם על חורבות סוביבור דיסקוטק, מנזר כרמליטי, מוסך מכוניות מרכזי, מרכ מסחרי הומה וכיו"ב
    ובכל זאת, משום שיש בכל עיסוק בשואה נגיעה בעצבים חשופים ובמתאר רגשי של ניצולים ושל בני-בניהם של ניצולי שואה, יש בכך בכדי לעורר תחושת אי- נוחות מסוימת

  • נטלי מסיקה  On אפריל 5, 2009 at 7:15 pm

    אכן מסכימה שהעיסוק בנושא מטבעו מעורר רגשות חזקים מאד ואני יכולה להבטיח לך שאיש באולם ההרצאות לא נותר אדיש או משועמם כשהוצג הנושא. כפי שכתבתי למעלה, אני מן הסתם הייתי מתקשה לעבוד במקום כזה ומבחינתי מוטב שהיו סוגרים אותו בכיפה גדולה.
    מעניין לציין שהארכיאולוג הישראלי שיזם את הפרוייקט לא עשה את זה מטעמים מדעיים סתמיים אלא בעקבות חיפוש גורלם של קרובי משפחתו שנרצחו במחנה

  • נטלי מסיקה  On אפריל 5, 2009 at 7:25 pm

    קודם כל ארכיאולוגים הם לא יותר פסיכופטים מאשר שאר בני האדם (אולי קצת יותר מוזרים)
    ולעניינינו-
    אתה עושה מישמש בין חפירות שוד שנעשו ע"י הרפתקנים רומנטיים במאות 19- 20 ובין חפירות בעידן המודרני. אני לא מכירה אף ארכיאולוג שחופר כדי להציג עצמות שם אנשים בויטרינות. לעומת זאת, יש צורך מדי פעם בפעם לפנות עצמות אדם ממקומם הראשוני לטובת החיים. העצמות הנ"ל מטופלות במלא תשומת הלב ומובאות לקבורה משנית בידי רשויות הרלבנטיות.
    כך לפני כמה שנים השתתפתי בחפירה בעכו שנועדה לפנות שטח לבניית בית משפט. בשטח הזה נמצאו עצמות של חיילים מצבא נפולאון שהונחו בתעלות . יצרנו קשר עם הקונסוליה הצרפתית והם שלחו את הנקברים אחר כבוד למולדתם בארונות מפוארים עם דגלי הלאום. אני לא מבינה מה פרוורטי בזה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אפריל 5, 2009 at 7:42 pm

    כתבתי שהארכאולוגיה היא תחום פסיכופתי… לא הארכאולוגים… אבל איך אמר ישוע? את אמרת… 🙂
    על הארכאולוגים כתבתי שהם בני אדם ירודים כמו כולם… ואת הוספת: אולי קצת יותר מוזרים…
    לא אתווכח על זה… 🙂

    בקשר לחפירות קברים התכוונתי, בין השאר, למשל לתות הטעבן שנח המון… תות אנך אמון…
    וכמובן גם לקידוח של מה שניקרא קבר הורדוס, אם ימצאו אותו, ישימו אותו בווטרינה?

    ובכלל באופן כללי, אם ל"שודד עתיקות" אסור לחפור בכפר שהוא נולד בו, אז גם לארכאולוגים אסור. הגישה שבשם המדע אפשר לעשות דברים מוציאה אותי מדעתי…

    דרך אגב ההתיחסות ההוגנת יחסית היום שאת הצגת בתגובה, היא פרי של מאבק רב שנים של… הקהילה החרדית…
    מי שהתנגד לזה היו ארכאולוגים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אפריל 5, 2009 at 8:01 pm

    טוב, אם כבר אני מוציא קיטור, ואפר, ולבה רותחת, וגצים, מהמקלדת אז אוסיף עוד, שמתי שהו יהיה צריך לחקור על מקומה של הארכאולוגיה הישראלית, ומקומם של הארכאולוגים הישראלים, בתהליכי ההחלטות אלו חלקים של חורבות בישראל אפשר וצריך להחריב, כי הם כבר לא "ארכאולוגיה" אלא פשוט סתם עדות מציקה לתושבים שגרו שם קודם.

  • נטלי מסיקה  On אפריל 5, 2009 at 8:02 pm

    באמת אל תתווכח על מוזרותם – שכן אני יודעת – בדוק..
    לגבי תות שנח המון – זכיתי לצפות בו במוזיאון בקהיר והוא באמת יפה להפליא. לא בשל עצמותיו היבשושיות אלא בזכות מסכת הזהב שעשו לו. מהכרותי השיטחית עם האיש והאגדה נדמה לי שהוא היה מעדיף להיות במרכז העניינים ולא להיקבר באיזו פינה חשוכה או גרוע יותר להיות מותך למוות בידי שודדים רודפי בצע (אלה שתפסו את רוב המומיות של הפרעונים). מאידך הם בטח נענשו על כך קשות כמו כל אלה שהיו שותפים בחפירות של תות אנח אמון. מן צדק פואטי אם תרצה.
    ונקודה אחרונה לגבי אחינו החרדים – אני לא ראיתי אותם מתקוממים בהמוניהם כשחופרים קברים של נוצרים או מוסלמים. אבל עזוב, זה כבר נושא לפוסט אחר.

  • מירי  On פברואר 4, 2010 at 11:04 am

    אני מודעת לכך שעבר קצת זמן מאז הפוסטים האילה ובכל זאת…
    שוד קברים הוא שוד קברים, גם אם המוצגים מגיעים בסוף למוזאון בלונדון. לא שם מקומם. במוזאון מקומי זה משהו אחר כל עוד הדברים מוצגים בכבוד. כשמדובר בגופות ושרידיהן, אין מקומן במוזאון, לטעמי, גם אם האדם היה מעדיף להיות במרכז תשומת הלב, כמו בתערוכת הגופות "עולמות הגוף" שהינה שיא המציצנות והטעם הרע

    ובענין אחר – לא ממש הבנתי למה התאמצת כל כך לענות לאנונימי נוטף השינאה לעייל. אכן, היה מקום להסבר הראשוני ולסדר בבלגן העובדות. אבל מעבר לזה נראה שהאדם לוקה בשינאה ולא נחן בהקשבה. וחבל כי השאלות שהעלת כאן מענינות

  • נטלי מסיקה  On פברואר 5, 2010 at 10:37 am

    תודה על תגובתך.
    ולעצם עניין העיסוק בנקברים – לפני זמן מה הוחלט ששלדים של בני אדם אינם נחשבים "עתיקה" שעליו חל חוק העתיקות ולכן יש להעבירם לידי הרבנות הראשית לקבורה.
    ההחלטה הזו שמה קץ למחקר האנתרופולוגי הפיסי, שאין תחליף למידע העצום שהוא מספק על התקופה והאנשים שחיו בה.
    יחד עם זה אני מסכימה שלא צריך להתייחס לעצמות של בני אדם כמו שמתייחסים לחפצים דוממים.

    לגבי סוביבור – שמעתי שאילנה דיין עשתה תחקיר בנושא באחת התוכניות אחרונות שלה. שווה לבדוק אם זה מופיע באתר של קשת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: