לחיות חופשי או למות

אתמול בערב נתקלתי במקרה בפרק מתוך הסדרה האפית שמשודרת בערוץ 1 "מלחמה ושלום" עפ"י ל' טולסטוי. הסיפור עוקב אחר  חייהם של נטשה רוסטובה, פייר בזוחוב והנסיך אנדריי ושלל דמויות משנה אחרות בשנות  המלחמה הגדולה בין צרפת ורוסיה (1805 – 1819). הדמויות הן קורבן של נסיבות התקופה: הן עוסקות  באסטרטגיות הישרדות, עניינים פיננסיים, מלחמות גדולות, עלבונות, כעסים, טינות, ענייני כבוד (גברים), או במדידת שמלות, התאהבויות שגויות, תחלואי גוף ונפש, העברת מכתבים אסורים והמתנה עד בוש לגאולה מייסורים רבים (נשים כמובן). כל דמות וגזרת  גורלה היא.
 
וככה נזכרתי פתאום שגם אני הכרתי פעם, באופן די אינטימי יש לומר, שני חיילים מצבאו של הגנרל נפוליאון בונפרטה. זה היה בחפירות בעכו במקום שעומד בו היום בית המשפט המחוזי. בין שכונת מגורים מהתקופה ההלניסטית לחומות הצלבנים, מצאנו יום אחד תעלה מאוחרת ומשונה ובתוכה כמה שלדים שוכבים. בונפרטה וחייליו הגיעו לעכו ממצרים דרך החוף בקיץ  1799,  ובמשך חודש ימים ניסו לכבוש אותה, ללא הצלחה. העיר שהיתה אז בשליטתו של אחמד אל ג'זאר, התכוננה היטב למצור ונעזרה גם בבריטים שמטעמים מובנים העדיפו לתמוך באריה העות'מאני הזקן והמושחת מאשר בנמר הצרפתי הצעיר והשאפתן.   
 
במשך שלושה ימים ישבתי ליד השלדים והסרתי בזהירות רבה את העפר שכיסה אותם סביב. אחד מהם היה גבוה מאד אולי מטר שמונים ולשני היה מבנה מוצק וגוצי. לגבוה קראתי ג'אן לשני לואי. חשבתי על הדרך שהם עשו מנורמנדי האפרורית  (ג'אן) ומהפרובנס  הירוקה (לואי), על המשפחות שהשאירו מאחור, על האהובות, על הקרבות והתלאות, על ההצלות ועל המזל שליווה אותם עד שהגיעו הלום – כדי להיקבר ראש לצד רגל, בתעלת מצור קדמית מול חומות עכו. הם היו מה שנקרא "בשר תותחים" מובהקים, מוצבים בקו האש עם מעט נשק, ציוד ומזון וללא אפשרות כמעט לצאת מזה בשלום, שלא כמו הגנרלים החשובים שמנהלים את המלחמות. אומרים שחלק מאותם חיילים סבלו ממחלות מדבקות קשות. יש אפילו ציור מפורסם של נפוליאון מבקר את חייליו החולים ביפו וכל כולו דאגה עמוקה לשלומם. לי זה מזכיר את דאגתו הכנה של גנרל מפורסם אחר לגורלה של הזקנה הנטושה בבית החולים בנהריה. כנראה שהם קיבלו ייעוץ מאותו יחצן.

  
באחד הימים ניגש אלי תושב בשכונה, התיישב לידי, התבונן עמוקות בג'אן ובשרטוט שעשיתי על נייר מילימטרי,  גירד בראשו ואמר: חסרה לך פה עצם ורמז על אזור האגן. כששאלתי למה התכוון, הוא אמר: זה, נו, העצם של הגבר. הסברתי לו שעצם העניין לא עשוי מעצם בכלל, והוא הגיב בחוסר אמון מוחלט. אולי הצרפתים נולדו ככה בלי, המסכנים, אבל לנו בטוח יש. נוסף לצרה הגנטית הזו,  לג'אן ולואי היה פגם חמור נוסף: לא היה להם ראש. כלומר מין הסתם היה בחייהם, אבל לא במותם. היסטוריונים שליוו את מסעו של בונפארטה למזרח מספרים על מנהגם הקלוקל של העות'מאנים לעטר את חומות עירם בראשים של ערופים של חיילים צרפתים. יוזמה משולבת של מחלקת התרבות, האמנות והספורט אפשר לומר. 

