נווה צדק בים של גזענות

ביום ראשון האחרון הלכתי לאירוע לכבוד הוצאת הספר גזענות בישראל (מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2008), ובו קובץ מאמרים בעריכת פרופ' יהודה שנהב ופרופ' יוסי יונה שגם הנחה את הערב בלא מעט הומור, למרות אעפס, הנושא המדכדך משהו. 
בתום דברי פתיחה שבמהלכם הסביר יונה את הרציונאל שבכתיבת ספר בנושא טעון זה ("כדי לקרא לילד בשמו, מבלי ליפות את הדברים"), עלו לבמה ארבעה פאנליסטים שהציגו את הסוגיה לגווניה:  עו"ד תמי קציביאן ממרכז תמורה, עו"ד יעל בן יפת חברת מועצת ת"א-יפו מטעם עיר לכולנו, ג'אפר פארח מנהל מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל ואבי מספין דובר האגודה לישראלית למען יהודי אתיופיה.

כל אחד מהדוברים נתבקש להציג את נקודת מבטו בהתאם לעיסוקו החברתי. קציביאן הביאה כדוגמה את הטיפול של עמותת תמורה בתיק התביעה נגד מתן סיכוי להצגת מועמדות לעבודה וגם את הסיפור על התלמידות המזרחיות מבית הספר בנות יעקב בעמנואל  שפורסם בתקשורת בהרחבה. אחריה דיברה בן-יפת שסקרה את מאבקיה התכופים כחברת מועצה טרייה נגד פקידי עיריית ת"א-יפו שלא ראו לוחמת עיקשת ונחושה כמותה מאז נכנסו לתפקידם הנעים והנוח.  
 בן-יפת מקדמת בנחרצות שני נושאים עיקריים: את הקצעת תקציבי החינוך והתרבות ואת נושא קידום מעמד הנשים. מקרה בולט לעיוות הראשון הוא המפעל הגרנדיוזי הקרוי "האופרה הישראלית" שהוקם ביוזמתו של ציץ' כדי "להכניס רב-תרבותיות לתל-אביב"  (בין מי למי, היא שואלת בין יוצאי ורשה ללייפציג?). לא רק שעלותו הרקיעה שחקים בזמנו, אלא הוא עדיין זולל מיליונים רבים בכל שנה ושנה ללא הצדקה של ממש. חבריה לסיעה חישבו ומצאו שהרבה יותר זול להטיס את מנויי האופרה הישראלית לעונה מלאה במילאנו, מאשר להמשיך לתחזק את הפיל הלבן והיקר הזה. אבל מי אנחנו שנלין על ההחלטות השקולות שמתקבלות בין חברי ועדת הכספים בעיריית ת"א? שלא במפתיע, הם כולם  גברים-אשכנזים-בורגנים שיודעים הכי טוב מכווו-לם. כשבן-יפת ביקשה באחת מישיבות המועצה להביא לתושבי הדרום מופעי תרבות שיתנו מענה להעדפות התרבותיות השונות שלהם היא נענתה שאין דבר כזה, העדפה תרבותית שונה. לכולם יש תרבות אחת. חוץ מזה מה הם רוצים לדרדר אותנו בהשמעות של כל מיני  אום כולת'ומים?
גם בנושא הנשים עושה בן-יפת מהומות לרוב, אך במקרה זה היא זכתה ליתר אהדה מהבוס הגדול, ראש העירייה.  כל מי שגר בכרך הגדול נחשף מדי יום במודעות זימה, כרטיסי עסק של נערות להשכרה שנדחפות בין שמשות המכונית ובחוברות פורנוגרפיה זולות בכל פינת פיצוציה.  היא וחבריה הצליחו לשכנע את חולדאי כי המצב הזה מהווה איום, עלבון ופגיעה בתחושותיהן וביטחונן  של תושבות העיר.  על כן הוחלט  להניע מהלך שיהפוך את המרחב הציבורי לידידותי יותר כלפי בנות המין החזק. הנה סוף-סוף יש מישהו במדינה הזו שפועל גם אחרי שהוא נבחר לתפקידו. עד עכשיו הרגשתי שאין שום תמורה לטרחה שאני טורחת בהצבעה לנבחרי ציבור שאינם מסבים לי אלא עוגמת נפש ועלבון על תמימותי. בן-יפת עושה בית ספר לכל הבורגנים מדושני העונג באשר הם.      

ג'בר פארח שהיה הדובר הבא, נתבקש על ידי המנחה לבחון את סוגיית הגזענות כלפי המיעוט הערבי בישראל ביחס לשאלת הלאומיות הבלתי פתורה. במקום להתייחס לשאלה, הציג הדובר דרכי גישה להתמודדות עם הבעיה. לטענתו, רק הישראלים דוגלים עדיין בפן-ערביות שפשטה את הרגל מזמן, בעוד שהוא וחבריו מגדירים ורואים את עצמם כפלסטינים-ילידים ולא כערבים-ישראלים שיכולים בכל רגע נתון לחזור לאחת מ- 22 המדינות שלהם.  הוא לא רוצה לפרט את העוולות כלפי הציבור שלו, שכן אלה ידועות וגלויות לכל. במקום זאת, הוא מציע מתווה חדש שיתן פלטפורמה סולידארית בין קבוצות אוכלוסייה שונות בישראל. הממסד גורף רווח מהאווירה הבדלנית של הקבוצות השונות בחברה ואפילו מעודד אותה וטעמיו עמו. רק אם ניצור שיח מדוכאים משותף, נוכל לבנות תשתית יציבה ופרודוקטיבית שתאפשר שיתופי פעולה וקידום נושאים בתחומי אזרחות ותרבות.   

אבי מספין, הדובר האחרון בקבוצה, בחר כמו פארח לא לעסוק בתופעה עצמה אלא בדרכים למיגורה. הוא דיבר על המורשת הגאה של בני עדתו שהחזיקה את קהילות היהודים באתיופיה במשך מאות בשנים עד להגעתם לישראל. מה נותר מכל המורשת המפוארת הזו? לא הרבה. יחד עם זאת מספין אינו עיור לכוונות הטובות ולמאמצים של הממסד לקלוט ולשלב את עולי אתיופיה במארג החיים במדינה. הנה רק לאחרונה פנתה אליו עיתונאית מצרפת לכבוד ועידת דרבן 2 כדי לראיין אותו בנושא היחס הגזעי של הישראלים הותיקים כלפי בני עדתו.  אבל הוא לא היה מוכן לשחק לידיה או לידיהם של בעלי עניין אחרים שמבקשים להוציא את דיבת הארץ. הוא מאמין שאם רק יקום כאן דור חדש של יוצרים ומובילי דעת קהל, ניתן יהיה לצמצם בהדרגה את תחלואי הבורות, ההפליה והדעות הקדומות שמופנות כלפי חבריו. ועל זה נאמר: אשרי המאמין. ליוצאי מרוקו לקח 50 שנה לצאת מהסטיגמה של הפושטקים האולטימטיביים וגם זה באופן חלקי. הנה רק לפני כמה ימים פורסם פה פוסט מעציב במיוחד בנושא זה, כולל תגובה אופיינית של טוקטביסט אידיוט שמוכיח שיש לנו עוד הרבה עבודה.   
  
יצאתי מהאולם היפה שבמרכז סוזן דלל בנוה צדק בתחושות מעורבות: להגיד שהמדינה שבה אני חיה רוב ימי היא מדינה גזענית, זה קצת גדול עלי. אמנם יש טיעונים כבדי משקל שתומכים בטענות של כל אחד מהדוברים, אני לא אומרת. הם בודאי לא בודים את הדברים מהרהורי לבם ואף אחד מהם לא נהנה לשחק את הקורבן. החברה הישראלית היא חברה רב-תרבותית צעירה, כולה בת 61 , אין לה מסורת של בעלי דם כחול עם שושלות אצולה משפחתיות שמפארות את דפי ההיסטוריה שלה במשך מאות בשנים. ובכל זאת, הקיבעון הזה. הקושי שבמעבר מקסטה לקסטה. הדעות המגובשות והמושרשות כל-כך בכל מה שנוגע לתרבות ראויה ותרבות לא ראויה. ובמיוחד אני נעצבת למראה נושאי התפקידים הבכירים בחברה ששייכים רובם ככולם לקסטה מסוימת אחת, בלתי מתחלפת כמעט. הם ורק הם קובעים מי לשבט ומי לחסד, מה טוב  מה בזוי, מי יתעלה, יתפאר ויתרומם ומי יבוזה, יעלם וישכח. בהינף יד קלה הם מאשרים מיליוני דולרים להפקות ענק של אופרת מפיסטופלה ולא ימצאו ולו צידוק אחד, להשמיע את שירת האישה הבודדת שהרעידה מליוני לבבות בעולם.          
 
 

                                                   ****

 לצפייה בשיר על מעלותיהם של הבורגנים מפי ג'ק ברל האחד והיחיד-וקטע משירתה של האישה הגדולה ההיא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צבי  On מאי 5, 2009 at 12:18 pm

    רשימה אמיצה וחשובה.
    אני מודה שעודני מהרהר באשר לנכונות מפעלם של פרופ' יונה, ובמיוחד פרופ' שנהב.
    פרופ' שנהב הפורה העלה לדיון סוגיות מגדריות חשובות ביותר, אך דומני שטיעוניו מרחיקי הלכת משיגים [אולי] תוצאות הפוכות. לדוגמה – טענותיו אודות שימושה הציני כביכול של ממשלת ישראל בסוגיית נכסי היהודים שעלו מארצות ערב…

    אף אני, כמוך, מסוייג באשר לקביעות גורפות [היות מ"י מדינה גזענית], אבל דומני שכל בר לבב יסכים שאנו גדושים בבעיות מגדריות. אולי, כהצעתך, זהו פרייה של ינקות המדינה.
    בכל אופן, תודה לך על הרשימה החשובה הזו, ועל הנועם שבהעלאתם של נושאים כה "כבדים".

  • אהרון תמוז  On מאי 5, 2009 at 1:23 pm

    יש לציבור הערבי מקום בפוליטיקה מעמדית אולם מובנת מאוד ומוצדקת מאוד דרישתו של המיעוט לתת ביטוי לייחוד התרבותי שלו,לייחוד הלאומי שלו ולייחוד הדתי שלו. ככלל קפיטליזם זה פשע ודבר רע ויש לשאוב לשויון ,מדינת רוחה וסגירת פערים.

    המוסיקה הערבית ששמעתי בבית אבא עושה לי צמרמורת גם היום וכך גם הפיוטים הבכגדים. זה כבר בדם שלי.

    בחיי רכשתי גם אהבה למוסיקה אירופאית מתקופת הבארוק עד בלה בארטוק ואיגור סטרווינסקי תקופה של 350 שנה. אני מכיר גם מזמורים גריגוריאנים מלפני 900 שנה אבל לא מתלהב מאוד.

    אופרה היא חלק קטן מאוד ולא ממש משמעותי בכל מה ש400 שנות יצירה מוסיקלית מציעות. אופרה אפשר לשמוע בדיסק או לראות ב DVD

    אפשר ליהנות ממוסיקה קאמרית שמבוצעת על ידי 4 או 5 נגנים,אפשר ליהנות מהליד של שוברט שזה זמרת או זמר בלויית פסנתר ,היוהאנס פאסיון של באך בוצע בידי 8 זמרים כך גם אמנות הפוגה,המיסה בסי של באך והקנטטות של באך.

    ובנימה אופטימית מריאן אנדרסון הזמרת הגדולה הסרט אומר הכל

  • נטלי מסיקה  On מאי 5, 2009 at 1:49 pm

    אכן העניין המגדרי במדינה הוא אחד הזועקים לשמים בכל מה שקשור לשכר, הזדמנויות והשגת משרות בעמדות בכירות. אני חושבת שהאשם גם באוירה המיליטריסטית שעל פיה כל קצין תחזוקה בקבע שמשתחרר לאזרחות הופך מיד למנהל בפועל ברשות ממשלתית או עירונית. ועוד לא אמרנו כלום על האקדמיה שאמורה להיות נאורה ושיוויונית.
    ובהקשר למוסיקה – אני בטוחה שאין לחברי עיר לכולנו שום דבר אישי נגד מוסיקה קלאסית או אופרות. העיניין הוא שוב, במשאבים ובמי שמחלק אותם ומאיזו סיבה.

  • שועי  On מאי 5, 2009 at 2:36 pm

    מדינת ישראל החלה כעין פתוח של אלטנוילנד של הרצל. סוג של פרוייקט ליצירת חברה אירופאית בורגנית בארץ הקודש. כאשר נמצאה בה גם זרוע קיבוצית סוציאליסטית-קומוניסטית שהתכתבה עם תנועות בעלות משנה חברתית דומה באירופה וברוסיה (ברה"מ). לאחר מכן משאת הנפש היו אנגליה, צרפת ולבסוף ארה"ב. כבר מזמן השלמתי עם כך שבתוך תרבות אירופאית-אמריקאית יושב אני
    הגילויים התרבותיים היהודיים או הישראליים הנוצרים מתוך קונטקסט אחר מועטים הם
    אני מגדיר את עצמי כישראלי בעל תרבות אסיאתית
    יותר מאשר תרבות אירופאית או ים תיכונית
    ובכל זאת דומני כי למרות האיומים התוכפים לסגור את התזמורת האנדלוסית ומפעלים חשובים נוספים שיש בהם משום רב תרבותיות מגוונת
    דומני כי בכל זאת, ניכר בשנים האחרונות קצה שיפור ומתן פיתחון פה לקולות יוצרים שבעבר הושתקו, או למצער זכו להתעלמות

  • נטלי מסיקה  On מאי 5, 2009 at 3:17 pm

    אפרופו תרבות אסיאתית – בזאת אתה מצטרף לאבות אבותינו שהגדירו את המזרח כקדימה ומכאן את "ימינם" בדרום.
    עם גב לים, משום מה.

  • שועי  On מאי 5, 2009 at 3:37 pm

    אמנם נדמה בימינו כי מחוללי התרבות בחלקם
    ליבם נטוע במערב ושרויים הם בקצה ים שבמזרח
    גם אינם שתים ליבם או למצער רואים בספרות אסייתית או צפון אפריקאית קוריוז אתני בלבד
    אבל הדברים הולכים ומשתפרים, מתבהרים ומוארים

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 5, 2009 at 5:05 pm

    יש לכם טעות,
    מדינת ישראל לא התחילה באלטניולנד, המקור של מדינת ישראל, ההורה, הזכרי וגם הנקבי של המדינה, המבוע, נקודת הנביעה, השורש והמקור הוא לא אחר מאשר צליל פטיש הפלסטיק של חגיגות יום העצמאות. הצליל הוא לידת העם, האומה והמדינה. אותו שבר של שנייה, רגע של כלום, אותה נקודה אפסית בזמן- הצליל הצפצפני האובד בחלל כמו נפיחה חוטאת ולא רצויה, הצליח להגניט את עצמו, להקרין את עצמו כמו ב"קץ כל זמן" של אסימוב, אל העבר, שלהי המאה התשע עשרה, ושם גלגל עצמו, במטמורפוזה מופלאה, אותו שבר צליל מעצבן, לתורה הציונית.

    בגלל זה אין מה להאשים את האנשים בישראל, זו לא אשמתם, זה הפטיש.

    בגלל זה כל הזמן בישראל נותנים לך מכות עם פטיש על הראש, יוצא מין צפצוף כזה, וכולם צוחקים…

    אז תגידו לי בעצמכם, מי אשם?
    האשכנזי עם הפטיש?
    האיש עם הראש?
    או הפטיש?

  • ניר  On מאי 5, 2009 at 5:41 pm

    בכל חברה בעולם יש גזענות, אבל מי שמגדירים את ישראל "מדינה גזענית" יספקו בבקשה דוגמה למדינה לא גזענית לפי אותם מדדים, או אפילו למדינה גזענית פחות מישראל.

    מבחינת החברה עצמה, החברה הישראלית פתוחה ורב תרבותית יותר מכל חברה שאני מכיר בעולם. אבל את זה קשה להוכיח במדדים, צריך פשוט לחיות איזה זמן בכל מיני מקומות בעולם ולא לתת ל"הארץ" לחשוב בשבילך.

    זה כשלעצמו לא אומר שצריך להפסיק להלחם בגזענות, אבל רוב משתתפי הכנס הזה (לא כולם) באים מהמחנה שצדקנותו אומנותו במקרה הטוב ומהקמפיין העולמי לזהות את ישראל כדרא"פ החדשה במקרה הרע.

  • נטלי מסיקה  On מאי 5, 2009 at 5:58 pm

    אני חושבת שאתה קצת נסחף עם הקומפלימנטים. רוצה דוגמה לחברה רב תרבותית באמת?
    האחיין שלי שהיה בן 5 יושב על ברכיה של גננת מוסלמית ממוצא אירני שעוזרת לו לגזור חנוכיות לכבוד חנוכה בתוך כנסיה שמשמשת כגן עירוני, קצת לפני הכריסמס. פאלו-אלטו שבקליפורניה. חורף 1996

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 5, 2009 at 6:25 pm

    ניר,
    הייתי מפרט, אבל אני חושב שהנפח של השרת של רשימות לא גדול מספיק להכיל את כל גילויי הגזענות בישראל…

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 5, 2009 at 6:29 pm

    ועוד משהו,
    אי התייחסות לאנונימים זו גם צורה של גזענות…

    🙂

  • נטלי מסיקה  On מאי 5, 2009 at 6:45 pm

    ואני חשבתי שאנונימים מעצם טבעם לא זקוקים לתגובות
    (-:

  • ניר  On מאי 5, 2009 at 7:06 pm

    נטלי, זו דוגמה מאחד האיזורים הנאורים והמבוססים בארצות הברית (שגם הוא אגב, רחוק מלהיות לא גזעני – קפיצה לטנדרלוין בסן פרנסיסקו או לאוקלנד מעבר למפרץ). הוא לא מייצג את ארה"ב כולה או אפילו את קליפורניה. זה בערך כמו לשפוט את ישראל לפי איזה גן באוף-שינקין. (לא שאני לא מכבד את ארה"ב, אבל פאלו אלטו או פארק סלופ הן לא הממוצע)

    המגיב-שחותם-במקש-רווח: לא צריך להעמיס על השרת המסכן של רשימות, אני לא טוען שאין גזענות בישראל, אלא שיש גזענות בכל חברה אנושית, וזו שבישראל לא חמורה יותר מאשר במדינות מערביות מתקדמות (כדי לא לגרום להתקף לב למגיבי רשימות: אני לא בהכרח טוען שאנחנו מדינה מערבית מתקדמת בכל המדדים, אבל כן במדד הגזענות)

  • נטלי מסיקה  On מאי 5, 2009 at 7:58 pm

    יכול להיות שאתה צודק ובכל זאת, אפשר ללמוד איזה דבר או שניים מהאמריאים בהקשר הזה (למרות שאני לא חסידה שלהם בכלל). שם אף אחד לא יעז לכנות את האפרו-אמריקאים בשם בבונים שירדו מהעץ כמו שמכנים פה את האתיופים, וגם הנשים המוסלמיות שמסתובבות ברחוב לא זוכות למבטים עויינים במיוחד. יש פה חוק מתקדם שאוסר הפלייה וגזענות, אבל אנחנו רחוקים מלהיות חברה סובלנית באמת. בעיני לפחות.

  • ניר  On מאי 5, 2009 at 9:21 pm

    גרתי שנתיים בהארלם ואני יכול לדווח שמכנים את השחורים האמריקנים בשמות גרועים בהרבה (וגם להם יש את הגזענים שלהם ששונאים לבנים, כמו אל שרפטון שהסית לפגיעה ביהודים חרדים). לגבי המבטים שנשים מוסלמיות זוכות להן, על מה מתבססת הקביעה שהם שונים בישראל ובארה"ב? אני ממש לא בטוח.

    הרחוב האמריקני בשום אופן לא פחות גזעני מהרחוב הישראלי. גם לא הרחוב הארופאי או האוסטרלי וודאי לא במזרח הרחוק. זה פשוט לא נכון, לפחות לגבי המקומות שאני מכיר. אם למישהו יש דוגמה אחרת (לחברה, לא לשכונה או עיירה או גן) אני סקרן לשמוע. רחוקים מלהיות חברה סובלנית באמת? אולי, אבל אם ההגדרה שלך ל"חברה סובלנית באמת" לא ממומשת בשום מקום בעולם, מה המשמעות שלה?

  • נטלי מסיקה  On מאי 5, 2009 at 10:14 pm

    קשה להתווכח על בסיס של תחושות ולא על בסיס של נתונים אמפירים, אבל מהתבוננות סובייקטיבית שלי "השחורים" באמריקה לא נראים כאילן שהם מתנצלים על עצם קיומם כמו "השחורים" שלנו פה. אז אולי בעוד 200 שנה נזכה לראש ממשלה אתיופי ובא לציון גואל, אבל נכון להיום תרחיש כזה אפילו לא עומד על הפרק, שלא נדבר על ראש ממשלה ממוצא מזרחי. תראה לי ראש ממשלה שיעז למנות ערביה חד-הורית לתפקיד של שרת משפטים כמו שעשה סרקוזי. אז גם ביחס לאירופאים אנחנו לא ממש מתקדמים. ואגב אני לא חושבת שהגזענות היא נחלתם הבלעדית של הלבנים. גם השחורים שבנינו חוטאים בזה לא מעט. מה שחשוב בסופו של דבר הוא מי שולט בעמדות הכוח המשמעותיות במדינה. ואין מה לעשות, כאן העובדות מדברות בפני עצמן.

  • אסתי  On מאי 5, 2009 at 10:15 pm

    אני חושבת שכל אחד מאיתנו גזען בדרכו שלו. כל אחד.
    ומצווה על כולנו להלחם בשד הגזעני הקטן (כל אחד והשד הפרטי עם החשדנות והשנאה שלו כמובן) השוכן בליבנו.
    לפעמים זה מצליח. הרבה פעמים לא.

    תודה על פוסט חשוב ואמיץ.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 5, 2009 at 11:24 pm

    ניר,
    אתה מבלבל שני מושגים.
    הרגשת דחייה ממי שאחר, שיכולה להגיע עד אפילו לשנאה… (כפי שרואים למשל ברגשות שמרעיפים החילונים בישראל על האורתודוקסים) אינה בהכרח גזענות. גם גרמני ששנא יהודים לא היה בהכרח גזעני.

    גזענות היא מתן חובות וזכויות לאנשים מסוימים, כשהבסיס לכך הוא מוצאם. או בהרחבה- אמונתם, תרבותם, גזעם, מינם וכו'.

    למשל "יהוד הגליל" היא תכנית גזענית!

    לאשר הגירה של תושבים רוסים לישראל על סמך ההסתברות שהם נמנים על "הגזע היהודי" ובעת ובעונה אחת לא לאשר חזרה של תושבים פלסטינים לביתם שלהם, זו גזענות!

    לקרוא לרחוב "רופין" על שם אדם שהאמין ופעל לפי המחשבה שיהודי תימן אינם יהודים "טהורי גזע" זו גזענות. גם המחשבה וגם לקרוא על שמו רחוב.

    וכו' וכו' וכו'

  • איריס ח.  On מאי 8, 2009 at 7:31 pm

    התזמורת האנדלוסית נסגרה ומזה שלושה או ארבעה חודשים אף אחד מהעובדים בה לא מקבל משכורת וגם לא דמי אבטלה.
    תזמורת אחת של מוסיקה קלאסית לא אשכנזית שהיתה ונעלמה. בזמן שהחלק הארי של התקציב הולך לתיאטראות ותזמורות אשכנזיים: מהבימה ועד גשר.
    גם מוסיקה אנדלוסית וגם אום כולתום זוהי מוסיקה קלאסית ולא פופולרית בסגנון של בית-פזמון-בית-פזמון חוזר.
    כמו שמרק טווין אמר:
    קודם נותנים לשחורים רק לצחצח נעליים ואחר כך אומרים שכל מה שהם מסוגלים זה לצחצח נעליים.

  • שמרני  On אוגוסט 10, 2009 at 5:38 pm

    מה שנכתב על האופרה הוא מופרך לחלוטין.

    האופרה הישראלית מקבלת ממנהל התרבות כ-16 מיליון ש"ח ומהעיריה כ-12 מיליון. יש לאופרה כ-15000 מנויים. כלומר הסבסוד ל*מנוי* הוא 2000 ש"ח שזה סכום מכובד. אבל איך מזה אפשר להטיס כל מנוי למילנו ולקנות כרטיסים ללה סקלה?

    לייחס את האופרה לאשכנזים זה באמת כבר לא מצחיק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: