טוקבקיסט המצוי – קווים לדמותו

בעקבות התרבותם הבלתי מבוקרת של טוקטביסטים אלימים במחוזותינו, שהביאו לבריחתם של כמה בלוגירים ותיקים  ולפנייה מעודדת של חבר יקר ברשימות שביקש להגיב לדברים בוטים שנכתבו בפוסט האחרון שלי, החלטתי לעשות מעשה ולהציע קווים לדמותם:

 

  1. הטוקבקיסט המצוי – אינו קיים. כאנטיפרפרזה למשנתו  של פרמנידס "מה שישנו ישנו, ומה שאיננו איננו", הטקטביסט המצוי לא באמת קיים בעולם הזה, לפחות באופן שבו ניתן להתחקות אחריו. אין  לו שם קבוע (אבל הרבה שמות זמניים בדויים), אין לא מספר IP  ואין לו כתובת אימייל שמאפשרת לחזור אליו.
  2. הטוקבקיסט המצוי –   הוא יציר דמדומים בין המציאות לבדיון כמו לקוח מתוך סרטי אימה מוכרים מפרנקנשטיין עד פרדי קרוגר. הוא רואה אתכם, אבל אתם לא רואים אותו. ופגיעתו רעה. חכו חכו, הנה הוא בא.      
  3. הטוקבקיסט המצוי –  שונא כל דבר שנמצא מחוץ לקונצנזוס הזעיר-בורגני שלו. במיוחד הוא שונא סמולנים/ אוהבי מולדת תמימים/נשים דעתניות/ הומואים ולסביות גאים/ אנשי אמונה שמפקפקים/מזרחים שיצאו מהקופסא/ אקטביסטים חברתיים שמבקשים לתקן עולמות/יוצרים שאהבתם אמנותם/ פילוסופים בגרוש/ חולמי חלומות בהקיץ/ ובעצם כל מה שיכול לעורר ספק בדעותיו הנחרצות על כל דבר ועניין.
  4. הטוקבקיסט המצוי –  מגיב מהר וחזק. שפתו בוטה, הוא מרבה לקלל, לגדף ולאחל למושאי קריאתו מיתות משונות ומיני תחלואים. אבל אוי ואבוי אם משהו מהם יעז למחוק את יצירותיו שנכתבו בדם לבו ממש. אין דבר שפוגע בו יותר מזה. בושה וחרפה, שערורייה שאין כמותה.
  5. הטוקבקיסט המצוי – הוא לרוב גבר (גם כשהוא מזדהה בשם של אישה).
  6. הטוקבקיסט המצוי –  רוצה בסתר לבו בלוג משלו. בלוג מכובד, על עניינים ברומו של עולם שירחיב את דעתם קוראיו הנאמנים ומדי פעם יעלה סוגיה שאין חשובה ממנה בענייני אקטואליה וחברה. אולי פעם רצה להתקבל  לרשימות, או שניסה לפתוח בלוג בתפוז או בוואלה. אבל אף אחד לא ממש התעניין במשנתו. על כן הוא שם לו מטרה להפיץ את דבריו ברבים. על אפם וחמתם של כווו-לם, אם הם רוצים או לא רוצים המנייאקים. 
  7. הטוקבקיסט המצוי- מתכנן עכשיו נקמה. אני אפילו לא יכולה לדמיין איזה מכתב תגובה הוא מכין בשבילי עכשיו.
     
    שבת שלום ורפואה שלמה של הגוף והנפש לכל אחיי ואחיותי בני האדם באשר הם.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי דר  On מאי 8, 2009 at 8:59 am

    חוששני שאת קצת מערבת בין טוקבקיסט מצוי לבין טרול.

  • נטלי מסיקה  On מאי 8, 2009 at 9:07 am

    תודה יוסי. לא הייתי מודעת לעצם המונח. מסכימה שההגדרה הזאת יותר מתאימה . ולכל מי שתוהה:

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9C_(%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98)

  • אסתי  On מאי 8, 2009 at 9:10 am

    כתבתי מאמר קטן על הרוצח הפוליטי הבא.
    נזכרתי בזה כשקראתי את התיאורים שלך ובעיקר את סעיף 3 ו-4
    אז אני מביאה לינק לדברים
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1888990,00.html
    שלמרות שזה ממש לא אותו הדבר ואין מבחינת הבאת המאמר משום אמירה כל שהי על הטוקבקיסט, מלבד הגיג על כך שהאחד רוצח באקדח והשני רוצח במילים.

  • נטלי מסיקה  On מאי 8, 2009 at 9:25 am

    כתבת שם משהו מצמרר וחזק שבאמת משקף את התופעה שרווחת באתרים כמו YNET
    אני מודה שגם אני נוטה לקרא לפעמים את הגיגי האנשים שכותבים שם. אולי זה במקום צפיה בסרטי אימה.

  • גלי  On מאי 8, 2009 at 9:45 am

    אני כותבת בקפה דה מרקר ואני מנהלת את קהילת מדע וטכנולוגיה שם.
    לפני כמה ימים פורסם הדיון הבא בקהילת מנהלי קהילות בקפה דה מרקר על גולש שאיים במפורש על מנהלת קהילת חיפה ועל כל אחד מהגולשים:

    הודעה ש[גולש] פרסם היום בקהילת חיפה:

    לפני זמן מה התייחסתי למנהלים בקהילות "הדוחפים אפם " לכל מילה .
    מעין משטרת מחשבות ו/או צנזורה של "טעם טוב " , מטעם עצמם .
    מהעדר יכולת תגובה אמיתית וענינית , לגופו של נושא , רצו אצו "הגמדים" לפשפש בתקופה (לפני שנים)
    שבה כל זב חוטם ומצורע יכול היה לכתוב ולהשמיץ ככל העולה על רוחו
    ולהסתתר מאחורי האנונימיות הווירטואלית הפחדנית והחמימה .
    התקופה הזו נגמרה בעקבות חקיקה וטוב שכך .
    לכל אחד/ת יש כתובת וייחשף במידת הצורך ואף ישלם את המחיר על פגיעה בשם הטוב .
    בעקבות פעולה משפטית מיידית ונמרצת , הנה זה פלא ,
    האתרים הווירטואלים וכך גם המשמיצים הווירטואלים נעלמו והתאיידו .פוף .
    ולכן , אני מזהיר את הגב. הנכבדה "המנהלת" של "הקהילה " שבמידה ולא תסיר
    הערות פוגעות , הגובלות בלשון הרע , שלה, ואחד אחר (אנונימי)המתקרא בשם כזה או אחר מטעמה
    תוגש תביעה אישית נגדה וכנגד האתר .
    זו אזהרה .

    ולדיון שמנהלת קהילת חיפה פתחה בקהילת מנהלי קהילות הגיב עורך דין מומחה לקנין רוחני ומשפט האינטרנט באלה הדברים:
    רק הערה אחת.
    לא מכיר את הסיפור ולא מחווה דעה.
    אבל גם אחרי פרנואידים לעיתים רודפים.
    שימי לב שאין באמת לשון הרע במה שהוא מתלונן עליו ואם לא, נראה לי שאת מגובה היטב עם הנהלת הקפה.

    נשאלת השאלה האם הבלוגרים של אתר רשימות גם כן מגובים היטב על ידי הנהלת אתר רשימות מפני פרנואידים?
    צריך לקרוא את התקנון ולהתייעץ עם מישהו שמבין.
    תודה שהעלית את הנושא.
    ועד אז… להתראות…

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 8, 2009 at 10:03 am

    בפוסט האחרון לא מצאתי דברים בוטים. אם הכוונה למה שכתבתי, אפסיק להגיב כאן.

  • מרית  On מאי 8, 2009 at 10:06 am

    אני יוצאת מתוך הנחה שכל אחד מדבר על עצמו. :למשל
    http://www.notes.co.il/marit/54965.asp

    נסי את זה, הרבה יותר טוב מלמחוק או להתעצבן

    (או כמו שנאמר ב"שר של שמחה" ספר ילדים על הבעש"ט: אדם הזורק בוץ על חברו, ידיו של מי מלוכלכות?)

  • צבי  On מאי 8, 2009 at 10:40 am

    התופעה הלקוייה הזו, שאת מתארת בלשון כה מאופקת ושובת לב, דוחה מאוד.
    אגב, קשה להבין את הצורך "החסיוני" גם כאשר הביקורת איננה בוטה. מדוע מטיל אדם על עצמו גזירה של ביטול עצמי, של מחיקת זהותו, ולו בפני עצמו? טוב, אולי נחבאות אל הכלים, אולי ביישנות פשוטה, אני משיב לעצמי.
    אבל כאשר השפה משתלחת ובוטה, ולצערי בחלוף הימים היא הופכת כזו גם כאן, זוהי אלימות לשמה. וכן, הטוקבקיסט הלזה איננו קיים, לא רק לעניין היכולת לזהותו, אלא הוא מכריז בריש גלי על חוסר קיומו בעיני ע צ מ ו.

    אגב, נטלי, מדוע את סבורה שהיא נחלתם של גברים בלבד [גם אם נסיון חיינו מלמדנו שלגברים נטייה מוגברת לנהוג בדרכי אלימות; אך לצערי, התרשמתי, שגם יש כאלה בנשים]?

    שתי תגובות מעליי, כתב מאן-דהוא, ללא הזדהות, ["אם… אפסיק כאן] – אליך שאלתי – מדוע חשוב לך שזהותך, ולו הוירטואלית, תהא עלומה?

  • גלי  On מאי 8, 2009 at 10:53 am

    אני התחלתי לקבל תגובות לאימייל האישי שלי.
    נטלי כתבתה בסעיף 5 את הדברים הבאים:
    הטוקטביסט המצוי – הוא לרוב גבר (גם כשהוא מזדהה בשם של אישה).

    לדוגמא קבלתי את התגובה הבאה שחתומה על ידי אישה אבל כתובה בלשון גבר:

    Sent: Wednesday, April 15, 2009 3:00 PM
    Subject: [notes] Email from אינה

    גלי שלום, קצת מדהים לקרוא איך לאחר שאת משמיצה את האקדמיה, מספרת סיפורי מעשיות על כך שאת לא מוצאת עבודה, בודה בדיות על כך שדוחים אותך בעוד שאת לא משקיעה אפילו מאמץ קטן כדי להתקבל באמת למשרה באיזשהו מוסד אקדמי – את גם מוחקת את כל התגובות למאמר באופן ברוטאלי. אני חושב שאם מעסיק פוטנציאלי היה בוחן את כל ההתנהלות שלך ב-48 השעות האחרונות, הדבר האחרון שהוא היה רוצה זה להעסיק אותך. את מוזמנת להמשיך ולהתעסק בבלוג שלך ולהישאר מובטלת, לא להקשיב לעצות אחרים, להתלונן כמה שהאקדמיה בינונית ולחבור לגורמים הכי מטומטמים ושליליים ב"רשימות" בכלל ובאקדמיה בפרט. אם חשבתי בעבר שאת קורבן של האקדמיה, נראה לי שאת בעיקר קורבן של עצמך וההתנהגות שלך. כל טוב, אינה

  • צבי  On מאי 8, 2009 at 10:58 am

    לא בטוח שהבנתי – כי בעצם, דברייך דווקא מאוששים את טענתה זו של נטלי, הלא כן?

  • אהרון תמוז  On מאי 8, 2009 at 11:12 am

    היה גם בלוגר או שניים שייחסו לי באופן אישי את מה שאת כתבת.ולמען הסר ספק לא מדובר בטוקבקים שנגעו לתגובות על מאמרים שעסקו ביחסי ישראלים/פלסטינאים. היו מקרים שכתבתי תגובות בסגנוני שמבוססות על ידע עשיר יותר מהממוצע וזכיתי לונדליזם בעריכה. את התגובות שלי מחקו והשאירו את הדברים של הבלוגר ששולט במספריים.

    למרות שאני לא בלוגר ברשימות אני מוצא את עצמי בחברתם הטובה של נטלי,שועי,חנה בית הלחמי ולהפתעתי ותדהמתי גם יודית שחר.לא שאני יודע לכתוב מאמרים אלא כמו מי שהזכרתי זכיתי לגידופים.

    אותי הגידופים משעשעים ולפני שנים אמרו לי שאני מעצבן כי לא מבינים את כתיבתי. לא מבינים את כתיבתי כי מדובר בבורים ועמי הארצות חסרי כל ידע.

    גם לא כל הבלוגרים צדיקים ואני לא מדבר על מי שכתיבתו פוליטית שמטרתו לזעזע. אני מדבר על בלוגר או שניים שכותבים הבלים ודברים לא מבוססים שכאשר מעירים להם הם מגדפים חזרה.

  • גלי  On מאי 8, 2009 at 11:14 am

    הטרול – שזו ההגדרה הנכונה לתופעה כפי שאמר יוסי בהתחלה הוא גם גבר וגם אשה.
    אבל בדרך כלל כדי לטשטש זהות הוא כותב בדמות גבר וחותם כאשה.
    מוזר נכון? אחלא מוזר…
    אבל זה ככה ואני פשוט קבלתי מיילים כאלה ולא ידעתי האם לצחוק או לבכות… אבל דבר אחד ידעתי… לברוח וכמה שיותר מהר… כי כמו שכתבה אסתי (אני חושבת למעלה)… זה כאילו שנכנס אליך גנב הביתה לבלוג וכבר לתיבת האמייל או כאילו שמאיימים עליך.
    ישנו הספר הידוע בשם "מלים הורגות" מאת: פנינה (ניני) גוטספלד-מנוח וכדאי לקרוא אותו. כי הוא מדבר על התופעה הפסיכולוגית של אלימות מילולית שהיא כמעט כמו אלימות פיזית.

  • גלי  On מאי 8, 2009 at 11:23 am

    כאשר כתבתי רשימה על סוזן בויל היה מגיב אחד עלום שם שהגיב עליך:

    די כבר
    בתאריך 4/16/2009 8:36:25 AM

    ללא נושא

    אהרון תמוז הוא המנחם בן של רשימות.

    הנה:
    http://www.notes.co.il/gali/55189.asp

    אני אישית נהנית לקרוא את תגובותיך.

  • אסתי  On מאי 8, 2009 at 11:30 am

    לצערי נטלי צודקת באמירה שרוב הטוקבקיסטים האלימים ו/או הטרולים הם מסוג זכר.
    למה?
    לא ברור.

    אגב, שלא תהינה טעויות, אני, שכותבת שנים רבות ברשת וזכיתי למנת הטרולים הגדולה ביותר ששמעתי עליה מעודי, יכולה לספר לך שבימים הקצרים והמעציבים בהם שכנתי במדמנת דה מארקר זכיתי לטרולים נשים. רבות ואלימות במיוחד. אין כמו חנה בית הלחמי להעיד ולספר על כך.
    שם במסווה של פמיניזם עלאק (אין להן מושג מזה) השתוללו שם דמויות וירטואליות ממין נקבה באלימות וקבעו נורמות של טירור מחרידות. (גם דבורית – וולווט אנדרגראונד – יכולה להעיד על כך. היא עדיין אוכלת מהן קש והרבה)
    אבל דה-מארקר הוא מקרה יוצא דופן עליו צריך לכתוב מחקרים באופן מיוחד.

  • צבי  On מאי 8, 2009 at 11:30 am

    תודה.
    וככל שהדבר צריך, אני מעיד על היותי קורא נאמן של רשימותייך המחכימות.
    זכורה לי הרשימה הזו שאיזכרת, בשל גודש המילים הלא יפות שנכתבו בתגובות [ולמיטב זכרוני, אף מחיתי על כך; או שמא רק כיוונתי למחות].
    אנא, המשיכי בכתיבתך הפורייה.

  • צבי  On מאי 8, 2009 at 11:39 am

    טוב, השתכנעתי.
    יחד עם זאת, ותוך היזקקות לדוגמאות שהבאת, לצערי, יותר נשים מאמצות את הסגנון הבוטה הזה.
    ובעצם, מה לי גבר מה לי אישה, סגנון בוטה, אישי, מעליב, הוא נלוז, כל שכן כשהוא בא מצד כותב כה-מפוחד עד כי הוא נזקק לעשות כן מתוך חביונו [על כל משמעותיה של מלה זו].

    את יודעת, אסתי, לעיתים לאחר קריאת התגובות, אני נמנע מספר ימים מלהיכנס לאתר. טפשי, אך זוהי תגובתי האוטומטית. כך קרה, לדוגמה, לאחר תגובות בלתי אמפתיות בעליל, שלא לומר מרושעות ממש, שנכתבו לפוסט שכתבה גלי, שהעלה נושא עקרוני שנלוותה אליו מצורקה אישית. תחת להפגין אחווה-הבנה, קמים חוכמולוגים ומטיפים מוסר ריק ומעושה.

  • אהרון תמוז  On מאי 8, 2009 at 11:44 am

    לפי הבנתי טוקבקים הם חלק אינטגרלי מהמאמר כמו דיון שנערך בבית המדרש.ישנן הארות,ישנן קושיות וישנן השלמות. כמו הספרות המדרשית תוכן התגובות יכול להיראות "כלא קשור". כאשר אני מגיב אני עושה זאת בדרך כלל בראשי פרקים ואין לי ידע ,צורך ורצון להרחיב את מה שאני כותב בראשי פרקים.

    אני לא צריך לפרט מי היה פול רובסון,מהי הדרשה על ההר ומי היו הומברט או דולורס.

  • גלעד סרי לוי  On מאי 8, 2009 at 1:19 pm

    כפי שהתרשמתי עד כה מהפוסטים שפרסמת, הזיהוי האידיאולוגי שלך ניתן לשיוך ל"שמאל". בשל כך, יעוטו עליך טוקבקיסטים מתעתעים מצד ימין
    מי שכותב בצד ימין, או נחשד כימני כי יש לו כיפה, או נחשב כשוביניסט כי הוא גבר, זוכה למנה מכובדת של טוקבקים מנאצים משמאל

    גסות הרוח אינה תוצאה של השקפה כללית כזו או אחרת

    (ומי זו דולורס, למען ה'?)

  • גלעד סרי לוי  On מאי 8, 2009 at 1:22 pm

    בבלוג שלי אני מוחק טוקבקים באין מכלים
    כל מי שכותב בגסות, בוטות, עלבון כלפי מאן דהוא נמחק מיד כשאני רואה זאת

    הקריטריון אינו התאמה לדעותי, אלא שמירה על תרבות דיון

    מי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לפתוח בלוג משל עצמו

  • אסתי  On מאי 8, 2009 at 2:13 pm

    היא לוליטה

    כלומר לוליטה הוא ניק שהומברט הומברט נתן למושא תשוקותיו – דלורוס הייז

  • גלי  On מאי 8, 2009 at 4:13 pm

    פתחתי מחדש עכשיו את התגובות ברשימה שפרסמתי באמצע אפריל.
    אחרי שנעלתי את התגובות כי הן היו פראיות ואת חלקן בכלל מחקתי, הגיעו אלי תגובות אלימות למייל האישי שלי ובעקבות הרשימה הזו החלטתי להפסיק לכתוב בינתיים ברשימות. הנה:
    http://www.notes.co.il/gali/55146.asp
    אני מקווה למצב טוב יותר אצלכם בבלוג…
    גלי

  • נטלי מסיקה  On מאי 8, 2009 at 6:12 pm

    משמח ומחמם את הלב לקרא כמה אכפת לאנשים במיוחד בנוגע לעוול שנעשה לעמיתנו גלי
    .
    לזה שחתם ללא שם – הכוונה לא היתה אליך, אלא
    למישהו אחר שכתב משהו מרושע וטפשי וההחלטתי למחוק אחרי כמה ימים כדי לא לתת לו במה. לא עשיתי את זה עד כה אבל זה מאד אפקטיבי (תודה לגלעד סרי על העצה)
    לאהרון, צבי ואסתי – שלושה אנשים יפים וטובים שזכתי להכיר דרך המקום המיוחד הזה, אין לי אלא להודות לכם ולהסכים עם דבריכם. כשכואב צריך למחות.

  • שועי  On מאי 8, 2009 at 6:38 pm

    .פוסט חשוב
    את הצעתי בעניין התגובות אפשר למצוא כאן
    http://www.notes.co.il/shoey/53570.asp
    לאחרונה קיבלתי את ההחלטה כי כל מי שבעיני אינו עונה על קריטריון הסף נמחק לאלתר
    ועם הוא מוסיף להגיב- אוסיף ואמחק.

  • עידו לם  On מאי 8, 2009 at 9:20 pm

    היא האלימה ואת עושה השלכה על הטוקבקיסט המצוי שנמצא רק בראשך.

  • גיל  On מאי 9, 2009 at 6:15 am

    הזיהוי לא חייב להיות מלא בתגובה עצמו, אבל מי שמגיב חייב להיות מזוהה בפני בעלי האתר או הבלוג. ברגע שאנשים מזדהים הם מייד מרסנים את התגובות שלהם ורוב מוחלט של התגובות המרושעות נעלם. במסווה של אנונימיות מאוד קל לאנשים להגיב בצורה פוגענית כי אין לכך שום מחיר מבחינתם. חשוב גם לזכור שמעצם התגובה, יש סיכוי הרבה יותר גבוה שמי שמגיב לא יסכים איתך ולכן יש סבירות גבוהה לתגובה ארסית. מספר קטן של מגיבים אנונימיים אלימים גורמים למצג שווא כאילו הרוב לא מסכימים עם הנאמר, למרות שרוב האנשים קוראים ולא מגיבים.

    אני אישית תמיד הייתי חשוף להתקפות מהסוג הגרוע ביותר. לאחרונה, אני פשוט מוחק תגובות לא נאותות ונוטה לא להגיב לאלמונים. אין שום סיבה להתייחס למישהו אלמוני שנמצא בעמדת כוח מכיוון שתמיד כותב הפוסט יהיה חשוף יותר. ליואב קרני יש מדיניות מאוד מחמירה בנושא ולמרות שהיא די קיצונית אפשר להבין אותה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 9, 2009 at 7:55 am

    תאמר לי את מי אתה מוחק, ואומר לך מי אתה…

    גיל אתה טועה.
    אחת התכונות המהותיות של האינטרנט, הגלישה בו והקומוניקציה דרכו היא הזכות והיכולת להיות אנונימי!

    תקנות כמו שקרני מפעיל לא פותרות את הבעיה אלא מיפיפיות את האתר האישי. זה מגוחך. במקום להתמודד עם דברים שלא נוחים לנו, אנחנו זורקים אותם לדשא של השכן.
    מה שיותר דבילי, זה שמספיק לכתוב שם כל שהוא, שהרי אי אפשר לבדוק את האמתיות שלו, וגם לא לכל אדם אתר, והנה אתה הופך מאנונימי שבזים לך ולא מתייחסים לתגובות שלך, לאיש בשר ודם.

    מטבע הדברים, מתוך הנושאים האקטואליים שאנשים מעלים כאן, הרי יהיו תגובות חריפות. אז מה? בעלי הבלוגים צריכים לדעת להתמודד עם זה, וגם עם ביקורת. ואפילו אם היא חריפה ומעט מתלהמת, ולא להתעסק כל הזמן בייפוי הבלוג שלהם, מעשבים שלדעתם הם שוטים.

    הגבול לטוקבק שלא יקובל צריך להיות- מקרים של עברה על החוק בטוקבק, ופניה לגופו של אדם במקום לגופו של נושא (השמצות ופגיעה אישית).

    חבל גם שהרבה מבעלי הבלוגים עניים בחוש הומור ומוחקים עקיצות.

    הגישה של חנה בית הלחמי לפרסם את "מספר המחשב" של הטוקבקים הבעייתיים לדעתה, היא לדעתי עברה מסוימת על חוקי הגנת האזרח ואינפורמציה אישית, וגם היא לדעתי פגומה.

    בקיצור,
    מי שמפחד מדובים שלא יצא ליער.

    (זה פתגם ישן, מהתקופה שהיו דובים והיה יער)

  • גיל  On מאי 9, 2009 at 8:18 am

    בלוג הוא דבר אישי וזכותו של בעל הבלוג לנהל אותו איך שהוא רוצה. בוודאי שהוא צריך להרגיש נוח בכתיבה ולא לפחד לכתוב דברים כי יקללו אותו. הרבה בלוגרים חוששים לומר משהו בגלל התגובות. אין לזה שום קשר לביקורת אלא לסתם קללות או הכפשות. רוב הבלוגרים יקבלו ביקורת עניינית בלי בעייה.

    הבעייה היא שמשום מה, כל האנונימיים בעד חופש הדיבור אבל אין להם שום בעייה עם חופש הביזוי. העובדה שיש חופש דיבור לא אומרת שהגבלות מסוימות על כתיבה ברשת פוגעות בו. מי שרוצה לכתוב משהו ארסי כנגד אדם אחר יכול לעשות זאת באינספור מקומות, אך אין שום הצדקה ולא צריך לקבל כתיבה כזו באתר אישי של בעל הבלוג. להיפך, יש כאן פגיעה חמורה בחופש הדיבור של הבלוגר שצריך לחשוש כל הזמן מתגובות לא ענייניות. בסופו של דבר, אפשר תמיד לחסום פוסטים לתגובות אבל זה פה בדיאלוג עם הקוראים רק בגלל מיעוט קטן של עשבים שוטים שכל מה שהם רוצים זה להרוס.

    להתחסד ולומר שביקורת עוקצנית אנונימית היא חוסר הומור זה סתם ניסיון לא לקחת אחריות על הכתיבה. אם מישהו חושב שאין שום בעייה בדברים שהוא כותב, אין לו שום סיבה בעולם להסתתר, אבל כמובן שזה לא ככה. אנשים יודעים שמה שהם כותבים לא תקין ולא מקובל ולכן מתביישים בעצמם.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 9, 2009 at 8:37 am

    גיל,
    בחיית רבאק… אל תגיד לי אם יש לי סיבה או אין לי סיבה להסתתר… 🙂
    אם אני רוצה להיות אנונימי זו זכות שיש לי, ובכלל לא חשובה הסיבה. על הבלוגרים לקבל את זה.

    כמובן שהכפשות קללות וכו' כפי שכתבתי לעיל לא מקובלות עלי.

    אלו באמת שני דברים שונים.
    האנונימיות, וההתמודדות עם מטרדים.

  • גיל  On מאי 9, 2009 at 8:42 am

    ככה זכותי למחוק תגובות אנונימיות מכל סיבה שהיא בבלוג שלי, זה מאוד פשוט. אתה יכול להמשיך להיות אנונימי בכל מקום ברשת, רק שאין שום חוק שקובע שדווקא בבלוג זה או אחר תשאר כזה וכל אחד יכול לקבוע את החוקים שלו, אפילו הם שרירותיים לגמרי.

    בלוג זה כמו בית, ובדיוק כמו שלא נפתח את הדלת לכל זר, ככה גם בבלוג לא חייבים לאפשר לכולם להתבטא.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 9, 2009 at 9:15 am

    גיל,
    לא הבנת את הנקודה.
    הבלוג הוא שלך, נכון.
    זכותך למחוק בו כל מי שאתה רוצה.נכון.
    אין עוררין על כך.
    יותר מזה, זכותך למחוק מהבלוג שלך רק יהודים, רק שחורים או רק נשים. זו זכותך!

    אבל אני בכלל לא מדבר על זה.

  • מרית  On מאי 9, 2009 at 9:43 am

    בהמשך לאנונימוס – זה ויכוח יותר מורכב מאשר "האנשים האלה שמרשים לעצמם להיות מגעילים בכסות של האנונימיות".

    בלוג זה לא בית, לטוב ולרע. לשם התחלה – אני לא משאירה את הדלת של הבית שלי פתוחה בידיעה שאני יכולה לסלק את מי שמעליב אותי (והוא מצדו יכול להכנס שוב ושוב כי הדלת תמיד פתוחה).
    לטוב ולרע – כי הדלת הסגורה "מגנה" עלי גם מידידי הנפש ובני השיח המרתקים שנכנסים בדלת הפתוחה של האינטרנט.

    ואנונימיות היא לא רק גלימת היעלמות של נבלים. יש לה גם טעמים אחרים. אחרת אף סופר לא היה כותב בפסבדונים, וזוהי רק ההתחלה.

    ויש עוד עניין אישי, שלא קשור למדיום. זה קשור אולי לצורך העמוק שלי בחופש. זה משהו ישן, הרבה לפני שנכנסתי לאינטרנט ובלי קשר אליו. לא בא לי להיות תלויה בכל מי שמתחשק לו להעליב אותי. לא מוכנה להיות קורבן.

    פעם, לפני שנים שמעתי את יוסל בירשטיין מספר איך הוא ויוסל ברגנר התרחצו בים (באוסטרליה, נדמה לי) ומישהו גנב את כל כספם. הם ראו אותו מתרחק בריצה. בירשטיין היה בפאניקה וברגנר התגלגל מצחוק בגלל הרגליים העקומות של הגנב.
    כך שבסופו של דבר – הכל שאלה של נקודת מבט. ונקודת מבט בוחרים. זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע, אבל כמו כל דבר – זה משתפר כשמתאמנים :-).

    אני מדברת על עצמי כמובן. כל אחד קובע את הכללים שמתאימים לו. גם אני מחקתי פעם ואפילו כתבתי על זה פוסט http://www.notes.co.il/marit/49363.asp
    רק רציתי להגיד שלהעלב זו לא האופציה היחידה.

    ודרך אגב – בפוסט האחרון התנפל עלי מישהו, לא בעדינות יתרה (יש לי אפילו חשד שזה המגיב מעלי) אבל בסופו של דבר התפתחה מזה שיחה מרתקת, שלא היתה מתפתחת לו הייתי נתקעת בשלב של העלבון.
    http://www.notes.co.il/marit/55961.asp

    ודבר אחרון בקשר לדובים וליער (ראה תגובה ראשונה של אנונימוס) – אני תמיד חשבתי שזה פתגם אירופי, והתברר לי שזה דווקא עברי ועוד קשור לעלבון.
    המקור הוא מדרש לסיפור התנכ"י על אלישע הנביא שילדים העליבו אותו וצעקו לו "עלה קירח!" (נדמה לי) והוא קילל אותם ויצאה דובה (נדמה לי שזאת היתה דווקא דובה ולא דוב) מן היער וטרפה אותם. יש ויכוח על גודל הנס. יש אומרים שאלישע רק זימן את הדובה, ויש אומרים שלא היו שם דובים, ויש אומרים שלא דובים ולא יער.

  • נטלי מסיקה  On מאי 9, 2009 at 8:27 pm

    מכמות התגובות נראה שנגעתי כאן בעצב חשוף, שאמנם הוזכר בכמה פוסטים של חברים ותודה לשועי ומרית על הקישורים.
    גיל – מעניינת ההבחנה שלך בנוגע למה שאנונימיות יכולה להוציא מאנשים. בחסות האפלה היא משחררת שדונים שלא היו מעזים להחשף לאור יום. יש אנשים כמו מתי שמואלוב שלא מוחקים אף תגובה, גם לא כאלה שהן השמצות בוטות ויש אחרים שמעדיפים לא לפתוח את הדיונים שלהם לתגובות בכלל כמו אורית קמיר (שאני מאד מעריכה את הנושאים שהיא מעלה).
    הפתרון מן הסתם נמצא באמצע – לא למהר להעלב מכל ביקורת כמו שרומז האנונימי שלמעלה וגם לא לתת במה לכל מיני פסיכותיים, גזענים או סתם מרושעים.
    למרית – את כהרגלך מצליחה בכל פעם להעלות נקודות הסתכלות מקוריות. נכון שגם על הרוע אפשר להסתכל בחיוך, אבל זה קשה- קשה.

  • נטלי מסיקה  On מאי 9, 2009 at 8:32 pm

    הנה משהו שמצאתי עליך:
    יוסי גורביץ‏ (15:31:59) :

    "עידו לם" הוא טרול שנבעט מהבלוג שלי ומאז מנסה לחזור. סתם לידיעה.

    http://www.yonitmozes.com/?p=229
    הוא שאמרתי גם טרולים עושים סמני רגליים בבוץ.

  • גיל  On מאי 9, 2009 at 9:58 pm

    לא להרשות תגובות בכלל פוגם מהותית בדיאלוגים ומפספס לחלוטין את היתרונות של הרשת. מצד שני, בכל זאת צריך לשים מגבלות מסוימות.

    זה בכלל לא מפתיע שאנונימיות מוציאה את הרוע מאנשים. אירועים מההסטוריה וכל המחקרים הקלאסיים בפסיכולוגיה חברתית מצביעים על איך להיות חלק מהמון, ובחסות האנונימיות, אנשים יעשו דברים שלא היו מעיזים לעשות בנסיבות אחרות. ושוב, זה בכלל לא קשור לביקורת חיובית או שלילית על דברים שנכתבים אלא יותר לסגנון. יש אנשים שרק רוצים להעליב ולהלבין אחרים ברבים ואין שום סיבה לתת להם את הבמה.

  • אהרון תמוז  On מאי 10, 2009 at 2:38 am

    על העובדה שיש בלוגרים הראויים לביקורת חריפה משום שהם מנצלים את המספריים לשם ונדליזם בעריכה או מבססים את התיזה שלהם על שקרים או חצאי אמיתות אין חולק. לא כל מי שמגיב יודע איך להגיב לתוכן ולא לבלוגר וגם אם יגיב לתוכן יש מספיק שיטות מסריחות כדי לבזות את הטוקבקיסט.אי אפשר להתעלם מפשיזם,אי אפשר להתעלם ממשכתבי היסטוריה ואי אפשר להתעלם ממוציאי דיבה וכאן אני מכוון דברי לבלוגרים שהם מעטים אבל קיימים. תגובה צריכה להיות הולמת את התוכן ובמקרים רבים אסור לה להיות נחמדה וסלחנית.אם היה אפשר לתת במה למגיבים שנפגעו מבלוגרים עם רוע זה יכול להיות רעיון שצריך לחשוב עליו . אולי ברעיון יש חורים ואולי אין.

  • גלי  On מאי 10, 2009 at 7:03 am

    בדיוק כמו חלק מיצרני הוירוסים, הסוסים הטרויאנים ותולעי המחשב הם… ילדים בגיל העשרה.
    פעם ילדים בגיל העשרה היו מרימים את הטלפון ומשגעים אנשים תמימים בטלפון בכל מיני קולות מצחיקים. כי לא היה אינטרנט. היום הם האקרים והם משגעים בלוגרים בכל מיני תגובות עסיסיות. וגם בהפצת וירוסים למיניהם.
    כדאי לבדוק את האופציה הזו.

  • נטלי מסיקה  On מאי 10, 2009 at 7:48 am

    לגיל- מסכימה וזה נכון אגב, לשני הכיוונים. הרבה יותר קל לכעוס על מגיב אנונימי מאשר על אחד שיש לו שם ופנים. לפני כמה שנים הגבתי בכינוי "שלגיה" על איזה פוסט וקיבלתי תגובות זועמות בגלל שהעזתי לבקר את הכותבת שהיתה במקרה ממוצא מזרחי על רקע ה"לבנבנות" המתנשאת שלי. מאז אני משתדלת לא לחזור על זה. עדיף אם כבר, לחטוף בראש על מה שאני מאשר על מה שאני לא.

    אהרון – אני לא יודעת למי אתה מתכוון, אני מניחה שאתה חושב שעשו לך עוול בהקשר הזה. אני לא חושבת שאתה צריך להתרגש, כי אלו הם חוקי המשחק, בעל הבלוג הוא בעל הדעה ויש כאלה שהם פחות טולרנטיים כלפי דעות אחרות. אבל חשוב שתמשיך להשמיע את דעותך גם אם הן יקוצצו.
    לגלי – גם זה יכול להסביר את התופעה. אגב ב- 24 השעות התרבו אצלי הפניות לרכישת מוצרי ויאגרה וזכיות במליונים תמורת העברת פרטי חשבון הבנק. האם זה קשור למה שכתבתי למעלה? לאלוהי הטרולים הפיתרונים.
    שבוע טוב ומזוכך לכולם.

  • גלי  On מאי 10, 2009 at 7:03 pm

    אין לך מה להבהל. הפרסומת לויאגרה והבקשות שתעבירי פרטי חשבון וסיסמאות – כל הזמן באים. זה גם מביא לפעמים וירוסים. אסור כמובן לשלוח להם שום פרט. ברגע שהם ידעו משהו תקבלו המוני וירוסים ונגעים.
    אני מקבלת כבר ארבע שנים פרסומת לויאגרה במייל: "רוצה שיפור בחיי המין שלך? הנה ויאגרה בדיוק בשבילך".
    אולי באמת הויאגרה שמנסים לדחוף לי במייל כבר ארבע שנים תשפר לי את החיים: תאריך לי את העצבים כנגד כל מיני טיפוסים מעצבנים פה באתר. תראי אין לי איבר שהיא יכולה להאריך. אז אולי היא יכולה להאריך משהו אחר.
    🙂
    😦
    🙂

  • בועז כהן  On מאי 31, 2009 at 7:51 pm

    שימי לב. טוקבק. טוקבקיסט.

    ולא "הטקטביסט" או "הטוקטביסט"..

    (-:

    אגב, מעניין אם יש מילה עברית ל"טוקבקיסט".

  • נטלי מסיקה  On יוני 1, 2009 at 7:50 am

    תיקנתי בשמחה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: