במכונית עם קליפת נוגה

אתמול בבוקר החלטתי לנקוט בהתנתקות חד-צדדית ולהתרחק מת"א.  נכנסתי למכונית ונסעתי לחוף אקוודוקט בקיסריה, מקום שמכיל בתוכו ניגודים של בנייה חדשה נובורישית לצד בנייה עתיקה ומפוררת, חוף ים טבעי ופרוע ודיונות של חול זהבהב בהיר.
מצאתי לי דיונה קטנה נושקת לאחת מקשתות האקוודוקט, הוצאתי את ספרה של חביבה פדיה "בעין החתול" ושמחתי מאד על היום הזה שפיניתי לי. מה שטוב בספר הזה הוא שאפשר לשוב ולקרא בו קריאה חדשה, ולהפעל בכל פעם מחדש משום שהוא בנוי קטעים קטעים שאינם בהכרח קשורים. אפשר לבחור לקרא קטעים שעוסקים בעולמות הסוד, או בכאלה שמתארים את הקבצנים והחתולים בבאר שבע, מה שמתאים.
 
"..בעוד שהחכמים הקדומים נתנו דעתם על כך שהחתול אינו נקשר לאדם באפן שבו נקשר אליו הכלב והגיעו למסקנה שהשונרא שכחן הוא, הרי שבאו המקובלים המאוחרים, באיטליה של המאה השבע-עשרה למשל, וראו את החתול כאחד מסמליה של קליפת נוגה, המייצגת את תחום התערובת, תערובת שכחה וזיכרון. זה קרה במאה השבע-עשרה, וגם זה היה בלתי אפשרי לולי זקן המקובלים שישב בצפת, האר"י – זקן בחוכמה, כי הסתלק מן העולם טרם מלאו לו ארבעים – עיבד קודם את הגדרת קליפת הנוגה כתחום התערובת של היש".
(בעין החתול. השבירה, ע' 163).
 
כשהרגשתי שספגתי מספיק שמש, מחשבות, גלים, תהיות וחול, יצאתי לכיוון מגרש החניה. סקרתי בעיני  את המגרש שבאותה שעה היו בו רק מכוניות בודדות וחיפשתי לשווא את המכונית שלי. לא היה שם שום דבר שאפילו דומה לה. עוד סיבוב, עוד מבט תוהה והנה מחשבה מבוהלת מתחילה לחלחל בי: היא לא פה כי גנבו לי אותה.
וואלה יופי. בזמן שאני מהרהרת לי על מהות קליפת הנוגה, מישהו דאג להעביר את המכונית שלי מתחום היש לתחום האין באיזו משחטת רכבים בקלקיליה. הייתי מבולבלת ונואשת לגמרי. איש במכונית טרנזיט עם אישה ושני ילדים רטובים, זיהה את מצוקתי ושאל מה קרה. אמרתי לו שאני לא מוצאת את המכונית שלי ושאני חושבת שגנבו לי אותה. האיש אמר: לא נורא. לי גנבו פעמיים. תתקשרי לביטוח.  אבל איך אני אתקשר עכשיו? ברוח הניתוק החד צדדי של  הבוקר,  השארתי את הטלפון הנייד שלי בבית. חוץ מזה מה יעזור לי הביטוח, המכונית הזו משועבדת לליסינג ממילא.
 
האיש בטרנזיט הציע לקחת אותי ליציאה אל הכביש הראשי. היה לו מבטא אמריקאי, שפם וכיפה והפנים שלו היו מלאות עצבות ואמפטיה על מר גורלי. גם אשתו והילדים נעצבו מאד ואף פינו לי את המושב מלפנים. יצאנו ממגרש החניה והאיש אמר לי: מעבר לדיונה יש עוד מגרש,  אולי השארת את המכונית שלך שמה? אמרתי לו: אני לא חושבת, אבל בוא נבדוק. האיש נהג באיטיות בין המכוניות החונות ואנחנו כל יושבי המכונית, בלשנו בעינינו בקפדנות כדי לאתר את האבדה.  ואז לפתע ראינו אותה – קטנה ומאובקת כהרגלה, בשורה השניה, בדיוק במקום  שהשארתי אותה.
נפרדתי מהם בתודה נרגשת. היה נדמה לי שגם הם שמחו לא פחות ממני: היפוך שכזה תוך כמה דקות מחרדה לרווחה ומאבדה גדולה למציאה מוחלטת. ניסיתי לשחזר מה עבר עלי מאז שהגעתי: לא הבנתי איך מצאתי את עצמי הרבה מעבר למגרש הזה. ואז נזכרתי שכשבאתי לפה בבוקר, ראיתי קבוצת אנשים מציירים לאורך פתחי קשתות האקוודוקט. בלי לשים לב,  נדדתי ביניהם תוך כדי עצירה והצצה סקרנית ביצירות שהונחו על הכנים שלהם שהדיפו ניחוחות מוכרים של צבעי שמן וטרפנטין. חשבתי בצער שפעם גם אני הייתי כמותם, לפני שחיפשתי  מחסה במילים. כנראה שלא הייתי מספיק טובה בלהגיד מה שאני רוצה בצבעים.

 מהמגרש הנעלם נסעתי למרכז המסחרי של קיסריה, זה שנמצא ממול למוזיאון  ראלי שהוקם בידי הרקאנטי  שנמצא בריב גדול עם כל הרקאנטים האחרים.  חשבתי לבקר במוזיאון הזה שפתוח לכל ללא דמי כניסה ומציג  בעיקר אמנות מדרום אמריקה. אבל לפני כן, החלטתי לעשות הפסקת קרטיב. נגשתי לקיוסק ופתחתי את התיק והנה הסתבר לי שאין לי ארנק. ממש אין. ניגשתי למכונית לראות אולי הוא נפל בין המושבים, אבל לא. שוב ניסיתי לשחזר מה עשיתי אתו היום. כלום. יש מצב שהשארתי אותו בבית (לא נראה לי), או שמישהו חמד אותו בזמן שהלכתי לתפוס גלים בים…? 

לאור הנסיבות החלטתי לוותר על מוזיאון רקאנטי ולנסוע הביתה כדי לברר את העניין. אין ספק שלאבד ארנק זה פחות גרוע מלאבד מכונית, אבל זה גם כן טרחה לא קטנה, בעיקר בגלל התעודות שצריך לשחזר והסיפור עם הביטול של כרטיסי האשראי. זה כבר קרה לי שלוש פעמים לפחות. בין לבין התגנבה לי מחשבה מפחידה בראש: ומה אם חו"ח באמת היתה נגנבת לי המכונית הבוקר, מה אז?  בלי טלפון נייד (בוודאות בבית) ובלי ארנק (בוודאות לא כאן, אולי בבית) – זה היה יכול להיות יום גרוע  מאד-מאד.   
 
בדרך מקיסריה לת"א, ניהלתי שיחה מעניינת מאד עם קליפת נוגה. אותה קליפה חמקמקה שכל מהותה בייניים –  בין היש לאיננו. ספר הזוהר למשל,  מפרש את קליפת הנוגה כעץ הדעת טוב ורע.  הוא גם מפרש את פרי הדעת כפרי שחציו טוב וחציו רע. מכאן שגם האדם שאכל אותו נמצא במצב כזה – חציו טוב וחציו רע, כמו במאניה דפרסיה תמידית. לפי האר"י בעקבות החטא הקדמון של אכילת עץ הדעת טוב ורע,  קליפת נוגה נדבקה בבריאה כולה, כמו העור בבשר, והיא שעוטפת את הווייתנו כבני אנוש מאז ועד היום.
 
איכשהו המחשבה על קליפת הנוגה התחברה לי גם עם הניסוי שקשור לתורת הקוונטים ומכונה "החתול של שרדינגר" : נגיד שמניחים חתול בתיבה אטומה שיש בה מתקן עם חומר רדיואקטיבי. נגיד שיש הסתברות של 50% שהחומר הזה יתפרק במהלך הניסוי. אם החומר מתפרק, הוא יפעיל חיישן שיגרום לפליטת רעל שימית את החתול מיד (לא באמת, בתיאוריה), ואם לא – החתול יישאר בחיים. שרדינגר שואל מכאן: מה מצבו של החתול כל עוד לא פתחנו את התיבה? הוא נמצא במצב שהוא לא חי ולא מת, או חצי מת וחצי חי. כמו הארנק שלי – חציו גנוב וחציו נשכח. לפחות עד שיוברר.
 
אוי, כמה קשה הוא המצב של קליפת נוגה.  מצב התווך הבלתי ידוע שאין בו טוב מוחלט ולא רע ידוע. מצב שבו כל האפשרויות חבויות וקיימות: חוויית היש וחוויית האין ללא הכרעה ברורה. תחושת קליפת נוגה מתחדדת בעיקר כשנמצאים בהמתנה לפני עבודה חדשה, פרוייקט חשוב או אהבה גדולה. זהו השלב שמקדים לדברים, בטרם הובררו לאשורם, בטרם הוכרעו לכף זכות או לכף חובה. ודווקא אז יש מקום לכוון של רצון, פעולה או תפילה. חוף הים הזהוב-בהיר שקידם את פני הבוקר  צף בי שוב ושוב בזמן הנהיגה הזהירה לביתי (לא זמן טוב לעשות עוד טעויות אני בלי ארנק ובלי פלפון !). נזכרתי באבני החומה הפצועות, בים שנפתח למולי והוא גדול, נדיב ומזמין, על כל האנשים הנינוחים והשלווים שהיו שם סביב. החלטתי לסלק כל אפשרות למחשבת זדון או מרמה ויהי מה.
 
החניתי את המכונית ליד הבית, עליתי במהירות במדרגות. לפני שפתחתי את הדלת, המתנתי רגע, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי: אני לא יודעת בוודאות, אבל אני מאמינה. ושם על שולחן המחשב, קליפת הנוגה  הכריעה:  ישששש!!   
 
 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלי  On יולי 7, 2009 at 3:21 pm

    מצבי חתול שרדינגר דווקא מועילים.
    אם למשל, יש לך שני מצבים בלבד:
    1) הארנק נמצא בתיק שלך.
    2) הארנק בבית.
    אז המידע כאן מאוד מצומצם.
    לעומת זאת, אם את באי ודאות ויש לך המון אפשרויות:
    הארנק בבית, האנס גנב אותו, מוכר הארטיק גנב אותו, הוא נעלם בים של קיסריה, הוא נפל בכפר הסמוך, הוא באמפי של קיסריה במגבת של שלמה ארצי…:), הוא לא בבית וכולי…
    תראי כמה מידע שאת יכולה להעביר במה שנקרא "סופרפוזיציה" של מצבים או במצבי החתול של שרדיגר? המון מידע: לא רק שתי אפשרויות, אלא הרבה מאוד אפשרויות בין שתי האפשרויות של: הארנק בבית או הארנק לא בבית. ולכן היום חוקרים מנסים להגיע למה שקרוי מחשב קוונטי.

  • נטלי מסיקה  On יולי 7, 2009 at 3:43 pm

    אני לא מבינה בתחום הזה, אבל הוא מעניין ביותר.ברור שכשיש יותר אפשרויות כך יותר קשה להתחקות אחר התשובה. ובכל זאת כל שאלה שעולה ניתנת למענה בתשובה בינארית – כן או לא/ קיים או איננו/ וכו'.
    ככה נדמה לי לפחות…

  • אורן  On יולי 7, 2009 at 3:50 pm

    אני לא מבין את התסבוכת הזו. החתול נמצא בקופסה כבר 70 שנה. אני חושב שאפשר בוודאות להכריע שהוא מת.

  • שאול סלע  On יולי 7, 2009 at 3:56 pm

    גם אני עסוק כעת בקריאת בעין החתול ודקה אחרי שקראתי את הפוסט ניגשתי לספר למקום בו הפסקתי עמוד 146 הכותרת "רבנו פרץ"

    ציטוט

    "מערכת האלוהות ומערכת ההוויה כתרין רעין דלא מתפרשין הן. אבל בעונותינו הרבים אבד ספר מערכות ההוויה שהיה גנוז בגנזי האדמור הזקן."

    ציטוט נוסף

    "ואנושה היא המכה . דווקא בדורות האחרונים הללו שבהם התפוגגה חכמת האדם ותעל חכמת המכונה בלע"ז (machine) ,ואין יודע אי זו היא ביאה ואי זו היא שיבה,אי זו היא גלות ואי זו היא גאולה,אי זו היא מדינה אי זה הוא אבדון,דווקא בדורות אלה נזקקים היינו יותר מכל לסודה של שלשלת ההוויה הגדולה"

    כמה תוספות

    ביאה – האשה נקנית בשלוש דרכים בכסף,בשטר ובביאה

    לא הבנתי את סיפור המלכים בספר עמ 94
    הפרק הוא שבעה מלכים

    סתום גם הפרק כיסא שלמה עמ 89

    הערה אחרונה:מאניה דיפרסיה אינה מתאימה לטוב ורע

  • נטלי מסיקה  On יולי 7, 2009 at 4:19 pm

    לגבי סיפור המלכים – לדעת כמה אנשים מדובר בפרשנות לפרק לו בבראשית – פרשת וישלח.

    מלבד זאת גם לי היו לא מעט חלקים סתומים בספר. לפעמים אפשר לפרש אותם רק כשלומדים קטעים מספרים אחרים…
    ולגבי ההערה האחרונה שלך – יכול להיות שאתה צודק.

  • שועי  On יולי 7, 2009 at 8:36 pm

    באחד הפוסטים שלי כתבתי:
    לעתים אני תוהה האם האנושות כולה לתולדותיה אינה אלא בת דמותו של החתול שרדינגר
    ואין יודע האם יש בה רוח חיים, אם לאו, ומה תוחלתה, אם יש או אין, ומה בצע כי נתגלגלה אל תוך הנסוי התיאורטי המצוטט לעייפה של ההיסטוריה.

    למה כולנו דומים? למי שמבקשים נשיבות רפות של אור בשלוליות הצל, ולא תמיד יודעים לבור את האור מן הצללים. יש כאלה שהצללים נדמים להם אורות. ויש כאלה שגסה עינם לראות כי בכל צל יש אור ובכל אור יש צללים.

    רבקה מרים כותבת בפרגמנט השמונים ושניים מן הספק 'פתקים' (ירושלים 2007), בזו הלשון:
    האיש המֵבין יושב עתה על המפתן, מתבונן ארוכות בדרך המתמשכת לפניו- כמו אז, לפני שהבין.

    ותודה על 'בעין החתול' ספר הנושא את הנעלם, ובאמת כמו עין החתול המתמגנטת אל הלבנה, כך יש בו רבדים שונים וקולות שונים, אור על גבי אור.

    והפרק ששאול התלבט בו המתאר את מיתת המלכים (מלכי אדום) מקורו בספרהּ של פדיה (לבד מבראית ל"ו) הוא המיתוס-הפרשני הלוריאני הנודע, המובא בספרו של ר' חיים ויטאל, עץ חיים.

  • צבי  On יולי 7, 2009 at 8:38 pm

    מבעד ל"מצוקות" שמתוארות בסיפור המקסים הזה, אודות הנתקותך החד-צדדית, קראתי חירות. היכולת ליטול חירות מזוטות שטורדות את מנוחתנו בכל שעה, ביש ובאין משים [היכן להניח את…? ומתי לצאת מ…? היכן הנחנו את המכונית ואת הארנק?]. והנה, נטלת לעצמך חירות מלאה, ונשטפת בה לחלוטין; להתמסר לרשמים, משוחררים מזכרון. נהדר בעיניי.

    מתאגדת לה כאן חבורת מעריצי חביבה פדיה. דומני שאנו חבים תודה בהקשר זה לריענו שועי, שהפנה את תשומת הלב, המליץ, האיר ושיבח.

    ולך, נטלי היקרה, תודה, על שהזכרת את ערכן של חוויות שאנו נוטים לשכוח.

  • שועי  On יולי 7, 2009 at 8:40 pm

    לגבי מקורותיו של הסיפור על כסא שלמה, יש לעיין בספרו של ר' אלעזר מוורמס (1230-1165) סודי רזיא חלק ב'. פדיה לא ציינה זאת, אך דומני כי כאשר קראתי את הספר עזרו לי מאוד דברי ר' אלעזר להבנת תשתית הסיפור.

  • נטלי מסיקה  On יולי 7, 2009 at 9:47 pm

    תודה על הפרושים והמראי מקום שעולים בקריאה מדוקדקת בעין החתול. כמה צריך ללמוד כדי להגיע לעומקם של החתולים העזובים בבאר שבע…

  • נטלי מסיקה  On יולי 7, 2009 at 9:58 pm

    תודה על המילים החמות. אכן חירות היא מצרך יקר וחשוב בחיי אבל אני לא בטוחה שאני מרשמה לעצמי להשתמש בחירות שלי כל הזמן, כמו שהייתי רוצה .
    ולגבי חברינו שועי- אני מצטרפת לגמרי להבחנה שלך שהוא הראשון שעודד אותנו להכנס לפרדסה של חביבה פדיה. מאז שום חתול לא נראה סתם חתול כמקודם…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: