הארכיאולוגיה כקלישאה

לפני כמה חודשים הייתי במסיבת גג  אצל חברה. פתאום נשמע שירו של אלפא בלונדי מצדה. ואז לאיש שרקד  לצדי, היה חשוב להסביר לי כמה דברים שהתעוררו בו בעקבות השיר: על הפנאטיות של הקנאים,  ההתאבדות ההמונית ועוד כהנה וכהנה פרטים חשובים. כשניסיתי לומר לו שהדברים לא כל כך חד-משמעיים  ופשוטים  כמו שנדמה, הוא התעקש להבהיר לי שהוא קרא על זה הרבה. אחרי שהמשיך עוד ועוד בהסבריו לא יכולתי להתאפק וגיליתי לו שאני ארכיאולוגית. היה נדמה לי שאם הייתי אומרת לו באותו רגע שאני חייזר שזה נחת מהמאדים, לא הייתי גורמת לו ליותר תדהמה בפנים.
והנה אתמול זה שוב קרה לי: הפעם במפגש של אנשים שמחים בחוף אקוודוקט בקיסריה. שלא בטובתי נקלעתי להרצאה מלומדת של תייר אמריקאי חובב היסטוריה שטען שהאקוודוקט בקיסריה נבנה בדיוק כמו האקוודוקט שבנה הורדוס במצדה. לא עזר לי כלום, גם כאן זכיתי להרצאה מלומדת משובצת בעובדות שלא שמעתי כמותן, עד שחברה שעמדה לידנו החליטה לשים לזה סוף ואמרה לו: עזוב, זה המקצוע שלה.
 
בזמן האחרון אני תוהה מה יש במקצוע הזה, או בדימוי שלו בעיני הציבור שלא ממש מתיישב טוב עם הפרצוף שלי ואנסה להסביר:  לרוב האנשים יש מושג כלשהו איך נראה איש הייטק או עו"ד או מוסכניק. הידיעה הזו נעה בין הדימוי הייצוגי של בעל המקצוע הנ"ל  לבין היכרות ברמה כזו או אחרת עם אנשים ממשיים – חברים, בני משפחה, שכנים וכו'. והנה מסתבר באופן לא מפתיע במיוחד,  שרוב רובו של הציבור לא נזקק לארכיאולוגים באופן יומיומי או מכיר כאלה באופן אישי, ומכאן נותר בעיניו רק הדימוי הפלקטי. בארץ ובעולם  הדימוי של הארכיאולוג ניזון משני סטריאוטיפים נפוצים – זה של אינדיאנה ג'ונס וזה של לארה קרופורט.
 
אינדי או פרופ' ג'ונס, הוא תופעת טבע יוצאת דופן: למרות שהחל את הקריירה שלו בתחילת שנות ה- 80 כשדלק אחרי שודדי התיבה האבודה (Raiders of the Lost Ark , 1981), הוא עדיין לא מעלה בדעתו לצאת לפנסיה אלא ממשיך להתרוצץ ולקפץ במלאו אונו וכישוריו (The Kingdom of the Crystal Skull, 2008).  חוקי הזמן לא חלים עליו על אינדי. במקום לתלות את הכובע והשוט על הוו (פריט קצת פרוורטי יש לומר), הוא יוצא להיאבק בכל מיני "רעים" שחושקים בנערתו ובאוצרות נדירים שרק הוא מיטיב לפרש ולהבין. אבל למרבה האירוניה, הוא בסך הכול מפסידן סדרתי: את הנערה הוא אמנם מצליח להציל, אבל את האוצר איכשהו הוא מאבד בסוף כל סרט מחדש.
לארה קרופורט הידועה גם בשם "תוקפת הקברים" (Tomb Raider), היא גיבורה פופולארית מתחום  משחקי המחשב שגם זכתה לשני סרטי קולנוע בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי האישה והאגדה. כבתו של לורד אנגלי היא חונכה מצד אחד על ברכי החינוך הקלאסי כמקובל, אולם את הידע שלה היא ניתבה לאפיקים מעשיים יותר  כשודדת קברים. לארה מתגוררת בטירה מפוארת בסגנון ימי-ביניימי שירשה מבני משפחתה, מלבד חיבתה לעתיקות ולאקדחים, היא גרופית של תרגילי אווירודינמיקה מורכבים.  יש הרואים בה ייצוג פמיניסטי לדמות הלוחמת מהזן החביב על הגברים.
 
קורניליוס הולטורף  (Cornelius Holtorf), ארכיאולוג מאוניברסיטת שטוקהולם בשוודיה חוקר את הקשר בין הארכיאולוגיה לתרבות הפופולארית.  בספרו האחרון  "הארכיאולוגיה היא מותג! המשמעות של הארכיאולוגיה בתרבות הפופולארית העכשווית" (2007),  נטען כי הדימוי המפואר של הארכיאולוגיה כמאתגרת פרספקטיבות היסטוריות, מתגמד אל מול הסטריאוטיפים והקלישאות הפופולאריים הנפוצים. הולטורף סבור כי הדימוי של הארכיאולוג בעיני הציבור מתבסס על כמה קביעות : הארכיאולוג הוא אדם הרפתקן, סוג של בלש בעל "גילויים עמוקים" על העבר שלא ניתן לערער עליהם בזכות מומחיותו הרבה שאינה יודעת סוף.  ברוב העולם הארכיאולוגים נהנים מהתדמית הטובה הזו משום שהם מספקים לציבור את הסחורה הנחוצה לו.  
אצלנו מרבים לצטט את ברל כצנלסון שקבע: "עם שאין לו עבר – אין לו הווה, וגם עתיד לא יהיה לו" וכמו רבים בדורו קשר באופן ישיר את התחדשות היישוב העברי עם מסורות העבר. אבל אני סבורה כי המחקר על העבר הוא רלוונטי רק במידה והוא מעורר  עניין באלה שחיים היום. ובמילים אחרות: למי שאין הווה שום עבר מפואר לא יעזור לו (וראה מקרה דודו טופז).

התרבות הפופולארית היא צורת דיאלוג של החברה עם עצמה המאפשרת זיהוי הרגלים, התנהגויות והעדפות מעבר להבדלי מעמדות וקבוצות.  הארכיאולוגיה העממית שונה מהארכיאולוגיה  האקדמית משום שהיא פסאודו-מדעית במהותה. תוכניות טלוויזיה שזוכות להפצה רחבה ברחבי העולם בשנים האחרונות, מיטיבות להציג את הארכיאולוג החובב כבלש סדרתי שתר ללא לאות אחר צפונות העבר באתרים נדחים ברחבי העולם. דוגמאות לכך הן – "צוות הזמן"  (Time Team ) סדרה שמופקת ע"י ערוץ 4 הבריטי או "הארכיאולוג הערום" (The Naked Archaeologist)- שבו מככב שמחה יעקובוביץ, יהודי קנדי אחוז דיבוק שבניגוד למובטח הוא לבוש לגמרי. הסדרות הללו זוכות לחשיפה עצומה, הרבה מעבר לכנסים ולהרצאות באקדמיה הארכיאולוגית כולה.

בהמשך לגישה הפוסט-מודרניות, גם הארכיאולוגים הגיעו למסקנה המעציבה שאין להם מונופול על האמת ונגזר עליהם לנהל מערכת יחסים דינאמית עם חלקי מציאויות שמשתקפים מתוך מראות שבורות. הגיע הזמן להודות בעובדה הפשוטה שלארכיאולוגים ובוודאי להיסטוריונים אין מונופול על העבר. הידע על העבר אינו מועבר ע"י ממצא חומרי או טקסט "שמדברים" בפני עצמם, אלא על ידי בחירה בפרשנות אסטרטגית מודעת של אלה שמתייחסים אליהם. מכאן שחוויית הזיכרון חשובה מהעבר עצמו. תופעה נוספת שקשורה לפופולאריזציה של העבר הארכיאולוגי או ההיסטורי בעיני הציבור, נוגעת  להופעתם של פארקים ומוזיאונים מסוג חדש. אדם שנכנס היום למוזיאון או למרכז מבקרים, אינו מבקש ידע אלא "חוויה".  דוגמה טובה למרכז מבקרים כזה הוא הפארק הוויקינגי  JORVIK ביורק שבצפון אנגליה, שמאז שנפתח בשנות ה- 80 משך אליו מיליוני מבקרים.  אתרים כמו מצדה, קיסריה, בית שאן ועיר דויד בירושלים מתהדרים באמצעי המחשה והדמייה שמסייעים למבקריהם לחוות את העבר בצורה מרגשת ודרמטית יותר. לפעמים הפארקים הללו נבנים מחוץ לאתר ארכיאולוגי מוגדר כמו עיר המלכים באילת, המוזיאון הפעיל בעין יעל, או הכפר של נצרת. המקומות הללו שנבנו מחדש ברוח "הימים ההם" אמנם מספקים למבקרים תמונה אוטופית של העבר  אך למעשה טומנים בחובם את הפנטזיה האנושית הבסיסית ביותר מאז ומעולם והיא – לשלוט בזמן. 

הארכיאולוגיה הפופולארית היא תוצר של אמצעי האמנות, התקשורת, התיירות והכלכלה הגלובאלית. לתרבות הפופולארית יש תפקיד חשוב בחברות מודרניות ופוסט-מודרניות משום שהיא מגדירה את האינטראקציה בין אמצעי ההפצה – קולנוע, טלוויזיה, עיתונות, משחקי מחשב ואינטרנט, ובין הציבור שצורך אותם.  מכאן שהדימוי הקלישאתי של הארכיאולוגיה  בציבור ובמדיה בפרט, רק הולך ומתחזק עם השנים. אבל האמת היא שהמציאות כמו תמיד, היא הרבה יותר אפורה ופרוזאית: רוב הארכיאולוגים שאני מכירה נדרשים לכישורי הישרדות ובלשות  רק כדי למצוא פרנסה.
  

                                                                    ***

 

לשירו של אלפא בלונדי – מצדה

ולצפייה ביום סטנדרטי בחייה  המקצועיים של שודדת הקברים מיס קרופורט יש ללחוץ כאן

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהרון תמוז  On יוני 22, 2009 at 12:48 am

    אדם זרטל על מתחמי כף הרגל

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1077005&contrassID=1&subContrassID=8&sbSubContrassID=0

    מערת הקבורה של ישוע

    http://www.e-mago.co.il/Editor/history-1622.htm

    צופן דה וינצ'י שזכה לסרט ב נשיונאל ג'יאוגרפיקס

    אם שואלים אותי מה זה ארכיאולוגיה אז חוץ ממגילות ים המלח מדובר בגניזת קהיר ומכתבי נאג' חמאדי.

    מסתבר שמיתוסים חזקים מהמציאות וקשה לי לדעת כמה אנשים רוצים להאמין שהסיפור על רבי אמנון ממגנצא הוא אגדה

    אודה ולא אבוש

    הסיפור על מאריה מגדלנה שמשחה את השיער בשמן יקר וחיככה אותו בשיער של ישוע הוא פיקאנטי אבל מבחינה ספרותית ספר ההתגלות מרתק הרבה יותר

  • מוטי סגרון  On יוני 22, 2009 at 4:34 am

    נכון

  • שועי  On יוני 22, 2009 at 8:14 am

    המרחק בין מקצועו בלתיי שכיח, אקדמי, וספק מפרנס, ובין הערכת הציבור כלפיו, הוא די ניכר (מי כמוני יודע זאת היטב, כחוקר טקסטים עתיקים למדיי, בטווח של בין כמה מאות שנים ועד כאלפיים שנים אחור). איני חושב כי מבחינת ציפיות, אנשים מצפים לפגוש בכל ארכיאולוג אינדיאנה ג'ונס או לארה קרופט, הם נפגשים עם תחום עיוני שזר להם כמעט לחלוטין ונראה להם כשייך לעולם קדוּם ובלתי רלבאנטי (מדוע לחפור בתל, מדוע לקרוא ספרים בני אלפי שנים). ועדיין הסכימי איתי, כי הרגעים בהם הצלחת להנהיר לקהל את יפיו-עומקו העיוני והחווייתי של התחום, כמו גם הרגעים בהם הרגשת כי הבאת קהל מסוים להשקיע מחשבה יצירתית בתחום, ואפילו רגעי החסד בהם מגלים לפתע תגלית בלתי משוערת,יש בהם משום הסבת קורת רוח רבה

  • גלי  On יוני 22, 2009 at 8:31 am

    בהתחלה משתמש בשיטות דומות לאלה של ההיסטריוגראף. ההיסטוריוגראף נובר בארכיונים, מפריד חומר ראשוני מחומר משני, מבחין בין מקורות מוקדמים למאוחרים יותר. למשל ההיסטוריון מבחין בין ראיון שנעשה עם מישהו קרוב לארוע לבין ראיון שנעשה איתו עשרים שנה אחרי – כאשר אז המרואין כבר שכח קצת את האירועים. ואותו הדבר הארכיאולוג בוחן שכבות קרקע שהן קרובות או רחוקות… ההיסטוריון בוחן כל מיני סוגי ראיות עקיפות.
    אבל נקודה נוספת שהיא מכרעת כאן היא בדיקה רדיואקטיבית של איזוטופים. ולפי הבדיקה הרדיואקטיבית אפשר לדעת את הגיל של החתיכה שהוצעה מהאדמה – האם היא בת 1000 שנה או בת מיליון שנה: יש נוסחאות פיזיקאליות מפיזיקה גרעינית לחשב את זה. כלומר, יש גם פיזיקה כאן.
    וגם האריכיאולוג בוחן את הכימיה של החומרים: החומרים מתפרקים עם הזמן ופולטים חומרים וגזים, אז צריך לדעת בדיוק איזה חומרים הם פולטים ובמשך זמן מסוים – נגיד על פני אלפי שנה אילו חומרים יפלטו (קורוזיה), ולהכיר את המתכות שאותן מוציאים מהאדמה: איך הן מגיבות. נגיד שיש מאובן שהיה באדמה והשתמר יחסית טוב (שלד שחסר לו נגיד כמה איברים או פריטים), יש התפרקות כימית ועושים אנליזה כימית ופיזיקאלית במעבדה אחר כך ולפי זה בודקים בדיוק האם מדובר בממצא ארכיאולוגי אוטנטי או במשהו שהוא יותר חדיש ומשווים לממצאים אחרים מתקופות אחרות. ותדעו לכם שזה לא חד משמעי – כי החוקרים מתחילים להתווכח ביניהם: הפרעה הזה הוא כן מהתקופה הזו או לא מהתקופה הזו, כן היו לו ילדים או לא היו לו ילדים. ההוביט הזה כן היה נמוך קומה או לא היה נמוך קומה כמו שהממצאים לכאורה מראים וכולי.
    בכל אופן, לפי האנליזה המדעית יודעים כיצד להשוות לתקופות פרה-היסטוריות אחרות את הממצאים. זוהי עבודה מאוד מסובכת ולפעמים כאמור אמביבלנטית: עבודת ההשוואה ותיארוך התגליות שאותן מגלים.
    על קצה המזלג מנקודת מבט מדעית והיסטורית.

  • נטלי מסיקה  On יוני 22, 2009 at 8:33 am

    ובעניין אדם זרטל הבוקר התבשרנו כי הוא גילה מערה מכושפת עם סימנים שמתקשרים לסיפורי המקרא.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1094712.html

    הנה אדם שמיטיב לשלב בין העולמות

  • נטלי מסיקה  On יוני 22, 2009 at 8:45 am

    אני זוכרת שגם אתה כתבת פעם משהו בנושא מתוך הפרספקטיבה שלך.
    רק לפני שבוע הפליג ראש ממשלתנו בשבחו של העבר ההיסטורי שלנו בא"י, כמין קונטרה לדברים שאמר אובמה שמהם הצטייר שמגיע לנו מדינה רק בגלל השואה. העיסוק בהיסטוריה ובארכיאולוגיה כתחביב או אידיאולוגיה הרבה יותר משתלם מאשר העיסוק המקצועי בו, במיוחד פה – במקום שמתיימר למצוא צידוקים קייומיים בשל אותה זיקה היסטורית.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יוני 22, 2009 at 8:49 am

    נטלי,
    רק שאלה,

    בקשר לקישור שציינת בתגובה למעלה… עדיין יש עבודות ארכאולוגיות של ישראלים באזור הזה? זה לא שטח פלסטיני?

  • צבי  On יוני 22, 2009 at 8:58 am

    הרשימה הענוגה הזו מעלה נושאים שונים, מן הפנים, כלפי החוץ, וחוזר פנימה. שתי הערות, ברשותך.
    דומני שבעלי מקצועות לא מעטים נדרשים לתכונות הארכיאולוג, ובכלל זאת למיזוג שבין עבר להווה.
    המפגשים שאת מתארת מתרחשים יום יום בין בעלי מקצועות רבים לבין "ידענים" ובעלי דיעות חלוטות למיניהם.
    וכמו בשטחים אחרים, הביקוש ל"חוויה" עיתים גובר על העמל והטירחה הכרוכים ברכישת ידע. אך, כדבריו החשובים של שועי רענו, מעת לעת יש חוויות אחרות, המצדיקות עמל של חיים שלמים.
    ונטלי, יפה בעיניי הקביעה שלך, כי מי שאין לו הווה – כל עבר מפואר שהוא לא יסייע לו.

  • נטלי מסיקה  On יוני 22, 2009 at 9:09 am

    על דברייך מאירי העיניים בנוגע לשיטות המדעיות. רק הערה קטנה בעיניין: פעם חשבו שכמות האיזוטופ הפחמן C14 באטמוספרה הוא קבוע והיום ידוע כי הריכוז הזה השתנה עם הזמן בעיקר בשל שינויים שחלו בשדה המגנטי של כדור הארץ (את בטח מבינה מה המשמעות של זה יותר ממני).
    בכל מקרה נוהגים להציע את התיארוך עם גרפים של "עקומות כיול" עם שיעורי סטייה שיכולים להגיע גם למאות שנים לכאן או לכאן (תלוי בתקופות). לפני כמה שנים פורסם ספר שעוסק במחקר של פחמן 14 בשירות הארכיאולוגיה והנה מה רבה היתה ההפתעה שכל אחד מחוקרים שמצדד בשיטת תיארוך שונה (תיארוך לפי כרונולוגיה גבוהה או נמוכה של תקופת הברזל בא"י) קיבל ביסוס מהימן לטענותיו עפ"י השיטה המדעית "האובייקטיבית" הזו כביכול.

  • נטלי מסיקה  On יוני 22, 2009 at 9:20 am

    לאנונימי – אני חושבת שזה בתחומי שטח B שהוא נגיש לישראלים. עד כמה שאני יודעת אסור להכנס רק לתוך הערים. יש מחלקה ברשות העתיקות שנקאת חמ"ת אכיאולוגיה שעוסקת במחקר בתוך תחומי הקו הירוק.

    לצבי – אני מתארת לעצמי שגם אתה נתקל בתופעות דומות בתחום עיסוקך, אבל ככה זה הדימוי גובר על המציאות בדרך כלל. ולגבי המושג חוייה – מעניין לבדוק את השינוי הקונצפטואלי שחל בה עם השנים. סף הגירוי רק עולה עם הזמן ואני לא יודעת מה עוד יצטרכו לעשות כדי לעורר את האנשים שיבואו לבקר באתרים בעתיד – אולי לייצר את "מנהרת הזמן" משנות ה- 70?

  • עמי  On יוני 22, 2009 at 9:24 am

    כיף לקרא…ואני די מקנא במקצוע שלך

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יוני 22, 2009 at 9:26 am

    שלום נטלי,
    אחלה מאמר, מעניין ויפה.
    בעיני כל מי שנובר בקברים הוא שודד קברים, ולא חשוב אם הוא פועל "מטעם" אוניברסיטה זו או אחרת… 🙂
    אבל נניח לזה הפעם…:)

    מכיוון שדעתי כדעת עלום השם מהפוסט הקודם, שאין זה נאה להלבין פנים או להתל באנשים, העדפתי לא לכתוב שם, ולכן כותב אני כאן תגובה, שבעצם הייתה צריכה להימצא במאמר הקודם.

    אני מכיר הרבה סיפורי "מציאות" הנה אחד: כולו אמת…

    פעם עבדתי באיזה בית שעבר שיפוץ. היה צריך לפתוח פתח בקיר המרתף כדי להעביר צנרת כלשהי. הפועל, ערבי, שאל את בעל הבית היכן לפי התכניות צריך לשבור את לבני המרתף, ובעל הבית השיב: "לא חשוב בדיוק…" והצביע על נקודה: "תפתח כאן…"

    אחרי כמה דקות יוצא הפועל נרעש, ומציג בידו שק קרוע שמטבעות זהב נושרות ממנו… "מצאתי את זה בקיר…" אמר.

    בקיצור, הוא מצא אוצר.
    בעל הבית פנה לרשויות המתאימות, שראו שהערך ההיסטורי של האוצר הוא כזה שראוי לו לשבת במוזאון המקומי, ורכשו את האוצר מידי בעל הבית. תהליך הבדיקה, הרכישה, וכל הביורוקרטיות הנלוות לא היו קצרים, וכך קיבל בעל הבית את הכסף (לא מעט) רק מעל לשנה מאוחר יותר.

    מכיוון שמקובל, במקום שמקרה זה קרה, שאוצר שנמצא יתחלק חצי חצי בין המוצא לבין בעלי הקרקע, רצה בעל הבית להיות "פייר" עם הפועל שמצא את האוצר, ולחלוק עמו את סכום המכירה.
    אבל הפועל הערבי סיים את עבודתו, ובסביבה הוא לא נמצא. בעל הבית לא אמר נואש, וחיפש בקדחתנות, עד אשר עלה על עקבות שהובילו לערב הסעודית. טלפון פה, טלפון שם, בסופו של עניין מצא עצמו בעל הבית, מתאר בטלפון לפועל הערבי שנמצא כעת בערב הסעודית את השתלשלות המאורעות, ועל רצונו לחלוק את כספי מכירת האוצר עמו…

    אמר הפועל:
    ראשית תודה לך… אבל… אני לא בדיוק צריך את הכסף עכשיו… תראה, מה שקרה זה, שבזמנו רבתי עם אבא שלי, ריב כזה שזעזע את אמות הסיפים אצלנו, רעידת אדמה שהביאה אותי לעזוב את בית אבי, את מולדתי, את ארצי, וללכת אל ארץ ניכר, שם עבדתי לפרנסתי בבניין, בין השאר גם אצלך…
    אבל מאז הסתדרו הדברים עם אבא, הוא סלח לי, אני סלחתי לו, והכל אצלנו על מי מנוחות, כמו נהר שרעש פעם וכעת בדלתא, לפני הים הגדול, הוא רגוע. שוב אני בארצי, במולדתי, בבית אבי, כפי שהיה מימים ימימה…
    כסף?… באמת לא חסר לי… אתה מבין… אבי הוא השייך של המחוז כאן….

    מוסר השכל?

    הכי כיף בחיים זה למצוא אוצר, כשבכלל לא צריכים אותו.

    אחר כך הכי כיף, זה לא למצוא אוצר, לא לחפש כזה, אבל גם לא להיות נחוצים לו.

    מתחת נמצא מי שחושב שרק אוצר יציל את חייו משממונם, והוא, למען האמת, בחברה טובה… כמעט כולם חושבים כך…

    מי שחושב שאפילו אוצר לא יצליח לגאול אותו מחייו… כותב, מן הסתם, טוקבקים בעילום שם…

  • צבי  On יוני 22, 2009 at 9:43 am

    ואולי פה גם טמון היופי, שהרי
    בעולם ברור יותר היו זרעי היצירה דלים יותר
    [בהשראת קאמי, המיתוס של סיזיפוס]
    ושוב, תודה, על רשימה מענגת

  • נטלי מסיקה  On יוני 22, 2009 at 9:54 am

    אחלה סיפור.
    נכון שחיפוש האוצר הוא משל לחיפוש של האדם אחר משמעות /תכלית/אהבה/אלוהים/הצלחה וכו'
    אולי נהייה אחר קול שמבטיח אושר גדול רחוק מפה.
    זה נכון אגב לשני חלקי הזמן: פעם היה טוב, פעם יהיה טוב רק עכשיו רע-רע-רע..
    ועוד משהו לחפור קברים זה לא כזה כיף, והאמת די מסריח. אבל אולי זה נושא לפוסט אחר.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יוני 22, 2009 at 3:38 pm

    נטלי,
    עניין מנהלתי:
    העמוד הראשי של האתר שלך קצת "פרוע"…
    גם "חמש רשימות אחרונות" שבצד ימין של העמוד, לא מציג את האחרונות.

    אם לכך התכוונת- סבבה.

    אם לא, אז נראה לי שהגדרת כמה כתבים כדביקים או משהו כזה ולכן הם תקועים בעמוד המרכזי.
    בדרך כלל, וכך גם לדעתי כקורא, נוח כאשר בעמוד הראשי מופיעים הכתבים האחרונים…

    דבר נוסף,
    אם תגדירי את מה שאת כותבת כ"מאמר" תופיע בעמוד הראשי רק הכותרת ודברים נוספים שתכתבי במשבצת המתאימה, וכך העמוד לא יהיה עמוס מידי…

  • נטלי מסיקה  On יוני 22, 2009 at 6:56 pm

    באמת באלגן אצלי. אני עובדת על השיפורים .
    ותודה על העצות

  • דפנה  On יוני 26, 2009 at 11:41 am

    הסיפור מפליא. ומעורר כמה תהיות. כמו למשל, היכן היה הבית? מאיזו תקופה היה האוצר? ובכלל, איך הגיע לכאן פועל מערב הסעודית?????? ואיך ישראלי הצליח להתקשר בטלפון לערב הסעודית? מתי התרחש הסיפור הזה?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יוני 29, 2009 at 3:14 pm

    שלום דפנה,
    המעשה קרה בגולה…
    חשבתי שזה מובן מאליו… 🙂 אבל כמובן שהטעות שלי והייתי צריך להזכיר את זה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: