חמש תעניות ותקווה

לסבי אהרון זיתון היתה ספריה מפוארת ובה ספרי תפילה רבים שירש מאביו ומסבו לפניו. כשנפטר מן העולם פוזרו ספריו בין ילדיו ונכדיו ואני זכיתי לקבל שלושה מהם. אמש במוצאי תשעה באב, לקחתי לידי את ספרו "חמש תעניות" שלפי הצופן הגימטרי יצא לדפוס בשנת "ואתם הדבקים בה'", היא שנת 1855.
 
בדף הראשון של ספר התעניות מופיעה הקדשה בכתב עברי מסולסל של סב-סבי ר' יצחק-חי זיתון. מלבד השם, לא הצלחתי לפענח עד היום מה נכתב שם: מדובר ככל הנראה במשפט הקדשה שכיח באותם ימים בראשי תיבות. תחתיו מופיעה חותמת מעוצבת של בנו, אבי-סבי יוספ (כך במקור) זיתון – באותיות לטיניות בתעתיק ערבי (YUSSEF). החותמת  מצויינת בנוסף גם את עיר הולדתו – בינזרט (או ביזרט), מקום בו גם נולדו גם הורי.
 
יכול להיות שהחותמת הזו הוטבעה אחרי שהקולוניאליסטים הצרפתים הגיעו לתוניסיה (1880), אם כי השפעתם הורגשה עוד הרבה קודם לכן. סבי סיפר לי פעם, שאביו יוסף נהג להתפלפל במשך שעות ארוכות בחנותו עם חברו – כומר צרפתי קתולי ששימש כראש כנסיית המתיישבים האיטלקים בביזרט. הוא זוכר שהכומר הוא שעזר  לאביו לעצב את החותמת המפוארת שסמנה את ספריו.  
 
הספר חמש תעניות הודפס בליוורנו שבאיטליה בידי החכם כמה"ר ישראל קושטא וחברו הי"ו (?) ויש בו תפילות לכל ימי הפורעניות שנפלו על עם ישראל לפי הסדר- צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז ותשעה באב. אני מניחה שהתפילות והכתובים בספר זהים פחות או יותר למקובל בספרי תפילה אחרים כמנהג ק"ק  ספרדים, כנאמר בדף הפותח. אבל בספרים האלה, כבר למדתי, הדפים המעניינים ביותר נמצאים בסוף המחזור במקום בו נחבאים תוספות אישיות שמחוץ לקנון.   
 
בסידור שירשתי נתווספו קינות אישיות שנתחברו בידי אברהם אנקאווא חזק שאינני יודעת עליו דבר ובידי ישראל קושטא – הוא מיודענו בעל בית הדפוס של הספר הנ"ל ושל ספרים אחרים שהיו ברשותו של סבי, שאף קיבל ערך בגוגל.

 

יפה בעיני הקינה שכתב החכם ישראל קושטא שנושא את מקורם של בני משפחתו בתוך האימפריה העות'מאנית הגדולה בטרם הגיעו לליוורנו. לצד "חטאנו, עוונו סלח לנו" יש בקינה משאלה לחיים טובים יותר שיתממשו באחד הימים בארץ הקודש. להלן כמה ציטוטים נבחרים: 
 
על ירושלים:
עיר כלילת שפר: בארמונותיה:  יצהילו פניה: גנות אלוהים: שם ברכות מים: עינות שם תצאנה: כל ירק תשקנה: שיחים ודשאים: לתת את הארץ: יפה כגן עדן: שם נחלי עדן: דבש וחמאה:
 
על בית המקדש שיבנה:
צורנו מה רבה: תפארת ביתך: הררת היכלך: מאור יקרה: משגב עוז בסלע: בניין חמדת עין: לעומתו אין: ארמון תפארה: מקור חן ודעת: מאור נעלת:
 
על שליחותם של ישראל:
אומה הנבחרת: הולכת ביושר: אך שם תמצא אושר השקט ושלוה
 
על מה יעשו כל הימים:
על תוף ועל נבל: ישכחו כל חבל ומעצבה: לקראת עם שמח: אחימו  ירוצו יגילו ירוצו: על יתר טובה
 
על איך יתנהגו:
כי לא נרים ראש: על אלה שחוח
 
ועוד נימה אופטימית לסיום:
נשלו ונשקוטה: גם שב וגם ילד: ופרי צימח חלד: ויהיה השלום.
 
 (ועל זה אין לי אלא לומר: שנזכה)
 
 
 
 

 

 

   

    

מה זה שבט עברי מתחדש?

גרסת האמן (1)
קהילת השבט העברי המתחדש כאן ביבנאל, הולכת ונבנית לנגד עניינו מתוך מחויבות אמיתית של האנשים. כשהגענו לכאן לפני פחות משנה, לא היה לנו מושג מה יהיה ואיך יהיה. התחלנו לפעול, לבנות, לנכש, לגדל ולשפץ והנה כבר יש לנו חלקת אלוהים קטנה שאליה מצטרפים עוד ועוד אנשים. אנחנו עוד לא יודעים מה זה "שבט"  או מה זה "עבריות", אבל אנחנו מנסים לברר את זה יום יום. אין לנו תשובות ולא בטוח שיהיו. אבל יש מלאכה אישית וקבוצתית גלויה, עמוקה וכנה וזה מה שחשוב.
 

גרסת הכוהנת
כל אחד ואחת בשבט שלנו מרגיש קרוב לאחד מהנושאים שהחלטנו לקדם בקבוצה כמו: חיבור לאחד, הכרות מעמיקה עם מקורות היהודיים, נושאי אקולוגיה ושמירת הסביבה,  תפיסה הרמונית עם עמים ושבטים אחרים בעולם. אבל אני באופן אישי, מתחברת הכי הרבה לנושא הנשיות והמיניות הקדושה. עוד משהו חשוב שמאפיין אותנו הוא שאין לנו "גורו" או דמות אחת שסביבם כל הקבוצה מתכנסת. נכון שיש אנשים יותר דומיננטיים כמו אוהד ודון, אבל כל אחד בשבט משפיע ומושפע לפי רצונו. 
 

 

 

גרסת האקטיביסטית
לי מפריע המילה הזו "עבריות". מה זה אומר? רוב הזמן שלי אני עוסקת בפעילויות שקשורות לנושא השלום בינינו ובין השכנים שלנו הפלסטינים. אני חוששת שהשם הזה יכול להתפס כסוג של התנשאות כלפהם. למה לא לקרא לעצמנו "שבט" של אנשים שרוצים להיות ביחד וזהו? ובכלל לי לא ברור מה זה העבריות הזו. הייתי רוצה שננסה להגדיר ולהבין את המושג הזה בתוך הקבוצה.

 

 

גרסת האמן (2)
העניין עם העבריות לא נועד ליצור מחיצות אלא זהות. היהדות היא הייחודיות שלי, השפה שלי, הבית שלי, המקום שאני מרגיש בו הכי בנוח. מתוך הבנת השונות והידיעה מי אני ומאיפה באתי, אני יכול להתקדם ולצור קשרים אמיתיים עם קבוצות אחרות. גם אם מחר יצטרפו אלינו כמה חבר'ה מסכנין למשל, אני לא אצפה מהם לבטל את הזהות הלאומית או הדתית שלהם לטובת איזה קולקטיב אבסטרקטי. אני מאמין שניתן ליצור אחדות אמיתית רק מתוך הכרת הייחודיות של כל קבוצה או פרט בתוכה.

 

גרסת הארכיאולוגית
אני רוצה לחדד כמה דברים שעלו פה בהקשר היסטורי וארכיאולוגי: השבטים העבריים שהתגבשו במרחב שלנו בסוף האלף השני לפני סה"נ, היו מורכבים כנראה מערב-רב של נוודים שונים שניתן להתחקות אחר העקבות שלהם במקורות המקראיים. היו למשל, פליטים מחרן (סיפור אברהם אבינו), פליטים כנעניים מתקופת החיקסוס (יוסף ואחיו), קבוצת אליטה של "לויים" (משה רבנו ויציאת מצרים)  ופליטים של ערי מדינה כנעניות שהתמוטטו בסוף תקופת הברונזה המאוחרת (ספר יהושע והשופטים). ישראל קנוהל כתב על ספר מאד מעניין לא מזמן. גם אם לא נקבל את התיאוריה שלו במלואה, אין ספק כי רעיון אחדות השבטים תחת מרכז פוליטי ורוחני אחד הוא רעיון מאוחר יחסית שקודם בידי צאצאי שבט יהודה מטעמי תועלת. המקרא כל הזמן חוזר ומתריע מפני נטייתם של בני ישראל האחרים לחטא ולעבוד לאלוהים בבמות ובמקומות "לא מורשים" מחוץ לירושלים. אני לא חושבת שהשבטים בממלכה הצפונית תפסו את עצמם ככאלה. אפשר לומר שמבחינתי עבריות או ישראליות, זוהי האפשרות של האינדיבידואל למצוא את דרכו לאלוהים מחוץ לדיקטטורה הדתית הריכוזית הנוקשה והלא סובלנית. 
 

 

הגרסה הגלקטית
מה זה חשוב עבריות או לא עבריות במילא הכל אחד. כל האנשים הם אחד, כל  הדתות הם אחד, כל העולם הוא אחד וכל היקום הוא אחד. קראתי פעם ספר מאד מעניין שטוען שעם ישראל הגיע מכוכב לכת במרכז הגלקסיה שנקרא ליברו, ומזה בא השם שלהם "עבריים",  אבל לא נכנס לזה הפעם כי זה סיפור ארוך ומורכב מאד. מה שחשוב באמת זה שאין הבדל בינינו: אני זה אתה ואתה זה אני.
 

גרסת הילדה
אני לא יודעת מה זה להיות עברי אבל אני יודעת מה זה להיות עיוור. החתול שלי פליקס למשל, מצאתי אותו לפני חודש ליד הפח זבל בשכונה שלנו בירושלים . העיניים שלו היו סגורות ומלאות מוגלה והוא שלשל דם והיה קטן כזה ומסכן, כמעט מת. אז הבאנו אותו לוטרינר וקנינו לו מטרנה של חתולים ומזרק מיוחד וכל שלוש שעות אני מאכילה אותו ועכשיו הוא בריא. אולי זה מה שאנשים בשבט העברי צריכים לעשות: למצוא יצורים מסכנים וחסרי ישע,  לעזור ולטפל בהם עד שיוכלו לחיות טוב. 
 

 

גרסת החתול פליקס
אני יצור מסכן, עיוור וחסר ישע? נראה לכם?! חכו חכו. כמה חודשים בעיר הקודש ירושלים ואני טיק-טק מתחזק וחוזר לפה ליבניאל קורע את כולכם…
    

 

 

(פרטים על פעילויות וסדנאות בימה וקדמה: http://www.metaplim.co.il/a.asp?p=23107)

 

 

מהנעשה בחוגנו

–          "הי נטלי, מה עניינים"?

–          "הי מותק, מה קורה, חזרת מהחפירות?"

–          "כן, לפני יומיים".

–          "איך היה"?

–          "היה כיף, האתר מדהים את יודעת.   עשינו שימור של הפסיפסים, למדתי המון".

–          "והגיע גם הידיד שלך? הארכיאולוג המשמר מתורכיה"?

–          "כן הוא בא, עשה שם עבודה חבל-על-הזמן. שנים הם לא היו מצליחים לעשות את מה שהוא עשה בשבוע אחד".

–          "ואיך היה לו נחמד, הוא נהנה?"

–          "האמת שהוא די התבאס מהיחס של האנשים אליו. הם זלזלו בו כי חשבו שהוא ערבי. חוץ מהפרופסור הראשי שהוא איש מקסים".

–          וואי. לא נעים, כל כך הרבה זמן הוא מחכה לבוא לישראל כדי לעבוד בחפירה ארכיאולוגית. מה העליבו אותו ממש"?

–          "לא ממש העליבו, אבל את יודעת, התייחסו אליו כמו אל טמבל, מה גם שהאנגלית שלו לא כל כך טובה. ובנוסף, החבר'ה היו הולכים כל ערב לפאב של המתנדבים בקיבוץ כדי לשתות בירות, ורק הוא היה יושב לבד בחוץ. אסור לו הוא הרי מוסלמי. הם יכלו להתחשב בו ופעם אחת לשבת אתו, לשתות תה נגיד, מה יש?"

–          "באמת לא יפה. וחוץ מזה איך היו הסטודנטים?"

–          "באו שלושה סטודנטים כולה. היתר היו מתנדבים מחו"ל".

–           "מה כל כך מעט סטודנטים יש להם בשנה ראשונה?"

–          זה סטודנטים משנה א', ב' ו-ג' ביחד. החוג כמעט ריק. יש יותר מרצים מתלמידים. שמעתי שגם בירושלים המצב לא יותר טוב. שוקלים אפילו לבטל את התואר הראשון. יש רק נרשמים לתואר שני".

–          "אני לא מופתעת בכלל. שנים שהמצב בחוגים לארכיאולוגיה רק מתדרדר: אותם מרצים, אותם תכנים. רוב הפרופסורים שיושבים שם לא טורחים לחדש את עצמם או להכניס תכנים אקטואליים לשיעורים שלהם. תקועים. מה שלא צומח נובל ומת".

–          "ויש לי עוד בשורה לא נעימה".

–          "מה"?

–          "זוכרת שדיברנו על הפרויקט הגדול ההוא עם ר'?"

–          "נו…"

–          "אז הוא מבוטל. היא התפטרה לפני שבועיים מהתפקיד שלה. שמו לה רגליים ונמאס לה מכל הבירוקרטיות של הפקידים האידיוטים שיושבים לה על הראש. היא שוקלת לחזור לאקדמיה".

–          "אבל אין אקדמיה".

–          "נכון, באמת אין".

–          "אז מה יהיה?"

–          "לא יודעת. גם העבודה בחפירות זה לא מי-יודע-מה. מי שמשקיע בפרויקטים האלה זה בעיקר אוניברסיטאות מחו"ל ואין להם עניין מיוחד לפרנס את החוקרים הישראלים מעבר לנדרש".

–          "צודקים. למה שרק הם יפרנסו אותנו תמיד?"

–          "כי מישהו צריך לפרנס אותנו בכל זאת."

–          "גם זה טיעון".

–          יהיה בסדר בסוף נטלי, אל תדאגי. אפילו ביבי הזכיר את העבודה החשובה שלנו בנאום שלו לאובהמה לפני כמה חודשים".

–          "באמת יפה מצדו".

–           אני מקווה שלא ביאסתי אותך".

–          "לא זה בסדר, אני רגילה".

–          "אני צריכה לסגור עכשיו, אני חייבת לחזור לעבוד על הפרויקט גמר שלי".

–          "עוד מעט תהיי הנדסאית מדופלמת, אה?

–          "כן. סוף-סוף עבודה עם פרנסה. אז נדבר, טוב? "

–          "כן. נדבר".      

321 עמודים

(רפרוף מהיר בספריה שלי)
 
מ' פוקו  – תולדות השיגעון בעידן התבונה (240 ע')
ד' אלבוים – מסע בחלל הפנוי  (301 ע')
ו' פראנקל – האדם מחפש משמעות (161 ע')
פ' לוי – הזהו האדם? (188 ע')
א' קמי – הזר (144 ע')
ס' מיכאל – חצוצרה בואדי (232 ע')
ו' וולף – חדר משלך (126 ע')
א' פרום – אמנות האהבה (120 ע')
ג' פלובר – מדאם בובארי  (294 ע')
ח.ל. בורחס – בדיונות (153 ע')

וגם:
מ. דרורי – איך לתרץ את זיכויו של האברך שדרס קופאית ממוצא אתיופי? (321 ע')

במכונית עם קליפת נוגה

אתמול בבוקר החלטתי לנקוט בהתנתקות חד-צדדית ולהתרחק מת"א.  נכנסתי למכונית ונסעתי לחוף אקוודוקט בקיסריה, מקום שמכיל בתוכו ניגודים של בנייה חדשה נובורישית לצד בנייה עתיקה ומפוררת, חוף ים טבעי ופרוע ודיונות של חול זהבהב בהיר.
מצאתי לי דיונה קטנה נושקת לאחת מקשתות האקוודוקט, הוצאתי את ספרה של חביבה פדיה "בעין החתול" ושמחתי מאד על היום הזה שפיניתי לי. מה שטוב בספר הזה הוא שאפשר לשוב ולקרא בו קריאה חדשה, ולהפעל בכל פעם מחדש משום שהוא בנוי קטעים קטעים שאינם בהכרח קשורים. אפשר לבחור לקרא קטעים שעוסקים בעולמות הסוד, או בכאלה שמתארים את הקבצנים והחתולים בבאר שבע, מה שמתאים.
 
"..בעוד שהחכמים הקדומים נתנו דעתם על כך שהחתול אינו נקשר לאדם באפן שבו נקשר אליו הכלב והגיעו למסקנה שהשונרא שכחן הוא, הרי שבאו המקובלים המאוחרים, באיטליה של המאה השבע-עשרה למשל, וראו את החתול כאחד מסמליה של קליפת נוגה, המייצגת את תחום התערובת, תערובת שכחה וזיכרון. זה קרה במאה השבע-עשרה, וגם זה היה בלתי אפשרי לולי זקן המקובלים שישב בצפת, האר"י – זקן בחוכמה, כי הסתלק מן העולם טרם מלאו לו ארבעים – עיבד קודם את הגדרת קליפת הנוגה כתחום התערובת של היש".
(בעין החתול. השבירה, ע' 163).
 
כשהרגשתי שספגתי מספיק שמש, מחשבות, גלים, תהיות וחול, יצאתי לכיוון מגרש החניה. סקרתי בעיני  את המגרש שבאותה שעה היו בו רק מכוניות בודדות וחיפשתי לשווא את המכונית שלי. לא היה שם שום דבר שאפילו דומה לה. עוד סיבוב, עוד מבט תוהה והנה מחשבה מבוהלת מתחילה לחלחל בי: היא לא פה כי גנבו לי אותה.
וואלה יופי. בזמן שאני מהרהרת לי על מהות קליפת הנוגה, מישהו דאג להעביר את המכונית שלי מתחום היש לתחום האין באיזו משחטת רכבים בקלקיליה. הייתי מבולבלת ונואשת לגמרי. איש במכונית טרנזיט עם אישה ושני ילדים רטובים, זיהה את מצוקתי ושאל מה קרה. אמרתי לו שאני לא מוצאת את המכונית שלי ושאני חושבת שגנבו לי אותה. האיש אמר: לא נורא. לי גנבו פעמיים. תתקשרי לביטוח.  אבל איך אני אתקשר עכשיו? ברוח הניתוק החד צדדי של  הבוקר,  השארתי את הטלפון הנייד שלי בבית. חוץ מזה מה יעזור לי הביטוח, המכונית הזו משועבדת לליסינג ממילא.
 
האיש בטרנזיט הציע לקחת אותי ליציאה אל הכביש הראשי. היה לו מבטא אמריקאי, שפם וכיפה והפנים שלו היו מלאות עצבות ואמפטיה על מר גורלי. גם אשתו והילדים נעצבו מאד ואף פינו לי את המושב מלפנים. יצאנו ממגרש החניה והאיש אמר לי: מעבר לדיונה יש עוד מגרש,  אולי השארת את המכונית שלך שמה? אמרתי לו: אני לא חושבת, אבל בוא נבדוק. האיש נהג באיטיות בין המכוניות החונות ואנחנו כל יושבי המכונית, בלשנו בעינינו בקפדנות כדי לאתר את האבדה.  ואז לפתע ראינו אותה – קטנה ומאובקת כהרגלה, בשורה השניה, בדיוק במקום  שהשארתי אותה.
נפרדתי מהם בתודה נרגשת. היה נדמה לי שגם הם שמחו לא פחות ממני: היפוך שכזה תוך כמה דקות מחרדה לרווחה ומאבדה גדולה למציאה מוחלטת. ניסיתי לשחזר מה עבר עלי מאז שהגעתי: לא הבנתי איך מצאתי את עצמי הרבה מעבר למגרש הזה. ואז נזכרתי שכשבאתי לפה בבוקר, ראיתי קבוצת אנשים מציירים לאורך פתחי קשתות האקוודוקט. בלי לשים לב,  נדדתי ביניהם תוך כדי עצירה והצצה סקרנית ביצירות שהונחו על הכנים שלהם שהדיפו ניחוחות מוכרים של צבעי שמן וטרפנטין. חשבתי בצער שפעם גם אני הייתי כמותם, לפני שחיפשתי  מחסה במילים. כנראה שלא הייתי מספיק טובה בלהגיד מה שאני רוצה בצבעים.

 מהמגרש הנעלם נסעתי למרכז המסחרי של קיסריה, זה שנמצא ממול למוזיאון  ראלי שהוקם בידי הרקאנטי  שנמצא בריב גדול עם כל הרקאנטים האחרים.  חשבתי לבקר במוזיאון הזה שפתוח לכל ללא דמי כניסה ומציג  בעיקר אמנות מדרום אמריקה. אבל לפני כן, החלטתי לעשות הפסקת קרטיב. נגשתי לקיוסק ופתחתי את התיק והנה הסתבר לי שאין לי ארנק. ממש אין. ניגשתי למכונית לראות אולי הוא נפל בין המושבים, אבל לא. שוב ניסיתי לשחזר מה עשיתי אתו היום. כלום. יש מצב שהשארתי אותו בבית (לא נראה לי), או שמישהו חמד אותו בזמן שהלכתי לתפוס גלים בים…? 

לאור הנסיבות החלטתי לוותר על מוזיאון רקאנטי ולנסוע הביתה כדי לברר את העניין. אין ספק שלאבד ארנק זה פחות גרוע מלאבד מכונית, אבל זה גם כן טרחה לא קטנה, בעיקר בגלל התעודות שצריך לשחזר והסיפור עם הביטול של כרטיסי האשראי. זה כבר קרה לי שלוש פעמים לפחות. בין לבין התגנבה לי מחשבה מפחידה בראש: ומה אם חו"ח באמת היתה נגנבת לי המכונית הבוקר, מה אז?  בלי טלפון נייד (בוודאות בבית) ובלי ארנק (בוודאות לא כאן, אולי בבית) – זה היה יכול להיות יום גרוע  מאד-מאד.   
 
בדרך מקיסריה לת"א, ניהלתי שיחה מעניינת מאד עם קליפת נוגה. אותה קליפה חמקמקה שכל מהותה בייניים –  בין היש לאיננו. ספר הזוהר למשל,  מפרש את קליפת הנוגה כעץ הדעת טוב ורע.  הוא גם מפרש את פרי הדעת כפרי שחציו טוב וחציו רע. מכאן שגם האדם שאכל אותו נמצא במצב כזה – חציו טוב וחציו רע, כמו במאניה דפרסיה תמידית. לפי האר"י בעקבות החטא הקדמון של אכילת עץ הדעת טוב ורע,  קליפת נוגה נדבקה בבריאה כולה, כמו העור בבשר, והיא שעוטפת את הווייתנו כבני אנוש מאז ועד היום.
 
איכשהו המחשבה על קליפת הנוגה התחברה לי גם עם הניסוי שקשור לתורת הקוונטים ומכונה "החתול של שרדינגר" : נגיד שמניחים חתול בתיבה אטומה שיש בה מתקן עם חומר רדיואקטיבי. נגיד שיש הסתברות של 50% שהחומר הזה יתפרק במהלך הניסוי. אם החומר מתפרק, הוא יפעיל חיישן שיגרום לפליטת רעל שימית את החתול מיד (לא באמת, בתיאוריה), ואם לא – החתול יישאר בחיים. שרדינגר שואל מכאן: מה מצבו של החתול כל עוד לא פתחנו את התיבה? הוא נמצא במצב שהוא לא חי ולא מת, או חצי מת וחצי חי. כמו הארנק שלי – חציו גנוב וחציו נשכח. לפחות עד שיוברר.
 
אוי, כמה קשה הוא המצב של קליפת נוגה.  מצב התווך הבלתי ידוע שאין בו טוב מוחלט ולא רע ידוע. מצב שבו כל האפשרויות חבויות וקיימות: חוויית היש וחוויית האין ללא הכרעה ברורה. תחושת קליפת נוגה מתחדדת בעיקר כשנמצאים בהמתנה לפני עבודה חדשה, פרוייקט חשוב או אהבה גדולה. זהו השלב שמקדים לדברים, בטרם הובררו לאשורם, בטרם הוכרעו לכף זכות או לכף חובה. ודווקא אז יש מקום לכוון של רצון, פעולה או תפילה. חוף הים הזהוב-בהיר שקידם את פני הבוקר  צף בי שוב ושוב בזמן הנהיגה הזהירה לביתי (לא זמן טוב לעשות עוד טעויות אני בלי ארנק ובלי פלפון !). נזכרתי באבני החומה הפצועות, בים שנפתח למולי והוא גדול, נדיב ומזמין, על כל האנשים הנינוחים והשלווים שהיו שם סביב. החלטתי לסלק כל אפשרות למחשבת זדון או מרמה ויהי מה.
 
החניתי את המכונית ליד הבית, עליתי במהירות במדרגות. לפני שפתחתי את הדלת, המתנתי רגע, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי: אני לא יודעת בוודאות, אבל אני מאמינה. ושם על שולחן המחשב, קליפת הנוגה  הכריעה:  ישששש!!