להיות מסיקה

לפני כמה ימים קיבלתי לתיבת המייל שלי בפייסבוק הודעה מקובי אוז וקישור  לסרטונים מהבר-מצווה שלו. למי שלא מעודכן – קובי הוציא סינגל בשם "אלוהי" מתוך מופע חדש בשם "מזמורי נבוכים" הנוגע  בין השאר, בפיוטים מהעולם היהודי-טוניסאי כפי שהועברו אליו בידי סבו, רבי נסים מסיקה הוא רְבּי שְנַיישֵן ז"ל שהיה פייטן, מוהל ושוחט. את רבי שניישן מסיקה, אני זוכרת במעורפל מהבר-מצווה של אחי הבכור. לבוש חליפה אפורה ועניבה, כובע רחב שוליים המסתיר אך בקושי פנים שאומרות ענווה ותבונה עמוקה. כמו שאר בני שבט מסיקה, הוא היה קומפקטי ונמרץ, בניגוד גמור לבני שבט זיתון מהצד של אמי, שבניה   התנשאו לגבהים עצומים, כמעט טיטנים – מטר שבעים לפחות.
 
אחרי שראיתי את הקליפ של קובי וגם את הראיון שעשו לו אצל לונדון וקירשנבאום חשבתי שפתאום זה נעשה קטע כזה, להיות מסיקה. אף אחד לא שמע על הקשר של קובי לבני מסיקה לפני כן. ויש גם את הזמרת מירי מסיקה. והקרובים שלנו שעושים עסקים רבים ומוצלחים בצרפת ובעולם. גאווה.
 
לפעמים הייתי רוצה שיהיה בי זעם קדוש יוקד, מסוג הכעסים המוצדקים שיש לכותבי אתר "העוקץ", או "קדמה", למשל. להעלות על הכתב, בגיבוי מסמכים וציטוטים מדויקים את כל הפעמים שבהם להיות מסיקה זה לא היה כל כך פשוט כמו להיות בן-ארצי, או גרוס למשל. כי תמיד יש איזה טעם לוואי, after test שיותר מכל מעיד  על יחסו של האדם שמולי למה שנדמה לו שאני מייצגת. בעיקר סביב הדבר הזה, שנקרא הבעיה המזרחית. או הבעיה של הנשים באקדמיה. או הבעיה של האנשים שאי אפשר להכניס לשום קטגוריה שזה הכי גרוע.  
 
אח… אם הייתי יכולה לפתוח את התיבה הגדולה והגדושה הזו. את תיבת הפנדורה שלי. אבל לא. אין לי חשק להנציח אנשים שלא ראויים למקום באור הזרקורים של תודעתי. אני גם לא בטוחה שבסוף תגיח אותה רוח מנחמת שתפיח איזושהי תקווה אחרי שיפרצו וימלטו כל הרוחות הרעות האחרות. אני מודה ומתוודה שבמהלך חיי נתקלתי לפעמים גם ביחס הפוך – אוהד ומתחשב מדי, כמעט חומל. הנפש יודעת לזהות את הגוון ואת הטון הצורם הזה וגם מזה צריך להיזהר. אבל בסופו של דבר אני יודעת שבשורה התחתונה אני סוג של אנומליה, מוטציה אבולוציונית שצמחה בתנאים לא-תנאים, בניגוד למצופה ומחוץ לטווח הסטטיסטי הידוע. לא בעיני בני משפחתי המורחבת, שם כמעט כל בני דורי הם אקדמיים, או בני משפחתי המצומצמת (אח אחד שהוא ד"ר ו- MBA ואח שני שיש לו "רק" תואר שני במדעי החיים). זה החברה שרואה בי אנומליה, לא אני.

אם נקח לדוגמה את רשימת המרצים בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת ת"א למשל, נראה שמתוך 27  אנשי סגל יש סה"כ 3 נשים, רק אחת מהן ארכיאולוגית ושתי האחרות הגיעו מפרוקים של חוגים אחרים. האנומליה שאני מייצגת אפילו לא נכנסת כנתון בסיסי בסיווג מוצאם של המרצים לפי שמות משפחתם. פשוט אין. אבל החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת ת"א הוא לא יוצא דופן במיוחד. התמונה הזו חוזרת פחות או יותר גם באוניברסיטאות אחרות, אם כי מספר הנשים המרצות שם הוא לרוב גבוה יותר (בעיקר בולט מספר המרצות שלא מין המניין שהיא הדרגה הנמוכה והזולה ביותר להעסקה).   
 
יש לי משפחה שגרה בג'נבה שבשוויץ. אחיה של אמי היגר לשם בשלהי שנות ה- 60 אחרי שלא הצליח להיקלט כאן בישראל. בת-דודי שהיא בערך בגילי, היא אישה מבריקה באמת שסיימה לפני הרבה שנים את הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה קוגנטיבית. כמו הרבה חוקרים שסיימו פוסט-דוקטורט במוסד נחשב (הרווארד) , היא חזרה לארץ מולדתה כדי להתקבל לעבודה כמרצה באוניברסיטה, אבל היא לא הצליחה. באירופה כשלא מצליחים במקום אחד, יש תמיד סביבה קרובה שאפשר ללכת אליה. בת-דודי נסעה לה אם כן לסורבון ואח"כ לאוקספורד, המשיכה לחקור ולכתוב וקיבלה מלגות שמנות. אחרי כמה שנים שוב התפנתה משרה באוניברסיטה של ג'נבה והיא נקראה להציג את מועמדותה מחדש.
אלא מה, מסתבר שבניגוד לתדמית המקובלת, השוויצרים הם לא בדיוק האנשים הכי סובלניים בעולם: עובדה שנתנו זכות בחירה לנשים שלהם בפרלמנט רק בשנות ה- 70 (אבל מאז הם לא מפסיקים להטריד את האזרחים באינספור משאלי-עם מטופשים). בקיצר בת-דודי סיפרה לי שהוועדה שבחנה את המועמדות שלה הורכבה הפלא ופלא,  מאותו זן שכיח בוועדות ממין זה מאז ועד עולם: מגברים-יאפים-שמרנים-ומאד לא נחמדים. לבת-דודי היתה רשימת פרסומים שעלתה על הרשימה של כל המועמדים האחרים ושל חברי הוועדה גם יחד, אבל זה לא ממש הקל עליה. הם עשו לה את המוות, פשפשו ופקפקו, שאלו ותחקרו, ניסו לעמוד על קנקנה באלף דרכים שונות ומשונות. אחרי הכל היו לה כמה נתונים בעייתיים שזועקים לכל עין: בראש וראשונה היא היתה אישה,  שנית יהודיה ושלישית היה לה שם משפחה משונה למדי. בעיה.
 
לשמע הסיפור שלה התמלאתי בתחושת רווחה גדולה. סוף-סוף לא רק אני באנומליה. לא רק אצלנו יש תקרת זכוכית בלתי עבירה. כמה טוב לדעת שהעם היושב בציון אימץ לעצמו דפוסים נאורים כמו אלה שרווחים באירופה הישנה והטובה. אמנם שם זה נעשה בחדרי-חדרים בנימוס ובעידון מסוים, אבל למה לנו כי נלין? הרי אנחנו בלבאנט.
 
אני פותחת בשקט בשקט דף מצהיב אחד בתיבת הפנדורה שלי וסוגרת מהר כדי שלא יברחו משם שדים רדומים. רק לשם המחשה קטנה: כשהתחלתי לכתוב את עבודת הד"ר שלי ידעתי שאתקל בקשיים, אבל לא יכולתי לדמיין עד כמה גדולים הם היו. הנושא, שלא לדבר על היישומים המתודולוגיים שבחרתי, היו כל  כך יוצאי דופן  (ניתוח מרחבי של אתרים עירוניים בעזרת תוכנות מחשב למי שמתעניין),  עד שהתקשיתי למצוא  לי מנחים ראויים שלא לדבר על  חוקרים שיכולים לשפוט את העבודה שלי באופן מקצועי. בפקולטות לארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה ברחבי העולם הנושא הזה נלמד באופן מסודר מזה למעלה משני עשורים, אבל פה עסוקים בדברים אחרים, הרבה יותר מעניינים: כמו שריון הקשקשים של גלית, למשל. האם הוא מתאים לאפנה התקופתית של הפלשתים? שיהיה.  בסופו של דבר מצאתי לי שני מנחים טובים שהסכימו לקחת אותי תחת חסותם – אחד מארכיאולוגיה והשני מגיאוגרפיה ויצאתי לדרך. העבודה נעשתה בתהליך ארוך ופתלתל שכל-כולו ניסוי ותהייה. פשוט לא היה לי ממי ללמוד באופן מעשי את העבודה.
אחרי כך וכך שנים (בהעדר מלגה הייתי צריכה לעבוד במשרה מלאה כדי להתפרנס), סיימתי לכתוב את הגרסה הראשונה של עבודת הדוקטורט, קיבלתי את אישור המנחים שלי והעברנו את החוברות המודפסות אחר כבוד לשני בודקים חיצוניים. מאחר והברנג'ה הארכיאולוגית היא קטנה וצפופה וכולם מכירים את כולם, יכולתי לנחש מי יקבל את משימת הביקורת, מה גם שלא היו יותר מדי חוקרים שעסקו בנושא הזה באופן כזה או אחר.  
אחרי כמה חודשים קיבלתי לידי שתי חוות דעת מנומקות ואנונימיות: האחת עניינית וברורה והשניה – חשכו עיני. פרוזה צרופה, שלא לומר שירה ממש, עם אינספור חידודים ופלפולים עם משפטים מתוחכמים שחזרו שוב ושוב:  "גברת מסיקה הסיקה משום מה",  "ועל שום מה גברת מסיקה מסיקה כך?" ו"גברת מסיקה מביאה מסקנות שאותן היא מסיקה באופן שאינו מספק", ועוד כהנה וכהנה חידודים וצקצוקי לשון שכמו יצאו ממוחו הקודח של תיכוניסט ציני ומתוסכל במיוחד.
 
מיד זיהיתי את טביעת ידו הספרותית של האיש שאותו הכרתי באופן שטחי בלבד. לקח לו יותר מעשרים שנה לסיים את עבודת הד"ר שלו בירושלים למרות שהוא בניגוד לרבים וטובים, קיבל אינספור מלגות. בכל אופן השתדלתי מאד לענות להערותיו ולתקן במקומות שב
כל זאת, הצליח להתעלות על עצמו ולומר גם דברי טעם, וסיימתי את מכתב התגובה שלי בתקווה שלהבא יפנה אלי בטון ענייני ופחות מתלהם.
בתגובה הוא פסל לי את עבודת המחקר.
שני המנחים הזועמים שלי נגשו לוועדה האקדמית וכמעט הפכו שם שולחנות (מי אמר שרק מזרחים יודעים להתעצבן?), אבל זה לא עזר. היינו צריכים להתחיל את כל התהליך מחדש, למצוא בודקים חיצוניים יש מאין, להתאים את העבודה לדרישות החדשות שלהם, לתקן, להגיש שוב וכו'. סיפור של עוד שנתיים.   
 
הנה זה רק קצה קרחון בסיפור האישי והפרטי שלי, שמעיד אולי משהו גם על הכלל. ומה קרה בסוף עם המשרה של בת-דוד שלי באוניברסיטה של ג'נבה? ובכן, היא הצליחה להתקבל והיום היא פרופסורית מן המניין. המועמד השני שעלה לוועדה – שהוא פחות או יותר כל מה שהיא לא, החליט בצעד מפתיע להסיר את מועמדותו לתפקיד. מה שמוכיח כי אנשים שאין  להם ייחוס, אמצעים וקשרים צריכים בחיים הרבה מזל.
 
 
      
  לשמיעת השיר החדש והמקסים של קובי ור' שנישן מסיקה 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שאול  On אוגוסט 6, 2009 at 3:40 pm

    בישראל לא קרה מה שקרה במאה ה 20 באירופה ובארה"ב . אז היו לנו מוסיקאים,אנשי רוח ומדענים יהודים בעלי השגים מדהימיםץ מספר היהודים שהגיעו להשגים ענקיים עלה בהרבה על חלקם של היהודים באוכלוסיה.

    בישראל כמו בכל דבר יש פולחטיקה,פרוטקציוניזם,נפוטיזם ושחיתות.
    אבשלום אליצור נתן בהם סימנים וטבע את המונח פרופ זוכמיר

  • גרינשטיין  On אוגוסט 6, 2009 at 4:33 pm

    עוד ממורמרת על בסיס מזרחי?!

    בהתחלה נסיון התחמקות ושרבוב האשמה והסבר למה לא יובאו הוכחות, ככתוב:

    "לפעמים הייתי רוצה שיהיה בי זעם קדוש יוקד, מסוג הכעסים המוצדקים שיש לכותבי אתר "העוקץ", או "קדמה", למשל. להעלות על הכתב, בגיבוי מסמכים וציטוטים מדויקים את כל הפעמים שבהם להיות מסיקה זה לא היה כל כך פשוט כמו להיות בן-ארצי, או גרוס למשל."

    בהמשך נסיונות הוכחה מבוססי על סיפורים חווייתיים, המאשימים שוב, בלי הוכחה.

    אכן זה מתאים ל"קדמה", כסיפורי מורשת עדתית ולא לקורא-כותב סקרן אמיתי המבקש להתרשם מהתנהלות עובדתית.

    אייני בא לעמוד על המקח בכל הקשור למירמור הפרטי המקובל ואסתפק בקבלת ידע מגב' מסיקה על משמעות/פירוש/תרגום השם "מסיקה".

    תודה

  • צבי  On אוגוסט 6, 2009 at 4:42 pm

    יש ויש… ויהיו מי ש… ויהיו מי ש…, גם בעתיד. זה מפלה מזרחים, האחר נשים, זרים, ערבים, ומה לא. אין קץ לנפחדות מהשוני, מהאחר.

    כמו בעולם המשפט, ובמקומות נוספים [מתקשר לפוסט אחר שפורסם לפני ימים, ועסק בהפליית מזרחיים בעולם השיפוט; בבית המשפט העליון, נטלי, שומרים כסא מחומם אחד ויחיד לשופט מזרחי].
    מאידך, ראי את רשימת ההישגים; ראי כמה מוצלחים יש בקרב משפחתך, כבקרב משפחות מזרחיות אחרות. וראי את הישגייך שלך!
    כלומר, לעיתים צריך להודות למשוכות הללו; בכוחן לשפר את הישגינו. לא כך, נטלי?

    אם יש לי ביקורת, הרי שהיא מופנית כלפי בני משפחת זיתון, שהזכרת ברשימה. אכן, טיטנים של-ממש. אני, נטלי היקרה, אעשה כל שביכולתי להימנע מלפגוש ענקים המתנשאים לגבהים שכאלו בסימטה חשוכה.

  • צבי  On אוגוסט 6, 2009 at 4:45 pm

    בדרך כלל, אותם נפחדים ניחנים גם בתכונה נוספת – הצורך התמידי להימצא במחשכים. למשל, ה"גרינשטיין" הזה מלמעלה

  • איריס ח.  On אוגוסט 6, 2009 at 5:30 pm

    שווה לראות את סרטה של יעל ביטון שנקרא "הבנים של הרב". אם אין לך את יכולה לשלוח לי מייל ואנסה לסדר לך אחד כזה.
    היא עוקבת אחרי, נדמה לי, שמונה בנים של הרב מיימון ממרוקו שהגיעו לאשקלון. מה קרה לאלו שנשארו בארץ (בן זקונים שלא רצה לעזוב את ההורים לבד) לעומת אלו שעזבו את ישראל לשוויץ, צרפת או
    .ארה"ב
    שמיים וארץ, מה שנקרא.
    בענין קדמה או העוקץ, אני יכולה להבין את מעט הציניות שיוצרת ריחוק בתיאור של "זעם קדוש", אבל כמו שאת רואה, זה לא חוסך תגובות כמו זו שמייחסות לך "מירמור" (לעומת גבר אשכנזי, שהוא הרי "מעביר ביקורת" או "חושף מתלוננות מזרחיות":-)

  • נועם  On אוגוסט 6, 2009 at 5:39 pm

    למשל "צבי", מלמעלה, אינו כותב לעולם את שם משפחתו, ואינו מציין אתר או אמצעי זיהוי אחר.
    כשביקשתי ממנו פעם להזדהות אצלי באתר, תשובתו היתה שיהיה מוכן להזדהות במייל אישי אלי אך לא באתר עצמו.

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 6, 2009 at 5:49 pm

    לשאול על ההבחנה העצובה על מה שקרה ובעיקר לא מספיק קרה כאן

    לצבי היקר על העדוד. אני לא יודעת אם זה מנחם שיש עוד מקומות שרואים בנו "מגזר" שצריך לטפח או שלא, תלוי בהשקפה. גם אני מאלה שמאמינים שקשיים נועדו כדי להתגבר עליהם ובנוסף גם משפרים את נקודת ההשקפה שלנו בעולם הזה, אבל לפעמים זה כבר ממש מעייף…

    ולאיריס – אשמח מאד לראות את הסרט אבל זה לא מפתיע. באופן כללי מדובר באנשים בעלי רקע דומה לא טובים או גרועים זה מזה בהרבה, ובכל זאת העולמות שונים מאד בעיקר ביחס ובסובלנות של החברה כלפיהם.
    ולאדון גרינשטיין 77.127.70.96 תודה מיוחדת על שנתן הוכחה ניצחת לכל מה שנאמר כאן הרבה מעבר למה שהתכוון. אולי זה הזמן שלי לעבור ל"העוקץ"?

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 6, 2009 at 5:55 pm

    עזוב את צבי. הוא הכל חוץ מטרול או מטרולל אינטרנטי. אפילו זכיתי פעם לאכול על שולחנו גבינה תוצרת בית (מומלץ וטעים ביותר). אין בו טיפת מרמה. אם הוא בוחר שלא לחשוף את שם משפחתו ברבים כנראה שיש לו סיבה.

  • נועם  On אוגוסט 6, 2009 at 6:05 pm

    יש לי סיבות טובות לדרוש מצבי הזדהות פומבית. הוא יודע אותן היטב. בגללן הוא הורחק מהבלוג שלי לצמיתות.
    על כל פנים, אם הוא מעדיף לא לחשוף את עצמו, מדוע הוא מתגולל על אחרים "שנמצאים במחשכים"? זה צבוע ומגוחך.

    אגב, גם כשהרחקתי את צבי מהבלוג שלי לא פרסמתי את מספר ה-IP שלו, כפי שעשית כרגע לגרינשטיין. נדמה לי שהיית קצת נמהרת.

  • גרינשטיין  On אוגוסט 6, 2009 at 6:39 pm

    אקדים ואכתוב תגובה רגשית ורגשנית:
    תודה לנועם על תשומת הלב לנורמה לא נורמלית ולא ראוייה בחשיפת IP.

    כל אחד מן המספרים הגבוהים ב IP שלי לא עולה בהרבה על מספר שנות חיי ונסיוני בהתנהלות בוחנת ומבקרת ו מ כ ב ד ת את דברי שלי, כמו את דבריו של האחר.

    תודה נועם

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 6, 2009 at 6:41 pm

    אני באמת לא יודעת מה הסיפור ביניכם, אבל מהיכרות אישית עם האיש אני לא חושבת שהוא אדם שמתבטא באופן אלים או מעליב כלפי אנשים. יכולים להיות אי הסכמות בין הכותבים למגיבים ואני באופן כללי די נהנית מהדיאלוגים שמתפתחים אח"כ, גם אני לא תמיד מסכימה למה שנאמר.

    מה שלא כך במקרהו של מר גרנשטיין הצעיר שמגיח לפעמים גם בשמות בדויים אחרים. הוא עשה שימוש זול וציני במידע אישי שאני חשפתי ברבים ומגיע לו לחטוף בחזרה ישר לפנים.
    אנשים מסוגו מוצאים לי לפעמים את החשק לכתוב פה ברשימות.

  • מוטי סגרון  On אוגוסט 6, 2009 at 6:51 pm

    אנשים חשוכים יש בכול מדינה אצלנו בולט יותר, תתעלמי מהם כפי שאני עושה, אני לא מציג כאן תערוכות רק בחו"ל ויש שכר להחלטתי, אנחנו מתקרבים בצעדים גדולים למדינות העולם ה-3 אם לא למטה מזה ראי פרס ספיר והשערוריה התערבות שלי למבקר המדינה לחוקת פרסים באמנות פלסטית הביאה את משרד התרבות לחלק השנה פרסים בעיצוב ולא כפי שהיה בכול שנה אמנים שופטים חילקו כול פרס אפשרי בינם לבין עצמם.אני מקווה שיום אחד גם הוא רחוק יהיה כאן מעט סדר ושוב להתעלם ולא לספור את אותם אנשים חשוכים מי זוכר את חברי פרס נובל זוכרים רק את הזוכים היי בין הזוכים ובלצ"ג

  • מוטי סגרון  On אוגוסט 6, 2009 at 6:55 pm

    תיקון-חלוקת פרסים,יום אחד גם אם הוא רחוק

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 6, 2009 at 7:07 pm

    אני מתארת לעצמי שאמנים שאמורים להעזר בקרנות מדינה גם הם לא מלקקים פה דבש. אחת הבעיות הגדולות היא שהכל פה צפוף ועומד כמו בביצה. אין כמעט אינטראקציה עם מקורות אחרים, אין תנועה, אין כמעט לאן להתקדם. אני משתדלת להיות אופטימית ולהנות ממה שיש, אבל לפעמים זה די מתסכל. וכאמור מה שחשפתי פה זהו רק קצה קצהו של הקרחון. ממש לא מתאים לי עכשיו להתנגש בתוכו.

  • צבי  On אוגוסט 6, 2009 at 7:55 pm

    לולא שבת וכתבת כאן בנושא, מעשה חסר רגישות המסיט את שימת הלב מרשימתה החשובה של נטלי היקרה, לא הייתי מעז להשיב לך כאן. אינני היחיד כאן שפתחת עימו במריבה, ללא סיבה תקפה, ותוך העלאת טענות שווא. חדל נא מכך.
    אני גם תמה, מדוע קמת לגונן על אותו "גרינשטיין".
    היתה לנו מחלוקת, מחלוקת קשה. חלפה למעלה מחצי שנה, ואתה עדיין בשלך. לא בוגר, לא מכובד.
    נועם, יש לך בעייה. הערתי לך בנושא בעבר – הגבולות שבין אמת ושקר, אעפס, אינם נהירים לך עד תום. גם התיאור שהינך מתאר את קורותינו רחוק מן האמת.
    מה לעשות, שמי צבי ויש לי גם שם משפחה, המוכר לכמה וכמה כאן, שעם חלקם אף נפגשתי. אינני סר להוראותיך, אין לי סיבה להסתיר שמי ממך, ולא לחושפו רק כדי להיעתר להוראה שלך לעשות כן.

    נטלי, תודה על התמיכה, וסליחה על מה שקרה פה.
    כתבת כאן רשימה חשובה, וכתבת אותה בדרכך, בלשון עניינית ומקסימה. והנה קראתי את תגובת הגרינשטיין הלזה, וסברתי שתוכנה נלוז, כל שכן בשל חוסר האומץ לפרסמה תוך הזדהות, ולו ורטואלית.

  • ברני  On אוגוסט 6, 2009 at 9:11 pm

    אני מפרסם בארכיאולוגיה. לפרסם באנגלית זה תענוג. אתה נתקל בשותפים, עורכים ולקטורים שמקדישים עצמם לעניין והפסקתי לכתוב בעברית, פשוט חבל על כאב הלב ההתרגזות והזמן. למשל: מאמרים שנשלחו ל"קתדרה" נתקלו בביקורת רעה, שמחה להרע, שטחית ומרושעת. כנ"ל רשות העתיקות. כרגע למשל אני כותב מאמר עם פרופסור
    JPO
    ממערב קנדה האיש פרסם בארכיאולוגיה תת-ימית גם של קיסריה ובארכיאולוגיה של ירדן בתקופה הרומית. בשנת 2008
    פרסם ספר לדורות על טכנולוגיה רומית. בכל נושא הוא טוב ממני כמה וכמה מונים. הוא יודע מי הוא, אני יודע מי הוא והוא יודע שאני יודע והיחס קוליגיאלי להפליא טון ההתכתבויות האחווה הפתיחות תענוג פשוט תענוג. בעוד מספר ימים יתפרסם מאמר שלי ואחרים בעיתון ארכיאולוגי אנגלי. רצון טוב, נדיבות, מסירות שאיפה להטיב של כל מי שנגעתי בו ונגע בי מדהימים.
    לעומת זאת רשות העתיקות בראשות גנרל ואוסף של …. ביורוקרטיה, שמחת הבינונים והגרועים. צרות עין, רכילות מרושעת סילוק מתמיד של כל מי שמעל לבינונים השמות והאנשים מוכרים לגברת מסיקה. לאחד מחבריה של הגברת מת"א סודרה משרת תקן באוניברסיטה בארץ והוא מתרוצץ בחו"ל פניתי בזמנו לאיש חשוב , באמת, מי שכתב על שריון גוליית, בבקשה לעשות דבר מה והשיבו לי במשיכת כתף. אני גבר אשכנזי וזה לא משנה כלום. זה עצוב וזה לא היה כך תמיד. בעבר לכתוב בעברית זה היה תענוג. כיום? אני מאחל לגברת מסיקה שתמצא מהר מקום במקום טוב יותר. היא לא מתלוננת מקצועית היא פשוט מתארת את המצב כפי שהוא באמת.

  • דפנה  On אוגוסט 6, 2009 at 9:15 pm

    הפוסט הזה, מעבר להיותו מעניין בלי קשר למוצאו של הקורא, היה מעניין ומעורר מחשבה והזדהות בעבורי. שם משפחתי הינו מעוברת (דוקא היה אשכנזי) אבל צבע העור מסגיר שאני ממוצא היברידי (כך קוראים לזה היום?) 🙂 כך שאני מכירה את המצבים והתחושות שעליהן כתבת.

    ולאדון גרינשטיין – פקח עיניך ואוזנייך אם לא את לבך. נורא קל להטיח בכותבת הרשימה "מרמור" ועוד כהנה וכהנה אמירות מבטלות. העובדה היא שאנו חיים במדינה גזענית, מתייגת, רוויה בשנאת אחר, לאו דוקא האחר המזרחי, אלא כ"כ הרבה אחרים. וכן, זה מרגיז. זה גם יכול לעורר מרמור ועוד הרבה רגשות שליליים. מה מפליא אותך בכך?
    ההתמודדות עם האמת הזו אינה פשוטה בעבור מי ששם משפחתו הוא "מסיקה" אך צריכה גם להטריד את מי ששם משפחתו הוירטואלי או הממשי הוא "גרינשטיין". ואם אתה צריך תזכורת לכך שזה עניין יחסי ואיך זה מרגיש, העתק נא את "גרינשטיין" למדינה זרה, אולי גרמניה, ותבדוק בעצמך אם היחס שאתה עלול לקבל בתגובה לשמך אינו מעורר לכל הפחות כעס או עלבון.

    בעיני מה שנטלי עשתה כאן הוא קודם כל הצבעה ובעבורי, שסובלת גם כן מאמירות גזעניות, הגם אם הן מוגשות בעטיפה מתחכמת נוסח החריזה המפוארת שפורטה במכתב של אותו טמבל, בעבורי זה חוזק. זו תחושה שאני לא לבד בעניין הזה ולא מוכנה לשתוק.

    אני רק רוצה להוסיף שאני כמעט ולא מגיבה בפורומים וברשימות, אבל לנוכח התגובה של גרינשטיין – הרגשתי צורך לחזק ולשלוח לך מסר שהרשימה שלך חשובה , מרגשת ומקוממת. אז שוב, תודה ובהצלחה לך בהכל.

  • ניר  On אוגוסט 6, 2009 at 9:30 pm

    חברים, אתם יושבים בביצה – האומנותית, הספרותית, האקדמית – ומתפלאים על היתושים? זה מה שקורה כשהמים לא זורמים. רוב אתר "רשימות" עצמו (לא החלק הזה) הוא דוגמה מצוינת לביצה כזו, אנשים מאותה שכונה שעובדים באותם מקומות ומחזיקים באותן דעות. בד"כ הולם יותר לקרוא לו "קלישאות".

    אין בזה משהו יחודי לישראל ואין בזה קשר למוצא שלך או לשם המשפחה. אותו דבר בדיוק קורה במקומות גדולים בהרבה. גם בביביסי או בהרווארד קל יותר למי שנולד לאנשים הנכונים. הדרך לצאת מזה היא כנראה לפנות למי שמחוץ לביצה, כמו שעושים חלק מהאנשים כאן.

    אגב, כתובת האי פי לא אומרת שום דבר על כלום, ביחוד במקום קטן גאוגרפית כמו ישראל. כל מה שאפשר לדעת הוא ש"גרינשטיין" התחבר דרך השרת של 012 בפתח תקווה. אם הוא יוציא את הכבל למספר שניות ויחבר שוב, האי פי שלו יהיה שונה.

  • אורה  On אוגוסט 6, 2009 at 9:33 pm

    תודה, נטלי, על פוסט נכון ומדויק שמתאר מציאות ואין בו אף סממן של התמרמרות. אני חושבת שגילית אומץ לב בכתיבת הטקסט הזה- למרות שהופתעתי לשמוע שהכיעור הזה פוגע גם בך- כמה חבל

  • איריס ח.  On אוגוסט 6, 2009 at 10:00 pm

    נכון הוא שבמדינות רבות יש גזענות כלפי מי שלא שייך ושיש אפליה בהתאם למעמד סוציואקונומי או מגדר. כמו שנטלי כתבה, העם היושב בציון לא המציא כלום. אבל צריך להבין מי זה העם היושב בציון שלא המציא את הדברים הללו:
    מדובר בהנהגה אשכנזית, שהביאה מזרחים שיתפקדו כחוטבי עצים והם עד היום בתפקיד הזה, תוך סיפורי בדים על "אחדות", ערבות הדדית וכולנו יהודים. וכשהם אומרים שהם מופלים ומדוכאים, סותמים להם את הפה. מדינת ישראל סגרה הסכמים עם מדינות כמו עיראק או מרוקו כדי שיהודיה יגיעו לישראל ופירקה את הקהילות שם.
    אחרי שישים שנה אחוז האקדמאים המזרחים לא מגיע לעשרה.
    הנה למה:
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=2550#addcommentlocation

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 6, 2009 at 10:30 pm

    טוב שהעלית גם את הנושא הכאוב הזה ששקלתי בהתחלה אם לדבר גם עליו ולבסוף החלטתי שלא. מספיק "מרמור" לפוסט אחד. כל אחד מהחוגים לארכיאולוגיה באוניברסיטאות בארץ מחזיק כתב עת שבו אמורים להתפרסם מאמרים שעוסקים בעבודתם של חברי הסגל והסטודנטים לתארים מתקדמים. בפועל כותבים שם תמיד אותם אנשים על אותם נושאים בדיוק. אני ורוב חברי מעולם לא הצלחנו להשחיל לשם ולו מאמר סמלי אחד. ושלא להזכיר את שני כתבי העת בעברית שקשורים לחברה לחקירת א"י ועתיקותיה. העורכים שלהם מתחלפים רק במקרה שהם לא עלינו, עוברים מן העולם. וכשהם חיים הם דואגים לפרסם בעיקר מאמרים שנכתבו בידי "אנשי שלומם". כך שמצבי גרוע מזה של בת דודי השוויצרית, כי לה לפחות היה איפה לפרסם את המאמרים המקצועיים שלה. דווקא ברשות העתיקות אף פעם לא היתה לי בעיה. המשכתי לפרסם שם הרבה אחרי שהפסקתי לעבוד אצלם.

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 6, 2009 at 10:47 pm

    יפה לך שיש לך צבע עור כהה, מה גם שזה הרבה יותר מתאים לאקלים שלנו כאן.:-)

    ולנושא המרמור – אלמוג בהר בדיוק כתב פוסט חשוב עכשיו על נושא הקורבנות המזרחית.
    http://www.notes.co.il/almog/59305.asp

    אני חייבת להודות שהנושא הזה הוא לא לגמרי פתור אצלי. ולא בגלל שאין לי סיבות להרגיש לפעמים קורבנית או ממורמרת כמו רוב רובם של האנשים שחיים כאן בישראל. אולי הצעד הראשון בדרך הוא פשוט להעז לדבר על זה באופן גלוי דווקא במקומות מסוכנים כמו באקדמיה למשל. אני חוששת מאד שאם אי פעם קוויתי למצא את עצמי מלמדת בת"א או בירושלים, הרי שהיום הזה סתמתי את הגולל על האופציה הזו באופן מוחלט ..

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 6, 2009 at 11:00 pm

    לניר- אני חושבת שאתה צודק בזה שאנחנו לא היחידים שהמצאנו את הפרוטקציות והקשרים, רק שכאן זה קרה מהר מדי, סה"כ רובנו דור שני או שלישי של מהגרים. חוצמזה אני לא מסכימה אתך שאנשי רשימות מחזיקים כולם באותן דעות. על איזה אחידות אתה מתכוון?

    לאורה – תודה. רגע יש כיעור, רגע יש יופי. באמת מרגש לקרא את מילות העידוד של כולכם.

  • שאול  On אוגוסט 6, 2009 at 11:40 pm

    האוניברסיטאות תלויות ביישות הציונית-אשכנזית שאין לי אליה סנטימנטים בכלל ואם היא נמצאת בסדר יומי היא נמצאת כגוף שיש להיאבק בו ובפשעים שהוא עושה. הגיבורים שלי הם הפנתרים ולא אידה נודל או אנטולי שרנסקי. משפטי לנינגרד היו בסך הכל משפטים של חוטפי מטוסים.

    התאולוגיה הפוליטית הציונית אשכנזית היא פרה גדולה שלשמחתי החלה להישחט ויש לחבוט בה עוד ועוד

  • גרינשטיין  On אוגוסט 7, 2009 at 10:48 am

    שאלתי את גב' נטלי מסיקה 2 שאלות:

    הראשונה:

    גרינשטיין בתאריך 8/6/2009 4:33:12 PM

    אז מה?! מסתובבת ביננו ממורמרת מזרחית?!

    עוד ממורמרת על בסיס מזרחי?!

    התשובה של נטלי מסיקה:

    "אני חייבת להודות שהנושא הזה הוא לא לגמרי פתור אצלי. ולא בגלל שאין לי סיבות להרגיש לפעמים קורבנית או ממורמרת כמו רוב רובם של האנשים שחיים כאן בישראל,,,"

    השאלה השנייה ששאלתי:

    "אייני בא לעמוד על המקח בכל הקשור למירמור הפרטי המקובל ואסתפק בקבלת ידע מגב' מסיקה על משמעות/פירוש/תרגום השם "מסיקה".

    תודה "

    על השאלה השנייה לא קיבלתי תשובה.

    בין לבין התנהלה התקפה שחשפה את הלך הרוח התרבותי המעיד על הכותבת והתנהלותה
    וצבא התגובות המגוייסות להגנתה שלא צפה את הודאתה שתחושתה אכן "קורבנית או ממורמרת"
    לא כבש אף חלקה טובה אך השחית ודרס ונסוג אל עבר ה "אכלו לי שתו לי" הזכור לשמצה.

    יש סיכוי שתצמח טובה מן ההטרדה שהוטרדנו אם נקבל תשובה לשאלה העיניינית שנשארה ללא מענה
    ומוזמנים לענות עליה כל מי שיודע תשובה:

    מה משמעות/פירוש/תרגום השם "מסיקה".

  • אלמוג  On אוגוסט 7, 2009 at 12:14 pm

    על פוסט מעניין, ועל ההפניה…
    מה שנראה לנו מובן מאליו, מניסיון החיים, נראה לחלק מהאנשים חיים של מישהו מהחלל החיצון, בלי שיועילו לכך סטטיסטיקות למיניהן…
    ובסוף זה אנחנו שמוזרים ו"ממורמרים"

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 7, 2009 at 12:20 pm

    אני תוהה אם אתה אמיתי או המצאה . ובנתיים אל תשלח אותי למשימות מחקר, הוכחות ונימוקים.
    לידיעתך זהו בלוג אישי ולא עבודה סמינריונית.
    אם פרשנויות של שמות משפחה הוא נושא שמעסיק אותך, תתכבד אל ספריית בית התפוצות וחקור שם כאוות נפשך ובנתיים פטור אותי מעוקצך ודובשך כאחד. תודה רבה ושבת שלום

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 7, 2009 at 12:24 pm

    נא לא לזהם את המרחב הזה בהשמצות וקללות.

  • לוי  On אוגוסט 7, 2009 at 12:40 pm

    אדון גרינשטיין האם אתה מהמיתחסדים
    או שאתה חושב שהחיים זה בית מישפט
    תגיד לא שמת לב שנטלי מסיקה מלשון מסקיקה
    היפה
    בנשים
    ?

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 7, 2009 at 1:10 pm

    אני חייבת להודות שאני עוקבת בעניין אחרי הדברים שאתה כותב, גם אם לא תמיד אני מגיבה אליהם. אני חושבת שכתיבתך מספקת פרספקטיבה חשובה ומעמיקה להרבה חוליים בחברה שלנו.

    ולגבי מר גרינשטיין שממשיך לדרוש עוד ועוד הוכחות כמו דבקה בו איזו מנטרה (והקשיור לדוח של מנכ"ל ות"ת היא לא הוכחה? ורשימת המרצים על שמותיהם ומינם היא לא הוכחה? והמאמר של תמרה טראובמן הוא לא הוכחה, מה עוד הוא רוצה? וזה עוד בלי לפרט, לפרש ולנמק את שם משפחתי.)

    מצאתי מאמר נוסף שכתבה תמרה בנושא הזה:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=724442

    ובו ציטוט מפי פרופ' חביבה פדיה על הנושא שאומרת :

    "הכי קשה להתקדם באוניברסיטאות", וגם: "דרושה רפורמה מהיסוד – במנגנון ובדיסציפלינות".

    ברור שמי שנהנה מהמנגנון כפי שהוא היום, ממש לא מעוניין ברפורמות מהיסוד.

  • שאול  On אוגוסט 7, 2009 at 3:08 pm

    1. הצלחה של מזרחים רבים כמו משפחתי להגיע למעמד הבינוני,להתחתן עם אשכנזים ו"להסתדר" היא מבלבלת. יש נטיה ללכת שבי אחרי "ההצלחה" ולשחק לידיו של השלטון. הדברים לא נעשים בזדון אלא בתום לב מהסיבה שרוצים להעצים את ההורים שידעו לנוט ספינה בים סוער.

    נכון שההורים או הסבים היו גדולים וענקים אבל באותה מידה השלטון היה ועודנו מושחת,מרושע ורקוב.

    2. מנסים למכור את הכזב שקלמן קצנלסון הגזען היה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. בסופו קלמן קצנסון שכתב את הספר "המהפכה האשכנזית" הגיע להוצאת ספרים שהוציאה את הספר ולמפיצים שהפיצו אותו. היה קהל עויין למזרחים שהתעניין במשנתו החולנית וגזענות בוטה היתה גם היתה ולבן גוריון היה ממה לפחד.

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 7, 2009 at 6:20 pm

    מודה ומתוודה שלא שמעתי על קלמן קצנלסון עד לרגע זה. באמת לא נראה כמו מישהו שיש ללמוד ממנו משהו חיובי.
    ולגבי נושא ההצלחה, שוב זה דבר מאד מבלבל : בידי מי היא נמדדת? לפי מידת הסיפוק שיש לאדם מחיו, או הערכה של החברה הקרובה? המשפחה? מנהל הבנק? לא ברור. אני חושבת שקריטריון חשוב להצלחה היא היכולת של כל אינדבידואל להשאיר חותם ולהשפיע במקומות שחשובים בעיניו.

  • שאול  On אוגוסט 7, 2009 at 7:10 pm

    אבא שלי ז"ל
    אהרון זיתון ז"ל

    עוד בחייהם הפכו לאגדה

    שניהם הגיעו עד סוף המסלול צלולים לגמרי ועבר
    ו את גיל 90

  • גלי  On אוגוסט 7, 2009 at 10:23 pm

    אם היו קוראים לך יוליה יוסטינובה או ולדימירה קיסבנדובה, אז מדינת ישראל הייתה עוזרת לך עם תוכנית מיוחדת שקיימת במוסדות האקדמיה הנבחרים בישראל לעולים חדשים (האוניברסיטאות והטכניון), וזאת כדי שחלילה לא יאמרו שאת דוקטור ומטאטאת רחובות.
    למרות שאת יודעת, מלצאת לרחוב עם מטאטא אפשר לגלות מטבעות ועתיקות על המדרכה…

  • ניר  On אוגוסט 8, 2009 at 7:46 am

    לא שמעת על קלמן כצנלסון, וגם אני מעולם לא שמעתי עליו, ואני לא חושב שאני מכיר מישהו ששמע עליו, כי כנראה התורה שלו באמת היתה שולית ולא עניינה אף אחד. שאול שמע עליו ועושה לו נפשות כי גזענים זקוקים אחד לשני. אם אתה מגדיר את עצמך על ידי שנאה למישהו אחר, אתה צריך שיהיה לך מקביל בצד השני.

    לגבי קשרים ופרוטקציות, זו טבעה של החברה האנושית, דור שלישי או ראשון או מאתיים. אם למדת עם מישהו שלוש שנים באותה כתה, למשל, בד"כ תעדיפי אותו – במודע או לא – על מישהו שאת לא מכירה. הבעיה החמורה מתחילה כשהמקומות שבהם האנשים מכירים זה את זה פתוחים לסוג מסוים של האוכלוסיה, לדוגמה בתי ספר לבני המעמד הגבוה בבריטניה, או אוניברסיטאות מסוימות בארה"ב (לפחות עד העשורים האחרונים). החלוקה בארץ היא בעיקר גאוגרפית – מי שלמד בתיכון מסוים בת"א יצר קשרים אחרים ממי שלמד בתיכון בכרמיאל – אבל לא עדתית.

    לטעון שהשם מסיקה פוגע בקידום שלך לא נשמע אמין, והנה באה גברת ששמה וינשטיין ואומרת שהיא גם מופלה מפני מי ששמה יוסטינובה וחסר רק שגברת יוסטינובה תתלונן שמפלה אותה מסיקה ונשלים את מעגל המקופחים.

    המציאות היא שאתם מתחרים על מספר מצומצם של מקומות, בשוק קטן מאד. למה השוק קטן? כי כנראה אין דרישה לאנשים רבים שיהיו פרופסורים לארכיאולוגיה או תולדות המדע. למה אין דרישה? כי כנראה לא צריך רבים כאלה. אבל מצד שני, את חוננת ביכולת לספר על ארכאולוגיה בצורה מרתקת – אולי כאן המפתח להתפרנס מהידע שלך?

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 8, 2009 at 9:51 am

    יפה בעיני שהמדינה מעודדת עולים ומתגמלת אותם כדי שדוקטורים לא יהיו מטאטאי רחובות או שומרים בחניונים. אני מניחה שיש תחומים ששם העידוד הזה נתפס כמשהו שבא על חשבונם של אחרים שלמדו כאן (אם אמנם הבנתי את הביקורת המרומזת שיש בדרייך). בתחום שאני מכירה רוב העולים מחבר המדינות נקלטו במקצועות הפרקטיים כמו – מדידות, רפאות כלים, צילום וכו' ולא באקדמיה כמרצים.

  • שאול  On אוגוסט 8, 2009 at 10:20 am

    על קלמן קצנלסון כתבתי שיצא לאור ספר שלו שהמשטר דאג בעקבות דיכוי חופש הביטוי למנוע את הוצאתו.זה היה בתקופת בן גוריון וספק אם מישהו שמע על התרגילים המסריחים שנעשו לא פעם ולא פעמיים על שימוש בכלי תקשורת ממלכתיים ותקנות מנדטוריות למטרות תעמולה והשתקת יריבים פוליטיים.

    הדבר היחיד שנאמר בתגובה שלי שנכתב ספר שנועד לקהל שיקנה אותו ויקרא אותו וקהל כזה היה גם היה.

    לא חונכתי על ברכי הציונות שהגשימה את עצמה גם באמצעות כפיה על המזרחים לשכב על הגדר בשביל האשכנזים. בסופו של דבר הזכרון שלי והזיקה שלי היא לפנתרים ולא לרעיון של "שלח את עצמי" שגילם מתן דירות חינם ומכוניות חינם לעולים מברית המועצות על חשבון הותיקים.

    בשורה התחתונה אידה נודל ואנטולי שרנסקי עברו את התהליך ממדוכא למדכא כאשר הם מצדדים בהתנחלויות שהם אבן ריחים על צוארם של הפלסטינים.

    הציונות כתאולוגיה פוליטית שאחד היסודות שלה הוא "עליה" היא לא שלי ולא בשבילי

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 8, 2009 at 10:57 am

    מסכימה אתך שקשרים ופרוטקציות לא אנחנו המצאנו והם עובדים בכל מקום בעולם. יחד עם זאת יש בנתונים שהביאה תמרה טראובמן כדי להטריד ולו בשל האנומליה של התופעה (23 פרופ' מזרחיות מתוך 4,600). מאידך כל אחת שכן זוכה להגיע מקבלת הרבה במה ותשומת לב, כי היא נתפסת כתופעה יוצאת דופן, והיא זוכה להערכה מאד גדולה.
    כמו שכתבתי בפוסט גם מהתופעה הזו צריך להזהר כי היא מעקרת את הביקורתיות והשיפוטיות העניינית שהיא הכרחית לכל חוקר ויוצר.
    לגבי חוסר האמינות שהזכרת – שוב אני יכולה לדבר רק מתוך עולמי הצר האישי. דוגמה קטנה מתיבת הפנדורה שלי: הכרתי פעם מישהו שזכה להיוולד למשפחה הנכונה. הוא בדיוק סיים אז תואר ראשון, לא היתה לו עבודה קבועה במקצוע שלמד, די חיפש את עצמו. אני לעומת זאת הייתי אז לקראת סוף תואר שני והייתי במקום טוב מבחינה מקצועית. האיש נרשם ללימודים בחו"ל, קיבל המלצות מכמה חברים טובים של המשפחה ששמם הגיעה למרחוק, זכה למילגה יפה מאוניברסיטה מכובדת בארה"ב, קיבל הבטחה להיקלט בחזרה באחת מהאוניברסיטאות פה בארץ ותוך שנתיים-שלוש סיים שם דוקטורט. למרות שהיה לי יתרון יחסי עליו בתוך העולם המקצועי שלי, הוא מה שנקרא עקף אותי בסבוב בלי שום בעיה. אני לא אומרת שהאיש לא ראוי או מוצלח חלילה, הוא הגיע להשגים נאים בזכות כישוריו, אבל גם הרבה בזכות אותם תנאים אובייקטיביים שאפשרו לו להתפתח ולגדול בלי דאגות פרנסה וקיום. משהו שאני רק יכולתי לחלום עליו.
    אני חושבת שאין מקריות במספר המועט כל כך של הא/נשים והמזרחים באקדמיה, זהו תוצר של מערכת שלמה. צריך רק לפקוח עיניים ולראות מה קורה: אותם אנשים שמחליטים מי יקודם, הם אותם אנשים שמקודמים במילא. כי זהו טבע האדם – הוא נוטה לבטוח באנשים שדומים לו, לכאלה שיש להם רקע והשקפות דומות לשלו. זהו הלופ שאני מדברת עליו, לופ שקשה מאד לצאת ממנו.
    ולגבי ההערה האחרונה שלך – אין לי אלא להסכים. כשעומדים מהצד אפשר לראות הרבה דברים מעניינים. רק המחיר יקר ולא כולם יכולים לשלם אותו…

  • גלי  On אוגוסט 10, 2009 at 4:32 pm

    אני אשכנזיה לגמרי מכל הצדדים ומכל הדורות ואת לא מתארת לך איזה גהנום אני עוברת כאן בארץ. גהנום זה לא מלה!! אני עוברת סופר גהנום.
    אני מנסה למצוא כאן המון זמן עבודה ואני לא מצליחה – ואני לא מנסה דוקא באקדמיה, אלא במקומות אחרים – ועונים לי תשובות גסות נורא ועושים צחוק משם המשפחה שלי ובזים לי ומשפילים אותי נורא.
    לכן אני לא חושבת שהבעיה היא שאת מזרחית… הבעיה היא שאת אשה והחברה שלנו היא פרימיטיבית ובזים כאן באופן גורף לנשים.
    הבודק שלך של הדוקטורט היה גבר והוא בז לנשים והגיב בהתאם. ואני נתקלת בדיוק באותן הערות שוביניסטיות מגעילות.

  • איתי()  On ספטמבר 4, 2009 at 12:01 am

    היי נטלי,
    מאד אהבתי את הפוסט.
    אשריך שקשה לך למצוא את הזעם הקדוש היוקד, כיוון שזעם שכזה שורף על פי רוב את הנזעם מבפנים.
    (מצד שני, יש אסכולה האומרת שצריך למצוא את הכעס בפנים ולהוציא אותו החוצה… אז אני כבר לא יודע מה הכי נכון).
    הפרופסור הזה "הספרותי" שפסל לך את התיזה מקומם כל כך. בכלל האקדמיה נראית לי כמקום של מאבקי כח ואגו, מקום שקשה להיבנות ממנו ולשאוב בו כח.
    אני מקווה שהנשים שמספרן באקדמיה מתרבה, יביאו אותה למקום טוב יותר.
    והגרינשטיין הזה – שיסלח לו אלהי האשכנזים! איזה שד עדתי נכנס בו? הרי לא היתה טיפת מרמור בפוסט הזה, ולכן אהבתי אותו.

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 4, 2009 at 10:45 am

    מסכימה אתך לגבי הזעם הקדוש. אולי יש דברים שכדאי לתעל אליהם זעם כזה, אבל איכשהו לא הצלחתי לנתב אותו לעינייני האישיים עד עכשיו..
    אולי זה יותר נכון לגייס אותי למטרות חשבות וגדולות יותר.
    אני מסכימה אתך גם לגבי האקדמיה. באמת לא מקום מומלץ לצמוח בו ומאידך, עוד לא מצאתי לה חלופה ממשית עד עכשיו. אולי צריך לשאוף להכנס לשם כדי לחולל שינוי מבפנים. אשרי המאמינ/ה.
    ולגבי גרינשטיין העניין נפתר בסופו של דבר במייל אישי. לא היתה לו כוונה רעה.בכל מקרה תודה על הנדיבות והתמיכה.

  • שי  On נובמבר 9, 2009 at 1:49 pm

    באת"א אישה מרצה אחת בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום,חוץ מהריח השובניסטי שזה מעלה כל ההיבט הנשי על העולם הארכיאולוגי אובד מבחינתי זאת אבידה משמעותית ביכלות שלנו להבין בצורה יותר נכונה את העבר

    כיום מספר הנשים הדוקטורניות והמאסטרנטיות עולה בהרבה על מספר הגברים ובתקווה זה יעזור להכנסת מרצות בעתיד לפחות 2 נוספות

    גם אני "מעורב" ולכן מבטי פליאה ומבוכה מוכרים לי יותר מדי טוב כאשר אני פוגש לראשונה אנשים אשר ציפו למישהו אחר עם שם משפחה "גליבטר" מישהו פחות שחום שלא לדבר על הבדיקה הכפולה ומכופלת שנשעית לי בשערי הקמפוס לעומת אחרים….ל
    לצערי עניין העדתי קיים ושורשי אין אף אחד מהמשפחה המרוקאית שלי שלמד או לומד במוסדות השכלה גבוהה לעומת המשפחה הפולנית שלי שלכולם תארים מתקדמים

  • נטלי מסיקה  On נובמבר 9, 2009 at 2:27 pm

    באמת זה נתון שלא מתקבל על הדעת. במיוחד לאור העובדה שיש הרבה יותר תלמידות בוגרות/ סיימו ד"ר מאשר תלמידים

    אני לא בטוחה שהדבר ישתנה עם הזמן, כי עדיין מי שקובע מי יזכה לחסד ומי לא, זה פחות או יותר מאותו זן שמקודם ממילא.
    היום אני קצת התאיישתי מהאקמיה פה. אני חושבת שאין לה תקומה.

    לגבי הפער בין הצד המזרחי והאשכנזי יכול להיות שהוא מקרי ויכול להיות שלא. אני חושבת שכדאי לבדוק את הנושא הזה לעומק. בכל מקרה מי שמאד עני לא יכול להרשות ללמוד גם אם הוא נורא רוצה. זו עובדה עצובה אבל אמיתית לגמרי.

  • יוס ואחיו  On נובמבר 28, 2009 at 3:42 pm

    של הלקטור על הדוקטורט לאיזה עיתונאי. היה יכול לעשות מהן מטעמים, ואולי גם לסייע לסלק אותו מעמדתו.

    שערוריות כאלה אין מקומן באקדמיה, וחבל לוותר על ההזדמנות להכות באותו נשק את מי שמנסה להתנהג כך, כי אנשים כמוהו מרשים לעצמם להתנהג כך, מתוך ידיעה שהליכלוך לא יצא החוצה. היום בעידן האינטרנט, ראוי וצריך להזים את ההנחה הזו, ולפרסם כל סטיה כזו.

    אין כמו אור שמש לטהר דברים כאלה.

  • נטלי מסיקה  On נובמבר 28, 2009 at 7:40 pm

    הבעיה היא שאני יודעת והמנחים שלי יודעים והוא יודע שזה הוא – אבל אסור לנו להגיד את זה כי לפי חוקי האוניברסיטה הביקורת ניתנת ע"י קורא אנונימי בלי שום פרט מזהה בכוונה.
    אבל החלט שמרתי את הפנינה הספרותית שלו עמוק במגרה. יצירה מלאת חן וחסד כזו לא קוראים כל יום.

  • שרון  On מאי 31, 2011 at 9:44 pm

    נטלי שלום
    קצת באיחור אבל אני מוצאת את מה שכתבת מאוד רלוונטי לחיי. כתבתי תזה בהיסטוריה באוניברסיטה ולאחר קבלת הציון (הלא מחמיא) קיבלתי לידיי את סיכומי הבודקים על העבודה, מה שגרם לי לדחוף את העבודה עמוק למגירה ולא לצפות בה לפחות 3 שנים. כל מהלך העבודה לקח שנתיים סיזיפיות, מנחים לא זמינים ולא נחמדים בעליל, ביקורת אין-סופית ללא מילת עידוד אחת. סיימתי את התואר השני חולה, תשושה, מאוכזבת ובצבירת חובות.
    5 שנים אחרי, לא המשכתי לצערי לדוקטורט, לא רואה עתיד בארץ הזאת, ההשכלה שלי "מתבזבזת" בהוראה ולמרות הסיפוק, שכר אין בצדה.
    מה גם שאני מזרחית וקשרים אין לי ולמשפחתי באקדמיה, כך שנדונתי לדשדש ולא לראות את העתיד שלי מתפתח באקדמיה, לצערי.
    הרבה חלומות מנופצים לצערי.
    תודה על הפוסט החשוב למרות שנתקלתי בו שנתיים אחרי ולגמרי במקרה.

  • nataliemessika  On יוני 1, 2011 at 5:27 am

    תודה שרון. הסיפור שסיפרת מוכר לי ועוד רבים/ ות אחרים. ובכל זאת
    מקווה שתמצאי כוח לעשות משהו עם המאמץ והשנים שהשקעת בלימודייך. לפעמים הזדמניות מגיעות מכיוונים לא צפויים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: