האודיסיאה שלי

לכבוד שבוע הספר הבא עלינו לטובה, ברצוני לחלוק אתכם קוראי הנאמנים, כמה תחנות חשובות בדרך שעברתי מאז שעלה בדעתי לכתוב ספר ועד שזכיתי לראות את המוצר המוגמר על המדפים. אני יודעת שכמה מהתחנות שיתוארו כאן ישמעו מופרכות לחלוטין, אבל ככה  באודיסאות: קשה להאמין אבל הכול אמיתי.
 
1. השראה (א')
על הטריגר לכתיבת הספר "אדמה שחורה" ספרתי זה מכבר: חפירות יודפת (1992- 1994), חפירות פומפיי (1996 – 1998), הילדה הבדואית הקטנה, המחשבות על הקולות המושתקים שלא זכו להישמע בהיסטוריה הגדולה.  מה שלא ציינתי הוא  שרציונאל זה חשוב, אבל הוא לא שווה הרבה בלי המרכיב החווייתי הרגשי. אי אפשר לכתוב על העולם ההוא מבלי לנסות ולחוות ניצוצות ממנו ולו רק באופן חלקי.
וכך יצאתי למסע חיפוש רוחני-יהודי. בשנים האחרונות ת"א משופעת במסגרות שנותנות תשובות לכל מיני מחפשים: שיעורי ימימה, מרכז שורשים, בית יהודי, בית חדש, מרכזי קבלה, בית חב"ד, וגם לימודים עיוניים בעלמא, בית דניאל  ובמרכז בינה. באותן שנים נהגתי להגיע למקומות האלה כדי להיות במסגרת קבוצתית-דתית, אבל הכי עניין אותי להתבונן באנשים ובאינטראקציה שנוצרה ביניהם.
ערב אחד כשיצאתי מהרצאה מופרכת לחלוטין במרכז לקבלה מבית מדרשו של ברג, פגשתי מישהו שהכרתי פעם וכבר כמה שנים שהוא בחזקת תינוק שנשבה. בעיניים נוצצות מהתלהבות הוא פרש לי את משנתו שעיקרה: עוד מעט מלחמה גדולה תפרוץ בין בני האור לבני החושך. הגיע הזמן לבחור אם אני אתם או לא. הקשבתי לו בתשומת לב רבה ומיד עלתה בי הידיעה הברורה: ככה בדיוק נשמעו הלוחמים הקנאים והצודקים שהביאו עלינו את כל הצרה בימי בית שני.  וכך בזכות המרכז לקבלה יצרתי את הגיבור שלי אלחנן. 
 
2. השראה (ב')
מי שהגיע  בחייו לפומפיי יודע שאין מה לדמיין הרבה: הכול נמצא שם. הרחובות המרוצפים בבזלת שחורה שתחומים משני צדם בבתים דו קומתיים, דלתות העץ  בכניסה, הרצפות המכוסות בפסיפסים ושיש, הציורים על הקירות, הבריכות בלב הגנים שבתוך חצרות הבתים. את כל זה זכיתי להכיר מקרוב אבל זה לא מספיק. רציתי להבין לעומק את המושג "ימי פומפי האחרונים",  שעיקרו עולם דקדנטי שעסוק בהוללות וסביאה, תענוגות ושחיתויות והוא עיוור לערכי צדק וכבוד האדם, עד שאי אפשר יותר: הויזוב מתפרץ ומוחק את כולם. והנה גם כאן הגורל זימן לי התנסות מתאימה.
בסוף שנת 1999 פנו אלי מעיריית רמלה כדי לשמש כאוצרת ומעצבת של מוזיאון שהיה בשלבי הקמה ונועד להציג את הארכיאולוגיה והיסטוריה של העיר. בתום העבודה הוצע לי להישאר שם כמנהלת. העבודה בעיר  מורכבת כמו רמלה היתה מאתגרת במיוחד משום שהעבר בה הוא גורם מאד אקטואלי בכל פעולה או החלטה. אחרי כמעט חמש שנים התחלף מי שעמד בראש "הקרן"  שהיתה אחראית על הפעילות הכספית של המוזיאון, כמו גם של גופים תרבותיים אחרים. המנהל החדש* שהיה פעיל ותיק במרכז הליכוד, זכה בתפקיד אחרי שקצר שבחים רבים משני מעסיקיו הקודמים: השר קצב והשר הירשזון. ולמרות שאז ידענו עליהם פחות ממה שאנחנו יודעים היום, כבר אז שמנו לב שיש משהו מוזר בהתנהלות של האיש. כמה חודשים אחרי שהגיע פרץ בינינו העימות הראשון. אחרי העימות השני הוא כבר אמר: את תיזהרי ממני, את. עימות שלישי לא היה, רק מכתב פיטורין. בזכות משרד עו"ד גדול שעבד עם אחי, זכיתי לסיוע משפטי ולכספי פיצויים. וכך סוף-סוף נפתחה בפני ההזדמנות להקדיש את כל זמני לכתיבת הסיפור שהעסיק אותי במחשבות כבר 6 שנים וכבונוס זכיתי לחוות מקרוב את נפלאות הפוליטיקה המקומית, שגם אם אינה אסטטית במיוחד כמו בפומפיי הקדומה, היא בהחלט ריחנית.

 

(* אגב – לאותו חסיד אומות עולם שהביא לפיטורי היו 4 תארי ד"ר למרות שהיה בשנות ה- 30 לחייו וגאון למיטב הבחנתי הוא לא היה. שנה מאוחר יותר הוא נעצר ע"י המשטרה כשהתגלה כי עמד בראש ארגון משגשג להנפקת תעודות אקדמיות מזויפות).

 
3. הכתיבה
משוחררת מדאגות פרנסה וזמן, הקדשתי את רוב זמני בחצי השנה הבאה לכתיבה. הייתי בטריפ אדיר. ריחפתי בעולמות אחרים. לא עניין אותי כלום, התרחקתי מאנשים, מטלפונים, משיחות בטלות, מהסחות דעת, מכל מה שכאן ועכשיו. הייתי לגמרי שם ואז – במחשבות, בדיבור, אפילו בחלומות. בזמנים שבהם נאלצתי לצאת מהבית, הצטיידתי במחברת רשימות, כדי לתעד את התמונות והקולות שצצו יש מאין בקקופוניה גמורה.  ואז ערב אחד כשהשלמתי את הפרק האחרון הכול נפסק, השתרר שקט מוזר.
ועכשיו מה?
לא היתה לי כל דרך להעריך את מה שכתבתי. זה לא דמה לכתיבת מאמר מקצועי בארכיאולוגיה – הנתונים העובדתיים הם הדברים הכי פחות חשובים. אז מה עושים? החלטתי להתקשר לד"ר שחם.  אבא של חבר ילדות שלי מנצרת, רופא משפחה בקופת חולים, איש אשכולות רנסנסי  לכל דבר ועניין. כשהבן שלו ואני היינו בני 16 קיבלנו ממנו הטפות מלומדות על ההבדל בין חרמנות של היום לבין הרומנטיקה של פעם (תקראו את יסורי ורטר הצעיר ילדים), או על הזבל המוסיקלי הרדוד שאנחנו שומעים לבין מוסיקה ראויה ( Wish you were here של הפינק פלויד, למשל). הדוקטור ידע לצטט בעל-פה קטעים מספרים שלמים והיו לו בדיחות על כל נושא ועניין. בזכות השנים שבהן עשה עם משפחתו באיטליה, התקופה הרומית היתה חביבה עליו במיוחד. אחרי שסיפרתי לו במה מדובר הוא הסכים לחוות את דעתו בכנות גמורה. כמה ימים אחרי ששלחתי לו את כתב היד הוא התקשר אלי ואמר: יפה מאד. כתבת יצירה ראויה להדפסה.  
      
4. הוצאה לאור
למעלה משנה חיפשתי מקום שבו אוכל להפוך את הכתב יד הזה לספר. הדפסתי עותקים בחוברות ספירלה, שלחתי לכל מיני הוצאות. כולם ענו במכתב מנומס, אמרו שהם עמוסים מאד ואיחלו לי הצלחה בהמשך הדרך. הגעתי גם לאיזה עורך בכיר שעבד פעם בהוצאה גדולה. אחרי שקרא אמר לי שהסיפור טוב אבל צריך לעבור עריכה. בינתיים הציע לשלוח את כתב היד להוצאה שעבד אתה בצירוף מכתב המלצה, אבל גם זה לא עזר.  וכך התחלתי להשלים עם המחשבה  ש"הדבר הזה" שכתבתי (כתב-יד? גולם-ספר?), יישאר גנוז אצלי לעד. יש לכך הרבה סיבות: יותר מדי כותבים, יותר מדי סיפורים שלא מעניינים, יותר מדי כתבי יד שמגיעים לידיהם של לקטורים עייפים בכל יום ויום. יותר מדי ספרים יוצאים כאן בכל שנה ושנה. הדברים ידועים. וכשכבר כמעט ויתרתי דויד אמר לי – בואי נוציא את הספר שלך אצלנו בדופן. 
הוצאת דופן הוקמה על ידי דויד ברק ואוהד אזרחי שנה קודם לכן, בכוונה לפרסם ספרים ברוח הנושאים שעניינו אותם – ניו-אייג' ורוחניות-יהודית.  הם פרסמו שני ספרים מתורגמים של דויד דיידה – שהוא מין מורה טנטרי-רוחני שמטיף לגבריות חדשה וספרון של ד"ר מיכה אנקורי על פענוח חלומות ברוח יונג. למרות שהכרנו כבר כמה שנים, למדנו יחד והיינו מיודדים, ידעתי שלהצעה הזו יש השלכות לא פשוטות על כולנו- מבחינתי וגם מבחינתם. אבל החלטנו ללכת על זה. מה שיהיה יהיה.
 
5. עריכה
בספטמבר 2007 גייסנו עורכת ומגיה מקרב חוג חבריו של דויד במכללת עלמא. אני הבאתי את הבת-דודה שלי כמעצבת העטיפה. אחת לשבוע גיליה העורכת היתה שולחת לי קובץ צבוע בסימני "עקוב אחר שינויים" ואני הייתי נגשת למלאכת הברור בלב כבד. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, למה היא מתעללת בי כך, שלא נדבר על השאלות  שהיתה מוסיפה בצד וההצעות לבחון מחדש את המשפט או המעשה הנ"ל. לאט-לאט למדתי להפריד, להתבונן בכתוב באופן פחות רגשי, לתת מקום לביקורת ולעין אחרת. וזאת מבלי לערער על זכותי לקבוע מתי להתעקש ומתי להסכים. כי הטקסט אחרי הכול הוא שלי.
אחרי חצי שנה של עבודה מאומצת מצאתי את עצמי יושבת על הספה  בסלון עם החתולה בעודי מתבוננת בעניין רב בחבורה המשונה שהסתופפה ליד המחשב שלי – המו"ל, המעצבת, העורכת והמגיה והם כולם דנים במרץ ובלהט גדול איך לעצב את העטיפה. הרגע הזה זכור לי כרגע מכונן באודיסאה הפרטית שעברתי, רגע של התרווחות גדולה. הקלה בידיעה שאפשר לתת לאנשים טובים אחרים לנווט קצת את הספינה.   
 
6. ההדפסה
כשהסתיימה עבודת ההגהות, הלייאוט ועיצוב הפונטים נדרשנו לבחור את בית דפוס, סוג הנייר והעטיפה (כרומו או מט). כשהכול היה מוכן וסגור, דויד אמר שצריך לחכות: אורנוס נכנס לנסיגה. אחרי כמה שבועות הסתדרו העניינים בשמים וניתן האות לבית דפוס עליה ביפו. אבל כדי לראות את הנולד, היה צריך לנסוע  לכריכייה באזור התעשייה בפתח תקווה. כל הדרך לשם הייתי חיוורת ונרגשת והחזקתי את המושב חזק-חזק ודויד אמר לי תנשמי, תנשמי.  כשהביאו לנו את העגלה עם ה- 1,000 עותקים הסתכלתי ולא האמנתי שכל הדבר הזה יצא ממני.
הספרים נשלחו מהכריכייה  לבית הדפוס בחזרה ושם נצטווינו להמתין עד שהמפיץ שהיה עסוק בספירת מלאי אחרי שבוע הספר, יאמר לנו כמה ספרים הוא צריך. הוא שלח כמה עותקים לסוכנים של סטימצקי וצומת ספרים ואחרי שבוע הגיעה התשובה: הם רוצים  450 ספרים. היינו קצת המומים, זה היה הרבה מעבר למה שמקובל בשביל ספר ראשון של סופר לא מוכר בהוצאה קטנה.
כדי ל
חסוך בעלויות, החלטנו דויד ואני להעביר את הספרים למפיץ באוטו שלי. ביום חמישי אחה"צ המוקדמים, יצאתי מהמשרד שעבדתי בו בקיבוץ גלויות כדי להיפגש אתו בבית הדפוס. קשה להסביר במושגים רציונאליים מה עבר עלי בדרך – במקום להגיע ליפו התברברתי במשך שעות בכל מיני רחובות נדחים בדרום ת"א בחיפוש אחר רחוב עליה (שהיה השם של הבית דפוס בעצם). כשהגעתי סוף-סוף ליעד הנכון ברחוב אילת בכלל, דויד היה ספוג זיעה והמום ממני לגמרי. היינו צריכים לחכות עד ליום ראשון, אבל במחשבה שניה הוא אמר שיש בזה מין צדק פואטי. יום ראשון הוא ערב י"ז בתמוז ואולי זה התאריך שהספרים רצו להגיע.
 
7. המסיבה
השקת הספר נערכה על הגג של איליה מגנס ביפו ביום שישי אחרי הצהרים ב- 11 ביולי, בדיוק לפני שנה. איליה הוא חבר של אוהד והסכים להתחשב בנו ולגבות סכום סמלי בלבד. הוא הסכים גם לתרום את המערכת שלו ואת כישוריו כמלווה מתופף לאירוע. אחר כך הוא אמר שצריך להוסיף סכום נוסף בשביל השכנים שלו השומרים, אותם אלה שמונעים מעצמם או מאחרים לפנצ'ר את הרכבים של האורחים. הסכמנו, לא היתה לנו ברירה.
שלחנו הזמנות לכל מאות האנשים ברשימת התפוצה של אוהד וגם לכל החברים שלנו, לבני המשפחה ולקוראי עכבר העיר. בבוקר שישי יצאנו מוקדם בבוקר לעשות סבב קניות  בשוק הכרמל (כלים חד פעמיים, פירות ונשנושים), שוק לוינסקי  (דגי מטיאס, זיתים שחורים משובחים) וחינוואי (עראק ירדני ויין לבן). ערב קודם גלגלתי עלי גפן באורז וצנובר. חברות שלי הכינו עוגות ולזניה גבינות. גם לתוכנית האמנותית היה קו ים-תיכוני אופייני: שלומי התנדב לשיר שירים ביונית ועופר התפייט בניגונים מסורתיים.
 
כשהערב ירד ערכנו קבלת שבת ואוהד הציע שבמקום לפנות לירושלים כמקובל, נפנה בהזדמנות החגיגית הזו אל עבר המערב, לשאת ברכה לשכינה שריחפה בשמלת משי אדומה מעל פני הים. היה אז מין קסם כזה באוויר, תחושה שהכול נוכח והכול אפשרי. כי לפעמים החיים מזמנים אותנו  – ליצור מתוהו ממש ולעשות את שאינו ישנו ולחצוב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפס.

 

 

                                                               ***

לצפייה בתמונות ממסיבת השקה של הספר

לצפייה בקטע סרט שערכה כרמל וייסמן על האירוע
 
  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On יוני 11, 2009 at 2:56 pm

    ראשית השיר איתיקה לקונסטנטינוס קוואפיס
    איש אלכסנדריה (תרגם: יורם ברונובסקי):

    כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
    שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
    מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
    אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
    אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
    לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
    כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
    מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
    לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
    וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
    תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

    דומני כי יש באודיסאה של הוצאת הספר שלך
    משהו מן האמור כאן

    (-:

  • אהרון תמוז  On יוני 11, 2009 at 3:09 pm

    ושאלה אליך כאכיאולוגית

    האם יש קשר בין ספר ההתגלות בברית החדשה לבין מלחמת בני אור בבני חושך

  • נטלי מסיקה  On יוני 11, 2009 at 3:23 pm

    אכן, ככל שהדרך מתארכת ההנאה שבהגעה גדולה יותר. מאחלת לך שתזכה בקרוב להגיע גם כן.

  • נטלי מסיקה  On יוני 11, 2009 at 3:28 pm

    אז לא ידעתי הרבה על ברג, אבל כל הארגון שלהם נראה לי חשוד ביותר.

    לגבי שאלתך – נדמה לי שאפשר למצא עקבות גנוסטיים ותפיסה דואלית הן ביהדות והן בנצרות הקדומה, אם כי אלו לא היו תפישות קנוניות ממש.

    הרשמן כתב על זה כאן:
    http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/hamidrash-2.htm

  • אסתי  On יוני 11, 2009 at 4:56 pm

    כמה שעות עברו עלי במקום הזה, כמה…
    היית צריכה לקרוא לי הייתי לקוחת אותך צ'ק שלא לדבר על צ'ק למקום
    אבל אז זה היה הורס המטאפורה…(-:

    אגב, יש לנו אישור לדברים שדיברנו עליהם אז בבית הקפה שליד המכון כושר שלי

  • צבי  On יוני 11, 2009 at 5:03 pm

    סיפור אודיסאה של ממש.
    והספר הוא נפלא, וייחודי, ועל כך כתבנו פה כמה מהכותבים והמגיבים [בראשם, רשימתו הלמדנית והנהדרת של ידידנו שועי]
    ונטלי, בשבועות האחרונים אני בולש בעיניי בכל חנות ספרים שאותה אני פוקד; ולשמחתי הספר נמצא. הדבר מעיד רבות על איכותו.

  • נטלי מסיקה  On יוני 11, 2009 at 5:24 pm

    באמת היה שווה להתברבר כל כך הרבה זמן רק בשביל המטאפורה ("המטאפורות זקוקות להרבה מים"? שאל פאפי את אחיינו בסרט ג'אן דה-פלורט כשהלז חזר מביקור אצל השכן הגיבן שלהם)..

    ולגבי ההודעה המשמחת השניה – אין כמוך!

  • נטלי מסיקה  On יוני 11, 2009 at 5:32 pm

    כמו במערכון של הגשש – פסטיבל שירי דכאון, יש עוד "אימות" אבל ריחמתי על קוראי…
    בכל מקרה בשורה התחתונה, אני רוצה לחזק בזאת את כל אלה שחולמים לעשות את זה אבל לא מעזים. זה כיף גדול במיוחד כשפוגשים הרבה אנשים טובים ומעניינים בדרך. כיף גדול.

  • גלי  On יוני 11, 2009 at 5:40 pm

    קודם כל האתר שלך מקסים.
    מאוד אהבתי אותו.
    חסר שם רק אינדיאנה ג'ונס…
    🙂
    מי זה מתן? הבן שלך?
    וגם אהבתי את האודיסאה לעבר הספר שלך.
    עכשיו לקראת שבוע הספר הבא אנחנו מחכים לאדמה… אה אדומה או חומה או… איזה צבע?

  • נטלי מסיקה  On יוני 12, 2009 at 11:30 am

    אשקול את נושא אינדיאנה ג'ונס. אחד ויחיד בדורו, כבר לא מייצרים כמוהו היום.

    למרות דברי לשועי בשבח התארכות המסע, אני מקווה מאד שהדרך לספר הבא תהיה יותר קצרה. תודה על העידוד בכל אופן

  • רחביה ברמן  On יולי 8, 2009 at 10:41 am

    "ערב אחד כשיצאתי מהרצאה מופרכת לחלוטין במרכז לקבלה מבית מדרשו של ברג"

    אבל מה, יש לו בית מה-זה יפה. גם הדודה אסתר חושבת…

    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: