כיסוי ראש

"אני דוחה את העמדה של חלק מהאנשים במערב ולפיה אישה שבוחרת לכסות את השיער שלה היא באופן מסוים פחות שוות-זכויות, אך אני מאמין שאם מונעים מאישה חינוך, מונעים ממנה שוויון זכויות. ואין זה צירוף מקרים שמדינות בהן נשים זוכות לחינוך הן בדרך כלל משגשגות יותר."  

הנשיא אובמה נואם באוניברסיטת אל אזהאר, קהיר (4/6/09 ).
 

מרים התייצבה אצלי  בשבוע הראשון לפתיחתו של המוזיאון העירוני ברמלה. היא היתה בת שירות לאומי אני הייתי ה-מנהלת. הרכזת שלה מעמותת שלומית הסבירה לי שהיא ילדה מיוחדת במינה, אינטליגנטית מאד, חברותית, למרות שהיא באה מרקע לא פשוט: משפחה מוסלמית ענייה מפרברי לוד.
 
תווי פניה העדינים הזכירו לי את ציורי המחוללות בקברי הפרעונים, בג'ינס הצמוד ובטריקו דגם "פוקס", היא לא היתה שונה מנערות אחרות בגילה. בזכות לימודיה בתיכון רמלה-לוד היתה לה עברית עשירה  וקולחת עם מבטא "צפונבוני" אפילו. בנוסף, היה בה רצון עז ללמוד כל דבר, להבין את הדברים לעומק וגם חריצות נלהבת, לעתים נלהבת מדי. לא פעם נאלצתי להרגיע אותה קצת כשכמעט יצאה מגדרה כדי להסביר למברים המועטים שנקלעו למוזיאון במקרה בדרכם לשוק, מה חשוב ומיוחד המקום הזה.
 
המוזיאון ברמלה הוקם בפקודתו של יואל לביא, ראש העיר כדי לתת במה "למורשת רמלה". בכלים המעטים שהיו לי בשנה שקדמה לפתיחת המוזיאון ניסיתי לבנות תוכנית שתתן ייצוג מרבי  לתקופות, לקבוצות, לדתות ולעדות בהיסטוריה המפוארת של העיר.  רמלה היא העיר היחידה שבנו המוסלמים בא"י ולה ארכיאולוגיה עשירה והיסטוריה מרתקת בזכות מיקומה האסטרטגי על הדרך שבין נמל יפו לירושלים. בנוסף לתצוגה הארכיאולוגית וההיסטורית היה במוזיאון רמלה גם חדר הנצחה, ששימש כיד לבנים ובו הוצגו אלבומי זיכרון של הנופלים, מצגת מולטי מדיה עם שירים עצובים ונר תמיד. לתפקיד יו"ר יד לבנים נבחר סימו אברהמי שהוא איש יוצא דופן בנועם הליכותיו. בנו יוסי אברהמי ז"ל היה אחד משני החיילים שנרצחו עם פרוץ האנתיפדה השניה בלינץ' ברמאללה.  
 
לפעמים בסוף יום העבודה מרים היתה נכנסת אלי למשרד ומדברת אתי על כל מיני דברים: על הרצון שלה לתרום למדינה כמו כל נערה ישראלית "רגילה", על בחינת הבגרות בתנ"ך שנותרה לה, על הרצון שלה ללמוד יום אחד באוניברסיטה, על התוכניות שהיו לה בנוגע לדמי הפיקדון שתקבל. וגם על משפחתה סיפרה לי: על אבא שלה שעבד בתור קצב בשוק, אבל עכשיו הוא מובטל. על ששת אחיה הקטנים, על אמא שלה שעוד מעט צריכה ללדת תינוק חדש בעזרת השם.  פעם בעקבות ידיעה בעיתון על רצח על רקע "כבוד המשפחה" בעיר מגוריה, שאלתי אותה מה דעתה על המקרה. היא אמרה שזה קרה בשכונה שלה והיא אפילו שמעה את היריות. היא רק לא מבינה למה בני הדודים של הבחורה ישר הרגו אותה. הם היו צריכים לדבר אתה קודם, להזהיר. אולי היא היתה מסכימה להיות יותר בסדר?
  
יום אחד היא נכנסה אלי למשרד וביקשה לדעת האם זה יפריע אם היא תבוא מחר עם מטפחת על הראש. הופתעתי אבל מיד אמרתי לה: אישית אין לי בעיה עם זה. העיקר שתגיעי לעבודה בלבוש שמכבד את המקום. והיא בשמחה גלויה אמרה לי : כן. זה יהיה כמו אצל היהודיות הדתיות. למחרת מרים נכנסה למוזיאון כשהיא לבושה בשמלה ארוכה וכהה וכיסוי ראש בשתי שכבות שהסתיר את אוזניה ואת כל השער והודק בקפדנות מתחת לסנטר. דומה שגם המבט שלה השתנה בן יום – התכנס פנימה, התכווץ. היה קשה למצוא מתחת לכיסויים הללו את הגץ העליז שתסס שם מקודם.
 
בצהריים כשהגיעה המורה ציפי היא אמרה בשמחה: איזה יופי של תחפושת לבשת היום לכבוד  הקבוצה ! מהתחלה אמרתי לכם שהמדריכים צריכים להעביר את החומר לתלמידים שלנו בצורה יותר מעניינת ואינטראקטיבית.  אחר כך הגיעו שני בני משפחה כדי להוסיף תמונה לאלבום ההנצחה של יקיריהם ואמרו לי: יש פה איזו ערביה, אולי המנקה שלכם, שרצתה לעזור לנו אבל אנחנו מעדיפים לדבר אתך. כשהגיע שמוליק, מזכיר העירייה, הוא ביקש לדעת מה קרה לה ומי אישר לה להגיע ככה לעבודה. גם לסימו אברהמי לא היה פשוט להתייחס אליה באותה לבביות נעימה כדרכו. לבושה זה עורר בו תחושות קשות שזר לא יוכל לשפוט. בעיה.   
 
וכך בלב הולך ונחמץ ראיתי כיצד הכוונות הטובות שלי מובילות את כולנו הישר לגיהינום. אז לא היו לי הכלים להתמודד עם הנושא המורכב הזה. איכשהו קיוויתי שהעניין ייפתר מעצמו, מה שכמובן לא קרה ורק החמיר עם הזמן. היום אני יודעת שלמרות שנדמה לנו שאנחנו חיים בחברה פלורליסטית  עדיין לא הבשלנו לשלב שבו אפשר להסתכל על מנהג לבישת החג'אב, באופן שווה נפש כמו שמסתכלים על כל פרט לבוש לגיטימי אחר. זה לא רק עניין של סכסוך פוליטי, והראייה מה שקורה בצרפת. כיסוי ראשן של נשים מוסלמיות מעורר כל כך הרבה טינה, חשדנות, צביעות, אלימות ופחד עד שדומה כי הצד הגלוי בו עולה על הצד שמסתיר.
 
 
                                                                      ***
 
סופו של הסיפור של מרים הוא כזה: היא פרשה מהשירות הלאומי במוזיאון אחרי שנה ועשרה חודשים. היא לא היתה מוכנה להיעתר להפצרותיה של הרכזת שלה להישאר עוד קצת או לעבור למקום אחר, ולו על מנת לקבל את המענק הכספי שהגיע לה. סמוך למועד עזיבתה, התקשרתי כמה פעמים לבית הוריה, אך היא סירבה לדבר אתי. אני לא יודעת מה עלה בגורלה מאז.  
 
  
 
                                                                        ***
 
קטע מהסרט הנפלא פרספוליס  שנותן פרספקטבה נוספת לסיפור כיסויין של נשים בחברות מוסלמיות.
 
    
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהרון תמוז  On יוני 7, 2009 at 8:49 am

    לא מצניעות ולא מדת אלא משום שהיתה אשה יפה וזה רק כשעברה במקומות שהיו שם ערבים.

    אם לא היתה מכסה את פניה היו נועצים בה מבטים או מציקים לה .

    בקשר למרים

    החיג'אב הוא גם ביטוי ל"חזרה בתשובה" או רצון להתחבר למסורת של 1500 שנה.המודרנה היא האנטי תיזה למסורת . מהצד שני אני למבין אותה
    קודם כל דף גמרא עם רשי ותוספות,קודם כל הספרות המדרשית,קודם כל המטבח העיראקי והבית הכנסת העיראקי. אם הסביבה מכבדת אותי יש מקום גם לגבעתרון. הואיל שאת התאולוגיה הפוליטית שיצרה את הגבעתרון מציגים כ"נעשה ונשמע" כחובה המוטלת על האזרח אז אני אומר לא רוצה גבעתרון אצלי בבית.

    כך שמה שכתבתי מספיק להסביר למה צדקה מרים.
    המוזיאון הוקם בפקודת יואל לביא שהתריס נגד האוכלוסיה הערבית. המוזיאון ביטא גם רעיונות שעלולים להעיק על מי שבחר בחירה מכובדת ולגיטימית להיות פלסטיני אזרח ישראל

  • שועי  On יוני 7, 2009 at 9:06 am

    מה שמעניין הוא שמקורו של מנהג כיסוי הראש לא היה דתי דווקא אלא דובר בנומוס מסופוטמי- פגאני

    למשל בחוקי חמורבי (1800 לפנה"ס) כתוב כי
    אישה נשואה שאינה מכסה את שערותיה מות תומת כך שיישפך עליה טיט רותח
    איך הדברים האלה הפכו יסוד מכונן בהלכה היהודית והמוסלמית היא שאלה אחרת לגמריי

    איני סובר כי החג'אבּ בפני עצמו הוא בעיה
    אלא ההתכסוּת מן העולם המתלווה אליו
    וראיית הגברים את הנשים כקניינם לכל דבר ועניין
    ישנן נשים דתיות (גם ערביות) ההופכות לכעין צל של הבעל גם בלי כיסוי הראש
    ולהיפך- ישנן נשים שכיסוי הראש מבטא אצלן סממן הלכי דתי ולא יותר (כעין כפה) וזהוּ
    ורוחן ונפשן נותרות חופשיות

    אגב, כך גם עולה מפרספוליס של סטראפי (טרם קראתי את חלקו השני)

    מה שכן, רצוי היה שהמערכת השרעית האסלאמית תתיר לאשה לבחור את דרכה בחופשיות, כלומר: האם לגבי דידה היא מעוניינת בחג'אב אם לאו
    (אותו הדבר אני חושב לגבי כסוי ראש בהלכה היהודית)

    אל תסתכל/י בחג'אב אלא באישה (כאדם חופשי וחושב) הנמצאת בו

  • שועי  On יוני 7, 2009 at 9:18 am

    תודה על הסיפור העדין והמרגש אודות מרים
    שהתקשר לי לכמה סיפורים שאני מכיר היטב
    מן הצד היהודי-דתי של המתרס

  • נטלי מסיקה  On יוני 7, 2009 at 9:30 am

    לאהרון- אכן יש בשנים האחרונות נטיה הולכת וגוברת בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל "לחזור בתשובה". אני לא יודעת אם זה מיטב או לא עם הנשים ואם זה נעשה מבחירה חופשית אמיתית.

    לשועי – מסכימה עם דבריך מאד. יחד עם זאת לא הייתי מוכנה להסתובב בתלבושת הזאת אפילו לא יום אחד כי מיד היו מקטלגים אותי באופן הכי נמוך שאפשר ולא במקרה. זה באמת המגזר שנמצא בתחתית הסולם החברתי ברוב המקומות בעולם.
    טוב שאובמה העלה את הסוגיה הזו בין כל הנושאים הפוליטיים הבוערים. זה מעיד משהו על רגישותו של האיש.

  • צבי  On יוני 7, 2009 at 11:55 am

    הסיפור על מרים אכן מרגש.
    וקשה שלא להתחבר לתובנות העולות מהרשימה.
    נדמה לי שבאזורנו, כאן בירושלים ובעוטף ירושלים, נמצא יותר מכוסות ראש, מקרב המוסלמיות ומקרב היהודיות, מאשר אזור השפלה. ואולי כאן פחות מתרשמים משם [אך, אינני בטוח בקביעתי זו].
    ונדמה לי שעלתה בי פעם מחשבה ממשפחת המחשבות שעליהן כתב שועי – כיסוי הראש [מטפחת, פיאה נכרית, בקרב היהודיות; חג'אב בקרב מוסלמיות] איננו העיקר. העיקר מה מקרין האדם העוטה כיסוי לראשו.

  • נטלי מסיקה  On יוני 7, 2009 at 12:49 pm

    לגבי מה שמקרין האדם מתחת לבגדיו ובכל זאת-
    הלבוש לא רק עושה את האדם, כאמרת הפתגם הידוע אלא קובע גם היחס של החברה אליו. עורכי דין ושופטים, רופאים ואחיות, אנשי עסקים ודיפלומטים כולם יודעים מה כוחו של קוד לבוש כשהם באים בציבור.
    אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה "שבמדים" של הנשים המוסלמיות האדוקות יש משהו קורבני.
    מה שקרה בתקופת הטליבאן באפגניסטן למשל, שם כלאו את הנשים בבגדים בלתי הגיוניים בכלל, או מה שקורה באירן וערב הסעודית. הנשים לא יכולות להשתחרר מהכיסוי הזה גם אם הן רוצות, בעוד שהגברים חופשיים להתלבש כרצונם.
    מצד שני, יכול להיות כפי שאהרון כתב, שהלבוש הזה נועד להגן עליהן מפני אלימות. אני חושבת שזה היה המצב בסיפור של מרים.

  • יערה  On יוני 7, 2009 at 9:08 pm

    תודה על הסיפור ועל הקישור ליורם מלצר

  • חנה בית הלחמי  On יוני 8, 2009 at 7:19 am

    בין אם הוא יהודי או מוסלמי – הוא בהחלט ביטוי לדיכוי ולשלילת זכויות מנשים. טעה אובמה.
    אין בחירה חופשית בדיכוי ואפלייה – יש התנייה, הטמעה חינוכית של איזהשהו מישטור פנימי. נשים כסוכנות הדיכוי של עצמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: