הכופרת המשוחררת

בחג החירות הזה סיימתי את קריאת הספר "כופרת" של אייאן חירסי עלי (כנרת, זמורה ביתן 2008). עלי, דמות פוליטית שנויה במחלוקת ולוחמת פמיניסטית ללא חת, נולדה בסומליה למשפחה שבטית מוסלמית, כבתם הבכורה של חירסי מאגאן בן עוסמאן מחמוד העירוני המשכיל ולאשתו השנייה (מתוך שלוש), שחונכה על פי הקודים המסורתיים הנוקשים של אנשי המדבר. האב הנערץ היה פעיל כל חיו באופוזיציה נגד הדיקטאטור המושחת מוחמד סיאד ואף נידון למאסר. האם (המכונה בספר "מה", ללא ציון שמות שושלתה, אולי בגלל החרפה שהמיתה עליה הבת בהמשך), מתוארת כאישה אדוקה, מרירה וקפדנית שהרבתה להכות ולרדות באייאן ובאחותה  הצעירה הוואיה. האח השלישי במשפחה, מהד,  שזכה לכינוי "קללת חיי", קיבל מהאם הרודנית פטור מלא מכל חובה ומוסר,  בשל היותו המשנה ל"גבר" באותה היררכיה פטריארכאלית נוקשה.

הספר מחולק לשני חלקים: הראשון "חיי" – מספר את קורות חייה של הגיבורה כילדה-שפחה הכבולה בסד של משפחתיות שבטית, אמונה בלתי מתפשרת בחוקי האסלאם הפונדמנטליסטי ובקודים המקובלים במדינות שבהן התגוררה משפחתה במהלך חייה: סומאליה, קניה וערב הסעודית. דומה שהמסורת המשפחתית השבטית היתה הכובלת מכולם, אם כי חירסי עלי טענה בהמשך כי דווקא האמונה באיסלאם העיקה עליה הרבה יותר.

החיים בתוך מסגרת שבטית  דומים לשמירה אזורית במשחק כדורסל ויש להם גם יתרונות ברורים:  בחברה הזו אין הזנחה או התעלמות מצרכיהם של נזקקים וחלשים. כאשר אב המשפחה זנח את אשתו וילדיו והפסיק לתמוך בהם לפרנסתם, שבט "העוסמאן מחמודים" דאג להם ושילם עבור הוצאות מחייתם. מאידך, מאחר והם דורגו  במקום גבוה בסולם המעמדי בחברה (לפחות בעיני עצמם), בני השבט הרבו לעסוק בסוגיות הנוגעות לכבודם. בדומה לחברות מסורתיות אחרות, גם בחברה הזו נמצא קשר מובהק בין כבוד הגברים לבין מידת מסירותן וצניעותן של הנשים. נטיה זו מוכרת היטב גם בדתות אחרות והאיסלאם אינו יוצא דופן בזה  (ר' למשל, את תשובתם של שמעון ולוי ליעקב לאחר הטבח בשכם: "הכזונה יעשה את אחותנו?" ), מה שמעניין הוא שהחברה  הזו מעולם לא טרחה לבחון את הסוגיה הזו לעומק או לעשות משהו כדי לשנות את הכללים שהוכתבו לפני דורות רבים. 
 
 
הנשים בחברה המוסלמית בסומאליה הפנימו עמוק כל כך את דיכוין, עד שהן אינן נזקקות לגברים מדכאים כדי לתחזק ולשמר את המבנה החברתי המפלה אותן לרעה. יתרה מכך, הנשים הן אלה שמנחילות הלאה לדורות הבאים לבניהן ולבנותיהן, את הפירות הבאושים שהיו למנת חלקן. דוגמה מובהקת לכך היא טקס מילת הנשים (שהוא יותר כמו כריתה חלקית של אברי המין) שאייאן ואחותה עברו בגיל 6 ו-  4 . מנהג זה קדום זה שרווח במדינות אפריקה עוד לפני האסלאם, בוצע ביוזמתה ועידודה של הסבתא בכדי למנוע מרעין בישין כמו השתלטות שדים והתנהגות מינית מופקרת וגלויה. ילדה שלא עברה כריתה כזו נחשבה לטמאה ועל כן כונתה בשמות גנאי בפי בנות כיתתה. בכלל דומה שמרגע לידתן כל הילדות בחברה הסומאלית תוכנתו למטרה אחת  ויחידה- להינשא ביום מן הימים לגבר שיבחר עבורן כדי להפוך לבארי, אישה ראויה.

  
 "הבארי היא שפחה נרצעת. היא מכבדת את משפחת בעלה ומאכילה אותם בלי לשאול או להתאונן. היא אף פעם לא מתאוננת או באה בדרישות כלשהן. היא מצטיינת במתן שירותים, אבל ראשה מושפל תמיד. אם בעלה אכזר, אם הוא אונס אותה ואחר כך מלגלג עליה, אם הוא מחליט לקחת אישה נוספת, או מכה אותה, היא משפילה את מבטה ומסתירה את דמעותיה. והיא עובדת קשה, ללא דופי. היא חיית עבודה מאומנת, מסורה ושמחה בחלקה" (ע' 23).
 
בחלקו השני של הספר "חירותי" – אייאן חירסי עלי בוחרת לעשות את הבלתי אפשרי ומתנתקת מאותם כבלים משפחתיים-שבטיים שהצרו את צעדיה במשך כל ימייה. אביה יעד לה חתן סומאלי המתגורר בקנדה  שבא לקניה כדי למצוא לו אישה ראויה וצנועה שלא "קולקלה" בהבלי המערב. משיחתם הקצרה שקדמה לאירוסין, הבינה שלמרות אורח החיים במדינה המערבית המתקדמת, חתנה מייעד לה חיים שאינם שונים בהרבה מאלה של אימה ושל נשים רבות מסוגה, שכל מעייניהן נתונים לגחמות הבעל ולחסדי השבט, ללא כל בחירה חופשית של ממש.

במקום להמתין בגרמניה לאשרת הכניסה לקנדה, נמלטה אייאן חירסי עלי ברכבת נוסעים להולנד. שם היא פנתה לסוכנות פליטים, סיפרה את סיפורה וביקשה מקלט מדיני. לאחר שבקשתה אושרה, החלה להסתגל לאט לאט ובהדרגה לאורח חייה החדשים ולאפשרויות הרבות שנפתחו בפניה: למדה הולנדית, עבדה בעבודות דחק מזדמנות כמו ניקיון ואריזה בבתי חרושת (למרות ששכרה זה הופחת מדמי הקצבה שקיבלה כפליטה) ולא הפסיקה לשאוף לחולל שינוי בחייה. לאחר מאבקים עיקשים הצליחה  להתקבל ללמודים באוניברסיטת ליידן בחוג שנחשב בעיניה לחשוב מכל – מדעי המדינה. מכאן דבר לא יכול היה לעצור אותה בנסיקתה המטאורית מעלה-מעלה.
 
הקריאה בספר של עלי מעלה רגשות יאוש ודיכדוך לא פשוטים, וגם התרגום הוא פה ושם כבד ורשלני אולם צפיה בראיונות אתה מזמנים עונג צרוף. חירסי עלי היא אישה אינטלגנטית ורהוטה, מלאה בחיות ועוצמה פנימית נדירה. דומה שהיא אינה מחשיבה במיוחד את התקינות- פוליטית או את הסובלנות הרב-תרבותית שפושה בארצות המערב ויש לה דעות ברורות מאד על המקום שממנו באה. דוגמה לכך הוא הסרט "כנועה" שיצרה עם תיאו ואן גוך  , שבו רואים אישה רעולת פנים הלבושה בשמלה שקופה למחצה כשהיא מתפללת ומספרת את סיפורן של ארבע נשים המוטלות בפינות החדר. הנשים נראות מוכות וחבוטות ועל גופן מצויירים פסוקים מן הקוראן. הסרט הזה זעזע כל כך את קהילת המוסלמים בעולם, עד שהביא בסופו של דבר לרציחתו של שותפה לסרט ולאיום ממשי על חייה.
  
בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. הנה אישה שהרוויחה ביושר את היציאת מצרים שלה.
 

                                       ***

 

ביקורת על הספר מאת עדי שוורץ / הארץ ספרים 

קישור לבלוג האישי של  אייאן חירסי עלי

לצפייה בפולמוס בין אייאן חירסי עלי לבין טריק רמאדן  בנושא האיסלאם

2/3  3/3

דעתה של אייאן חירסי עלי על המצב הפוליטי בסומליה ועל אמונתה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On אפריל 12, 2009 at 5:56 pm

    על כתיבתך על נושאים קשים מנשוא
    ואכן מצב הנשים תחת שלטון האסלאם כל שכן בארצות אפריקה חייב להדאיג ולהעיק על כל בן תרבות הרואה בזכויות האדם, ובחירות הגוף והרוח האנושית באשר היא, אבן פינה לבניינה של ציביליזציה
    חירות הנשים הוא מן ההתפתחויות ההיסטוריות החשובות ביותר שאירעו
    ויהי רצון שבמהרה תגיע הבשורה לכל עברי עולם

  • אהרון תמוז  On אפריל 12, 2009 at 6:06 pm

    נזכיר את הסרט ההודי מים שמאוד דומה לסיפור שהבאת
    http://www.notzetz.co.il/newspage.asp?IDNews=1934

    בנוגע לשבטיות אצל יהודים

    אני דבק במונח עדות המזרח ולא מזרחיים כי השבטיות של העדה ובית הכנסת קוסמים לי.

    גם ברוך שפינוזה הוא עדות לשבטיות נקבר בבית קברות נוצרי משום שהוצא כנגדו כתב חרם טרם החילון.

    במאה העשרים היה קל ליהודיות לצאת מעבדות לחירות.

    חביבה מסיקה שגדלה בחברה ערבית היתה זמרת ומיועדת לנישואין עם גוי טרם נרצחה.

    אמו של אבי פרחה התאלמנה ב 1914 במלחמת העולם הראשונה . נטלה את העסק של הגיהוץ כאשר אבי היה בן 4 או 5 וללא תמיכה של הקהילה עם בעיות ברגליים צלחה את אלמנותה. כמובן שאבא שלי חטף ממנה מכות וגם בגיל 90 היה מספר על המכות שחטף ממנה. אני לא כועס על הסבתא כי זה היה מנהגו של עולם.

    סאלחה אמא של פרחה גם היתה הפוסק האחרון במשפחה . היא ילדה 9 או 10 ילדים שנים נספו במלחמה . בעלה היה לא יוצלח והיא למעשה היתה ראש השבט.

  • נטלי מסיקה  On אפריל 12, 2009 at 6:23 pm

    אין לי אלא להצטרף לתפילתך ולומר – אמן.

  • נטלי מסיקה  On אפריל 12, 2009 at 6:33 pm

    ברוך שפינוזה הוא דוגמא מצויינת למישהו שהעז לצאת נגד השבטיות של הכלל רק שזה אירע לפני יותר מ- 300 שנים ומאז איש לא מפקפק עוד בחשיבותו הרבה.
    על חביבה מסיקה שמעתי רק מעט ואני מקווה יום אחד להעמיק יותר בסיפור הטרגי שלה
    .
    לגבי המנהג להכות את הילדים , הרי שהיום הדבר
    פחות נפוץ במקומותינו טוב שכך. אני מסכימה אתך שפעם ראו את הדבר באופן אחר ואפילו הרמב"ם החכם התיר הכאה של נשים במקרים מסויימים עד כמה שאני יודעת.

  • יואל  On אפריל 12, 2009 at 11:42 pm

    היוצרת היהודיה חביבה מסיקה מוזכרת בתגובות הקוראים, הפסנתר שלה התגלגל מטוניס אלי הביתה.
    למרות ההיסטוריה המורכבת שלו אני מחפש לו אכסניה מכובדת יותר מחדר העבודה שלי.
    האם משהו יכל להמליץ לי מה עושים עם הפסנתר
    תודה יואל 4449333-052

  • אהרון תמוז  On אפריל 13, 2009 at 12:21 am

    בשמת חזן

    http://www.facebook.com/people/Basmat-Hazan/679707914

    http://www.notes.co.il/basmat/

    בשמת חזן חיה בניו יורק ותוכל לכתוב לה דרך האתר רשימות ולהתייעץ איתה

    פרופ חביבה פדיה מייסדת אנסמבל היונה מלמדת באוניברסיטת בן גוריון

    http://havivapedaya.com/drupal/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: