ים שיבולים אחר

יש משהו בחג השבועות שמעורר רפלקס נוסטלגי לנערות לבושות לבן, המחוללות ברגל קלה בשבילי האספסת מאחורי טור טרקטורים עמוסים במיטב התוצרת החקלאית לתפארת מדינת ישראל.
דעיכת מיתוס ההתיישבות העובדת דומה בעיני לדעיכת המיתוסים האחרים שעלינו גדלנו, כפי שנכתב בצדק באחד הבלוגים האחרונים. הקיבוץ, ניסוי חברתי שהתחיל כרעיון אידיאולוגי נשגב, הוא היום במקרה הטוב בית אבות משופר לאוכלוסיה המדוללת שנותרה בה, ובמקרה הפחות טוב – מקור בלתי נדלה לכרישי נדל"ן, סוכנויות תיווך  וסוחרים ממולחים.
 
כשהיינו קטנים היינו נוסעים מדי פעם לקרובים שלנו בקיבוץ שער העמקים (שכונה בפינו "שרמקים"), הנמצא באמצע הדרך המתפתלת מנצרת לחיפה. בכל פעם שהיה מגיע איזה קרוב מצרפת מיד נצטווינו ללבוש ארשת ישראלית קשוחה ולהצטרף לסיור משפחתי מקיף בין שבילי הקיבוץ הפסטורלי על בתי הלגו הקטנים האחידים שבו, גינות הנוי המטופחות, בתי הילדים שחזיתותיהם מצוירות בצבעים עליזים, חדר האוכל המואר, הרחב. לנשום את ריחות הרפת, הלולים, לשאוף תחושת התרוממות רוח גאה. שהרי  בזכות קרובינו, גם לנו יש חלק בעשייה הציונית המפוארת ההיא.
זה התחיל אי שם בראשית שנות ה- 50 כשאחיו של סבי החליט יום אחד לקחת את אשתו ואת שבעת ילדיהם ולעלות אתם לארץ ישראל. מהלך זה הפתיע את כל המשפחה המורחבת שכן באותן שנים הקהילה היהודית בביזרטה נהנתה משגשוג ורווחה תחת הפרוטקטורט הצרפתי. לאט לאט הסתבר שהחלטתו זו הסבה למשפחתו סבל לא מבוטל: בתוניסיה התפרנס דודה של אימי כצלם מצליח, מקצוע שלא היה ממש שימושי במעברה הבוצית שאליה הגיע. במכתבים שכתב למשפחתו תאר את מצבם הקשה והם החלו לשלוח אליהם חבילות מזון– שמן, קמח, פירות יבשים וממתקים לילדים.  נשים בארצות האסלאם לא נדרשו לעבוד למחייתן והנה כאן, הדודה נשלחה עם הדוד למפעל לשימורי מזון בחדרה שם לקחו על עצמם משמרות כפולות כדי להגדיל את שכרם במעט. יום אחד הגיעו אנשי הסוכנות היהודית למעברה ואמרו להם כי מוטב וישלחו את ילדיהם לקיבוצים. שם יהיה להם יותר טוב וגם המזון לא יחסר. וכך הגיעה בת-דודה של אמי  לשער העמקים. אחרי שהשילה מעצמה כל אמצעי זיהוי של חייה הקודמים, היתה  ברבות הימים לאחת מדמויות המפתח המוערכות בקיבוצה.  ועבורנו "העולים החדשים" יחסית, היו הדודה והמשפחה  משרָמקים לסמל ממש, חזון אוטופי לישראליות אבסולוטית, כזו שאין בה שמות שצריך להסביר (נטלי? מסיקה?) או הדהוד לזרות רחוקה ושונה (צרפת? תוניסיה?) תוצר מושלם של כור ההיתוך. כמו שצריך.

אולם החזון הקיבוצי שבתודעתי לא החזיק זמן רב. סדק ראשון נוצר בו כשהצטרפתי לגרעין נח"ל לקיבוץ בית גוברין. חברי לגרעין באו מנתניה, ערד, נצרת-עלית וגם מאזור המרכז: חולון, בני-ברק, פרדס כ"ץ ורמת הטייסים. מה שנקרא ה'הרד קור'  של פריפריה של ת"א. מהר מאד הבנו שהעולם בקיבוץ נחלק לשנים: יש בני משק ויש בני גרעין. כמו מים שנזרקים לשמן רותח, המפגש הוליד תסיסה גועשת וניכרת לעין. בנות הגרעין שביקשו לעבוד בבתי ילדים כדי להעניק מטובן לבני-הקיבוץ הזאטוטים, הבינו מהר מאד שהן נדרשות להתמקד רק בשטיפת רצפות וניקוי חדרים;  אלה שבאו עם חזון חקלאי מפואר נאלצו להבין שהם לא יותר מאשר תחליף זול לקבוצות הקוטפים הערבים; ואלה שביקשו לעבוד במטבח  כדי לתרום מניסיונם הקולינארי לשיפור התפריט החד-גוני, הבינו אף הם שייעודם  מתמצה בעבודות קילוף וקרצוף סירים.  בקיצור – היה פער גדול בין האידיאל למציאות. רק אני ששובצתי לעבודה בלול – לא התאכזבתי בכלל כי לא היו לי כל ציפיות מ- 10,000  בני טיפוחי, וגם להם לא היו שום ציפיות מיוחדות ממני.

אבל מדי פעם בפעם  נדרשתי לחזור לקרקעת המציאות בעיקר כשנדרשתי 'לתת משמרת לילה' בבתי הילדים. ומה פישרה של משמרת  זו? יושבים כל הלילה עד שהבוקר עולה, לצד חברת משק ותיקה וזעופת פנים מול  10 תיבות אינטרקום שעליהן נכתב "גן רקפת", "גן כלנית" או "גן חצב". באמצע הלילה כבמעשה שטן ובתאום קוסמי לא מובן, החלו התיבות לצווח בזו אחר זו. השומרת היתה אז פוקדת עלי ללכת מיד לגן "רקפת" בזמן שהיא הולכת ל"חצב" או ההפך. ומאחר ולא היה לי מושג מי מבין בתי הקובייה  הבודדים שבסוף השביל החשוך מיוחס לאיזה פרח, היה לוקח לי זמן רב מדי להגיע ליעדי. וכשהייתי סוף-סוף מגיעה הייתי מוצאת את הילד או הילדה במצב היסטרי, הפיג'מה שלהם ספוגה בדמעות רבות מדי ואני כמעט מתפתה להצטרף לבכיים על העוול הנורא שנגרם להם. על השיש במטבח הזעיר שהותאם למידותיהם הייתי מחפשת בפנסי הדולק בקבוק כדי לשים בו מים או מיץ כדי להרגיע את הפעוט. "נא לא לתת ליותם מיץ- הוא אלרגי" או "לא להשקות את יאיר בחלב", נכתב בפתקים שהושארו על השיש. ואני איך אדע מי פה יותם, מי פה יאיר? הרי הגננות לא השאירו מדבקות עם שמות על המצח של הילדים. וככה למדתי לראשונה את כוחה של האידיאולוגיה שמביאה הורים לנטוש את ילדיהם בבתים רחוקים ובודדים. רק לטובתם כמובן, רק לטובתם.

בזה לא הסתיימו תלאותיי עם ההתיישבות הציונית האובדת. לזה צריך להוסיף חצי שנה כמ"כית במאחז צורף שבין בית עומר לצומת גוש עציון.  מלבדי , כל המפקדים במאחז היו מבני עקיבא, בעוד שהחיילים והחיילות לעומת זאת היו מבני השומר הצעיר שיועדו לקיבוץ סמר, שכבר אז נודע בשל ערכיו האנרכיסטיים. לאנשי פיקוד הנח"ל היה באותו זמן חוש הומור מפותח  מאד כנראה שכן התקופה הזו זכורה לי כפיקאסו מוחלט.

אחר-כך שלחו אותי לקיבוץ גונן לעוד חצי שנה כדי לפקד על חיילות במחלקת משק ואחרי השחרור עברתי לקיבוץ קלע-גולן. זה היה מין קיבוץ ניסיוני (שפורק בינתיים) ובו חבר'ה צעירים פורקי עול, ללא משפחות,  כשהמבוגר שבהם שהיה בן 25 ועל כן כונה "הזקן", שימש בתפקיד מזכיר המשק. הגעתי לשם די במקרה בעקבות חבר שהיה לי אז. לא ממש התכוונתי להישאר שם,  אבל ככה יצא. ביום הראשון שבאתי לבקר פגשתי את הטבח של הקיבוץ שכמו יוסיפון מגבעת חלפון, היה נטול כישורים אלמנטאריים בבישול. עובדה זו החלה להטריד אותו רק כשנאמר לו מפורשות שאם עוד פעם יגיש לחבריו נקניקיות במים לארוחת ערב הוא יקבל את הסיר על תכולתו בראש. "את יכולה לעזור לי להכין אורז"? הוא שאל כמעט מתחנן, ואני הסכמתי לעזור וככה נשארתי חצי שנה בערך.

מטבעו הגולן הוא פראי ואלים ולא ניתן לבייתו. במסכת מכות היא מתוארת כעיר מקלט יחד עם חברון ושכם. יש ואומרים כי שורש שמה במילה "גולה" או "גלות". פעם מישהו מהקיבוץ מצא גוזל פצוע של עוף דורס אולי בז אולי נץ ולאחר שריפא את פצעיו בנה לו כלוב מפואר על הגג. הוא חשב שיוכל לאלף אותו ולהפוך אותו לבן ברית, כזה שמגיח משמים בעיתות סכנה ונלחם באוייבים כמו שרואים בסרטים. אבל הציפור לא המתינה הרבה ועפה משם בהזדמנות ראשונה, מותירה אחריה את המטפל המסור שלה על שלל חלומותיו. או העופר המבוהל שמצאנו פעם בדרך מוקף בלהקת זאבים רעבים ומייללים. את הזאבים הברחנו ואת העופר הבהלנו לוטרינר האזורי. הוא הבריא אחרי זמן מה, אבל לא יכול היה לסבול את החיים בשבי – מצאנו אותו בוקר אחד מוטל מת אחרי שכל הלילה היכה את ראשו בגדר המכלאה, פשוט התאבד.    

כמו בשאר הקיבוצים הנורמאליים גם בקלע גולן היו ועדות חשובות: ועדת תרבות, ועדת חברה, ועדת כספים ואפילו ועדת כלבים. אבל אף אחת מהן לא ממש תפקדה (חוץ מהוועדה האחרונה  שדאגה לרכישות מוגזמות של בשר קפוא ולהעלמות מסתורית של כלבים משוטטים מדי פעם בפעם).  העיסוק החביב של הבנים בקיבוץ, היה לעשות תחרויות נהיגה מדודות בסטופר בכביש המתפתל מהקיבוץ לקריית שמונה, תחביב שעלה בהתהפכותן של 3 מכוניות מסחריות בחצי שנה. הבנות רוב הזמן לבשו טרנינגים גדולים ומרושלים, אכלו ממתקים  ושנאו זו את זו.

המצב החברתי הרעוע בקלע גולן הדאיג את אנשי הסוכנות והם החליטו לשגר למקום משלחת בדיקה שעשתה את דרכה מהמרכז. בערב הגיחו החבר'ה מהחדרים והתכנסו מולם בחדר האוכל ששימש גם כמועדון ובו טלוויזיה יחידה ששידרה באותם ימים רק ערוץ 1 וכמה תחנות מלבנון ומסוריה. מזכיר ועדת תרבות תאר בפני האורחים  את המצב הקשה: אי אפשר לטייל באזור בגלל המוקשים, אי אפשר ללכת לחוגים כי אין, יש לנו רק טלוויזיה אחת וגם היא משעממת נורא. אבל אם רק היה פה מכשיר וידאו – המצב היה שונה לגמרי, הרבה יותר טוב. שבועיים אחר כך, הגיעה חבילה ובה מכשיר הוידאו הנכסף.   מזכיר ועדת כספים אישר פה אחד תקציב שנתי למנוי בספריית וידאו –קינג קריית שמונה. בחודשים הבאים עד שעזבתי, נטחנו בוידאו של הסוכנות היהודית כל סרטי הפורנוגרפיה שהיו שם בנמצא.  

      
 

 

 

  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 30, 2009 at 11:34 am

    אחלה…

  • אהרן תמוז  On מאי 30, 2009 at 12:06 pm

    בתחילה חשבתי לא להגיב כי לא רציתי עוד רשימה פובליציסטית נגד הלאומנות ונגד חוק הנכבה. המילה "אחר" נתנה לי את המוזה להגיב תגובה ראויה.

    ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא אמר להם ר"ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר (תהלים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר (משלי כה, טז) דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להם (ויקרא כב, כד) ובארצכם לא תעשו כל שבארצכם לא תעשו שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ"ג מי חיישינן לדשמואל דאמר שמואל

    פירוש שלי

    האחר הם הקיבוצים וזהו שמו של אלישע בן אבויה בטקסט שהבאתי קודם. גם הקיבוצים וגם אלישע בן אבויה "קיצצו בנטיעות" כל אחד בדרכו הוא. הקיבוצים ניסו לבנות יהדות חדשה שלא מבוססת על מחשבת הספרים וארון הספרים היהודי. אלישע בן אבויה כפר בדת. לא ניכנס לסיפור המדוייק של אלישע בן אבויה על כך אפשר למצוא בגוגל.

    התיזה הציונית היא הגותם של בשר ודם.יש מהמאמינים בציונות בפרשנותה החילונית שמעוקרת מהתורה מציגים אותה כ "כזה ראה וקדש" . הציונות היא לא "נעשה ונשמע" אלא "נשמע אתכם אם תדברו יפה ותתנהגו יפה" ו"נעשה את מה שאנו חושבים לנכון.

  • נועם  On מאי 30, 2009 at 12:28 pm

    שלתמונה שצירפת למטה יש יותר כוח מאשר לכל מה שנכתב מעליה.

  • אהרן תמוז  On מאי 30, 2009 at 12:58 pm

    בכסף -בפרוטה ובשוה פרוטה

    נועם ידוע שלא כולם יודעים לכתוב אבל הרבה יותר מכתיבה קשה הבנת הנקרא.

    דבריך לקורא שלא מכיר את הנפשות דבריך עלולים/עשויים להתפרש במספר דרכים

    1. רשימתה של נטלי ראויה להיזרק לאשפה
    2. רשימתה של נטלי היא ראויה אבל בחירתה בתמונה גאונית
    3. הקיבוץ הוא סדום ועמורה או העיר מהגוני ולכן התמונה ממש מיותרת

  • אהרן תמוז  On מאי 30, 2009 at 1:01 pm

    הקיבוץ הוא סדום ועמורה או העיר מהגוני ולכן התמונה מספיקה

  • עוד אחת  On מאי 30, 2009 at 1:55 pm

    מעניין מאוד לקרוא אותך

  • נועם  On מאי 30, 2009 at 3:04 pm

    כל כוונתי היתה להצביע על כך שיש סתירה לכאורה בין הדברים הקשים שנאמרו למעלה על הקיבוצים ובין התמונה, שמראה שובבות נעורים וחיים טובים של צעירים בקיבוץ. מעניין שאחרי כל הטרוניות שנכתבו – זו התמונה שנבחרה לאייר את הדברים. והרי עולה ממנה משהו אחר לגמרי.

    אין לי דבר נגד כתיבתה של נטלי מסיקה. וגם לא נגד רשימה זו.

    ממילא מובן שאני נוטה להסכים עם התמונה יותר מאשר עם הדברים שכתובים מעליה. את הקיבוצים אפשר להעריך באופנים שונים, ואת זריקת הבוץ והטרוניות איני מחבב כלל. אני מעדיף מבט אוהד יותר, כפי שהביט לאחרונה על הקיבוץ אסף ענברי.

    הקיבוץ אינו סדום ועמורה. בושה לומר כך. וכמובן זו גם זילות. אני גדלתי בקיבוץ, אהרן. עלי אתה אומר זאת.

    ושוב, לטעמי הבחירה בצילום חותרת תחת הדברים שנכתבו מעליה. היא מציגה שמחת חיים ללא טרוניה. והכוח העודף שלה הוא שהיא מקפיאה רגע מן העבר. היא איננה התבוננות מאוחרת, שעשויה לצבוע בצבעים שונים את מה שהיה.

  • יוסי דר  On מאי 30, 2009 at 3:38 pm

    תודה כפולה לך נטלי,
    אחת כיוון שהפוסט מעניין.
    והשנייה כיוון שהפוסט שלך הזכיר לי את הסיפור הבא:

    בקיבוץ מבוסס אחד נרקם רומן בין בן הקיבוץ לבין בחורת גרעין.
    הרומן הבשיל לנישואין ולילדים.
    יום אחד נתן בן הקיבוץ את עינו באחת המתנדבות הבלונדיניות שהיו בקיבוץ, נטש את אשתו, אם ילדיו, ועבר להתגורר עם המתנדבת.
    האשה רצתה להתגרש, וראה זה פלא:
    הקיבוץ החליט לממן עורך דין רק לבעל – בן הקיבוץ.
    והאשה הנבגדת – נבגדה גם על ידי הקיבוץ.

  • נטלי מסיקה  On מאי 30, 2009 at 6:38 pm

    אהרון – מסכימה לגבי ההבחנה שלך בנוגע לנסיון של הציונות ליצור דמות חדשה ארכיטיפית, נטולת שורשים, יש מאין. הדמות הזו לא החזיקה מעמד מי יודע מה. עמוס עוז כתב על כך לא מעט.

    לנועם- התמונה צולמה בשל"ת הראשון דווקא בשלב היותר אופטימי של השירות בנח"ל. עיקר הטוב בא לנו בזכות האינטימיות שנוצרה בגרעין ופחות בזכות הקשר שלנו עם בני המשק. אני מניחה שבתור בן משק ראית את הדברים אחרת ממני, אבל זה לא אומר שהראייה שלי היא "זריקת בוץ וטרוניות"

    קומדיה היא טרגדיה + זמן. אני חושבת שאם הייתי
    צריכה לתאר את הדברים בזמנם הם היו נראים לי הרבה פחות משעשעים. אגב, אני סבורה גם שהחולי שפשה בחברה הקיבוצית הוא רק ביטוי מיקרוקוסמי למה שקרה בחברה הישראלית בכלל. והפיחות המוסרי חברתי הוא משהו שראוי להצביע עליו מבלי לחשוש "לזרוק בוץ" בפומבי (אבל לזרוק בוץ בחדרי חדרים בקיבוץ אפשר גם-אפשר)

    ליוסי- תודה על הסיפור המעניין ולא הממש מפתיע. לחברה הקיבוצית יש נטייה לדאוג קודם כל לאנשי שלומיה לפני שהיא דואגת לאחרים. יש כמה מקרים קשים שכולנו זוכרים שמעידים על כך.

  • נועם  On מאי 30, 2009 at 8:16 pm

    מעצם העובדה שכבר זמן רב אינני חי בקיבוץ את יכולה להסיק שגם לי יש אי אלו השגות על הקיבוץ של פעם ושל היום. מה שהפריע לי בדבריך היה הטון הלא נעים והמזלזל (בתי האבות של ההתיישבות האובדת, שנטשה את ילדיה והתנשאה על העולים החדשים, ואולי שכחתי עוד משהו). דווקא כבית אבות (אני מדבר מידע קרוב) הקיבוץ המופרט הוא לעתים בעייתי מאוד.

    שמחתי לשמוע על בת דודתה של אמך, שהיתה לאחת מהדמויות המרכזיות בשער העמקים (רבים נאלצו להשיל את עברם בדרך אל היחד הקיבוצי, לא רק היא).

    ובאשר לניסיון ליצור דמות אדם חדש, מיהרת יותר מדי לזלזל בזה. מאפיינים יסודיים של הישראליות נולדו שם, בניסיון הזה, והם חיים עוד היום בעוצמה רבה בכל פינה שבה חיים ישראלים (בישראל ובעולם הרחב).

    ומילה אחרונה על הניסיון הרע שהיה לך בקלע-גולן. אפשר שאכן נקלעת שם לקיבוץ לא מוצלח באופן חריג.

  • נטלי מסיקה  On מאי 30, 2009 at 9:53 pm

    אני לוקחת את מלא האחריות על הדברים שאני כותבת אבל אני לא יכולה לקחת אחריות על האופן שבו הם יתפרשו ע"י אחרים
    לא היתה לי כל כוונה לזלזל – הדברים נכתבו מתוך כאב אמיתי בפרספקטיבה של זמן בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. יש עוד הרבה סיפורים, אבל אין לי עניין לדון בהם או להתחשבן עם העבר
    .
    הרבה יותר מעניין אותי להתבונן במושג הזה – קיבוץ ולעמת אותו עם האידיאל והמציאות החברתית בארץ. אני גם לא קונה את זה שכל הקבוצות שהגיעו לקיבוצים נאלצו להפטר ממטעני עבר. מספיק לשמוע את המוסיקה שניגנו שהיתה על טהרת המוסיקה הרוסית. או לראות את ההתנגדות ליהדות ולמסורת שבאה כהמשך ישיר לחילוניות באשכנז.
    ולגבי האדם החדש הזה שנוצר פה, הכרתי באופן אישי כמה כאלה. האמת, לא התלהבתי כל כך…

    קלע גולן היתה חוייה משעשעת מאד בחיים שלי ודווקא שם הבנתי שבני הדור שלי לא יכולים לשאת הלאה את האידיאל הקיבוצי הישן. זו היתה התפקחות שיש בצדה הבנה ששום דבר טוב לא יכול לצמוח בתוך חברה סגורה מדי.

    אגב, האם הפוסט הזה היה נקרא אחרת בעינך אם היית יודע שאני בת משק למהדרין ולא מישהי שמתבוננת מבחוץ?

  • נועם  On מאי 30, 2009 at 10:47 pm

    אכן שירים רוסיים. בקיבוץ שלי לא היו רוסים כלל, וכולם שרו שירים רוסיים. מה זה אומר?

    וגם לא היו בקיבוץ שלי יקים יוצאי גרמניה, וכולם היו חילוניים למהדרין. מה זה אומר?

    והשאלה אינה את מי פגשת ואיך הוא היה. יש כאן עניין כללי יותר. אם יש דבר כזה ישראליות – חלק גדול שלה זו מורשת החלוציות והקיבוצים בתקופת טרום המדינה ובשני העשורים הראשונים למדינה.

    והשאלה האחרונה שלך כמעט שהוציאה את החשק לענות לך, ובכל זאת הבלגתי.

  • אסתי  On מאי 30, 2009 at 11:01 pm

    הבעיה בקיבוץ לא היתה ברעיון, שהיה מופלא, אלא בגזע האנושי שהיה צריך להגשים אותו.

    ואגב נועם, אני דווקא לא רואה בדברים של נטלי התקפה על הקיבוץ אלא לגמרי עצב גדול על החלום ועל שברו.
    מסתבר שכנראה היו צריכים אנשים גדולים מהחיים בשביל להקים את הקיבוץ, וגם הם לא ממש עמדו בדרישות (ליל העשרים כדוגמא), אבל אנחנו בני התמותה הפשוטים לא יכולים להגיע לרמות כאלו כדי לתחזק את האידיאולוגיה בטהרתה, ומי כמוך יודע במה מדובר.

  • אהרן תמוז  On מאי 30, 2009 at 11:35 pm

    חזן ,יערי וחיקה גרוסמן היו גדולים מהחיים

  • מגיבה  On מאי 31, 2009 at 12:21 am

    לדעתי את מתארת תיאור הולם למשובת נעורים של המגשימים והמגשימות הגרעינים והחלומות שהיו יפים בסיפורים, אבל במציאות היו תמיד הרבה פחות מדהימים. לא שמעתי עד היום אף אחד או אחת שהתלהבו מהשירות שלהם בנחל בגרעין ובקיבוצים
    אכן שנאה בין הבנות הייתה במיוחד כשכמה בנות רבו על בן אטרקטיבי אחד ורק אחת זכתה בו. נראה לי שהקיטורים שלך הכתובים יפה ובעדינות יחסית למה שבאמת רצית לכתוב, דומים מאוד למאות אלפי צעירים שעברו את אותה הכשרה כמוך. לגבי חברה סגורה, גם בעיר צעירים חיים וחיו לפי חברים מוכרים בחברה סגורה, הקושי בקיבוץ היה מורכב אחרת, בגלל השיתופיות שהחברה הישראלית כבר אז לא סבלה, מספיק לנו לראות את התחרות הקשה ולראות את הקיבוצים מתפוררים ומתעשרים. אין ולא היה דבר כזה חברה סגורה, הדרישה מאנשים להיות לא תחרותיים לא הייתה הגיונית .
    כל התופעות שציינת מאפיינות חברה צעירה ישראלית
    שהייתה אז תמימה יחסית והיום דורסת, רודפת, אלימה ושחצנית .

  • שועי  On מאי 31, 2009 at 12:46 am

    כמדומני, הייתי מיועד לגרעין נח"ל בקיבוץ אפיק שבגולן
    אלא שהגרעין התפרק בשל צירוף מוצלח בין קיני נוער עובד בקריית אונו, גבעתיים ופרדס כץ
    הראשונים והאחרונים לא ממש יכולים היו לחיות
    יחד, והמתווכים לא הצליחו לתווך
    היו ימים- שיער עד הכתפיים/צו גיוס ביד
    וכך, כל כמה שנדדתי בגולן ברגל
    מעולם לא הייתי קיבוצניק לבסוף

  • נועם  On מאי 31, 2009 at 9:06 am

    אסתי – אני דווקא חושב שהעיקר הוא האנשים ולא האידיאולוגיה. לא היה כאן רעיון שלם שאותו ניסו להגשים בקיבוצים. הרעיון נבנה תוך כדי עשייה, והעיקר היה העשייה עצמה (שעליה הלבישו אידיאולוגיות ולא להפך). כל העניין של "תחזוק האידיאולוגיה בטהרתה" אינו מובן לי כלל. הקיבוץ אף פעם לא פעל בדרך הזו. גם איני נוטה לומר שמייסדי הקיבוצים היו גדולים מהחיים. הם היו האנשים הנכונים בזמן הנכון. לא אלים ולא ענקים. ודבריה של נטלי דווקא מראים שבעיניה החלום היה מופרך ואכזר מלכתחילה, ואין לה סיבה להצטער על שברו.

  • נטלי מסיקה  On מאי 31, 2009 at 9:18 am

    לנועם – זה שבקיבוץ שרו שירים ברוסית, האמינו בקומוניזם וביטלו כל זיקה ליהדות המסורתית אומר שהחלוצים הראשונים שהגו את הרעיון הקיבוצי לא היו אנשים שבאו מארצות האסלאם, ונדמה לי שבדברים האלה אני לא מחדשת לך כלום. מאחר ומדובר היה בקבוצה עם מרכיב אידיאולוגי הומוגני ולא מי יודע מה סובלני, מי שרצה להשתייך אליה ולשרוד את המציאות החברתית, נאלץ להפטר מהמטענים שאתם הוא בא. נכון שכולם התאימו את עצמם לאידיאל הפלקטי ששמו "הישראלי החדש", אבל היו כאלה שהתאמצו יותר דווקא משום שהם באו מרקע אחר. אגב, היום בני הדור השני דווקא רוצים לחזור לחומרים המשפחתיים שהוסתרו בידי ההורים. זה קורה בקיבוצים כמו גם בחברה הישראלית בכללותה.
    לגבי "הישראליות החדשה" שאתה כל כך מהלל, בחרתי מין מקצוע כזה שמאפשר לי להתבונן בישראליות האולטימטיבית הזאת בכל אתר חפירה/מרכז מבקרים/סניף של החברה להגנת הטבע או רשות העתיקות. אנשים ראויים, שנוסעים בג'יפים מאובקים ויש להם בלורית מתנפנפת והם אומרים "מיידלע" כל מילה שניה או שלישית. הבעיה היא שהם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות וטרם פגשתי אחד שניחן בהומור עצמי (שהיא אגב תכונה מאד יהודית ומאד מקסימה בעיני).

    לאסתי – כן, יכול להיות שהאידיאולוגיה היתה גבוהה מדי ביחס לאנשים. לקארל מרקס היו כוונות טובות ורעיונות גדולים. מעניין שהצליחו ליישם אותם רק בארצות טוטאליטאריות ופה. לא יודעת מה זה אומר.

    למגיבה – מסכימה אתך שהביטוי חברה סגורה הוא לא מוצלח במיוחד וההגדרה שלך יותר קולעת. תודה.

    שועי – הנה לנו עוד דבר משותף, גם אני הייתי בתנועת הנוער העובד. לנסות לחבר בין אוכלוסיות מרקעים כל כך שונים, זה משהו שרק הצבא יודע לעשות בצורה אורגנית ולאורך זמן. קיבוץ אפיק נמצא במקום קסום באמת.

  • נטלי מסיקה  On מאי 31, 2009 at 9:32 am

    מעולם לא אמרתי שהחלום היה מופרך ואכזר מלכתחילה אלה רק יישומים מסויימים שלו – כמו הלינה של הילדים הקטנים הרחק מהוריהם.

    עובדה שהתנועה הקיבוצית עצמה הכירה במופרכות של הרעיון הזה שהקיבוצים עברו ללינה משפחתית (קודם בתק"ם ואח"כ גם השמוצניקים)

  • נועם  On מאי 31, 2009 at 9:59 am

    נטלי – ברור לי על מה את נאבקת כאן. יש כמובן הרבה צדק בטענות על הומוגניות מסוימת שהיתה בקיבוצים, ורבים (לא רק מארצות האסלאם) נאלצו להתאים את עצמם לכלל.
    לגבי הישראלי החדש, לא היללתי אותו כלל, ציינתי עובדה. הישראליות החדשה מכילה הרבה ממה שנוצר בקיבוצים.
    ועד כמה שאני מכיר את הדברים, אלה שכל מילה שנייה שלהם היא "מיידלע" כבר מזמן נוסעים בקלנועית ולא בג'יפ (אם הם בכלל עוד כאן בסביבה). ואם רק זה נראה לך כמאפיין של הישראליות החדשה, אנו מדברים באותן מילים ומתכוונים לדברים אחרים לחלוטין.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יוני 1, 2009 at 7:55 am

    כמו שאמרתי בטוקבק הראשון:

    אחלה…

  • נטלי מסיקה  On יוני 1, 2009 at 10:10 am

    (אני יודעת שזה נשמע קצת מופרך, במיוחד הסיפור על קלע-גולן אבל זה אמיתי לגמרי..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: