גלויה ממוסוליני

לסבי אהרון זיתון היתה מכתבה נעולה שבה שמר בקפדנות את ניירותיו ומסמכיו הרבים שהצטברו בימי חיו כפקיד מנהלה נאמן של הרפובליקה הצרפתית. כשנפטר והלך לעולמו והוא בן 94, התקבצנו כל ילדיו ונכדיו כדי לפתוח ביחד את המכתבה הנעולה שהוסתרו בה פיסות חיים דהויות. סבי היה איש של שיחות עמוקות על כל נושא ועניין  שנתפרו לפי מידותיהם של אלה שעמדו מולו: עם חלק מבני המשפחה נטה לדבר על פוליטיקה, עם חלק אחר על ספורט או על ספרי הגות ואמונה. ואתי נטה לדבר בעיקר על היסטוריה. ההיסטוריה שלנו, ההיסטוריה שלו.
 
אבל בהיסטוריה של סבא שלי היו פה ושם חורים שחורים שעליהם נמנע מלדבר. בחדר העבודה שלו מעל למכתבה הנעולה ניצבו חגיגית שלוש תעודות הוקרה ממוסגרות MEDILLE   D'HONNEUR  מאת – Le Ministre des Armées  – משרד הביטחון של צרפת. כשהיה נער בביזרט שבתוניסיה, החליט יום אחד לקבל על עצמו אזרחות צרפתית כדי להתקבל לעבודה משרדית כעוזר לרואה חשבון במנהל הצבאי. האזרחות הזו מלאה אותו גאווה גדולה, אבל הוא היה גאה הרבה יותר כשקיבל את אזרחותו הישראלית אחרי שעלה לארץ עם סבתי ממרסיי כשהיה כבר פנסיונר. 
 
בקלסר הסגור שבו נשמרו מסמכיו הרבים מצאנו את פנקס  החוגר שלו ובו צו גיוס בשל "מתח פוליטי" על גבול לוב מהתאריך 28/8/1939. סבי היה אז בן 33 ואב לשתי ילדות קטנות (ואמי הצעירה שבהן). שנה אח"כ ממשלת וישי השתלטה על ארצות החסות בצפון אפריקה וביוני 1941 היא החלה לפרסם צווי הגבלה הנוגעים ליהודיה.  בניגוד למדינות אירופה, השלטונות התוניסאיים והקולוניאליסטיים הצרפתים לא ששו לשתף פעולה עם צבאות הציר והערימו קשיים על אלה שביקשו להחיל את אותן פקודות. המצב הזה נמשך בערך שנה שבה למרבה האבסורד,  לא מעט חיילים יהודים תוניסאיים שרתו אז תחת צבאות הכיבוש. בחודש מרץ 1942 התקבלה פקודה מפורשת מברלין להפסיק עם הפארסה הזאת וכל היהודים אולצו להתפטר מתפקידם בממשל הצבאי. באותו זמן סבא שלי שירת בבית החולים הצבאי בעיר מגוריו בתפקיד מנהלי כזה או אחר. מפקדו ד"ר שאוזי שחתם על מכתב הפיטורין כתב כי אולץ לפטרו "בשל החוק שנקבע ב- 3 באוקטובר בנוגע להגבלות החלות על הגזע היהודי". הד"ר הוסיף למכתב זה המלצה חמה על כישוריו הרבים של סבא.
 
נאמן לסדר הטוב ולהגיון שבבירוקרטיה של הרפובליקה הצרפתית, הלך סבא לבקש לו המלצות נוספות. בשל מחסור בנייר, ההמלצות נכתבו מאחורי גלויית נייר ירוקה ודקה שחולקה לחיילים בצבא האיטלקי הפשיסטי שהגיעו לאזור כתגבורת. לצד סמלי ה- FORZE ARMATE , נדפס המשפט המרומם הבא: "נשקים ולבבות צריכים להיות מוטים לעבר היעד: כיבוש הניצחון". על החתום: מוסוליני.
 
סיסמת הקרב פרי הגותו של הגאון מוסוליני לא הרשימה במיוחד את סבא שכן הוא טרח להוסיף בכתב ידו המסולסל את הדברים הבאים : "חבורה של מטומטמים" ו"הוא גמור" (מוסוליני).
 
תוניסיה שוחררה בידי צבאות הברית בינואר 1943, בערך שנה מאוחר יותר. מה עבר עליו ועל משפחתו בזמן הזה קשה לדעת שכן סבא שלי לא אהב לדבר על התקופה הזו בכלל. אולי זה מפני שהיא איימה על נאמנותו הבלתי מעורערת ברפובליקה שכל כך אהב, או על אמונתו הבלתי מתפשרת  בבורא עולם. "רק עבד אלוהים הוא לבדו חופשי" נהג לומר. ואדם חופשי יכול תמיד להוסיף סלסולי משפטים בכתב ידו על סיסמאות מליצה מודפסות בהיסטוריה העקובה מדם.