נצרת של מעלה- נצרת של מטה

זה התחיל מהודעה באתר של שועי רז: "דרך הנביאים: סוף שבוע-עיוני-רוחני-מוסיקאלי בנצרת". מאחר  ובמילא התכוונתי לנסוע באותו סופשבוע לבקר את הורי שגרים בנצרת עלית, חשבתי לקפוץ לשם בשבת כדי לראות על מה העניין.
המפגש נערך בכנסיה סנט גבריאל שהוסבה למלון/אכסנייה– מבנה אבן בסגנון רומנסקי, שחזיתו מרובת הקשתות נושקת למגדל פעמון גבוה שראשו המחודד מסתיים בצלב. מוזר. כנסיית סנט גבריאל המפוארת קישטה את נוף ילדותי והיתה לי לנקודת ציון להתבונן בה מהמרפסת-גג שבבית הורי. והנה פעם ראשונה אני נוסעת לשם  כדי להיכנס פנימה. קשה לפענח את קסמו של הנוף של נצרת שאין בו לא יומרה ולא הוד. הרים סלעיים אפורים, כבישים מתפתלים בין כפרים, נקודת התמצאות ראשונה – מרבד התלאים  של עמק יזרעאל. נקודת התמצאות נוספת: כיפת הר תבור שבפסגתו פטמת מנזר. יערות חורש של הקרן הקיימת מכתרים את בתיה של העיר התחתית ואת בתיה של העיר העלית וגם את תהום החשדנות העמוקה שפעורה ביניהן. העיר הראשונה נבנתה בגיבוב כאוטי שנמשך מאות שנים, והשנייה  נבנתה במהירות רשלנית,  מין סקיצה של תוכנית עירונית שלמרות מספר תושביה הגדול יחסית, מעולם לא הבשילה לכדי עיר אמיתית. כשהיינו קטנים היינו מבקרים לפעמים בשוק של נצרת. הורי היו אז מזהירים את אחי ואותי לבל נעז ללכת לבד או לשחרר את האחיזה הלוחצת של כף ידם, כי אוי ואבוי, אפשר ללכת פה לאיבוד. הביקור בשוק היה חגיגה חושית גדולה. בעיקר זכורים לי החמורים הסבלניים שצעדו  עם מטענם לאורך התעלה המשוקעת שחצתה את המדרכה הצרה שנשטפה בנחיל מתמיד של מוסיקה מסתלסלת, ריחות תבלין ופרצופים מעניינים.      
 
משום מה בחרתי לנסוע שלא דרך הכביש העוקף הראשי של העיר החדשה, אלא דרך העיר העתיקה. אוי הלבאנט, הלבאנט. מסה קריטית של תנועה עצבנית בלתי נגמרת, שאינה נכנעת לשום חוק ובכל זאת בניגוד לכל הגיון, תאונות קורות שם רק לעתים נדירות. הגעתי לחדר ההרצאה של סנט גבריאל בזמן שהשיח' חמד חלמי הקריא מהקוראן את סורת מרים שעוסקת בהולדתו של ישוע הוא עיסא בלשונם.  הדברים נאמרו פעם בערבית מפי השיח' ובפעם בעברית מפי אדם נעים סבר שישב לצדו. המילים שיצאו מהם נאמרו בהטעמה יתרה ובאורח רוח, ויכולתי לחוש כיצד האינטונציה, המקצב והדגשים מעידים שסיפור הזה נועד להנעים את האוזן הרבה לפני שנכתב.
בתום ההקראה, ניתן לקהל שהות להגיב. אדם מזוקן וחבוש כיפה אמר שמבחינה תיאולוגית קשה לו לקבל את סיפור ההתגלות של מרים אם ישוע כפי שהוא מתואר בקוראן, משום שנאמר עליה שהיא היתה אחות של אהרון ומשה. הייתכן שמחברי הקוראן לא ידעו על הפער הכרונולוגי הבלתי מתקבל על הדעת הזה? השיח ענה לו שבודאי הם ידעו ואף הקדישו לנושא פרשנויות רבות. הפרשנות המקובלת היא שאדם שנקרא בשם קדום, נושא בתוכו ניצוצות של אלו שנשאו את השם לפניו, כפי שהיה במקרה של הצדקת מרים.
אחריו עלה השיח' ח'אלד אבו ראס  שנתן דרשה מתוך הסוּרה ה-18 (המערה) שמקדשת לאל-ח'צ'ר- ספק נביא, ספק שליח אלוהי, מין גלגול מוסלמי של אליהו הנביא. הסוּרה מתארת את מסעם המפותל של משה רבנו ונערו (אולי יהושע בן נון), שראשיתו בדג שנשכח וביקש לשוב לים וסופו במטמון שהוסתר בקיר מט לפול. בין לבין אותו שליח עלום – אל-ח'צ'ר, מצווה על משה להיות עד לכמה עוולות גדולות שנעשות בפקודתו. במהלך המסע נאמר למשה כי עליו לקבל את הדין מבלי לערער על מעשי העוול ולו במילה אחת. ההיגיון שמאחוריהם מתברר רק בדיעבד. אחד המשתתפים שאל מדוע הקוראן מהלל כל כך את הציות המוחלט בפני האל ושליחיו ולא מתווכח אתם אפילו קצת?  הרי אצלנו ביהדות כל הדמויות החשובות דווקא מרבות להתעמת עם אלוהים על כל דבר ועניין. השיח' שקל את דבריו בינו לבינו וענה: בשביל זה הכנסנו אתכם היהודים – שיהיה מי שיעשה עבורנו את העבודה.        

בהפסקה באולם המבואה של המלון, שוחחנו זה עם זה כדי ללבן עוד כמה סוגיות תיאולוגיות שלא באו לידי פתרון. פגשתי שם הרבה אנשים טובים ומרתקים כמו: פרופ' עודד מימון, ד"ר אלדד פרדו וד"ר אבי אלקיים.  כשהציגו בפני את השיח' עבד אלסלאם מנאסרה הוא סיפר לי כיצד התחילו המפגשים של דרך הנביאים: יום אחד לפני כעשר שנים, הוא קיבל טלפון מבוהל משיח' ידוע שמתגורר באחד הכפרים בשטחי יהודה: יש איזה מנחל שדופק לו בדלת, מה לעשות? השיח' ציווה עליו לפתוח את ביתו לפניו, לקבל אותו יפה ולברר את רצונו. למרבה ההפתעה המתנחל הזה לא ביקש לעשות שום נזק – רק ללבן כמה סוגיות תיאולוגיות שהטרידו את מנוחתו. זה היה הרב מנחם פרומן.

בדרך החוצה מכנסיית סנט גבריאל התבוננתי בנוף ילדותי מהצד השני של ההר: מרחוק יכולתי לזהות את שכונות המגורים הצפופות, את "הקסבה" שבה גדלתי, את פרטי הנוף המוכר במין תמונת ראי מוזרה. מנקודת ההיפוך ההיא שלחתי  ברכת תודה לאיש שעשה את דרכו אל ההר שמנגד, מתוך נחישות ואמונה באחדות ההוויה. לפעמים לא צריך יותר מאיש אחד כדי לחולל תמורה גדולה. 

   

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהרון תמוז  On יוני 29, 2009 at 12:41 pm

    מהקל לכבד סורת מרים וזה נפלא

    סורת המערה

    כאשר הפיסקה האחרונה עוזבת את נטלי מסיקה והופכת לנחלת הכלל אני רואה את ישוע שהגיע להר הקפיצה כאשר אחדות ההויה היא האב ,הבן ורוח הקודש. הקפיצה היא גם סמל לנטישת היהדות שהיא דת המעשים לדת האמונה שיגיד כל אחד מה הוא מבין הקפיצה הצליחה ובגדול.

    בין אם נטלי התכונה לכך ובין אם לא זה פרוש ברוח הכתוב על ידי נטלי עצמה

  • צבי  On יוני 29, 2009 at 1:11 pm

    לצערי, מעולם לא התוודעתי לקוראן ברמה סבירה.
    סורת מרים נשמעת לליבי כמקום מפגש נינוח לשלוש הדתות שלא חדלות להתחרות ולהתקוטט.
    האם היו במפגש הזה נציגים של העדה הנוצרית?

  • נטלי מסיקה  On יוני 29, 2009 at 1:29 pm

    מעניין הקישור לתפילות ששלחת. פעם ראשונה שהקשבתי לשירה/ תפילה בשבת האחרונה שהזכירה לי את התפילות בבתי הכנסת שהכרתי.
    חיו של ישו שזורים בנוף הפשוט ונטול היומרות של נצרת. הדברים החלו להשתבש אצלו רק כשהגיע לירושלים. גם נקודה מעניינת לחשוב עליה.

  • נטלי מסיקה  On יוני 29, 2009 at 1:35 pm

    חבל באמת שרוב רובנו לא מכירים מספיק (או בכלל) את הקוראן.
    עד כמה ששמתי לב – לא היו אנשי דת נוצרים, לפחות לא הצלחתי לזהות כאלה בקהל.
    היהדות מנהלת שיח ממושך עם הנצרות בעוד שהמפגשים התאולוגים עם האסלאם הם חדשים למדי . לא חושבת שהם יכולים להשפיע על הקיצונים, אבל על האנשים האחרים – אולי.

  • אהרון תמוז  On יוני 29, 2009 at 2:40 pm

    1. הן המיסטיקה היהודית והן הטרנסצדנטיות של אלוהים מושפעים מן הפילוסופיה והתיאולוגיה של האיסלאם. האלהים של המוסלמים והאלהים של היהודים הם אותו אלהים. גם הרמבם כתב בהילכות יסודי התורה שאין במציאות אצבע אלהים או חרון אלהים והשימוש בשפה הוא משום שדיברה תורה בלשון בני אדם.

    2. יש דיכוטומיה מוחלטת בין תפיסת האלהים לפי הנצרות ולפי היהדות. על פי הנצרות אלהים התגלם בבן אנוש ובנצרות קיים גם השילוש. על פי היהדות המחשה של אלהים באמצעות בן אדם היא עבודה זרה והרמבם מדגיש את המילה אחד כאשר הוא מדבר על אלהים.

  • שועי  On יוני 29, 2009 at 5:58 pm

    תודה על פוסט יפה, המרחיב על אודות כמה אנשים, מורים וחברים טובים, שאני רואה בהם שותפים לדרך. בתור טיפוס די בלתי ממוסד איני מגיע לכל פעילויות דרך אברהם, גם לא לחלקן הגדול, אבל החבורה שמחה בי גם כך ואני בהם.
    על חוויות קודמות שלי במלון סיינט גבריאל, ועל נסיעה בלתי נשכחת בין נצרת לאמירים, הרחבתי פה:
    http://www.notes.co.il/shoey/48993.asp

  • נטלי מסיקה  On יוני 29, 2009 at 6:09 pm

    איזה יופי של פוסט כתבת – איכשהו הוא חמק מעיני. יש לך דרישת שלום חמה מכמה אנשים שהשתתפו שם.

    אגב, מעניין שגם אתה ציינת את הקושי שבנהיגה בלברינט של נצרת. אין שם ולו רחוב אחד ישר לרפואה. אשמח אם תמשיך לעדכן בפוסט שלך על הפעילויות של דרך אברהם.

  • שועי  On יוני 30, 2009 at 11:57 am

    אפשר כי ד' האמורה מן הפוסט ההוא שלי שהתה עממכם/ן במפגש. על כל פנים, לא יכולתי להגיע
    משום סיבות פרוזאיות לגמריי הקשורות במשפחה
    גם הציק לי ברמה האישית כי באף אחד מן הפורומים לא דיברה דוברת לרפואה
    אבל הדבר כרוך כנראה באדיקות השרעית ש בני המסדר הקאדרי, ביושבם בקרב עמם. בכל זאת, מדובר על מסדר אורתודוכסי, המקפיד על החוק השרעי, קלה כחמוּרה [למשל, אני נזהר מאוד שלא לשתות אלכוהול כאשר אני נמצא בחברת בני המסדר (גם באירוע אקדמי) או לדבר בו במחיצתם, משום שאני יודע שאפגע ברגשותיהם, ואין זה ממנהגי-על אף שאין הם חולקים על כך שהיין מותר לי]

  • נטלי מסיקה  On יוני 30, 2009 at 7:26 pm

    לא היו שם דוברות בכלל, אם כי היו כמה נשים בקהל שהיטיבו להתבטא. וכאישה אני יכולה להגיד לך שהרבה פעמים אני לא יודעת איך להתנהג כשמציגים בפני איש יהודי שנראה דתי- לשמור את הידיים בכיסים? להושיט יד לשלום? לא ברור. בעוד שאין בעיה כזו כשמציגים חכמי דת אחרים…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: