מהנעשה בחוגנו

          "הי נטלי, מה עניינים"?

          "הי מותק, מה קורה, חזרת מהחפירות?"

          "כן, לפני יומיים".

          "איך היה"?

          "היה כיף, האתר מדהים את יודעת.   עשינו שימור של הפסיפסים, למדתי המון".

          "והגיע גם הידיד שלך? הארכיאולוג המשמר מתורכיה"?

          "כן הוא בא, עשה שם עבודה חבל-על-הזמן. שנים הם לא היו מצליחים לעשות את מה שהוא עשה בשבוע אחד".

          "ואיך היה לו נחמד, הוא נהנה?"

          "האמת שהוא די התבאס מהיחס של האנשים אליו. הם זלזלו בו כי חשבו שהוא ערבי. חוץ מהפרופסור הראשי שהוא איש מקסים".

          וואי. לא נעים, כל כך הרבה זמן הוא מחכה לבוא לישראל כדי לעבוד בחפירה ארכיאולוגית. מה העליבו אותו ממש"?

          "לא ממש העליבו, אבל את יודעת, התייחסו אליו כמו אל טמבל, מה גם שהאנגלית שלו לא כל כך טובה. ובנוסף, החבר'ה היו הולכים כל ערב לפאב של המתנדבים בקיבוץ כדי לשתות בירות, ורק הוא היה יושב לבד בחוץ. אסור לו הוא הרי מוסלמי. הם יכלו להתחשב בו ופעם אחת לשבת אתו, לשתות תה נגיד, מה יש?"

          "באמת לא יפה. וחוץ מזה איך היו הסטודנטים?"

          "באו שלושה סטודנטים כולה. היתר היו מתנדבים מחו"ל".

           "מה כל כך מעט סטודנטים יש להם בשנה ראשונה?"

          זה סטודנטים משנה א', ב' ו-ג' ביחד. החוג כמעט ריק. יש יותר מרצים מתלמידים. שמעתי שגם בירושלים המצב לא יותר טוב. שוקלים אפילו לבטל את התואר הראשון. יש רק נרשמים לתואר שני".

          "אני לא מופתעת בכלל. שנים שהמצב בחוגים לארכיאולוגיה רק מתדרדר: אותם מרצים, אותם תכנים. רוב הפרופסורים שיושבים שם לא טורחים לחדש את עצמם או להכניס תכנים אקטואליים לשיעורים שלהם. תקועים. מה שלא צומח נובל ומת".

          "ויש לי עוד בשורה לא נעימה".

          "מה"?

          "זוכרת שדיברנו על הפרויקט הגדול ההוא עם ר'?"

          "נו…"

          "אז הוא מבוטל. היא התפטרה לפני שבועיים מהתפקיד שלה. שמו לה רגליים ונמאס לה מכל הבירוקרטיות של הפקידים האידיוטים שיושבים לה על הראש. היא שוקלת לחזור לאקדמיה".

          "אבל אין אקדמיה".

          "נכון, באמת אין".

          "אז מה יהיה?"

          "לא יודעת. גם העבודה בחפירות זה לא מי-יודע-מה. מי שמשקיע בפרויקטים האלה זה בעיקר אוניברסיטאות מחו"ל ואין להם עניין מיוחד לפרנס את החוקרים הישראלים מעבר לנדרש".

          "צודקים. למה שרק הם יפרנסו אותנו תמיד?"

          "כי מישהו צריך לפרנס אותנו בכל זאת."

          "גם זה טיעון".

          יהיה בסדר בסוף נטלי, אל תדאגי. אפילו ביבי הזכיר את העבודה החשובה שלנו בנאום שלו לאובהמה לפני כמה חודשים".

          "באמת יפה מצדו".

           אני מקווה שלא ביאסתי אותך".

          "לא זה בסדר, אני רגילה".

          "אני צריכה לסגור עכשיו, אני חייבת לחזור לעבוד על הפרויקט גמר שלי".

          "עוד מעט תהיי הנדסאית מדופלמת, אה?

          "כן. סוף-סוף עבודה עם פרנסה. אז נדבר, טוב? "

          "כן. נדבר".      

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On יולי 23, 2009 at 11:51 am

    לעולם איני שותה משקה אלכוהולי בנוכחותו של מוסלמי, גם אם הוא אינו מקפיד על החוק השרעי, אלא אם כן גם הוא שותה/מזמין או אומר לי מפורשות כי אין לו בעיה אם אלגום ספל בירה (אני מניח כי חיבתי למשקאות שכאלה ידועה לידידי).

    ובאשר לאקדמיה ומוראותיה, איי-אאוץ'
    הייתי מצרף רשימה ישנה שלי: 'העוניברסיטה הסדוקה' לרשימה שלך לעיל, ומוציא בסוף אסופה על הדלדלות הרוח והתרבות בישראל של ימינו.

  • גלית חתן  On יולי 23, 2009 at 11:51 am

    כשהייתי בערך בגיל 14-15 השתתפתי במשך שנה בחוג לארכיאולוגיה. זה היה כל כך משעמם בהשוואה לציפיות שלי – היו לי המון רעיונות מה אפשר ללמוד ולאן אפשר ללכת במסגרת סיורים, וכלום מזה לא התממש.

    אין לי מושג אם בתואר הראשון יותר מעניין או פחות, מה שבטוח – היה לי חלום להיות ארכיאולוגית, הוא נגוז, ובכל זאת קינאתי בך קצת כשקראתי את הפוסט, במיוחד בעניין הפסיפסים 🙂

  • שאול  On יולי 23, 2009 at 12:29 pm

    הנעליים של זרטל
    קברו של ישוע
    צופן דה וינצ'י

  • נטלי מסיקה  On יולי 23, 2009 at 12:55 pm

    שועי היקר- הבעיה העיקרית היא כנראה הניתוק שלנו מהסביבה שבה אנו חיים. רוב האנשים לא מודעים לרגישויות של שכנינו המוסלמים מעבר לסוגיית הבורות. ולגבי הערתך השניה – אכן עוניברסיטה אבל רק במדעי הרוח.האחרים דווקא מסתדרים לא רע.
    הי גלית – כנראה שלא היו לך מדריכים מעניינים מספיק בחוג שהלכת אליו…אגב, יצא לי לפגוש המון אנשים שאמרו לי שהיה להם חלום להיות ארכיאולוגים ופנו לכיוונים אחרים (וטוב שכך…)

    שאול תודה- אתרי הסנדל של אדם ובכלל כל מה שהוא עושה מתאפיין במחשבה מקורית ולכן יש לו הרבה מתנגדים. זרטל הוא אחד הארכיאולוגים המעניינים שצמחו פה, אבל הוא לא דוגמה אופיינית.

  • צבי  On יולי 23, 2009 at 1:56 pm

    כאשר קוראים שדה חרוש במציאות שיכולה וצריכה היתה להיות מיטיבה ונחמדה יותר, כל שנותר הוא לזכור שמחר יבואו ימים טובים יותר.

    נזכיר לעצמנו, שמי שאינו נוטה כבוד לעברו, לא ידע לכבד את ההווה והעתיד שלו.

  • אסתי  On יולי 23, 2009 at 4:49 pm

    כשהייתי ילדה.
    נראה לי המקצוע האולטימטיווי.
    אבל מה זו היסטוריה היום? ומה זו ספרות? ומה זו פילוסופיה? ומה זו אמנות?
    את מי זה מעניין
    כשאפשר ללמוד כלכלה ומינהל עסקים או משפטים ולהיות מנהלים חשובים ולעשות כסף

    יפה כתבו כאן כל המגיבים, אבל כנראה שאין בכוחנו לשנות את הכוחות שפועלים היום והם גדולים מאיתנו וימשיכו לסחוב לכיוון שלהם עד ששוב יתהפך הגלגל.

  • יולי  On יולי 23, 2009 at 6:11 pm

    ראשית רוצה לומר כמה אני משתתפת בקשיי המקצוע שבחרת כנראה מאהבה והוא מפנה לך עורף. אני קצת מזדהה. מציעה לחפש דרכים חלופיות ולא ללכת עם הראש בקיר.

    שני, יש לי שאלה לגבי הסיפור. הבחורה שמדברת אתך בטלפון מגדירה את הטורקי הנחמד כידי שלה ועל השתייה והשאר היא מדברת על אנשים אחרים שהיו איתו. איפה היא הייתה בתוך כל זה? אני מקווה שאת מבינה את השאלה. זה כאילו שהייתה הפרדה בין נשים לגברים אבל זה בטח לא אצל אריכאולוגים…

  • נטלי מסיקה  On יולי 23, 2009 at 6:42 pm

    על העידוד שבאמת מחמם את הלב ומוכיח שחברי ואני לא לבד בסיפור. המטוטלת נוטה עכשיו לעולמות החומר אבל אין לי ספק שיבואו ימים טובים, כדבריך צבי.

    ואסתי – מסכימה אתך שהכל קשור באותה זילות בתחומים אחרים. ראי מכתבו של קניוק שנדון כאן ארוכות.

  • נטלי מסיקה  On יולי 23, 2009 at 6:49 pm

    תודה על האמפטיה. רבים מאתנו מנסים באמת ללכת לכיוונים אחרים (ואפילו היתה לי פגישה עם צ'יקו בנושא לפני כמה שבועות בנוגע לפרוייקט שאני מעורבת בו, והנה גיליתי את הקשר ביניכם בזכות הפוסט על יומולדת של סתיו. הוא באמת איש יוצא דופן, דק הבחנה ומלא רעיונות כרימון.).

    ולגבי שאלתך- החברה שלי שיזמה את הבאתו של הידיד הטורקי לעבודה בחפירה, מאד רצתה שהוא ישתלב בקבוצה ויכיר ישראלים/ ארכיאולוגים נוספים, מה שלא קרה ממש בגלל אותה תרבות שתיה בכל ערב בפאב. אז הוא היה די לבד ורוב הזמן היא זו שארחה לו לחברה. חבל כי הוא יצא די פגוע מכל העיניין.

  • dugmanegdit  On יולי 25, 2009 at 11:56 pm

    שביטאת חלק ניכר מהבעיה במשפט הבא:
    "כי מישהו צריך לפרנס אותנו בכל זאת"…

  • אלמוג  On יולי 26, 2009 at 9:58 am

    נטלי היקרה,
    תודה על הדיאלוג המקסים, המצחיק-עצוב הזה, על המסע אל תוך חוגי הארכיאולוגיה – כאשר רב המשותף, במובן של ההצטמצמות, של העדר העתיד, גם לחוגים אחרים. מקווה שמשהו ישתנה בעתיד, אבל אני אופסימיסט.

  • אור  On יולי 26, 2009 at 11:14 pm

    עצוב, כמה שזה נכון.
    בכמה משפטים הצלחת לסכם את הכל.
    איפה עידן הפאר והיוקרה של ידין, מזר, סוקניק וכל היתר
    מה נותר?
    קבוצת פרופסורים מזדקנים שלא השכילו לקדם בזמן דור ממשיך שייקח את המושכות ויוביל את החוגים לעתיד חדש.

    לא לחינם בחרתי בסופו של דבר לנטוש את דרך הארכאולוגיה, למרות הגעגועים העזים והאהבה שתישאר לעד.

    אני מקווה מאוד שאנחנו לא צופים עכשיו בתחילתו של הסוף.
    עצוב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: