בונה עולמות ומחריבן

 

יום אחד החליטו העובדים בחפירותיה של דורותיי גארוד במערת הטבון  שבכרמל (1929 – 1934), לשבות ממלאכתם. הם היו בחלקם הגדול יהודים מתימן שהתגוררו בפאתי חיפה. כשמנהל העבודה ניסה לברר את סיבת המרי, הם אמרו לו שהם אינם מוכנים לעבוד עם כופרים גמורים שכמותם: רק הבוקר גונבה לאוזניהם השמועה שהארכיאולוגים המלומדים טוענים כי במערה הזו התגוררו בני אדם לפני 100,000 שנה או אפילו יותר. וכיצד  הם מעזים לומר דברי כפירה שכאלה? הרי ידוע לכל שהעולם קיים רק חמשת-אלפים-שש-מאות-תשעים שנה!
מנהל העבודה היה כנראה אדם קשוב וחכם. הוא שקל את דבריהם בכובד ראש ואמר: צודקים אתם. ומאידך, נאמר בבראשית רבה שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן, נכון? והנה לפניכם שרידי אחד העולמות האלה שלא צלח בידיו, לפני שברא את עולמנו זה. 

שמעו העובדים את ההסבר, נחה דעתם ומיד חזרו לעבודתם.
 
יש עולמות שנבנים ונחרבים, יש תרבויות שנבנות ונחרבות, יש עמים שנבנים ונחרבים, יש אנשים שנבנים ונחרבים. לעומתם יש עולמות, תרבויות, אומות ואנשים שנבנים ונחרבים, נבנים ונחרבים שוב ושוב ושוב מבלי להתייאש, עד עולם. 
 
 
 

                                                                        ***
 
                                                      הרצגה   (הרצאה+הצגה)*

                                 תתקיים היום**, בשעה 20.00 בסלון מזל, רח' סלמה 50 ת"א

 

                                                      

 
 * עלות: 10 ש"ח או לפי יכולת

**  מתוכננות הרצגות נוספות בזמן הקרוב לכל מי שרוצה ולא מסתדר לו הפעם
 

   

      

שלושה מפגשים אנטישמים קטנים

1.
 
שנה ראשונה או שניה באוניברסיטת חיפה. אני עולה על האוטובוס בדרך לעוד משמרת בפאב ימאים מעופש ואפלולי בדאון-טאון חיפה. פתאום עולה לאוטובוס מישהו שאני מכירה, סטודנט פולני שלומד אתי הדפס משי וליטוגרפיה בחוג לאמנות יצירה. הוא מתיישב לידי ואנחנו מתחילים לדבר: הוא מספר לי שהוא בא לישראל מווארשה כדי ללמוד פה בישראל. כן, טוב לו פה ומעניין. הישראלים והישראליות בעיקר, מאד נחמדים. הוא שואל מה עוד אני לומדת מלבד אמנות יצירה ואני עונה: ארכיאולוגיה. הוא חושב רגע ואומר: אם כך את צריכה לבא לפולין, אצלנו יש הרבה ארכיאולוגיה של יהודים.  אי נוחות מסוימת, פושטת בי משום מה. אני שואלת אותו למה הוא מתכוון. הוא אומר, יהיה לך מעניין לבוא לראות את כל מה שהיה פעם שייך ליהודים ואיך כל זה נגמר. אמרתי לו שאני מעדיפה לחפור במקומות ששייכים לאנשים שחיו ומתו בנסיבות יותר סבירות והוא אומר, טוב מה את רוצה, גם אתם איכשהו אשמים במה שקרה לכם. הרי אפילו יהודה איש קריות אמר: דמו עלינו ועל בנינו. מה את מתפלא. 
 
 
2.
אני בטיסה משיקאגו לסאן-פרנסיסקו. איש צעיר לבוש חולצה צמרירית משובצת שאך בקושי מסתירה צוואר רחב ואדום,  מתיישב לידי ומחייך את אותם חיוכים שוחרי-טוב וקפוצי שפתיים שהאמריקאים כל-כך טובים בהם. אין לי שום חשק לדבר אתו, אבל הוא בכל זאת לא מסתפק רק ב"הי" הקולני שזרק לעברי, ומיד מחליט לברר לעומק מי אני ומאיפה באתי ולמה. כשאני אומרת לו "ישראל", הוא נראה מופתע, שלא לומר המום ממש: איך זה שאין לך רעלה על פנים? הוא שואל.
 
3.
אני במשרד של דוקטורסה צ'ירלדי בפומפיי. נתבקשתי לעשות תיעוד דיגיטאלי של אחד הבתים כחלק מעבדתי במשלחת האנגלו-אמריקאית. במשרד שבו אני עובדת עובד גם אנטוניו אחד, עד כמה שאפשר להשתמש במילה "עובד" למישהו שמועסק בקביעות ע"י שלטונות המדינה באזור נאפולי והסביבה.  אנטוניו הוא אדם עם מנהגים קבועים שאינם משתנים אף פעם: כל בוקר הוא מגיח למשרד חמוש בעיתון ספורט, משקפי שמש ואפטר-שייפ בלי מתקבל על הדעת. השעתיים הראשונות מוקדשות לאיסוף שיטתי ומעמיק של כל בדל מידע על קבוצות הספורט החביבות עליו. אח"כ הוא מתפנה לעשיית קפה במקיאטה, ומשם הוא עובר לדיונים טלפוניים עם חבריו שעובדים כמוהו במשרדים אחרים, ואז מגיעה שעת ארוחת הצהריים שממנה הוא  חוזר אחרי שעתיים כדי להמתין בקוצר רוח לשעה 15.30 שבה הוא נועל את יום העבודה המייגע שעבר עליו. אך לרוב  אנטוניו לא נדרש להישאר עד לשעה מאוחרת כל כך: לוח השנה האיטלקי משובץ במועדים וחגים  שמוקדשים לאינספור קדושים וקדושות מוכרים יותר או פחות. בימים הנדירים  שבהם לא נמצא ולו קדוש אחד לרפואה שמצדיק את קיצור יום העבודה (עד כמה שאפשר לקרא לזה כך), אנטוניוס חש תסכול עמוק ואפילו סוג של טרוניה שמופנית בעיקר כלפי, משום מה.
– אתם עובדים הרבה בישראל, מה?… הוא שאל אותי באחד הימים האלה בספק שאלה, ספק באשמה באיטלקית הנפוליטנית שלו שבקושי מזכירה את האיטלקית שטרחתי ללמוד לכבוד נסיעתי במרכז תרבות איטליה. 
– כן, עניתי כמעט מבויישת (עובדים יותר מאשר פה בפומפיי, אבל זו לא חוכמה).
– וישראל היא מדינה של יהודים, נכון?
– כן, אבל לא רק. יש גם נוצרים ומוסלמים  (נגיד)
– והיהודים – במה הם מאמינים?  
– באלוהים (טוב, לא כולם).
– אלוהים – וזהו?
– אלוהים וזהו (זו לא התשובה הכי נבונה בנסיבות הקיימות, אבל אין ברירה).
– וכריסטוס? הוא שואל בעודו מצמצם את עיניו ומביט בי בריכוז ממושך.
– לא. בכריסטוס לא (זהו זה, האות ניתן. זה רק אני והוא עכשיו, במשרד לוהט ונטוש בצהרי היום)
– ולמה לא?
(מה אתה רוצה ממני אמביציל? אתה חושב שמחלוקת תיאולוגית שמתנהלת יותר מאלף תשע-מאות שנה יכולה להיפתר ביני לבינך, פה ועכשיו?)  כי ככה. נוצרים מאמינים בכריסטוס ויהודים-  לא  (צריך לעשות גיבויים מהר. השלטר של תיבת החשמל נמצא בדיוק מעל לשולחן העבודה שלו).
– את רוצה להגיד לי שאחרי כל הדברים שעשה כריסטוס כל הניסים, כל הנפלאות וכל הישועות אתם היהודים לא מאמינים בו בכלל?
(… שתיקה כהודאה)
– אז אני רוצה להבין: מה הוא בשבילכם?
(רב, חכם יהודי שפירש את התורה קצת אחרת. בעצם לא. תשובה לא נכונה). אנטוניו, תראה כבר מאוחר, 15.30! למה שלא נמשיך לדבר על זה מחר ?…

 

 

                                      (ומכאן לא רק בשבדיה יש מטומטמים. אפשר להרגע)

לחיות חופשי או למות

אתמול בערב נתקלתי במקרה בפרק מתוך הסדרה האפית שמשודרת בערוץ 1 "מלחמה ושלום" עפ"י ל' טולסטוי. הסיפור עוקב אחר  חייהם של נטשה רוסטובה, פייר בזוחוב והנסיך אנדריי ושלל דמויות משנה אחרות בשנות  המלחמה הגדולה בין צרפת ורוסיה (1805 – 1819). הדמויות הן קורבן של נסיבות התקופה: הן עוסקות  באסטרטגיות הישרדות, עניינים פיננסיים, מלחמות גדולות, עלבונות, כעסים, טינות, ענייני כבוד (גברים), או במדידת שמלות, התאהבויות שגויות, תחלואי גוף ונפש, העברת מכתבים אסורים והמתנה עד בוש לגאולה מייסורים רבים (נשים כמובן). כל דמות וגזרת  גורלה היא.
 
וככה נזכרתי פתאום שגם אני הכרתי פעם, באופן די אינטימי יש לומר, שני חיילים מצבאו של הגנרל נפוליאון בונפרטה. זה היה בחפירות בעכו במקום שעומד בו היום בית המשפט המחוזי. בין שכונת מגורים מהתקופה ההלניסטית לחומות הצלבנים, מצאנו יום אחד תעלה מאוחרת ומשונה ובתוכה כמה שלדים שוכבים. בונפרטה וחייליו הגיעו לעכו ממצרים דרך החוף בקיץ  1799,  ובמשך חודש ימים ניסו לכבוש אותה, ללא הצלחה. העיר שהיתה אז בשליטתו של אחמד אל ג'זאר, התכוננה היטב למצור ונעזרה גם בבריטים שמטעמים מובנים העדיפו לתמוך באריה העות'מאני הזקן והמושחת מאשר בנמר הצרפתי הצעיר והשאפתן.   
 
במשך שלושה ימים ישבתי ליד השלדים והסרתי בזהירות רבה את העפר שכיסה אותם סביב. אחד מהם היה גבוה מאד אולי מטר שמונים ולשני היה מבנה מוצק וגוצי. לגבוה קראתי ג'אן לשני לואי. חשבתי על הדרך שהם עשו מנורמנדי האפרורית  (ג'אן) ומהפרובנס  הירוקה (לואי), על המשפחות שהשאירו מאחור, על האהובות, על הקרבות והתלאות, על ההצלות ועל המזל שליווה אותם עד שהגיעו הלום – כדי להיקבר ראש לצד רגל, בתעלת מצור קדמית מול חומות עכו. הם היו מה שנקרא "בשר תותחים" מובהקים, מוצבים בקו האש עם מעט נשק, ציוד ומזון וללא אפשרות כמעט לצאת מזה בשלום, שלא כמו הגנרלים החשובים שמנהלים את המלחמות. אומרים שחלק מאותם חיילים סבלו ממחלות מדבקות קשות. יש אפילו ציור מפורסם של נפוליאון מבקר את חייליו החולים ביפו וכל כולו דאגה עמוקה לשלומם. לי זה מזכיר את דאגתו הכנה של גנרל מפורסם אחר לגורלה של הזקנה הנטושה בבית החולים בנהריה. כנראה שהם קיבלו ייעוץ מאותו יחצן.

  
באחד הימים ניגש אלי תושב בשכונה, התיישב לידי, התבונן עמוקות בג'אן ובשרטוט שעשיתי על נייר מילימטרי,  גירד בראשו ואמר: חסרה לך פה עצם ורמז על אזור האגן. כששאלתי למה התכוון, הוא אמר: זה, נו, העצם של הגבר. הסברתי לו שעצם העניין לא עשוי מעצם בכלל, והוא הגיב בחוסר אמון מוחלט. אולי הצרפתים נולדו ככה בלי, המסכנים, אבל לנו בטוח יש. נוסף לצרה הגנטית הזו,  לג'אן ולואי היה פגם חמור נוסף: לא היה להם ראש. כלומר מין הסתם היה בחייהם, אבל לא במותם. היסטוריונים שליוו את מסעו של בונפארטה למזרח מספרים על מנהגם הקלוקל של העות'מאנים לעטר את חומות עירם בראשים של ערופים של חיילים צרפתים. יוזמה משולבת של מחלקת התרבות, האמנות והספורט אפשר לומר. 

אדמה שסופגת לתוכה שאריות של אדם נושאת בתוכה ריח מיוחד שקשה לתאר במילים וקשה עוד יותר להסיר מהגוף גם אחרי חפיפה והסתבנות ממושכת  בכל התכשירים האפשריים. אד חריף, מריר וכבד שממשיך להטריד ולתסוס גם מאות שנים אחרי. מה שמביא אותי לתהות על מהותו של הגוף הזה שלנו, שהוא ראשית ואחרית קיומנו פה. כי מעפר באת ולעפר תשוב. כשסיימתי לתעד את ג'אן ולואי לקחתי לידי את כפתורי הברונזה הפשוטים שפעם עטרו את מדי הצבא לפני שנרקבו, התמוססו ונעלמו עם בשרם, באותה אדמה שסופגת הכל והתבוננתי בהם מקרוב: על חלק מהכפתורים הוטבעו מספרי הגדוד, על אחרים סמלי הרפובליקה. אחד מהם משך את תשומת לבי במיוחד: נכתב עליו – "לחיות חופשי או למות", (Vivre Libre Ou Mourir) כמו נלקח ממחזה אבסורד של חנוך לוין. כולם יודעים כי לחיילים הפשוטים בצבא בונפרטה, לא היתה בחירה אמיתית: החופש היה רק חלום מותרות והמוות היה לחם חוקם.  
 

                                                    

 

 

מוקדש בתפילה לשחרור מהיר ובשלום של החייל גלעד שליט שמוחזק כבר 1151 ימים בשבי.

 

אל תדברו על ה- XIII !!!

חייל מושפל מוטל לזירה.
סביבו המון אדם נלהב שהגיע לצפות במופע. שלושה גלדיאטורים מקצועיים נכנסים פנימה, מקיפים אותו ומצווים עליו: קום על רגליך, הלחם!
הוא מסרב.
כך זה לא עובד, הם אומרים לו. אתה אמור להתנגד.
לא אם אני לא רוצה, הוא עונה להם. אני עייף. תיגמרו כבר עם העבודה, תהרגו אותי וזהו.
הם מסרבים. גלדיאטורים עם כבוד עצמי לא תוקפים אנשים לא חמושים שיושבים סתם על האדמה.
הקהל מתחיל להשתעמם, נשמעות קריאות בוז. מה עם האקשיין, בשביל מה באנו לפה? עוד מעט יבקשו את הכסף בחזרה.
גלדיאטור אחד מפציר בו: לפחות קח את החרב, תעשה כאילו. מה אכפת לך.
החייל העייף מסרב.
גלדיאטור אחר, הגברתן שבחבורה, מתחיל לקנטר אותו ולהטיח בו עלבונות. מציע לו כל מיני הצעות מיניות. החייל מתעלם כמו הדברים אינם נוגעים בו כלל. הגלדיאטור המאוכזב אומר לו: אתה חלשלוש כמו שאר החברים שלך מהלגיון ה-XIII…
החייל מרים את עיניו לאט:  אל תדבר על השלושה-עשר, הוא אומר בשקט, פניו קפואות.
הגלדיאטורים מתמלאים שמחה, הנה מצאו דרך לעורר את החייל העייף שעד עכשיו סרב להלחם. הם ממשיכים בשלהם, משמיעים עוד ועוד דברי נאצה על הלגיון השלושה-עשר.  
ואז זה קורה: החייל נתקף חמת זעם, תופס את החנית של הגלדיאטור הגברתן ונועץ לו אותה בבטן.
הקהל קם על רגליו, מריע, צוהל. יש!! אקשן!!
החייל מתנפל על שני הגלדיאטורים האחרים,  מכניע אותם, מכניע גם את האחרים שנכנסים ברגל קלה לזירה. שלושה-עשר!! הוא זועק כלפיהם, שלושה-עשר!!

אחר כך נכנס גלדיאטור ענק חדש. אבי-אבות-הגלדיאטורים עם נבוט ענק. אבל החייל התעייף מכל הקרבות. הוא כורע על ברכיו, גופו מדמם. קהל הצופים צוהל ושמח, איזה יופי של קרב. אך יש ביניהם גם חבר לחייל  שחרד לו. הוא יודע שאם לא יעשה מעשה  אבי-אבות-הגלדיאטורים יחסל אותו תוך דקה.  הוא לא חושב הרבה, מסיר את גלימתו, מתפרץ לזירה ונעמד מול הענק. יחסי הכוחות ביניהם לא שווים, הסיכויים לגבור עליו קטנים, אך בזכות זריזותו החבר מצליח לגבור עליו. הקהל יוצא מגדרו, נלהב. המנצח ניגש עכשיו אל החייל העייף, הפצוע, מרים ונושא אותו בידיו. השניים יוצאים מן הזירה לקול שאגות הקהל: שלושה-עשר!! שלושה-עשר!!  הם קוראים לעברם.

 
(ועכשיו הקטע מתוך הסדרה המעולה  "רומא" של HBO. לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה… )

(מוגש כחומר למחשבה לכל הבלוגרים, כותבי הדעות, המאמרים והכתבות ברשת ולכל אלה שמגיבים להם באופן גלוי או אנונימי. למרות שאוגוסט עכשיו, וזה לא קל, תנסו למתן קצת את הזעם).
 

 

הארגון להשבת הסקסיות למקצוע הארכיאולוגיה

בשיטוטי האקראיים בעקבות פעילויותיהם של חברי לפסייבוק נתקלתי בקבוצה יוצאת דופן ששמה – "הארגון להשבת הסקסיות לארכיאולוגיה". מיד התמלאתי שמחה גדולה: סוף-סוף הארכיאולוגים מכל העולם התאחדו כאיש אחד ועוד למטרה נעלה שכזו.
 
בהצהרת החזון של הארגון (שהוא אגב, ללא מטרות רווח) נאמר כך:
 
" במשך למעלה ממאה שנה, ארכיאולוגים התמקדו בחשיפת סודות העבר, בעודם מתעלמים  הן מסגנון והן מהיגיינה אישית כאחד. אנחנו, הארכיאולוגים של העידן החדש, שמנו לנו למטרה לשנות באופן רדיקאלי את האופן שבו ארכיאולוגים נתפסים בציבור, בכך שנשמש כזרזים בתנועה סיגנונית זו. ההצטרפות לתנועה מאפשרת עשייה ארכיאולוגית בד-בבד עם נוכחות סקסית מיירבית."

הקבוצה מונה למעלה מ- 6,000 אוהדים ויש לה גם אתר אינטרנט שבו אפשר לקנות חולצות צמודות עם המשפט הבא: אני חופרת בנים מלוכלכים" או "אני חופר בנות מלוכלכות". ברוח הימים האחרונים ראוי לומר שהחלוקה הזו לא חד משמעית כי באנגלית אין הטיית המין בפעלים. חוץ מזה נמכרים באתר גם תחתוני חוטיני עם הלוגו של הארגון, שלפי דעתי הם לא הדבר הכי אידיאלי לצאת אתו לחפירה. 
 

 

   

   

הארגון לא רק מדבר על ערכים נעלים אלה אלא דואג גם לקדם אותם בפועל. למשל, תחרות נושאת פרסים יקרי ערך (חולצת "חופר/ת בנים/בנות מלוכלכים" ושני זוגות תחתונים), לארכיאולוג/ית או למשלחת הסקסיים בעולם. בחוזר שפורסם לכבוד התחרות נאמר למשתתפים להקפיד על כמה כללי יסוד: יש לשלוח תמונות רק של  אנשים מעל גיל 18, אין לחשוף לגמרי חלקי גוף מוצנעים ואין להרוס אתרים ארכיאולוגיים לצורך הצילום.
 
ליקטתי כאן כמה תמונות שהוגשו לתחרות. כל אחד/ת מוזמן/ת לבחור ארכיאולוג/ית סקסי/ת לפי טעמו ונטיותיו: 
 

                                    1. סגנון השולטת
 

                   

                         2. סגנון השולט

 

                      3. הסגנון המלוכלך (1)

 

                    

                    4. הסגנון המלוכלך (2)

 

 

                                   

                                 5. הסגנון הרטוב

 

                           6. המראה המסוקס

 

 

                       

                        7. הסגנון האינטלגנטי

 

                            8. הסגנון הספורטיבי

   

 

9. הסגנון המעודן

 

 

10. הסגנון הטבטוני

 

                                                

                                    11. הסגנון הבי/ מטרו סקסואלי

 

 

 

 

                     12. הסגנון הישראלי

 

אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני כבר בחרתי:

 

להיות מסיקה

לפני כמה ימים קיבלתי לתיבת המייל שלי בפייסבוק הודעה מקובי אוז וקישור  לסרטונים מהבר-מצווה שלו. למי שלא מעודכן – קובי הוציא סינגל בשם "אלוהי" מתוך מופע חדש בשם "מזמורי נבוכים" הנוגע  בין השאר, בפיוטים מהעולם היהודי-טוניסאי כפי שהועברו אליו בידי סבו, רבי נסים מסיקה הוא רְבּי שְנַיישֵן ז"ל שהיה פייטן, מוהל ושוחט. את רבי שניישן מסיקה, אני זוכרת במעורפל מהבר-מצווה של אחי הבכור. לבוש חליפה אפורה ועניבה, כובע רחב שוליים המסתיר אך בקושי פנים שאומרות ענווה ותבונה עמוקה. כמו שאר בני שבט מסיקה, הוא היה קומפקטי ונמרץ, בניגוד גמור לבני שבט זיתון מהצד של אמי, שבניה   התנשאו לגבהים עצומים, כמעט טיטנים – מטר שבעים לפחות.
 
אחרי שראיתי את הקליפ של קובי וגם את הראיון שעשו לו אצל לונדון וקירשנבאום חשבתי שפתאום זה נעשה קטע כזה, להיות מסיקה. אף אחד לא שמע על הקשר של קובי לבני מסיקה לפני כן. ויש גם את הזמרת מירי מסיקה. והקרובים שלנו שעושים עסקים רבים ומוצלחים בצרפת ובעולם. גאווה.
 
לפעמים הייתי רוצה שיהיה בי זעם קדוש יוקד, מסוג הכעסים המוצדקים שיש לכותבי אתר "העוקץ", או "קדמה", למשל. להעלות על הכתב, בגיבוי מסמכים וציטוטים מדויקים את כל הפעמים שבהם להיות מסיקה זה לא היה כל כך פשוט כמו להיות בן-ארצי, או גרוס למשל. כי תמיד יש איזה טעם לוואי, after test שיותר מכל מעיד  על יחסו של האדם שמולי למה שנדמה לו שאני מייצגת. בעיקר סביב הדבר הזה, שנקרא הבעיה המזרחית. או הבעיה של הנשים באקדמיה. או הבעיה של האנשים שאי אפשר להכניס לשום קטגוריה שזה הכי גרוע.  
 
אח… אם הייתי יכולה לפתוח את התיבה הגדולה והגדושה הזו. את תיבת הפנדורה שלי. אבל לא. אין לי חשק להנציח אנשים שלא ראויים למקום באור הזרקורים של תודעתי. אני גם לא בטוחה שבסוף תגיח אותה רוח מנחמת שתפיח איזושהי תקווה אחרי שיפרצו וימלטו כל הרוחות הרעות האחרות. אני מודה ומתוודה שבמהלך חיי נתקלתי לפעמים גם ביחס הפוך – אוהד ומתחשב מדי, כמעט חומל. הנפש יודעת לזהות את הגוון ואת הטון הצורם הזה וגם מזה צריך להיזהר. אבל בסופו של דבר אני יודעת שבשורה התחתונה אני סוג של אנומליה, מוטציה אבולוציונית שצמחה בתנאים לא-תנאים, בניגוד למצופה ומחוץ לטווח הסטטיסטי הידוע. לא בעיני בני משפחתי המורחבת, שם כמעט כל בני דורי הם אקדמיים, או בני משפחתי המצומצמת (אח אחד שהוא ד"ר ו- MBA ואח שני שיש לו "רק" תואר שני במדעי החיים). זה החברה שרואה בי אנומליה, לא אני.

אם נקח לדוגמה את רשימת המרצים בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת ת"א למשל, נראה שמתוך 27  אנשי סגל יש סה"כ 3 נשים, רק אחת מהן ארכיאולוגית ושתי האחרות הגיעו מפרוקים של חוגים אחרים. האנומליה שאני מייצגת אפילו לא נכנסת כנתון בסיסי בסיווג מוצאם של המרצים לפי שמות משפחתם. פשוט אין. אבל החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת ת"א הוא לא יוצא דופן במיוחד. התמונה הזו חוזרת פחות או יותר גם באוניברסיטאות אחרות, אם כי מספר הנשים המרצות שם הוא לרוב גבוה יותר (בעיקר בולט מספר המרצות שלא מין המניין שהיא הדרגה הנמוכה והזולה ביותר להעסקה).   
 
יש לי משפחה שגרה בג'נבה שבשוויץ. אחיה של אמי היגר לשם בשלהי שנות ה- 60 אחרי שלא הצליח להיקלט כאן בישראל. בת-דודי שהיא בערך בגילי, היא אישה מבריקה באמת שסיימה לפני הרבה שנים את הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה קוגנטיבית. כמו הרבה חוקרים שסיימו פוסט-דוקטורט במוסד נחשב (הרווארד) , היא חזרה לארץ מולדתה כדי להתקבל לעבודה כמרצה באוניברסיטה, אבל היא לא הצליחה. באירופה כשלא מצליחים במקום אחד, יש תמיד סביבה קרובה שאפשר ללכת אליה. בת-דודי נסעה לה אם כן לסורבון ואח"כ לאוקספורד, המשיכה לחקור ולכתוב וקיבלה מלגות שמנות. אחרי כמה שנים שוב התפנתה משרה באוניברסיטה של ג'נבה והיא נקראה להציג את מועמדותה מחדש.
אלא מה, מסתבר שבניגוד לתדמית המקובלת, השוויצרים הם לא בדיוק האנשים הכי סובלניים בעולם: עובדה שנתנו זכות בחירה לנשים שלהם בפרלמנט רק בשנות ה- 70 (אבל מאז הם לא מפסיקים להטריד את האזרחים באינספור משאלי-עם מטופשים). בקיצר בת-דודי סיפרה לי שהוועדה שבחנה את המועמדות שלה הורכבה הפלא ופלא,  מאותו זן שכיח בוועדות ממין זה מאז ועד עולם: מגברים-יאפים-שמרנים-ומאד לא נחמדים. לבת-דודי היתה רשימת פרסומים שעלתה על הרשימה של כל המועמדים האחרים ושל חברי הוועדה גם יחד, אבל זה לא ממש הקל עליה. הם עשו לה את המוות, פשפשו ופקפקו, שאלו ותחקרו, ניסו לעמוד על קנקנה באלף דרכים שונות ומשונות. אחרי הכל היו לה כמה נתונים בעייתיים שזועקים לכל עין: בראש וראשונה היא היתה אישה,  שנית יהודיה ושלישית היה לה שם משפחה משונה למדי. בעיה.
 
לשמע הסיפור שלה התמלאתי בתחושת רווחה גדולה. סוף-סוף לא רק אני באנומליה. לא רק אצלנו יש תקרת זכוכית בלתי עבירה. כמה טוב לדעת שהעם היושב בציון אימץ לעצמו דפוסים נאורים כמו אלה שרווחים באירופה הישנה והטובה. אמנם שם זה נעשה בחדרי-חדרים בנימוס ובעידון מסוים, אבל למה לנו כי נלין? הרי אנחנו בלבאנט.
 
אני פותחת בשקט בשקט דף מצהיב אחד בתיבת הפנדורה שלי וסוגרת מהר כדי שלא יברחו משם שדים רדומים. רק לשם המחשה קטנה: כשהתחלתי לכתוב את עבודת הד"ר שלי ידעתי שאתקל בקשיים, אבל לא יכולתי לדמיין עד כמה גדולים הם היו. הנושא, שלא לדבר על היישומים המתודולוגיים שבחרתי, היו כל  כך יוצאי דופן  (ניתוח מרחבי של אתרים עירוניים בעזרת תוכנות מחשב למי שמתעניין),  עד שהתקשיתי למצוא  לי מנחים ראויים שלא לדבר על  חוקרים שיכולים לשפוט את העבודה שלי באופן מקצועי. בפקולטות לארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה ברחבי העולם הנושא הזה נלמד באופן מסודר מזה למעלה משני עשורים, אבל פה עסוקים בדברים אחרים, הרבה יותר מעניינים: כמו שריון הקשקשים של גלית, למשל. האם הוא מתאים לאפנה התקופתית של הפלשתים? שיהיה.  בסופו של דבר מצאתי לי שני מנחים טובים שהסכימו לקחת אותי תחת חסותם – אחד מארכיאולוגיה והשני מגיאוגרפיה ויצאתי לדרך. העבודה נעשתה בתהליך ארוך ופתלתל שכל-כולו ניסוי ותהייה. פשוט לא היה לי ממי ללמוד באופן מעשי את העבודה.
אחרי כך וכך שנים (בהעדר מלגה הייתי צריכה לעבוד במשרה מלאה כדי להתפרנס), סיימתי לכתוב את הגרסה הראשונה של עבודת הדוקטורט, קיבלתי את אישור המנחים שלי והעברנו את החוברות המודפסות אחר כבוד לשני בודקים חיצוניים. מאחר והברנג'ה הארכיאולוגית היא קטנה וצפופה וכולם מכירים את כולם, יכולתי לנחש מי יקבל את משימת הביקורת, מה גם שלא היו יותר מדי חוקרים שעסקו בנושא הזה באופן כזה או אחר.  
אחרי כמה חודשים קיבלתי לידי שתי חוות דעת מנומקות ואנונימיות: האחת עניינית וברורה והשניה – חשכו עיני. פרוזה צרופה, שלא לומר שירה ממש, עם אינספור חידודים ופלפולים עם משפטים מתוחכמים שחזרו שוב ושוב:  "גברת מסיקה הסיקה משום מה",  "ועל שום מה גברת מסיקה מסיקה כך?" ו"גברת מסיקה מביאה מסקנות שאותן היא מסיקה באופן שאינו מספק", ועוד כהנה וכהנה חידודים וצקצוקי לשון שכמו יצאו ממוחו הקודח של תיכוניסט ציני ומתוסכל במיוחד.
 
מיד זיהיתי את טביעת ידו הספרותית של האיש שאותו הכרתי באופן שטחי בלבד. לקח לו יותר מעשרים שנה לסיים את עבודת הד"ר שלו בירושלים למרות שהוא בניגוד לרבים וטובים, קיבל אינספור מלגות. בכל אופן השתדלתי מאד לענות להערותיו ולתקן במקומות שב
כל זאת, הצליח להתעלות על עצמו ולומר גם דברי טעם, וסיימתי את מכתב התגובה שלי בתקווה שלהבא יפנה אלי בטון ענייני ופחות מתלהם.
בתגובה הוא פסל לי את עבודת המחקר.
שני המנחים הזועמים שלי נגשו לוועדה האקדמית וכמעט הפכו שם שולחנות (מי אמר שרק מזרחים יודעים להתעצבן?), אבל זה לא עזר. היינו צריכים להתחיל את כל התהליך מחדש, למצוא בודקים חיצוניים יש מאין, להתאים את העבודה לדרישות החדשות שלהם, לתקן, להגיש שוב וכו'. סיפור של עוד שנתיים.   
 
הנה זה רק קצה קרחון בסיפור האישי והפרטי שלי, שמעיד אולי משהו גם על הכלל. ומה קרה בסוף עם המשרה של בת-דוד שלי באוניברסיטה של ג'נבה? ובכן, היא הצליחה להתקבל והיום היא פרופסורית מן המניין. המועמד השני שעלה לוועדה – שהוא פחות או יותר כל מה שהיא לא, החליט בצעד מפתיע להסיר את מועמדותו לתפקיד. מה שמוכיח כי אנשים שאין  להם ייחוס, אמצעים וקשרים צריכים בחיים הרבה מזל.
 
 
      
  לשמיעת השיר החדש והמקסים של קובי ור' שנישן מסיקה