ים שיבולים אחר

יש משהו בחג השבועות שמעורר רפלקס נוסטלגי לנערות לבושות לבן, המחוללות ברגל קלה בשבילי האספסת מאחורי טור טרקטורים עמוסים במיטב התוצרת החקלאית לתפארת מדינת ישראל.
דעיכת מיתוס ההתיישבות העובדת דומה בעיני לדעיכת המיתוסים האחרים שעלינו גדלנו, כפי שנכתב בצדק באחד הבלוגים האחרונים. הקיבוץ, ניסוי חברתי שהתחיל כרעיון אידיאולוגי נשגב, הוא היום במקרה הטוב בית אבות משופר לאוכלוסיה המדוללת שנותרה בה, ובמקרה הפחות טוב – מקור בלתי נדלה לכרישי נדל"ן, סוכנויות תיווך  וסוחרים ממולחים.
 
כשהיינו קטנים היינו נוסעים מדי פעם לקרובים שלנו בקיבוץ שער העמקים (שכונה בפינו "שרמקים"), הנמצא באמצע הדרך המתפתלת מנצרת לחיפה. בכל פעם שהיה מגיע איזה קרוב מצרפת מיד נצטווינו ללבוש ארשת ישראלית קשוחה ולהצטרף לסיור משפחתי מקיף בין שבילי הקיבוץ הפסטורלי על בתי הלגו הקטנים האחידים שבו, גינות הנוי המטופחות, בתי הילדים שחזיתותיהם מצוירות בצבעים עליזים, חדר האוכל המואר, הרחב. לנשום את ריחות הרפת, הלולים, לשאוף תחושת התרוממות רוח גאה. שהרי  בזכות קרובינו, גם לנו יש חלק בעשייה הציונית המפוארת ההיא.
זה התחיל אי שם בראשית שנות ה- 50 כשאחיו של סבי החליט יום אחד לקחת את אשתו ואת שבעת ילדיהם ולעלות אתם לארץ ישראל. מהלך זה הפתיע את כל המשפחה המורחבת שכן באותן שנים הקהילה היהודית בביזרטה נהנתה משגשוג ורווחה תחת הפרוטקטורט הצרפתי. לאט לאט הסתבר שהחלטתו זו הסבה למשפחתו סבל לא מבוטל: בתוניסיה התפרנס דודה של אימי כצלם מצליח, מקצוע שלא היה ממש שימושי במעברה הבוצית שאליה הגיע. במכתבים שכתב למשפחתו תאר את מצבם הקשה והם החלו לשלוח אליהם חבילות מזון– שמן, קמח, פירות יבשים וממתקים לילדים.  נשים בארצות האסלאם לא נדרשו לעבוד למחייתן והנה כאן, הדודה נשלחה עם הדוד למפעל לשימורי מזון בחדרה שם לקחו על עצמם משמרות כפולות כדי להגדיל את שכרם במעט. יום אחד הגיעו אנשי הסוכנות היהודית למעברה ואמרו להם כי מוטב וישלחו את ילדיהם לקיבוצים. שם יהיה להם יותר טוב וגם המזון לא יחסר. וכך הגיעה בת-דודה של אמי  לשער העמקים. אחרי שהשילה מעצמה כל אמצעי זיהוי של חייה הקודמים, היתה  ברבות הימים לאחת מדמויות המפתח המוערכות בקיבוצה.  ועבורנו "העולים החדשים" יחסית, היו הדודה והמשפחה  משרָמקים לסמל ממש, חזון אוטופי לישראליות אבסולוטית, כזו שאין בה שמות שצריך להסביר (נטלי? מסיקה?) או הדהוד לזרות רחוקה ושונה (צרפת? תוניסיה?) תוצר מושלם של כור ההיתוך. כמו שצריך.

אולם החזון הקיבוצי שבתודעתי לא החזיק זמן רב. סדק ראשון נוצר בו כשהצטרפתי לגרעין נח"ל לקיבוץ בית גוברין. חברי לגרעין באו מנתניה, ערד, נצרת-עלית וגם מאזור המרכז: חולון, בני-ברק, פרדס כ"ץ ורמת הטייסים. מה שנקרא ה'הרד קור'  של פריפריה של ת"א. מהר מאד הבנו שהעולם בקיבוץ נחלק לשנים: יש בני משק ויש בני גרעין. כמו מים שנזרקים לשמן רותח, המפגש הוליד תסיסה גועשת וניכרת לעין. בנות הגרעין שביקשו לעבוד בבתי ילדים כדי להעניק מטובן לבני-הקיבוץ הזאטוטים, הבינו מהר מאד שהן נדרשות להתמקד רק בשטיפת רצפות וניקוי חדרים;  אלה שבאו עם חזון חקלאי מפואר נאלצו להבין שהם לא יותר מאשר תחליף זול לקבוצות הקוטפים הערבים; ואלה שביקשו לעבוד במטבח  כדי לתרום מניסיונם הקולינארי לשיפור התפריט החד-גוני, הבינו אף הם שייעודם  מתמצה בעבודות קילוף וקרצוף סירים.  בקיצור – היה פער גדול בין האידיאל למציאות. רק אני ששובצתי לעבודה בלול – לא התאכזבתי בכלל כי לא היו לי כל ציפיות מ- 10,000  בני טיפוחי, וגם להם לא היו שום ציפיות מיוחדות ממני.

אבל מדי פעם בפעם  נדרשתי לחזור לקרקעת המציאות בעיקר כשנדרשתי 'לתת משמרת לילה' בבתי הילדים. ומה פישרה של משמרת  זו? יושבים כל הלילה עד שהבוקר עולה, לצד חברת משק ותיקה וזעופת פנים מול  10 תיבות אינטרקום שעליהן נכתב "גן רקפת", "גן כלנית" או "גן חצב". באמצע הלילה כבמעשה שטן ובתאום קוסמי לא מובן, החלו התיבות לצווח בזו אחר זו. השומרת היתה אז פוקדת עלי ללכת מיד לגן "רקפת" בזמן שהיא הולכת ל"חצב" או ההפך. ומאחר ולא היה לי מושג מי מבין בתי הקובייה  הבודדים שבסוף השביל החשוך מיוחס לאיזה פרח, היה לוקח לי זמן רב מדי להגיע ליעדי. וכשהייתי סוף-סוף מגיעה הייתי מוצאת את הילד או הילדה במצב היסטרי, הפיג'מה שלהם ספוגה בדמעות רבות מדי ואני כמעט מתפתה להצטרף לבכיים על העוול הנורא שנגרם להם. על השיש במטבח הזעיר שהותאם למידותיהם הייתי מחפשת בפנסי הדולק בקבוק כדי לשים בו מים או מיץ כדי להרגיע את הפעוט. "נא לא לתת ליותם מיץ- הוא אלרגי" או "לא להשקות את יאיר בחלב", נכתב בפתקים שהושארו על השיש. ואני איך אדע מי פה יותם, מי פה יאיר? הרי הגננות לא השאירו מדבקות עם שמות על המצח של הילדים. וככה למדתי לראשונה את כוחה של האידיאולוגיה שמביאה הורים לנטוש את ילדיהם בבתים רחוקים ובודדים. רק לטובתם כמובן, רק לטובתם.

בזה לא הסתיימו תלאותיי עם ההתיישבות הציונית האובדת. לזה צריך להוסיף חצי שנה כמ"כית במאחז צורף שבין בית עומר לצומת גוש עציון.  מלבדי , כל המפקדים במאחז היו מבני עקיבא, בעוד שהחיילים והחיילות לעומת זאת היו מבני השומר הצעיר שיועדו לקיבוץ סמר, שכבר אז נודע בשל ערכיו האנרכיסטיים. לאנשי פיקוד הנח"ל היה באותו זמן חוש הומור מפותח  מאד כנראה שכן התקופה הזו זכורה לי כפיקאסו מוחלט.

אחר-כך שלחו אותי לקיבוץ גונן לעוד חצי שנה כדי לפקד על חיילות במחלקת משק ואחרי השחרור עברתי לקיבוץ קלע-גולן. זה היה מין קיבוץ ניסיוני (שפורק בינתיים) ובו חבר'ה צעירים פורקי עול, ללא משפחות,  כשהמבוגר שבהם שהיה בן 25 ועל כן כונה "הזקן", שימש בתפקיד מזכיר המשק. הגעתי לשם די במקרה בעקבות חבר שהיה לי אז. לא ממש התכוונתי להישאר שם,  אבל ככה יצא. ביום הראשון שבאתי לבקר פגשתי את הטבח של הקיבוץ שכמו יוסיפון מגבעת חלפון, היה נטול כישורים אלמנטאריים בבישול. עובדה זו החלה להטריד אותו רק כשנאמר לו מפורשות שאם עוד פעם יגיש לחבריו נקניקיות במים לארוחת ערב הוא יקבל את הסיר על תכולתו בראש. "את יכולה לעזור לי להכין אורז"? הוא שאל כמעט מתחנן, ואני הסכמתי לעזור וככה נשארתי חצי שנה בערך.

מטבעו הגולן הוא פראי ואלים ולא ניתן לבייתו. במסכת מכות היא מתוארת כעיר מקלט יחד עם חברון ושכם. יש ואומרים כי שורש שמה במילה "גולה" או "גלות". פעם מישהו מהקיבוץ מצא גוזל פצוע של עוף דורס אולי בז אולי נץ ולאחר שריפא את פצעיו בנה לו כלוב מפואר על הגג. הוא חשב שיוכל לאלף אותו ולהפוך אותו לבן ברית, כזה שמגיח משמים בעיתות סכנה ונלחם באוייבים כמו שרואים בסרטים. אבל הציפור לא המתינה הרבה ועפה משם בהזדמנות ראשונה, מותירה אחריה את המטפל המסור שלה על שלל חלומותיו. או העופר המבוהל שמצאנו פעם בדרך מוקף בלהקת זאבים רעבים ומייללים. את הזאבים הברחנו ואת העופר הבהלנו לוטרינר האזורי. הוא הבריא אחרי זמן מה, אבל לא יכול היה לסבול את החיים בשבי – מצאנו אותו בוקר אחד מוטל מת אחרי שכל הלילה היכה את ראשו בגדר המכלאה, פשוט התאבד.    

כמו בשאר הקיבוצים הנורמאליים גם בקלע גולן היו ועדות חשובות: ועדת תרבות, ועדת חברה, ועדת כספים ואפילו ועדת כלבים. אבל אף אחת מהן לא ממש תפקדה (חוץ מהוועדה האחרונה  שדאגה לרכישות מוגזמות של בשר קפוא ולהעלמות מסתורית של כלבים משוטטים מדי פעם בפעם).  העיסוק החביב של הבנים בקיבוץ, היה לעשות תחרויות נהיגה מדודות בסטופר בכביש המתפתל מהקיבוץ לקריית שמונה, תחביב שעלה בהתהפכותן של 3 מכוניות מסחריות בחצי שנה. הבנות רוב הזמן לבשו טרנינגים גדולים ומרושלים, אכלו ממתקים  ושנאו זו את זו.

המצב החברתי הרעוע בקלע גולן הדאיג את אנשי הסוכנות והם החליטו לשגר למקום משלחת בדיקה שעשתה את דרכה מהמרכז. בערב הגיחו החבר'ה מהחדרים והתכנסו מולם בחדר האוכל ששימש גם כמועדון ובו טלוויזיה יחידה ששידרה באותם ימים רק ערוץ 1 וכמה תחנות מלבנון ומסוריה. מזכיר ועדת תרבות תאר בפני האורחים  את המצב הקשה: אי אפשר לטייל באזור בגלל המוקשים, אי אפשר ללכת לחוגים כי אין, יש לנו רק טלוויזיה אחת וגם היא משעממת נורא. אבל אם רק היה פה מכשיר וידאו – המצב היה שונה לגמרי, הרבה יותר טוב. שבועיים אחר כך, הגיעה חבילה ובה מכשיר הוידאו הנכסף.   מזכיר ועדת כספים אישר פה אחד תקציב שנתי למנוי בספריית וידאו –קינג קריית שמונה. בחודשים הבאים עד שעזבתי, נטחנו בוידאו של הסוכנות היהודית כל סרטי הפורנוגרפיה שהיו שם בנמצא.  

      
 

 

 

  

הצרפתים באים…הצרפתים באים

עונת הצרפתים התחילה מוקדם מהרגיל השנה. יש בר-מצווה לבנו של אחד מהבני-דודים של אבא שלי. כולנו נכנסנו לכוננות ספיגה. צריך לארגן בגדים לשלושת המפגשים החגיגיים (לא פחות) שנקבעו לכבוד האירוע, ולאינספור אירועי הלוויין שיבואו בעקבותיו, לבדוק סידורי הסעה, לחשוב על מסעדות ראויות מספיק לארוחות ערב משפחתיות, להוציא את הצרפתית הנוקשה שלי מהבוידם, לאוורר אותה.  כי לדעת צרפתית סתם זה לא מספיק. יש להם מין קטע כזה לקצר מילים. נגיד במקום להגיד : "ג'רוסלם" הם אומרים "ג'רוּ" ובמקום להגיד "סינגוֹג"  שזה בית כנסת, הם אומרים "סינה". ובמקום להגיד פריז הם אומרים פּרי.  טוב, אבל ככה אומרים את זה במילא.
 
שלוש סנוניות ראשונות הפציעו בסוף השבוע שעבר, ובימים הקרובים צפויה רכבת אווירית שתשתלט על קומה שלמה בהילטון ת"א. אני בתור התל-אביבית של המשפחה, נתבקשתי לבדוק שהם בסדר שמה, בבריכה של ההילטון. השומר בכניסה נתן בי מבט אחד ומיד הסיק שאין לי פרצוף של אחת שתשלם 300 יורו ללילה ועל כן הודיע לי שאני  רשאית להיכנס לרגע לחפש את קרובי האבודים אבל בשום פנים ואופן אני לא רשאית להישאר שם. ואני בגאוות פולטריון עניתי בהתרסה: גם אם הייתם משלמים לי לא הייתי נשארת פה סתם.

המפגש עם הדודים מפריז כמו תמיד, היה חם ומרגש. הבן דוד שלי, אֵלן שהוא בערך בגילי, עושה חיל בעסקיו כעו"ד ומומחה לביטוחים ואסונות מידי אדם וטבע. כשהוא בחופשה הוא לא מעלה בדעתו לקום לפני 2 בצהריים כך שמעולם לא יצא לו להיות נוכח בארוחת בוקר במלונות היוקרה שבהם הוא מתארח. מצליחנים מסוגו   מודדים את עצמם בעיקר לפי מה שהם לא מוכנים לעשות, לשתות ולאכול בשום פנים אופן. אין מה לעשות, האצילות מחייבת.  יש לו הבעה תמידית של שעמום, כמו שום דבר לא יכול באמת להפתיע אותו, או לרגש באמת. יחד עם זאת, הוא ניחן בנדיבות עצומה, בקסם אישי רב ובחוש הומור מיוחד: אלן הוא אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם.
כשישבנו במסעדה עם הפרינססה שלו (שהיא מין מזכירה אישית וחברה לעת צרה) ועם אמא שלו הפריזאית שהיא בעצם גרושתו של הדוד שלי שנשארה נשואה למשפחה המורחבת (וגם כן טיפוס יחיד ומיוחד במינו), הוא הפתיע אתנו ואמר: אני שוקל לנסוע לים המלח בתחילת השבוע, מה אתם אומרים?  הסתכלנו עליו נדהמים. לצאת ככה על דעת עצמו ובדעה צלולה מהמתחם המוגן של ההילטון ועוד לים המלח? וככה כדי לא לתת לו שהות להתחרט הזמנתי כבר באותו ערב  שני חדרים לשני לילות, במלון-גולדן-טוליפ-קאלב-הכל-כלול-ים-המלח.     
         
ביום ראשון בצהריים אספתי אותם מהמלון בשעה שהיא אמנם קצת מוקדמת בשבילו (1 בצהריים), אבל למען מטרה כה חשובה, הוא היה מוכן לעשות את המאמץ הנדרש. לפני כן פיניתי את האוהל והשק שינה המאובקים שלי מתא המטען המצומצם של היונדאי גטס שמוחזקים שם תמיד, לכל צרה או הזדמנות שלא תהיה.
 
המלון גולדן-טוליפ-קלאב-הכל-כלול איכלס בתחילת השבוע אוכלוסיה מגונת של קשישים ממדינות מזרח אירופה, חולים בפסוריאזיס ועוד מחלות עור נדירות ומשפחות  מרובות ילדים מבת-ים והסביבה, כולם אגב, התגלו כלוחמים-פרטיזנים עזי נפש מול שולחנות ההגשה. כדי להימנע ממגע קרוב עם האוכלוסייה, החלטתי ביום שני בבוקר להעפיל איתם למצדה. באותו יום היה  45 מעלות בצל.

בהתלהבות גדולה הובלתי אותם בין חדרי הארמון של הורדוס, מגורי הקנאים וחדרי בית המרחץ  והם מעולפים מחום ומטושטשים מרוב מידע שהומטר עליהם ללא רחם, מן הסתם פינטזו על הארמון וחדרי המרחץ שהשאירו מאחוריהם בהילטון הרחוקה. במקום שבו נתגלה הפתח שבו (אולי) פרצו הרומאים למבצר בשנת 73 או 74 לספירה, התעורר הבן דוד שלי אלן מעלפונו כדי לבחון בתשומת לב מרובה את הממצאים המפלילים שנותרו בשטח. אחרי שסקר את דיני הראיות והעלה נימוקים לכאן ולכאן, נתן את חוות דעתו הנחרצת: יש משהו מסריח בסיפור הזה. לא הגיוני שהרומאים נלחמו באנשים שכבר התאבדו.
 
כשיצאנו אתמול מהמלון בשעה  10 לפנות בוקר, כל המדבר נפרש לפנינו כמניפה.  דיברנו הרבה, זה משהו שהמדבר עושה לאנשים כנראה. הצרפתית שלי סוף-סוף התחילה להתגמש והמחשבות שרצו בראש התגלגלו ביתר קלות על לשוני. אלן ואני העלנו סוגיות הרות גורל על מוסר והיסטוריה, על תרבות ודת. משפחה אחת, שני ענפים: ענף אחד צמח בצרפת, ענף אחר צמח כאן, בישראל.
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, וארצי זו (אף שאיננה מולדתי ממש) מוטבעת בי לטוב ולרע. לפעמים אני מרשה לעצמי לתהות בשקט-בשקט: מה היה קורה אם ההורים שלי היו מחליטים להישאר בצרפת? איזה אדם יכולתי להיות, איזה מין חיים היו יכולים להיות לי, איזה מין דברים היו גורמים לי שמחה? והאושר כמושג, כחזון, כשאיפה, כידיעה, מה היה אתו? ואיפה היה יותר ממנו, פה או שם? מי ידע. 
 
בערב כשהגעתי לת"א מצאתי בתיבת הדואר שלי מעטפה עם דיסקים שאיש טוב אחד שאני לא מכירה אפילו, ופגשתי רק כאן ברשימות, שלח לי כדי לשמח אותי, ככה סתם. הבוקר כשהתעוררתי בחרתי מביניהם  את הדיסק המופלא של אבישי כהן  כדי לעשות סדר בבלגן. 

   

 

רשימת חוסרים (חלקית) לבנדיקטוס ה-16

בעקבות פניה של ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר  לבית משפט השלום בירושלים בבקשה להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ לבנדיקטוס ה-16  ופמלייתו המכובדת עד שישיבו לאלתר את מנורת שבעת הקנים והחפצים שנבזזו מבית המקדש לפני 1,939 שנים (שהם 77 דורות בערך),  הוחלט להגיש לשני התובעים רשימה קצת יותר מעודכנת. מה שתועד בשער טיטוס, הוא חשוב מאין כמוהו אבל יש עוד, למשל: 

שני שערי נחושת, מזבח זהב, פרוכת מפוארת, אלפי כלים עשויים זהב וכסף טהור שהיו בחדר האוצרות.
כן, היו מן הסתם גם כל מיני פריטים יקרי ערך שנשמרו בידי כוהנים נאמנים מבית דויד או כוהנים מהשושלת היריבה של ירבעם בן-נבט. כמה מהם הוטמנו (אולי) בפינות חשוכות במרתפי המקדש ואלה הגיעו (ודאי) לידיהם של הקלגסים הרומים שלא ידעו לעמוד על טיבם.
עוד מתבקש האפיפיור להשיב את כל  החפצים הקדושים  שהצליינים בזזו באין מפריע כשבאו לארץ הקודש, כשהם מותירים אחריהם על פי רוב , שובל ארוך של צדקנות ודם: את מאות פיסות העץ שעליהם נצלב רבי ישוע המכונה ישו  (כולל עצים שלא צמחו פה מעולם, לטובת יחידת המחקר בקק"ל), את זר הקוצים, את הגביע הקדוש שהכיל את דמו הניגר (לא קונים את הסיפורים המפוקפקים של דן בראון, עם כל הכבוד לאיילת זורר שלנו), את החפצים האישיים של המדונה המכונה אצלנו מרים.
בנוסף, גונבה לאוזננו שמועה כי בכפר נידח ושכוח בטוסקנה יש כנסיה ובה מוטמן  ראשו של יוחנן המטביל כשהיה בן 8. יתכבד נציגו של הכס הקדוש ויעשה מאמצים מיוחדים להשיבו לכור מחצבתו- היא הארץ  הטובה שבה נולד וגדל ואף הגיע לגדולות, עד שמצא את מותו בנסיבות טרגיות. יש פה לפחות שני יהודים טובים שזקוקים בבהילות להשתלת ראש.

 

 

טוקבקיסט המצוי – קווים לדמותו

בעקבות התרבותם הבלתי מבוקרת של טוקטביסטים אלימים במחוזותינו, שהביאו לבריחתם של כמה בלוגירים ותיקים  ולפנייה מעודדת של חבר יקר ברשימות שביקש להגיב לדברים בוטים שנכתבו בפוסט האחרון שלי, החלטתי לעשות מעשה ולהציע קווים לדמותם:

 

1. הטוקבקיסט המצוי – אינו קיים. כאנטיפרפרזה למשנתו  של פרמנידס "מה שישנו ישנו, ומה שאיננו איננו", הטקטביסט המצוי לא באמת קיים בעולם הזה, לפחות באופן שבו ניתן להתחקות אחריו. אין  לו שם קבוע (אבל הרבה שמות זמניים בדויים), אין לא מספר IP  ואין לו כתובת אימייל שמאפשרת לחזור אליו.
2. הטוקבקיסט המצוי –   הוא יציר דמדומים בין המציאות לבדיון כמו לקוח מתוך סרטי אימה מוכרים מפרנקנשטיין עד פרדי קרוגר. הוא רואה אתכם, אבל אתם לא רואים אותו. ופגיעתו רעה. חכו חכו, הנה הוא בא.      
3. הטוקבקיסט המצוי –  שונא כל דבר שנמצא מחוץ לקונצנזוס הזעיר-בורגני שלו. במיוחד הוא שונא סמולנים/ אוהבי מולדת תמימים/נשים דעתניות/ הומואים ולסביות גאים/ אנשי אמונה שמפקפקים/מזרחים שיצאו מהקופסא/ אקטביסטים חברתיים שמבקשים לתקן עולמות/יוצרים שאהבתם אמנותם/ פילוסופים בגרוש/ חולמי חלומות בהקיץ/ ובעצם כל מה שיכול לעורר ספק בדעותיו הנחרצות על כל דבר ועניין.
4. הטוקבקיסט המצוי –  מגיב מהר וחזק. שפתו בוטה, הוא מרבה לקלל, לגדף ולאחל למושאי קריאתו מיתות משונות ומיני תחלואים. אבל אוי ואבוי אם משהו מהם יעז למחוק את יצירותיו שנכתבו בדם לבו ממש. אין דבר שפוגע בו יותר מזה. בושה וחרפה, שערורייה שאין כמותה.
5. הטוקבקיסט המצוי – הוא לרוב גבר (גם כשהוא מזדהה בשם של אישה).
6. הטוקבקיסט המצוי –  רוצה בסתר לבו בלוג משלו. בלוג מכובד, על עניינים ברומו של עולם שירחיב את דעתם קוראיו הנאמנים ומדי פעם יעלה סוגיה שאין חשובה ממנה בענייני אקטואליה וחברה. אולי פעם רצה להתקבל  לרשימות, או שניסה לפתוח בלוג בתפוז או בוואלה. אבל אף אחד לא ממש התעניין במשנתו. על כן הוא שם לו מטרה להפיץ את דבריו ברבים. על אפם וחמתם של כווו-לם, אם הם רוצים או לא רוצים המנייאקים. 
7. הטוקבקיסט המצוי- מתכנן עכשיו נקמה. אני אפילו לא יכולה לדמיין איזה מכתב תגובה הוא מכין בשבילי עכשיו.
    
   שבת שלום ורפואה שלמה של הגוף והנפש לכל אחיי ואחיותי בני האדם באשר הם.
8. 

נווה צדק בים של גזענות

ביום ראשון האחרון הלכתי לאירוע לכבוד הוצאת הספר גזענות בישראל (מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2008), ובו קובץ מאמרים בעריכת פרופ' יהודה שנהב ופרופ' יוסי יונה שגם הנחה את הערב בלא מעט הומור, למרות אעפס, הנושא המדכדך משהו. 
בתום דברי פתיחה שבמהלכם הסביר יונה את הרציונאל שבכתיבת ספר בנושא טעון זה ("כדי לקרא לילד בשמו, מבלי ליפות את הדברים"), עלו לבמה ארבעה פאנליסטים שהציגו את הסוגיה לגווניה:  עו"ד תמי קציביאן ממרכז תמורה, עו"ד יעל בן יפת חברת מועצת ת"א-יפו מטעם עיר לכולנו, ג'אפר פארח מנהל מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל ואבי מספין דובר האגודה לישראלית למען יהודי אתיופיה.

כל אחד מהדוברים נתבקש להציג את נקודת מבטו בהתאם לעיסוקו החברתי. קציביאן הביאה כדוגמה את הטיפול של עמותת תמורה בתיק התביעה נגד מתן סיכוי להצגת מועמדות לעבודה וגם את הסיפור על התלמידות המזרחיות מבית הספר בנות יעקב בעמנואל  שפורסם בתקשורת בהרחבה. אחריה דיברה בן-יפת שסקרה את מאבקיה התכופים כחברת מועצה טרייה נגד פקידי עיריית ת"א-יפו שלא ראו לוחמת עיקשת ונחושה כמותה מאז נכנסו לתפקידם הנעים והנוח.  
 בן-יפת מקדמת בנחרצות שני נושאים עיקריים: את הקצעת תקציבי החינוך והתרבות ואת נושא קידום מעמד הנשים. מקרה בולט לעיוות הראשון הוא המפעל הגרנדיוזי הקרוי "האופרה הישראלית" שהוקם ביוזמתו של ציץ' כדי "להכניס רב-תרבותיות לתל-אביב"  (בין מי למי, היא שואלת בין יוצאי ורשה ללייפציג?). לא רק שעלותו הרקיעה שחקים בזמנו, אלא הוא עדיין זולל מיליונים רבים בכל שנה ושנה ללא הצדקה של ממש. חבריה לסיעה חישבו ומצאו שהרבה יותר זול להטיס את מנויי האופרה הישראלית לעונה מלאה במילאנו, מאשר להמשיך לתחזק את הפיל הלבן והיקר הזה. אבל מי אנחנו שנלין על ההחלטות השקולות שמתקבלות בין חברי ועדת הכספים בעיריית ת"א? שלא במפתיע, הם כולם  גברים-אשכנזים-בורגנים שיודעים הכי טוב מכווו-לם. כשבן-יפת ביקשה באחת מישיבות המועצה להביא לתושבי הדרום מופעי תרבות שיתנו מענה להעדפות התרבותיות השונות שלהם היא נענתה שאין דבר כזה, העדפה תרבותית שונה. לכולם יש תרבות אחת. חוץ מזה מה הם רוצים לדרדר אותנו בהשמעות של כל מיני  אום כולת'ומים?
גם בנושא הנשים עושה בן-יפת מהומות לרוב, אך במקרה זה היא זכתה ליתר אהדה מהבוס הגדול, ראש העירייה.  כל מי שגר בכרך הגדול נחשף מדי יום במודעות זימה, כרטיסי עסק של נערות להשכרה שנדחפות בין שמשות המכונית ובחוברות פורנוגרפיה זולות בכל פינת פיצוציה.  היא וחבריה הצליחו לשכנע את חולדאי כי המצב הזה מהווה איום, עלבון ופגיעה בתחושותיהן וביטחונן  של תושבות העיר.  על כן הוחלט  להניע מהלך שיהפוך את המרחב הציבורי לידידותי יותר כלפי בנות המין החזק. הנה סוף-סוף יש מישהו במדינה הזו שפועל גם אחרי שהוא נבחר לתפקידו. עד עכשיו הרגשתי שאין שום תמורה לטרחה שאני טורחת בהצבעה לנבחרי ציבור שאינם מסבים לי אלא עוגמת נפש ועלבון על תמימותי. בן-יפת עושה בית ספר לכל הבורגנים מדושני העונג באשר הם.      

ג'בר פארח שהיה הדובר הבא, נתבקש על ידי המנחה לבחון את סוגיית הגזענות כלפי המיעוט הערבי בישראל ביחס לשאלת הלאומיות הבלתי פתורה. במקום להתייחס לשאלה, הציג הדובר דרכי גישה להתמודדות עם הבעיה. לטענתו, רק הישראלים דוגלים עדיין בפן-ערביות שפשטה את הרגל מזמן, בעוד שהוא וחבריו מגדירים ורואים את עצמם כפלסטינים-ילידים ולא כערבים-ישראלים שיכולים בכל רגע נתון לחזור לאחת מ- 22 המדינות שלהם.  הוא לא רוצה לפרט את העוולות כלפי הציבור שלו, שכן אלה ידועות וגלויות לכל. במקום זאת, הוא מציע מתווה חדש שיתן פלטפורמה סולידארית בין קבוצות אוכלוסייה שונות בישראל. הממסד גורף רווח מהאווירה הבדלנית של הקבוצות השונות בחברה ואפילו מעודד אותה וטעמיו עמו. רק אם ניצור שיח מדוכאים משותף, נוכל לבנות תשתית יציבה ופרודוקטיבית שתאפשר שיתופי פעולה וקידום נושאים בתחומי אזרחות ותרבות.   

אבי מספין, הדובר האחרון בקבוצה, בחר כמו פארח לא לעסוק בתופעה עצמה אלא בדרכים למיגורה. הוא דיבר על המורשת הגאה של בני עדתו שהחזיקה את קהילות היהודים באתיופיה במשך מאות בשנים עד להגעתם לישראל. מה נותר מכל המורשת המפוארת הזו? לא הרבה. יחד עם זאת מספין אינו עיור לכוונות הטובות ולמאמצים של הממסד לקלוט ולשלב את עולי אתיופיה במארג החיים במדינה. הנה רק לאחרונה פנתה אליו עיתונאית מצרפת לכבוד ועידת דרבן 2 כדי לראיין אותו בנושא היחס הגזעי של הישראלים הותיקים כלפי בני עדתו.  אבל הוא לא היה מוכן לשחק לידיה או לידיהם של בעלי עניין אחרים שמבקשים להוציא את דיבת הארץ. הוא מאמין שאם רק יקום כאן דור חדש של יוצרים ומובילי דעת קהל, ניתן יהיה לצמצם בהדרגה את תחלואי הבורות, ההפליה והדעות הקדומות שמופנות כלפי חבריו. ועל זה נאמר: אשרי המאמין. ליוצאי מרוקו לקח 50 שנה לצאת מהסטיגמה של הפושטקים האולטימטיביים וגם זה באופן חלקי. הנה רק לפני כמה ימים פורסם פה פוסט מעציב במיוחד בנושא זה, כולל תגובה אופיינית של טוקטביסט אידיוט שמוכיח שיש לנו עוד הרבה עבודה.   
  
יצאתי מהאולם היפה שבמרכז סוזן דלל בנוה צדק בתחושות מעורבות: להגיד שהמדינה שבה אני חיה רוב ימי היא מדינה גזענית, זה קצת גדול עלי. אמנם יש טיעונים כבדי משקל שתומכים בטענות של כל אחד מהדוברים, אני לא אומרת. הם בודאי לא בודים את הדברים מהרהורי לבם ואף אחד מהם לא נהנה לשחק את הקורבן. החברה הישראלית היא חברה רב-תרבותית צעירה, כולה בת 61 , אין לה מסורת של בעלי דם כחול עם שושלות אצולה משפחתיות שמפארות את דפי ההיסטוריה שלה במשך מאות בשנים. ובכל זאת, הקיבעון הזה. הקושי שבמעבר מקסטה לקסטה. הדעות המגובשות והמושרשות כל-כך בכל מה שנוגע לתרבות ראויה ותרבות לא ראויה. ובמיוחד אני נעצבת למראה נושאי התפקידים הבכירים בחברה ששייכים רובם ככולם לקסטה מסוימת אחת, בלתי מתחלפת כמעט. הם ורק הם קובעים מי לשבט ומי לחסד, מה טוב  מה בזוי, מי יתעלה, יתפאר ויתרומם ומי יבוזה, יעלם וישכח. בהינף יד קלה הם מאשרים מיליוני דולרים להפקות ענק של אופרת מפיסטופלה ולא ימצאו ולו צידוק אחד, להשמיע את שירת האישה הבודדת שהרעידה מליוני לבבות בעולם.          
 
 

                                                   ****

 לצפייה בשיר על מעלותיהם של הבורגנים מפי ג'ק ברל האחד והיחיד-וקטע משירתה של האישה הגדולה ההיא.