אדמה שסופגת לתוכה שאריות של אדם נושאת בתוכה ריח מיוחד שקשה לתאר במילים וקשה עוד יותר להסיר מהגוף גם אחרי חפיפה והסתבנות ממושכת  בכל התכשירים האפשריים. אד חריף, מריר וכבד שממשיך להטריד ולתסוס גם מאות שנים אחרי. מה שמביא אותי לתהות על מהותו של הגוף הזה שלנו, שהוא ראשית ואחרית קיומנו פה. כי מעפר באת ולעפר תשוב. כשסיימתי לתעד את ג'אן ולואי לקחתי לידי את כפתורי הברונזה הפשוטים שפעם עטרו את מדי הצבא לפני שנרקבו, התמוססו ונעלמו עם בשרם, באותה אדמה שסופגת הכל והתבוננתי בהם מקרוב: על חלק מהכפתורים הוטבעו מספרי הגדוד, על אחרים סמלי הרפובליקה. אחד מהם משך את תשומת לבי במיוחד: נכתב עליו – "לחיות חופשי או למות", (Vivre Libre Ou Mourir) כמו נלקח ממחזה אבסורד של חנוך לוין. כולם יודעים כי לחיילים הפשוטים בצבא בונפרטה, לא היתה בחירה אמיתית: החופש היה רק חלום מותרות והמוות היה לחם חוקם.  
 

                                                    

 

 

מוקדש בתפילה לשחרור מהיר ובשלום של החייל גלעד שליט שמוחזק כבר 1151 ימים בשבי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עינת גורן  On אוגוסט 19, 2009 at 10:48 am

    נתקלתי בפוסט הזה של אורי קציר http://www.aplaton.co.il/story_87 ושאלתי את עצמי איפה קבור הצרפתי דה פיליפו, שהיה יועצו הנאמן של אחמד ג'זאר בזמן המצור הצרפתי על עכו. הוא מת בעכו ממש לפני שהצרפתים נסוגו מהעיר. מעניין אם אחד השלדים שמצאת הוא האיש הזה.

  • שועי  On אוגוסט 19, 2009 at 11:27 am

    רשימה נהדרת, תודה.
    וכמו שאני מרבה לכתוב ההיסטוריה היא סיוט ממנו יש להתעורר, משום שכל מלחמה היא ראשיתה של מלחמה אחרת.
    לאו צ'ה כתב למשל כי נצחון במלחמה יש לציין כטקס אבל, וזה נכון, כל כך נכון.
    ועוד, כמדומני כי נפוליאון נטש בארץ ביפו את חייליו החולים בעת המגיפה ושב כלעומת שבא צרפתהּ. וכך חשבתי כאשר ביקרתי בשער הניצחון הנפוליאוני בקיץ לפני שנה בפריז: כל כך הרבה רצח מיותר בכדי שיוכלו להקים אחר כך מונומנט מפלצתי חסר חן ותועלת, המאדיר בעיקר רוצח המונים, מעלה אותו על נס ושם שמו לתפארת.

  • שניטמן  On אוגוסט 19, 2009 at 1:12 pm

    1: הרשימה, אחלה רשימה:
    הסטוריה, ארכיאולוגיה, פוליטיקה, אקטואליה, מין ואנושיות בשפה קולחת.

    2: שועי חשוד פרמננטי בהתלקקות אבל הפעם הוא קריא ובהיר ונכון.

  • שועי  On אוגוסט 19, 2009 at 3:09 pm

    בהתלקקות וכמי שעל פי רוב אינו קריא אינו בהיר וכנראה אף אינו נכון אני מודה למגיב מעליי בשמחה על הרצנזיה המעמיקה של תגובותיי דומני כי כבודו מבלבל בין ידידות, חום אנושי וקירבה שתגובותיי מבקשות לרחוש ובין 'התלקקות'.אבל זה בסדר, מה אעשה, לא כל הבריות זוכות לכך שייפקחו עיני ליבם.

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 19, 2009 at 3:23 pm

    לעינת – על ההפניה למאחר. לא הכרתי את הסיפור הפיקנטי על דה-פליפו. לא נראה לי שהוא נקבר בתעלות המצור של הצרפתים הפשוטים גם בגלל מעמדו וגם בגלל שהוא עבר מעשה לצד השני.

    לשועי רעי – גם אני לא משתגעת על הסגנון הנאו-קלאסי באמנות ובארכיטקטורה מימי נפולאון, סגנון שהשפיע אח"כ על דיקטטורים אחרים כמו מוסוליני, למשל. ולגבי היחס שלו לאנשיו: יש שמייחסים לו את האמרה – ככל שהאדם רע יותר, כך הוא חייל טוב יותר.
    . ואנחנו יודעים הרי שהוא היה חייל מצויין.

    שניטמן – תודה ומאידך, עדיף היה לותר על סעיף 2 באמת מיותר ולגמרי לא נכון.

  • הרצל  On אוגוסט 19, 2009 at 4:07 pm

    http://www.notes.co.il/natalie/59660.asp

  • הרצל  On אוגוסט 19, 2009 at 4:09 pm

  • צבי  On אוגוסט 19, 2009 at 4:38 pm

    על הפוסט המעניין.
    ובכלל, כל חוויה שאת מספרת עליה כאן, מעבודתך, מעוררת סקרנות רבה.
    נצטרף לתפילתך בסוף הרשימה.

  • יולי  On אוגוסט 19, 2009 at 7:10 pm

    מרתק נטלי מה שכתבת כאן. מעניין מאוד.

    כמה ממפתיע ששתינו קישרנו את סוף מה שכתבנו היום לגלעד שליט. אמן לתפילה.

    יש לי שאלה על הריח: באמת? כמה זמן אחרי כבר אין ריח?
    לא הייתי מאמינה עד שלא קראתי את מה שכתבת כאן היום.

  • שאול  On אוגוסט 19, 2009 at 8:45 pm

    חולים בדיכאון שלא ניתן לטיפול
    בעלי מצפון שגרמו לתאונות קטלניות בגלל רשלנות
    בעל מצפון שפגע בזולתו בצורה כזאת שהנפגע לא יכול היה לסלוח

    ומה עם שליש מתושבי אירופה שנכחדו במגיפה השחורה שמאוד סמוך לה כתב בוקצ'יו את ספרו דקמרון ?

  • רן  On אוגוסט 19, 2009 at 9:59 pm

    מה שעושה גנרל מצוין זה לא מה שעושה חפ"ש מצויין. זה לא תמיד בא ביחד. לפעמים כן ולפעמים לא. והדברים עתיקים היו, הווים ויהיו,וכבר נדושו, גם במלחמה ושלום.
    יופי של סקיצה הקסם הארכיאולוגי לחפור ולגעת בדבר המקורי. מאחורי הכפתור היו חוטים שהנחושת שמרה ותמיד חשבתי על מי שתפר אותם כנראה החיל עצמו.

  • נטלי מסיקה  On אוגוסט 20, 2009 at 7:41 am

    לצבי-במחשבה שניה, הקריאה "לחיות חופשי או למות" בהקשר של גלעד הוא עצוב ומצמרר.

    ליולי – תודה. בהקשר לריח, זה באמת משהו שלא דומה לשום דבר אחר, גם לא לריח של נבלה. זה ריח שאופף את הגוף אחרי שנותר רק השלד בלי הבדלי שנים או תקופות. מין שילוב של כל ריחות הגוף, מיציו והפרשותיו עם ריחות עמוקים של אדמה רויה. משהו דחוס ועצוב שכמו מבקש להגיד: הזהו האדם?

    רן – בקשר לחוטים באמת מצאנו כמה כאלה בתוך הכפתורים. חוטים של בד גס ואפור של מדי חיילים פשוטים.

  • יולי  On אוגוסט 20, 2009 at 4:29 pm

    את מוסיפה לי פרספקטיבה חשובה אשר הייתה הרבה יותר תיאורטית לפני שקראתי את מה שאת כותבת כאן….
    הריח – עשה לי את זה במיוחד.
    באמת תודה.

  • קטי  On אוקטובר 29, 2009 at 2:50 pm

    חייבת להגיד לך נטלי… כמו תמיד תענוג לקרוא את החוויות שלך. הדרך שאת מעבירה דברים חוויה בפני עצמה!!! אהבתי את ההשוואה בין הגנרלים

Trackbacks

  • […] באו לבקר את ההורים שלי בנצרת ואני ספרתי לדוד ולדודה על החיילים מצבא נפוליאון שגילינו במקרה בחפירות עכו. הגנרל במיל' חקר אותי ממושכות בנוגע לכל פרט ופרט. אחר כך […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: