נצרת של מעלה- נצרת של מטה

זה התחיל מהודעה באתר של שועי רז: "דרך הנביאים: סוף שבוע-עיוני-רוחני-מוסיקאלי בנצרת". מאחר  ובמילא התכוונתי לנסוע באותו סופשבוע לבקר את הורי שגרים בנצרת עלית, חשבתי לקפוץ לשם בשבת כדי לראות על מה העניין.
המפגש נערך בכנסיה סנט גבריאל שהוסבה למלון/אכסנייה– מבנה אבן בסגנון רומנסקי, שחזיתו מרובת הקשתות נושקת למגדל פעמון גבוה שראשו המחודד מסתיים בצלב. מוזר. כנסיית סנט גבריאל המפוארת קישטה את נוף ילדותי והיתה לי לנקודת ציון להתבונן בה מהמרפסת-גג שבבית הורי. והנה פעם ראשונה אני נוסעת לשם  כדי להיכנס פנימה. קשה לפענח את קסמו של הנוף של נצרת שאין בו לא יומרה ולא הוד. הרים סלעיים אפורים, כבישים מתפתלים בין כפרים, נקודת התמצאות ראשונה – מרבד התלאים  של עמק יזרעאל. נקודת התמצאות נוספת: כיפת הר תבור שבפסגתו פטמת מנזר. יערות חורש של הקרן הקיימת מכתרים את בתיה של העיר התחתית ואת בתיה של העיר העלית וגם את תהום החשדנות העמוקה שפעורה ביניהן. העיר הראשונה נבנתה בגיבוב כאוטי שנמשך מאות שנים, והשנייה  נבנתה במהירות רשלנית,  מין סקיצה של תוכנית עירונית שלמרות מספר תושביה הגדול יחסית, מעולם לא הבשילה לכדי עיר אמיתית. כשהיינו קטנים היינו מבקרים לפעמים בשוק של נצרת. הורי היו אז מזהירים את אחי ואותי לבל נעז ללכת לבד או לשחרר את האחיזה הלוחצת של כף ידם, כי אוי ואבוי, אפשר ללכת פה לאיבוד. הביקור בשוק היה חגיגה חושית גדולה. בעיקר זכורים לי החמורים הסבלניים שצעדו  עם מטענם לאורך התעלה המשוקעת שחצתה את המדרכה הצרה שנשטפה בנחיל מתמיד של מוסיקה מסתלסלת, ריחות תבלין ופרצופים מעניינים.      
 
משום מה בחרתי לנסוע שלא דרך הכביש העוקף הראשי של העיר החדשה, אלא דרך העיר העתיקה. אוי הלבאנט, הלבאנט. מסה קריטית של תנועה עצבנית בלתי נגמרת, שאינה נכנעת לשום חוק ובכל זאת בניגוד לכל הגיון, תאונות קורות שם רק לעתים נדירות. הגעתי לחדר ההרצאה של סנט גבריאל בזמן שהשיח' חמד חלמי הקריא מהקוראן את סורת מרים שעוסקת בהולדתו של ישוע הוא עיסא בלשונם.  הדברים נאמרו פעם בערבית מפי השיח' ובפעם בעברית מפי אדם נעים סבר שישב לצדו. המילים שיצאו מהם נאמרו בהטעמה יתרה ובאורח רוח, ויכולתי לחוש כיצד האינטונציה, המקצב והדגשים מעידים שסיפור הזה נועד להנעים את האוזן הרבה לפני שנכתב.
בתום ההקראה, ניתן לקהל שהות להגיב. אדם מזוקן וחבוש כיפה אמר שמבחינה תיאולוגית קשה לו לקבל את סיפור ההתגלות של מרים אם ישוע כפי שהוא מתואר בקוראן, משום שנאמר עליה שהיא היתה אחות של אהרון ומשה. הייתכן שמחברי הקוראן לא ידעו על הפער הכרונולוגי הבלתי מתקבל על הדעת הזה? השיח ענה לו שבודאי הם ידעו ואף הקדישו לנושא פרשנויות רבות. הפרשנות המקובלת היא שאדם שנקרא בשם קדום, נושא בתוכו ניצוצות של אלו שנשאו את השם לפניו, כפי שהיה במקרה של הצדקת מרים.
אחריו עלה השיח' ח'אלד אבו ראס  שנתן דרשה מתוך הסוּרה ה-18 (המערה) שמקדשת לאל-ח'צ'ר- ספק נביא, ספק שליח אלוהי, מין גלגול מוסלמי של אליהו הנביא. הסוּרה מתארת את מסעם המפותל של משה רבנו ונערו (אולי יהושע בן נון), שראשיתו בדג שנשכח וביקש לשוב לים וסופו במטמון שהוסתר בקיר מט לפול. בין לבין אותו שליח עלום – אל-ח'צ'ר, מצווה על משה להיות עד לכמה עוולות גדולות שנעשות בפקודתו. במהלך המסע נאמר למשה כי עליו לקבל את הדין מבלי לערער על מעשי העוול ולו במילה אחת. ההיגיון שמאחוריהם מתברר רק בדיעבד. אחד המשתתפים שאל מדוע הקוראן מהלל כל כך את הציות המוחלט בפני האל ושליחיו ולא מתווכח אתם אפילו קצת?  הרי אצלנו ביהדות כל הדמויות החשובות דווקא מרבות להתעמת עם אלוהים על כל דבר ועניין. השיח' שקל את דבריו בינו לבינו וענה: בשביל זה הכנסנו אתכם היהודים – שיהיה מי שיעשה עבורנו את העבודה.        

בהפסקה באולם המבואה של המלון, שוחחנו זה עם זה כדי ללבן עוד כמה סוגיות תיאולוגיות שלא באו לידי פתרון. פגשתי שם הרבה אנשים טובים ומרתקים כמו: פרופ' עודד מימון, ד"ר אלדד פרדו וד"ר אבי אלקיים.  כשהציגו בפני את השיח' עבד אלסלאם מנאסרה הוא סיפר לי כיצד התחילו המפגשים של דרך הנביאים: יום אחד לפני כעשר שנים, הוא קיבל טלפון מבוהל משיח' ידוע שמתגורר באחד הכפרים בשטחי יהודה: יש איזה מנחל שדופק לו בדלת, מה לעשות? השיח' ציווה עליו לפתוח את ביתו לפניו, לקבל אותו יפה ולברר את רצונו. למרבה ההפתעה המתנחל הזה לא ביקש לעשות שום נזק – רק ללבן כמה סוגיות תיאולוגיות שהטרידו את מנוחתו. זה היה הרב מנחם פרומן.

בדרך החוצה מכנסיית סנט גבריאל התבוננתי בנוף ילדותי מהצד השני של ההר: מרחוק יכולתי לזהות את שכונות המגורים הצפופות, את "הקסבה" שבה גדלתי, את פרטי הנוף המוכר במין תמונת ראי מוזרה. מנקודת ההיפוך ההיא שלחתי  ברכת תודה לאיש שעשה את דרכו אל ההר שמנגד, מתוך נחישות ואמונה באחדות ההוויה. לפעמים לא צריך יותר מאיש אחד כדי לחולל תמורה גדולה. 

   

 

הארכיאולוגיה כקלישאה

לפני כמה חודשים הייתי במסיבת גג  אצל חברה. פתאום נשמע שירו של אלפא בלונדי מצדה. ואז לאיש שרקד  לצדי, היה חשוב להסביר לי כמה דברים שהתעוררו בו בעקבות השיר: על הפנאטיות של הקנאים,  ההתאבדות ההמונית ועוד כהנה וכהנה פרטים חשובים. כשניסיתי לומר לו שהדברים לא כל כך חד-משמעיים  ופשוטים  כמו שנדמה, הוא התעקש להבהיר לי שהוא קרא על זה הרבה. אחרי שהמשיך עוד ועוד בהסבריו לא יכולתי להתאפק וגיליתי לו שאני ארכיאולוגית. היה נדמה לי שאם הייתי אומרת לו באותו רגע שאני חייזר שזה נחת מהמאדים, לא הייתי גורמת לו ליותר תדהמה בפנים.
והנה אתמול זה שוב קרה לי: הפעם במפגש של אנשים שמחים בחוף אקוודוקט בקיסריה. שלא בטובתי נקלעתי להרצאה מלומדת של תייר אמריקאי חובב היסטוריה שטען שהאקוודוקט בקיסריה נבנה בדיוק כמו האקוודוקט שבנה הורדוס במצדה. לא עזר לי כלום, גם כאן זכיתי להרצאה מלומדת משובצת בעובדות שלא שמעתי כמותן, עד שחברה שעמדה לידנו החליטה לשים לזה סוף ואמרה לו: עזוב, זה המקצוע שלה.
 
בזמן האחרון אני תוהה מה יש במקצוע הזה, או בדימוי שלו בעיני הציבור שלא ממש מתיישב טוב עם הפרצוף שלי ואנסה להסביר:  לרוב האנשים יש מושג כלשהו איך נראה איש הייטק או עו"ד או מוסכניק. הידיעה הזו נעה בין הדימוי הייצוגי של בעל המקצוע הנ"ל  לבין היכרות ברמה כזו או אחרת עם אנשים ממשיים – חברים, בני משפחה, שכנים וכו'. והנה מסתבר באופן לא מפתיע במיוחד,  שרוב רובו של הציבור לא נזקק לארכיאולוגים באופן יומיומי או מכיר כאלה באופן אישי, ומכאן נותר בעיניו רק הדימוי הפלקטי. בארץ ובעולם  הדימוי של הארכיאולוג ניזון משני סטריאוטיפים נפוצים – זה של אינדיאנה ג'ונס וזה של לארה קרופורט.
 
אינדי או פרופ' ג'ונס, הוא תופעת טבע יוצאת דופן: למרות שהחל את הקריירה שלו בתחילת שנות ה- 80 כשדלק אחרי שודדי התיבה האבודה (Raiders of the Lost Ark , 1981), הוא עדיין לא מעלה בדעתו לצאת לפנסיה אלא ממשיך להתרוצץ ולקפץ במלאו אונו וכישוריו (The Kingdom of the Crystal Skull, 2008).  חוקי הזמן לא חלים עליו על אינדי. במקום לתלות את הכובע והשוט על הוו (פריט קצת פרוורטי יש לומר), הוא יוצא להיאבק בכל מיני "רעים" שחושקים בנערתו ובאוצרות נדירים שרק הוא מיטיב לפרש ולהבין. אבל למרבה האירוניה, הוא בסך הכול מפסידן סדרתי: את הנערה הוא אמנם מצליח להציל, אבל את האוצר איכשהו הוא מאבד בסוף כל סרט מחדש.
לארה קרופורט הידועה גם בשם "תוקפת הקברים" (Tomb Raider), היא גיבורה פופולארית מתחום  משחקי המחשב שגם זכתה לשני סרטי קולנוע בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי האישה והאגדה. כבתו של לורד אנגלי היא חונכה מצד אחד על ברכי החינוך הקלאסי כמקובל, אולם את הידע שלה היא ניתבה לאפיקים מעשיים יותר  כשודדת קברים. לארה מתגוררת בטירה מפוארת בסגנון ימי-ביניימי שירשה מבני משפחתה, מלבד חיבתה לעתיקות ולאקדחים, היא גרופית של תרגילי אווירודינמיקה מורכבים.  יש הרואים בה ייצוג פמיניסטי לדמות הלוחמת מהזן החביב על הגברים.
 
קורניליוס הולטורף  (Cornelius Holtorf), ארכיאולוג מאוניברסיטת שטוקהולם בשוודיה חוקר את הקשר בין הארכיאולוגיה לתרבות הפופולארית.  בספרו האחרון  "הארכיאולוגיה היא מותג! המשמעות של הארכיאולוגיה בתרבות הפופולארית העכשווית" (2007),  נטען כי הדימוי המפואר של הארכיאולוגיה כמאתגרת פרספקטיבות היסטוריות, מתגמד אל מול הסטריאוטיפים והקלישאות הפופולאריים הנפוצים. הולטורף סבור כי הדימוי של הארכיאולוג בעיני הציבור מתבסס על כמה קביעות : הארכיאולוג הוא אדם הרפתקן, סוג של בלש בעל "גילויים עמוקים" על העבר שלא ניתן לערער עליהם בזכות מומחיותו הרבה שאינה יודעת סוף.  ברוב העולם הארכיאולוגים נהנים מהתדמית הטובה הזו משום שהם מספקים לציבור את הסחורה הנחוצה לו.  
אצלנו מרבים לצטט את ברל כצנלסון שקבע: "עם שאין לו עבר – אין לו הווה, וגם עתיד לא יהיה לו" וכמו רבים בדורו קשר באופן ישיר את התחדשות היישוב העברי עם מסורות העבר. אבל אני סבורה כי המחקר על העבר הוא רלוונטי רק במידה והוא מעורר  עניין באלה שחיים היום. ובמילים אחרות: למי שאין הווה שום עבר מפואר לא יעזור לו (וראה מקרה דודו טופז).

התרבות הפופולארית היא צורת דיאלוג של החברה עם עצמה המאפשרת זיהוי הרגלים, התנהגויות והעדפות מעבר להבדלי מעמדות וקבוצות.  הארכיאולוגיה העממית שונה מהארכיאולוגיה  האקדמית משום שהיא פסאודו-מדעית במהותה. תוכניות טלוויזיה שזוכות להפצה רחבה ברחבי העולם בשנים האחרונות, מיטיבות להציג את הארכיאולוג החובב כבלש סדרתי שתר ללא לאות אחר צפונות העבר באתרים נדחים ברחבי העולם. דוגמאות לכך הן – "צוות הזמן"  (Time Team ) סדרה שמופקת ע"י ערוץ 4 הבריטי או "הארכיאולוג הערום" (The Naked Archaeologist)- שבו מככב שמחה יעקובוביץ, יהודי קנדי אחוז דיבוק שבניגוד למובטח הוא לבוש לגמרי. הסדרות הללו זוכות לחשיפה עצומה, הרבה מעבר לכנסים ולהרצאות באקדמיה הארכיאולוגית כולה.

בהמשך לגישה הפוסט-מודרניות, גם הארכיאולוגים הגיעו למסקנה המעציבה שאין להם מונופול על האמת ונגזר עליהם לנהל מערכת יחסים דינאמית עם חלקי מציאויות שמשתקפים מתוך מראות שבורות. הגיע הזמן להודות בעובדה הפשוטה שלארכיאולוגים ובוודאי להיסטוריונים אין מונופול על העבר. הידע על העבר אינו מועבר ע"י ממצא חומרי או טקסט "שמדברים" בפני עצמם, אלא על ידי בחירה בפרשנות אסטרטגית מודעת של אלה שמתייחסים אליהם. מכאן שחוויית הזיכרון חשובה מהעבר עצמו. תופעה נוספת שקשורה לפופולאריזציה של העבר הארכיאולוגי או ההיסטורי בעיני הציבור, נוגעת  להופעתם של פארקים ומוזיאונים מסוג חדש. אדם שנכנס היום למוזיאון או למרכז מבקרים, אינו מבקש ידע אלא "חוויה".  דוגמה טובה למרכז מבקרים כזה הוא הפארק הוויקינגי  JORVIK ביורק שבצפון אנגליה, שמאז שנפתח בשנות ה- 80 משך אליו מיליוני מבקרים.  אתרים כמו מצדה, קיסריה, בית שאן ועיר דויד בירושלים מתהדרים באמצעי המחשה והדמייה שמסייעים למבקריהם לחוות את העבר בצורה מרגשת ודרמטית יותר. לפעמים הפארקים הללו נבנים מחוץ לאתר ארכיאולוגי מוגדר כמו עיר המלכים באילת, המוזיאון הפעיל בעין יעל, או הכפר של נצרת. המקומות הללו שנבנו מחדש ברוח "הימים ההם" אמנם מספקים למבקרים תמונה אוטופית של העבר  אך למעשה טומנים בחובם את הפנטזיה האנושית הבסיסית ביותר מאז ומעולם והיא – לשלוט בזמן. 

הארכיאולוגיה הפופולארית היא תוצר של אמצעי האמנות, התקשורת, התיירות והכלכלה הגלובאלית. לתרבות הפופולארית יש תפקיד חשוב בחברות מודרניות ופוסט-מודרניות משום שהיא מגדירה את האינטראקציה בין אמצעי ההפצה – קולנוע, טלוויזיה, עיתונות, משחקי מחשב ואינטרנט, ובין הציבור שצורך אותם.  מכאן שהדימוי הקלישאתי של הארכיאולוגיה  בציבור ובמדיה בפרט, רק הולך ומתחזק עם השנים. אבל האמת היא שהמציאות כמו תמיד, היא הרבה יותר אפורה ופרוזאית: רוב הארכיאולוגים שאני מכירה נדרשים לכישורי הישרדות ובלשות  רק כדי למצוא פרנסה.
  

                                                                    ***

 

לשירו של אלפא בלונדי – מצדה

ולצפייה ביום סטנדרטי בחייה  המקצועיים של שודדת הקברים מיס קרופורט יש ללחוץ כאן

 

 

מה הדבר הכי מעניין שגילית?

השאלה הראשונה שאנשים בדרך כלל שואלים אותי אחרי שאני אומרת שאני ארכיאולוגית היא: מה הדבר הכי מעניין שגילית עד היום?
 
ואני נבוכה לא יודעת מה לענות, שהרי כל הכיף במקצוע הזה הוא לחפש ולא למצוא.
 
פעם כשהייתי סטודנטית, השתתפתי בחפירות בתל נאמי, אתר על חוף הים מתקופת הברונזה הנמצא דרומית לחיפה. במשלחת היו גם סטודנטים נמרצים מארה"ב שבאו חמושים בכל אמצעי העזר האפשריים כמו רכשו את בגדיהם בחנות הבגדים של אינדיאנה ג'ונס. סטודנטית אחת מעצבנת במיוחד, לא הפסיקה להתלונן על כך שנגזר עליה לחפור שבועיים ימים בלוקוס (יחידת חפירה) משעממת מדי לטעמה, מאחר ולא נמצאו שם ממצאים מרעישים שעתידים לשנות את פניה של הארכיאולוגיה במאה העשרים.
מנהל השטח שלה שהיה בחור יצירתי במיוחד,  החליט ללמד אותה לקח: הוא הגיע בבוקר מוקדם והטמין בשטח שבו חפרה עותק זול של הלוח המינואי העגול שרכש באחד ממסעותיו ביוון. הסטודנטית ניגשה לעבודת יומה רוטנת כהרגלה, והנה אחרי זמן קצר החלה לזעוק בשמחה כי מצאה משהו נפלא. מנהל השטח ניגש אליה בפנים רציניות והורה לה לשים את הפטישון בצד ולהתחיל לעבוד עם המברשות העדינות. בתום עבודה מאומצת וקפדנית בשמש הקופחת, הוא הורה לה לתעד במדויק את מיקומו של הממצא המרעיש, לצלם, לשרטט ולרשום במחברת את כל הפרטים הנוגעים אליו. המסכנה עבדה על זה חצי יום, בעוד שאנחנו משתדלים מאד לא להסתכל עליה ולצחוק. זה היה אמנם קצת אכזרי אבל את הלקח שלה היא למדה.
 
עוד תופעה מעניינת  שקורת בתנאי שטח, היא הצורך האנושי להגדיר גבולות ברורים בין קבוצות משני צדי המתרס. האתר הארכיאולוגי בבית שאן למשל, חולק בין המשלחת של רשות העתיקות למשלחת של האוניברסיטה העברית. החלוקה השרירותית הזו נקבעה כשרוב האתר היה עדיין מוסתר מתחת לפני השטח. עם הזמן, התגלו עוד ועוד מבנים עתיקים שלמרבה הצער רק הקשו על כולם: רחובות, קירות ועמודים נפולים שנמצאו בשטח האחד הסתיימו בשטח השני וזאת ללא כל התחשבות בחלוקה הצודקת שנקבעה ממקודם. וכך קירות או מבנים באזורי גבול קיבלו פרשנויות שונות לגמרי, מה שלא עזר למערכת היחסים הטעונה ביניהם ממילא.
 
אם שמים אנשים בשתי קבוצות או יותר, מיד מתחילה ביניהם תחרות ושנאה. הנה עוד משהו שלמדתי בזכות החפירות הארכיאולוגיות. בדוק.  בחפירות גמלא היתה מדיניות כזו שלפיה כל דלי עפר שהוצא מהחפירה, עבר סינון וניפוי כדי למצוא בו ממצאים קטנים. העבודה הזו, לא היתה מי יודע מה מענגת: אחרי זמן קצר המנפים הפכו שחורים ומאובקים לגמרי, שלא לדבר על האפר הדק שנכנס לעיניים, לאף, לאוזניים ולכל פתחי הגוף האחרים. מאחר וחפרנו בשני  בתי מגורים סמוכים, לכל אזור היה צוות מנפים משלו. והנה הסתבר שאחד הבתים היה עשיר במיוחד במטבעות שכן המנפים שקיבלו את דליי השפכים מהבית הזה, לא הפסיקו לשמוח  ולצהול עם כל גילוי חדש, בעוד שבבית ממול התגוררו כנראה דלפונים: חוץ מאבנים וחצץ לא מצאו שם כלום. אחרי יומיים של עבודה מאומצת, המסננים של בית הדלפונים כבר היו עצבניים לגמרי וגילו עוינות ממש לקבוצת המסננים של בית העשירים. וכך כדי לתקן את המעוות, החליטו החופרים בבית הדלפונים לעשות מעשה: הם לקחו מטבע של 10 אגורות, מעכו אותו בפטיש עד שאיבד את צורתו, טבלו אותו בבוץ והטמינו אותו בדלי. ואמנם צווחות השמחה לא אחרו לבא: מטבע זהב, מטבע זהב!
המסננים קיפצו עם הממצא הנדיר ועשו לצוות השני תנועות מגונות שביטאו היטב את דעתם עליהם: הנה נצחנו אתכם. שמריה גוטמן החופר האגדי של גמלא, ניגש בצליעה לראות על מה המהומה, ובפניו הסתייגות ותמיהה: מטבע זהב בבית של יהודים בימי בית שני? לא הגיוני. מה שנכון, נכון.
 
ובכן: אם אחזור לשאלה שהועלתה בראש הרשימה: מה הדבר הכי חשוב שגיליתי בחפירה?
א.     שעדיף משהו לא מעניין ואוטנטי על פני משהו מעניין ומזויף
ב.     שחלוקות שעושים על פני השטח לא תופסות כשמתחילים לחפור לעומק
ג.     שלא כל הנוצץ הוא זהב

 

 

 

האודיסיאה שלי

לכבוד שבוע הספר הבא עלינו לטובה, ברצוני לחלוק אתכם קוראי הנאמנים, כמה תחנות חשובות בדרך שעברתי מאז שעלה בדעתי לכתוב ספר ועד שזכיתי לראות את המוצר המוגמר על המדפים. אני יודעת שכמה מהתחנות שיתוארו כאן ישמעו מופרכות לחלוטין, אבל ככה  באודיסאות: קשה להאמין אבל הכול אמיתי.
 
1. השראה (א')
על הטריגר לכתיבת הספר "אדמה שחורה" ספרתי זה מכבר: חפירות יודפת (1992- 1994), חפירות פומפיי (1996 – 1998), הילדה הבדואית הקטנה, המחשבות על הקולות המושתקים שלא זכו להישמע בהיסטוריה הגדולה.  מה שלא ציינתי הוא  שרציונאל זה חשוב, אבל הוא לא שווה הרבה בלי המרכיב החווייתי הרגשי. אי אפשר לכתוב על העולם ההוא מבלי לנסות ולחוות ניצוצות ממנו ולו רק באופן חלקי.
וכך יצאתי למסע חיפוש רוחני-יהודי. בשנים האחרונות ת"א משופעת במסגרות שנותנות תשובות לכל מיני מחפשים: שיעורי ימימה, מרכז שורשים, בית יהודי, בית חדש, מרכזי קבלה, בית חב"ד, וגם לימודים עיוניים בעלמא, בית דניאל  ובמרכז בינה. באותן שנים נהגתי להגיע למקומות האלה כדי להיות במסגרת קבוצתית-דתית, אבל הכי עניין אותי להתבונן באנשים ובאינטראקציה שנוצרה ביניהם.
ערב אחד כשיצאתי מהרצאה מופרכת לחלוטין במרכז לקבלה מבית מדרשו של ברג, פגשתי מישהו שהכרתי פעם וכבר כמה שנים שהוא בחזקת תינוק שנשבה. בעיניים נוצצות מהתלהבות הוא פרש לי את משנתו שעיקרה: עוד מעט מלחמה גדולה תפרוץ בין בני האור לבני החושך. הגיע הזמן לבחור אם אני אתם או לא. הקשבתי לו בתשומת לב רבה ומיד עלתה בי הידיעה הברורה: ככה בדיוק נשמעו הלוחמים הקנאים והצודקים שהביאו עלינו את כל הצרה בימי בית שני.  וכך בזכות המרכז לקבלה יצרתי את הגיבור שלי אלחנן. 
 
2. השראה (ב')
מי שהגיע  בחייו לפומפיי יודע שאין מה לדמיין הרבה: הכול נמצא שם. הרחובות המרוצפים בבזלת שחורה שתחומים משני צדם בבתים דו קומתיים, דלתות העץ  בכניסה, הרצפות המכוסות בפסיפסים ושיש, הציורים על הקירות, הבריכות בלב הגנים שבתוך חצרות הבתים. את כל זה זכיתי להכיר מקרוב אבל זה לא מספיק. רציתי להבין לעומק את המושג "ימי פומפי האחרונים",  שעיקרו עולם דקדנטי שעסוק בהוללות וסביאה, תענוגות ושחיתויות והוא עיוור לערכי צדק וכבוד האדם, עד שאי אפשר יותר: הויזוב מתפרץ ומוחק את כולם. והנה גם כאן הגורל זימן לי התנסות מתאימה.
בסוף שנת 1999 פנו אלי מעיריית רמלה כדי לשמש כאוצרת ומעצבת של מוזיאון שהיה בשלבי הקמה ונועד להציג את הארכיאולוגיה והיסטוריה של העיר. בתום העבודה הוצע לי להישאר שם כמנהלת. העבודה בעיר  מורכבת כמו רמלה היתה מאתגרת במיוחד משום שהעבר בה הוא גורם מאד אקטואלי בכל פעולה או החלטה. אחרי כמעט חמש שנים התחלף מי שעמד בראש "הקרן"  שהיתה אחראית על הפעילות הכספית של המוזיאון, כמו גם של גופים תרבותיים אחרים. המנהל החדש* שהיה פעיל ותיק במרכז הליכוד, זכה בתפקיד אחרי שקצר שבחים רבים משני מעסיקיו הקודמים: השר קצב והשר הירשזון. ולמרות שאז ידענו עליהם פחות ממה שאנחנו יודעים היום, כבר אז שמנו לב שיש משהו מוזר בהתנהלות של האיש. כמה חודשים אחרי שהגיע פרץ בינינו העימות הראשון. אחרי העימות השני הוא כבר אמר: את תיזהרי ממני, את. עימות שלישי לא היה, רק מכתב פיטורין. בזכות משרד עו"ד גדול שעבד עם אחי, זכיתי לסיוע משפטי ולכספי פיצויים. וכך סוף-סוף נפתחה בפני ההזדמנות להקדיש את כל זמני לכתיבת הסיפור שהעסיק אותי במחשבות כבר 6 שנים וכבונוס זכיתי לחוות מקרוב את נפלאות הפוליטיקה המקומית, שגם אם אינה אסטטית במיוחד כמו בפומפיי הקדומה, היא בהחלט ריחנית.

 

(* אגב – לאותו חסיד אומות עולם שהביא לפיטורי היו 4 תארי ד"ר למרות שהיה בשנות ה- 30 לחייו וגאון למיטב הבחנתי הוא לא היה. שנה מאוחר יותר הוא נעצר ע"י המשטרה כשהתגלה כי עמד בראש ארגון משגשג להנפקת תעודות אקדמיות מזויפות).

 
3. הכתיבה
משוחררת מדאגות פרנסה וזמן, הקדשתי את רוב זמני בחצי השנה הבאה לכתיבה. הייתי בטריפ אדיר. ריחפתי בעולמות אחרים. לא עניין אותי כלום, התרחקתי מאנשים, מטלפונים, משיחות בטלות, מהסחות דעת, מכל מה שכאן ועכשיו. הייתי לגמרי שם ואז – במחשבות, בדיבור, אפילו בחלומות. בזמנים שבהם נאלצתי לצאת מהבית, הצטיידתי במחברת רשימות, כדי לתעד את התמונות והקולות שצצו יש מאין בקקופוניה גמורה.  ואז ערב אחד כשהשלמתי את הפרק האחרון הכול נפסק, השתרר שקט מוזר.
ועכשיו מה?
לא היתה לי כל דרך להעריך את מה שכתבתי. זה לא דמה לכתיבת מאמר מקצועי בארכיאולוגיה – הנתונים העובדתיים הם הדברים הכי פחות חשובים. אז מה עושים? החלטתי להתקשר לד"ר שחם.  אבא של חבר ילדות שלי מנצרת, רופא משפחה בקופת חולים, איש אשכולות רנסנסי  לכל דבר ועניין. כשהבן שלו ואני היינו בני 16 קיבלנו ממנו הטפות מלומדות על ההבדל בין חרמנות של היום לבין הרומנטיקה של פעם (תקראו את יסורי ורטר הצעיר ילדים), או על הזבל המוסיקלי הרדוד שאנחנו שומעים לבין מוסיקה ראויה ( Wish you were here של הפינק פלויד, למשל). הדוקטור ידע לצטט בעל-פה קטעים מספרים שלמים והיו לו בדיחות על כל נושא ועניין. בזכות השנים שבהן עשה עם משפחתו באיטליה, התקופה הרומית היתה חביבה עליו במיוחד. אחרי שסיפרתי לו במה מדובר הוא הסכים לחוות את דעתו בכנות גמורה. כמה ימים אחרי ששלחתי לו את כתב היד הוא התקשר אלי ואמר: יפה מאד. כתבת יצירה ראויה להדפסה.  
      
4. הוצאה לאור
למעלה משנה חיפשתי מקום שבו אוכל להפוך את הכתב יד הזה לספר. הדפסתי עותקים בחוברות ספירלה, שלחתי לכל מיני הוצאות. כולם ענו במכתב מנומס, אמרו שהם עמוסים מאד ואיחלו לי הצלחה בהמשך הדרך. הגעתי גם לאיזה עורך בכיר שעבד פעם בהוצאה גדולה. אחרי שקרא אמר לי שהסיפור טוב אבל צריך לעבור עריכה. בינתיים הציע לשלוח את כתב היד להוצאה שעבד אתה בצירוף מכתב המלצה, אבל גם זה לא עזר.  וכך התחלתי להשלים עם המחשבה  ש"הדבר הזה" שכתבתי (כתב-יד? גולם-ספר?), יישאר גנוז אצלי לעד. יש לכך הרבה סיבות: יותר מדי כותבים, יותר מדי סיפורים שלא מעניינים, יותר מדי כתבי יד שמגיעים לידיהם של לקטורים עייפים בכל יום ויום. יותר מדי ספרים יוצאים כאן בכל שנה ושנה. הדברים ידועים. וכשכבר כמעט ויתרתי דויד אמר לי – בואי נוציא את הספר שלך אצלנו בדופן. 
הוצאת דופן הוקמה על ידי דויד ברק ואוהד אזרחי שנה קודם לכן, בכוונה לפרסם ספרים ברוח הנושאים שעניינו אותם – ניו-אייג' ורוחניות-יהודית.  הם פרסמו שני ספרים מתורגמים של דויד דיידה – שהוא מין מורה טנטרי-רוחני שמטיף לגבריות חדשה וספרון של ד"ר מיכה אנקורי על פענוח חלומות ברוח יונג. למרות שהכרנו כבר כמה שנים, למדנו יחד והיינו מיודדים, ידעתי שלהצעה הזו יש השלכות לא פשוטות על כולנו- מבחינתי וגם מבחינתם. אבל החלטנו ללכת על זה. מה שיהיה יהיה.
 
5. עריכה
בספטמבר 2007 גייסנו עורכת ומגיה מקרב חוג חבריו של דויד במכללת עלמא. אני הבאתי את הבת-דודה שלי כמעצבת העטיפה. אחת לשבוע גיליה העורכת היתה שולחת לי קובץ צבוע בסימני "עקוב אחר שינויים" ואני הייתי נגשת למלאכת הברור בלב כבד. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, למה היא מתעללת בי כך, שלא נדבר על השאלות  שהיתה מוסיפה בצד וההצעות לבחון מחדש את המשפט או המעשה הנ"ל. לאט-לאט למדתי להפריד, להתבונן בכתוב באופן פחות רגשי, לתת מקום לביקורת ולעין אחרת. וזאת מבלי לערער על זכותי לקבוע מתי להתעקש ומתי להסכים. כי הטקסט אחרי הכול הוא שלי.
אחרי חצי שנה של עבודה מאומצת מצאתי את עצמי יושבת על הספה  בסלון עם החתולה בעודי מתבוננת בעניין רב בחבורה המשונה שהסתופפה ליד המחשב שלי – המו"ל, המעצבת, העורכת והמגיה והם כולם דנים במרץ ובלהט גדול איך לעצב את העטיפה. הרגע הזה זכור לי כרגע מכונן באודיסאה הפרטית שעברתי, רגע של התרווחות גדולה. הקלה בידיעה שאפשר לתת לאנשים טובים אחרים לנווט קצת את הספינה.   
 
6. ההדפסה
כשהסתיימה עבודת ההגהות, הלייאוט ועיצוב הפונטים נדרשנו לבחור את בית דפוס, סוג הנייר והעטיפה (כרומו או מט). כשהכול היה מוכן וסגור, דויד אמר שצריך לחכות: אורנוס נכנס לנסיגה. אחרי כמה שבועות הסתדרו העניינים בשמים וניתן האות לבית דפוס עליה ביפו. אבל כדי לראות את הנולד, היה צריך לנסוע  לכריכייה באזור התעשייה בפתח תקווה. כל הדרך לשם הייתי חיוורת ונרגשת והחזקתי את המושב חזק-חזק ודויד אמר לי תנשמי, תנשמי.  כשהביאו לנו את העגלה עם ה- 1,000 עותקים הסתכלתי ולא האמנתי שכל הדבר הזה יצא ממני.
הספרים נשלחו מהכריכייה  לבית הדפוס בחזרה ושם נצטווינו להמתין עד שהמפיץ שהיה עסוק בספירת מלאי אחרי שבוע הספר, יאמר לנו כמה ספרים הוא צריך. הוא שלח כמה עותקים לסוכנים של סטימצקי וצומת ספרים ואחרי שבוע הגיעה התשובה: הם רוצים  450 ספרים. היינו קצת המומים, זה היה הרבה מעבר למה שמקובל בשביל ספר ראשון של סופר לא מוכר בהוצאה קטנה.
כדי ל
חסוך בעלויות, החלטנו דויד ואני להעביר את הספרים למפיץ באוטו שלי. ביום חמישי אחה"צ המוקדמים, יצאתי מהמשרד שעבדתי בו בקיבוץ גלויות כדי להיפגש אתו בבית הדפוס. קשה להסביר במושגים רציונאליים מה עבר עלי בדרך – במקום להגיע ליפו התברברתי במשך שעות בכל מיני רחובות נדחים בדרום ת"א בחיפוש אחר רחוב עליה (שהיה השם של הבית דפוס בעצם). כשהגעתי סוף-סוף ליעד הנכון ברחוב אילת בכלל, דויד היה ספוג זיעה והמום ממני לגמרי. היינו צריכים לחכות עד ליום ראשון, אבל במחשבה שניה הוא אמר שיש בזה מין צדק פואטי. יום ראשון הוא ערב י"ז בתמוז ואולי זה התאריך שהספרים רצו להגיע.
 
7. המסיבה
השקת הספר נערכה על הגג של איליה מגנס ביפו ביום שישי אחרי הצהרים ב- 11 ביולי, בדיוק לפני שנה. איליה הוא חבר של אוהד והסכים להתחשב בנו ולגבות סכום סמלי בלבד. הוא הסכים גם לתרום את המערכת שלו ואת כישוריו כמלווה מתופף לאירוע. אחר כך הוא אמר שצריך להוסיף סכום נוסף בשביל השכנים שלו השומרים, אותם אלה שמונעים מעצמם או מאחרים לפנצ'ר את הרכבים של האורחים. הסכמנו, לא היתה לנו ברירה.
שלחנו הזמנות לכל מאות האנשים ברשימת התפוצה של אוהד וגם לכל החברים שלנו, לבני המשפחה ולקוראי עכבר העיר. בבוקר שישי יצאנו מוקדם בבוקר לעשות סבב קניות  בשוק הכרמל (כלים חד פעמיים, פירות ונשנושים), שוק לוינסקי  (דגי מטיאס, זיתים שחורים משובחים) וחינוואי (עראק ירדני ויין לבן). ערב קודם גלגלתי עלי גפן באורז וצנובר. חברות שלי הכינו עוגות ולזניה גבינות. גם לתוכנית האמנותית היה קו ים-תיכוני אופייני: שלומי התנדב לשיר שירים ביונית ועופר התפייט בניגונים מסורתיים.
 
כשהערב ירד ערכנו קבלת שבת ואוהד הציע שבמקום לפנות לירושלים כמקובל, נפנה בהזדמנות החגיגית הזו אל עבר המערב, לשאת ברכה לשכינה שריחפה בשמלת משי אדומה מעל פני הים. היה אז מין קסם כזה באוויר, תחושה שהכול נוכח והכול אפשרי. כי לפעמים החיים מזמנים אותנו  – ליצור מתוהו ממש ולעשות את שאינו ישנו ולחצוב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפס.

 

 

                                                               ***

לצפייה בתמונות ממסיבת השקה של הספר

לצפייה בקטע סרט שערכה כרמל וייסמן על האירוע
 
  

כיסוי ראש

"אני דוחה את העמדה של חלק מהאנשים במערב ולפיה אישה שבוחרת לכסות את השיער שלה היא באופן מסוים פחות שוות-זכויות, אך אני מאמין שאם מונעים מאישה חינוך, מונעים ממנה שוויון זכויות. ואין זה צירוף מקרים שמדינות בהן נשים זוכות לחינוך הן בדרך כלל משגשגות יותר."  

הנשיא אובמה נואם באוניברסיטת אל אזהאר, קהיר (4/6/09 ).
 

מרים התייצבה אצלי  בשבוע הראשון לפתיחתו של המוזיאון העירוני ברמלה. היא היתה בת שירות לאומי אני הייתי ה-מנהלת. הרכזת שלה מעמותת שלומית הסבירה לי שהיא ילדה מיוחדת במינה, אינטליגנטית מאד, חברותית, למרות שהיא באה מרקע לא פשוט: משפחה מוסלמית ענייה מפרברי לוד.
 
תווי פניה העדינים הזכירו לי את ציורי המחוללות בקברי הפרעונים, בג'ינס הצמוד ובטריקו דגם "פוקס", היא לא היתה שונה מנערות אחרות בגילה. בזכות לימודיה בתיכון רמלה-לוד היתה לה עברית עשירה  וקולחת עם מבטא "צפונבוני" אפילו. בנוסף, היה בה רצון עז ללמוד כל דבר, להבין את הדברים לעומק וגם חריצות נלהבת, לעתים נלהבת מדי. לא פעם נאלצתי להרגיע אותה קצת כשכמעט יצאה מגדרה כדי להסביר למברים המועטים שנקלעו למוזיאון במקרה בדרכם לשוק, מה חשוב ומיוחד המקום הזה.
 
המוזיאון ברמלה הוקם בפקודתו של יואל לביא, ראש העיר כדי לתת במה "למורשת רמלה". בכלים המעטים שהיו לי בשנה שקדמה לפתיחת המוזיאון ניסיתי לבנות תוכנית שתתן ייצוג מרבי  לתקופות, לקבוצות, לדתות ולעדות בהיסטוריה המפוארת של העיר.  רמלה היא העיר היחידה שבנו המוסלמים בא"י ולה ארכיאולוגיה עשירה והיסטוריה מרתקת בזכות מיקומה האסטרטגי על הדרך שבין נמל יפו לירושלים. בנוסף לתצוגה הארכיאולוגית וההיסטורית היה במוזיאון רמלה גם חדר הנצחה, ששימש כיד לבנים ובו הוצגו אלבומי זיכרון של הנופלים, מצגת מולטי מדיה עם שירים עצובים ונר תמיד. לתפקיד יו"ר יד לבנים נבחר סימו אברהמי שהוא איש יוצא דופן בנועם הליכותיו. בנו יוסי אברהמי ז"ל היה אחד משני החיילים שנרצחו עם פרוץ האנתיפדה השניה בלינץ' ברמאללה.  
 
לפעמים בסוף יום העבודה מרים היתה נכנסת אלי למשרד ומדברת אתי על כל מיני דברים: על הרצון שלה לתרום למדינה כמו כל נערה ישראלית "רגילה", על בחינת הבגרות בתנ"ך שנותרה לה, על הרצון שלה ללמוד יום אחד באוניברסיטה, על התוכניות שהיו לה בנוגע לדמי הפיקדון שתקבל. וגם על משפחתה סיפרה לי: על אבא שלה שעבד בתור קצב בשוק, אבל עכשיו הוא מובטל. על ששת אחיה הקטנים, על אמא שלה שעוד מעט צריכה ללדת תינוק חדש בעזרת השם.  פעם בעקבות ידיעה בעיתון על רצח על רקע "כבוד המשפחה" בעיר מגוריה, שאלתי אותה מה דעתה על המקרה. היא אמרה שזה קרה בשכונה שלה והיא אפילו שמעה את היריות. היא רק לא מבינה למה בני הדודים של הבחורה ישר הרגו אותה. הם היו צריכים לדבר אתה קודם, להזהיר. אולי היא היתה מסכימה להיות יותר בסדר?
  
יום אחד היא נכנסה אלי למשרד וביקשה לדעת האם זה יפריע אם היא תבוא מחר עם מטפחת על הראש. הופתעתי אבל מיד אמרתי לה: אישית אין לי בעיה עם זה. העיקר שתגיעי לעבודה בלבוש שמכבד את המקום. והיא בשמחה גלויה אמרה לי : כן. זה יהיה כמו אצל היהודיות הדתיות. למחרת מרים נכנסה למוזיאון כשהיא לבושה בשמלה ארוכה וכהה וכיסוי ראש בשתי שכבות שהסתיר את אוזניה ואת כל השער והודק בקפדנות מתחת לסנטר. דומה שגם המבט שלה השתנה בן יום – התכנס פנימה, התכווץ. היה קשה למצוא מתחת לכיסויים הללו את הגץ העליז שתסס שם מקודם.
 
בצהריים כשהגיעה המורה ציפי היא אמרה בשמחה: איזה יופי של תחפושת לבשת היום לכבוד  הקבוצה ! מהתחלה אמרתי לכם שהמדריכים צריכים להעביר את החומר לתלמידים שלנו בצורה יותר מעניינת ואינטראקטיבית.  אחר כך הגיעו שני בני משפחה כדי להוסיף תמונה לאלבום ההנצחה של יקיריהם ואמרו לי: יש פה איזו ערביה, אולי המנקה שלכם, שרצתה לעזור לנו אבל אנחנו מעדיפים לדבר אתך. כשהגיע שמוליק, מזכיר העירייה, הוא ביקש לדעת מה קרה לה ומי אישר לה להגיע ככה לעבודה. גם לסימו אברהמי לא היה פשוט להתייחס אליה באותה לבביות נעימה כדרכו. לבושה זה עורר בו תחושות קשות שזר לא יוכל לשפוט. בעיה.   
 
וכך בלב הולך ונחמץ ראיתי כיצד הכוונות הטובות שלי מובילות את כולנו הישר לגיהינום. אז לא היו לי הכלים להתמודד עם הנושא המורכב הזה. איכשהו קיוויתי שהעניין ייפתר מעצמו, מה שכמובן לא קרה ורק החמיר עם הזמן. היום אני יודעת שלמרות שנדמה לנו שאנחנו חיים בחברה פלורליסטית  עדיין לא הבשלנו לשלב שבו אפשר להסתכל על מנהג לבישת החג'אב, באופן שווה נפש כמו שמסתכלים על כל פרט לבוש לגיטימי אחר. זה לא רק עניין של סכסוך פוליטי, והראייה מה שקורה בצרפת. כיסוי ראשן של נשים מוסלמיות מעורר כל כך הרבה טינה, חשדנות, צביעות, אלימות ופחד עד שדומה כי הצד הגלוי בו עולה על הצד שמסתיר.
 
 
                                                                      ***
 
סופו של הסיפור של מרים הוא כזה: היא פרשה מהשירות הלאומי במוזיאון אחרי שנה ועשרה חודשים. היא לא היתה מוכנה להיעתר להפצרותיה של הרכזת שלה להישאר עוד קצת או לעבור למקום אחר, ולו על מנת לקבל את המענק הכספי שהגיע לה. סמוך למועד עזיבתה, התקשרתי כמה פעמים לבית הוריה, אך היא סירבה לדבר אתי. אני לא יודעת מה עלה בגורלה מאז.  
 
  
 
                                                                        ***
 
קטע מהסרט הנפלא פרספוליס  שנותן פרספקטבה נוספת לסיפור כיסויין של נשים בחברות מוסלמיות.
 
    
 

תלביבים

בעקבות דבריו של מפקד מחוז ש"י היוצא, ניצב שלומי קעטבי, על ההבדל התהומי בין מתנחלים ("מלח הארץ") לבין סתם תלביבים ("מחנים את הג'יפ על המדרגות בשינקין, שותים אספרסו רגל על רגל ומרשים לעצמם למתוח ביקורת ולספר חוויות"), החלטתי להעשיר את ידיעתו של מפקד קעטבי עליהם,  בכמה עובדות בסיסיות וקצת פחות שחוקות.
  
(ותודה לכותבים שהפיצו  את הרשימה הנ"ל בקרב חברי לפני כמה חודשים):  
 
 
 
החברים שלנו מתל אביב…
 
* אף פעם אין איפה לחנות ליד הבית שלהם.
 
* כשאתה רוצה לבוא אליהם, הם תמיד יגידו לך – "יש מלא חנייה. תגיע".
 
* כשתגיע – תגלה שאין חנייה.
 
* אחרי שעה של חיפושים – תחנה בחניון פרטי בצד השני של העיר תמורת 100 ₪ לשעה ותאלץ ללכת עד אליהם עשרים קילומטר.
 
* כשתגיע אליהם עייף – הם תמיד יגידו לך שלהם לוקח 2 דקות למצוא חנייה. ("איך לא מצאת חניה? אני תמיד מוצא תוך שתי דקות…").
 
* כבר עשרים שנה יש שיפוצים ברחוב שלהם. או באחד הבניינים הסמוכים ואז תמיד יש מכולה שתופסת ארבע חניות
 
* כשתחנה בכחול-לבן ליד הבית שלהם – תהיה לחוץ כל הערב שיחכה לך דו"ח כשתחזור לאוטו.
 
* כשתחזור לאוטו – תמיד יחכה לך דו"ח מתחת למגב.
 
* אין להם מעלית בבניין והם תמיד יגורו בקומה הרביעית.
 
* הם אף פעם לא מזיזים את האוטו שלהם מהחנייה.
 
* הם תמיד יבקשו ממך לאסוף אותם מהבית ("אני לא רוצה להזיז את האוטו").
 
* הם יבקשו ממך לאסוף להם בדרך גם את הבגדים מהניקוי היבש ("אכפת לך? אני לא כל כך רוצה להזיז את האוטו" "וגם אם לא אכפת לך לקנות חלב ובקבוק שתיה, כי בדיוק נגמר. אבל משהו אורגני"
 
* תמיד יש פקקים בדרך אליהם.
 
* אם לא תתחתן בנמל תל אביב – אין סיכוי שהם יגיעו לחתונה שלך ("מה, אתה לא רוצה להתחתן ב"טראסק"? אז תתחתן ב"נובה" "אני לא מבינה את האנשים האלה שמתחתנים מחוץ לת"א"
 
* הם מתגאים שהכל קרוב אליהם במרחק הליכה אבל לעולם לא יוכיחו את זה. ("עזוב אותך מלטייל בשנקין. יש בית קפה סוף הדרך מתחת לבית שלי"). הכל מתחת לבית שלהם
 
* מאז שבריכת גורדון סגורה הם מתאמנים כל בוקר בהולמס פלייס עזריאלי.
 
* הם נוסעים כל בוקר על אופניים בפארק הירקון.
 
* הם רצים כל בוקר על חוף הים.
 
* הם בטוחים ש"זמן תל אביב" הוא מינימום ה"וושינגטון פוסט". וטיים אאוט תל אביב בכלל הגה את הרעיון
 
* הם תמיד שואלים אחד את השני – "אתה בא לעצרת הערב"?
 
* הדירות שלהם כל כך קטנות שאתה יכול לצחצח שיניים, לאכול בורקס ולעשן במרפסת שלהם באותו זמן.
 
* הם תמיד קונים סוכריות גומי בפיצוציות.
 
* הם קונים במחירים מופקעים בפיצוציות.
 
* הם יושבים כל היום בבתי קפה.
 
* אף פעם אין להם אוכל בבית.
 
* הבית שלהם כל כך קטן שאין להם מקום למקרר. ("עזוב אותך מחלב. בוא נרד, נשב איפושהו. נשתה קפה כמו בני אדם")
 
* אם היה להם מקרר – הוא היה מפוצץ במגנטים.
 
* המים לא יורדים אצלם בכיור במקלחת.
 
* הם קונים אופניים כי הם חושבים שזה מגניב ("תראה איזה אופניים מגניבות קניתי")
 
* הם מפרקים את הגלגלים של האופניים כדי שלא יגנבו להם אותם ומעלים אותם 4 קומות במדרגות אליהם הביתה.
 
* תמיד יש להם אופניים נקיות וחדשות באמצע הבית ("ממחר אני אתחיל לנסוע לכל מקום על אופניים", "עזוב אותך, הכל פה כל כך קרוב").
 
* רק לעיתים רחוקות הם מחליטים לנסוע צפונה ("שמעתי שפתחו בצהלה בית קפה חדש. מתאים לך שניסע לבדוק? באוטו שלך?")
 
* הם לא מתרגשים מסלברטיס ("נסלי ברדה ואניה בוקשטיין מהקומה למטה שוב ביקשו כוס חלב")
 
* הם בטוחים ש"הזמן הורוד" הוא מינימום ה"ניו יורק טיימס". ("ראית איזו ביקורת מדהימה כתבו אתמול על יס דוקו?")
 
* הגיל הממוצע בבניין שלהם הוא 60.
 
* הגיל הממוצע של הבניין שלהם הוא 100.
 
* מעולם לא שמעו אצלם על אינטרקום.
 
* הם קונים עגלות מהממות לתינוקות המהממים שלהם ומשאירים אותן באוטו המהמם שלהם. ("אין מצב שאני מעלה את העגלה במדרגות לקומה רביעית").
 
* בימי שישי בבוקר הם תמיד יושבים לארוחת בוקר עד אחרי הצהריים.
 
* הם מתחתנים רק בינם לבין עצמם כדי שלא יצטרכו לצאת מתל אביב לבקר את המשפחה של בן הזוג.
 
* ההורים שלהם באים לעשות להם בייבי-סיטר רק אם הם גם גרים בתל אביב. הם מגיעים אליהם במונית. ("העדפנו לא להזיז את האוטו").
 
* הם לא סובלים את רון חולדאי אבל מצביעים בעדו.
 
* בחיים הם לא יבואו לבקר אתכם ("הרצליה??! "איך אמרת שמגיעים לשם??!!")
 
* הם תמיד, אבל תמיד, יגידו שלקח להם 20 דקות להגיע בבוקר למשרד בכפר סבא. (19 דקות לצאת מהפקקים בתל אביב ועוד דקה מגלילות לכפר סבא…).
 
* הם תמיד גרים ברחוב שכל דרכי הגישה אליו הם באין כניסה, שביל אופניים, נתיב אוטובוסים ושהפנייה מותרת רק בסופי בין השעות 17:00 – 05:00
 
* הם תמיד מצהירים שכל החברים שלהם גרים בתל אביב. אז אתה, מי אתה בעצם ?!
 
* הם תמיד יטענו שרואים את השקיעה מהבית שלהם גם אם החלון שלהם פונה למזרח והם גרים בדרך נמיר פינת ארלוזורוב ואין להם חלון בכלל.
 
* הם כולם אניני טעם, הבראסרי הוא ביתם השני, את הקופי בר הם פוקדים בסופי שבוע ואת הרברט סמואל או את הדלאל כשהם רוצים לנשנש. הם גם אף פעם לא צריכים להזמין מקום. כי המאר�
�ת עושה איתם יוגה.
 
* כולם ממחזרים ושומרים על איכות הסביבה
 
* הם אף פעם לא נכנעים לטרנדים קולינרים, אבל כל הקיץ האחרון הם פקדו את יוגו או את היוגורט של תמרה
 
ואחרי שהם יקראו את המסמך הזה הם יצאו למלחמת חורמה נגד מי שכתב אותו ויקדחו לו שעות בשכל למה הוא טועה…
 
                                                                           ***

תודה לחברים באגף התוכן שעזרו להיזכר מה כל כך מעצבן בחברים התל אביבים (ובחרו לגור בחו"ל):
ליטל נעים – כפר יונה
חגית פלאם – צופית
רואי לאור – כפר סבא
חסי – כפר סבא
שני – נתניה