ואפילו אין זה אלא מקרה הרי יש להרהר בזה

בכל  יום כיפור אני נוהגת להכין לעצמי ערמת ספרים קטנה שמלווים אותי מי בדפדוף, מי בקריאה חלקית מי בקריאה רצופה, מרדת הלילה של ערב החג ועד לזמן תפילת נעילה. הקריאה במצב צום אינה דומה לקריאה במצב צבירה אחר. הריכוז תלוי במידת המחשבות והמחשבות הולכות אחר הגוף שחזק משניהם. פעם הגוף מבקש מים, פעם אוכל ופעם הוא סתם עייף. אבל כשאני מצליחה להתעלות על טרוניותיו ודרישותיו הרבות, נותרת בהירות של מחשבה צרופה, מזככת.

הפעם הכנתי לי כל מיני סיפורי אגדות:  הסיפורים הנאים של ר' ישראל הבעש"ט, ש"י עגנון,  הסיפור הנורא על יוסף דילה ריינה וגם את עוגיות המלח של סבתא סולטנה (ותודה לחכם צבי שעשה לו מנהג קבוע להעביר אלי ספרים מספרייתו המפוארת בכל הזדמנות).

את תהילה של עגנון קראתי לאחרונה כשלמדתי בתיכון. למרות השנים הרבות שעברו מאז, התיאור המופלא על הזקנה הצדקת מירושלים, נותר חי וצרוב בי כמו זיכרון על אדם אהוב. הסיפור הזה לכאורה סיפור פשוט הוא, אבל הוא בנוי כולו רבדים רבדים וכל משפט בו סדור ועמוק להפליא. גם המילים שביודעין לא נכתבו בו, נוכחות בעוצמה גדולה. ואפילו אין זה אלא מקרה הרי יש להרהר בזה, אומרת תהילה למספר בזמן גילוי שורש סוד כל האסונות שפקדו את חייה.  תהיתי כיצד עגנון הרהיב לשים בפיה מין משפט יוצא דופן שכזה?  כמו מחק באחת דורות על גבי דורות של פלפולי חכמים ודיונים עמוקים בדבר שכר ועונש בעולם הזה. ואפילו אין זה אלא מקרה היא אומרת. כי מי אני שאפענח ואקשור בין פעולה למעשה? ובכל זאת: הרי יש להרהר בזה, היא מבקשת מהמספר ומאתנו. מן המלצה כללית כזו, לא יותר.

אחר כך עברתי "לפנים מן החומה" שגם שם גיבוריו הם מספר בן דמותו של הסופר ואישה פלאית אחת המעוררת בו השתהות גדולה. באחד הימים הוא פוגש בלאה, אישה חכמה ויפה, שמסכימה להתהלך אתו בין סמטאותיה של ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, עד שהמרחק ביניהם מצטמצם בהדרגה ונמוג. הרבה סיפורים ומעללים הוא מגולל באוזניה במשך כל אותו היום, והיא רק מקשיבה בסבלנות ועונה לו בדיבור מתון. הוא מכסה על תחושותיו העזות בפטפוט יתר והיא כמו שולי שמלתה הארוכה, מרימה רק מעט, רק את מה שהיא בוחרת לגלות. בשלב כלשהו במהלך הסיור, הוא לוקח אותה לחדר נסתר קרוב לשער העיר כדי שתוכל לנוח מעט על הספסל. בזמן שהיא נשכבת עליו ועוצמת את עיניה, הוא צופה בה נפעם ואז נושק על שפתיה. סופו של דבר שהוא מצר מאד על המעשה הזה ששינה באחת את יחסיהם מכאן והלאה. מאחר והוא אינו מצליח לתקן את המעשה שנעשה, הוא בוחר לצייר את היום כולו כמין חלום  שהתרחש רק בדמיונו, חלום שרצוף כולו בסמלים ודימויים על היחס שבין הגוף לנשמה. בפחזותי דימיתי שהיא אני היא ואני היא הוא וכל אשר אני חפץ רשאי אני לעשות בה ועשיתי אותו מעשה עמדה ופירשה ממני. המעשה נעשה משום שטעה לחשוב כי גופו ונשמתו אחד הם. אבל לא כך הוא: עדיין לא הגיעו הימים שאין הפרש בין זכר לנקבה, הוא קובע בעצב. עוד לא הגענו לשם. 
    
לקראת אחר הצהריים נפרדתי מספריי והלכתי לסמטה הסמוכה לבן יהודה 161 לתפילת נעילה. בקצה הסמטה ישנו גן ובו פזורים ספסלים וגם רחבה קטנה מרוצפת. מצד אחד עומד בית כנסת האשכנזי "רמה"  ומצד שני כמה פסיעות ממנו, בית הכנסת הספרדי "אוהל מועד". ראשית עליתי לעזרת הנשים בבית הכנסת "רמה" לראות אם חברתי נילי יושבת שמה. כמה עשרות נשים צדקניות השקיפו על המתפללים מלמעלה. נדמה שכולן עיצבו את תסרוקתן אצל אותו ספר שכונתי שהפך את ראשן למין קסדת אופנוע נוקשה מעוטרת במפית מלמלה עגולה וקטנה שבימים כתיקונן הונחה אולי מתחת לפורצלנים שעל המזווה בביתן. בבית הכנסת "רמה" שררה מין תחושת נכאים קלה. אולי היה זה בגלל מספרם המועט של המתפללים או הניגונים שהעציבו את לבי או בגלל האור הצהבהב החיוור שהשתלשל ממנורות התקרה. הגיל הממוצע של האנשים במקום עמד על 65 או אפילו יותר. ואפילו אין זה אלא מקרה הרי יש להרהר בזה.

ירדתי משם והלכתי לבית הכנסת הספרדי שממול. הדרך למדרגות הקומה השניה נחסמה בעגלות תינוקות, ילדים שמוטי כיפות שקיפצו כאחוזי אמוק ובאימהות יגעות. בחדר המדרגות עמד ריח עז של תמצית ורדים שבמקומותינו נוטים ליחס לו סגולות הטובות לעוררות הנפש, אבל בי הריח הזה מעורר רק בחילה. עזרת הנשים היתה דחוסה עד אפס מקום. נעמדתי בקצה החדר בין שתי נשים שהחזיקו בסידור תפילה– אחת לא הפסיקה לדפדף ולשאול "איפה אנחנו", השניה כמו ויתרה מראש, רק שמטה אותו בעייפות בחיקה. הקשבתי למילים שעלו אלינו מכוורת המתפללים שלמטה, וניסיתי כמיטב יכולתי לכוון את הדפים בסידורים פעם של שכנתי מימין ופעם של שכנתי משמאל, לסירוגין. בתום תפילת הנעילה ותקיעת השופר, נותרתי עוד קצת זמן למעלה והסתכלתי כיצד המתפללים סוגרים את סידוריהם, מקפלים את טליתותיהם, מאגדים את חפציהם, לוחצים את ידי חבריהם ומקנחים במחוות נשיקה על אצבעותיהם שלהם. אחדים נגשו לבימת הארון והתלחשו עם הספרים שהסתתרו מאחוריהם כמו ביקשו לומר להם באופן אישי משהו נוסף, סודי, שיישאר רק ביניהם.

ברחבה שבקצה הגן שבסמטת בין יהודה התערבבו אנשים משני בתי הכנסת, זה האשכנזי וזה הספרדי. הם לחצו ידיים זה לזה, התנשקו על הלחיים ואחלו זה לזה "גמר חתימה טובה". בכניסה לבית הכנסת האשכנזי העמידו שולחן ועליו בקבוקי מים קרים וכוסות פלסטיק. "אמחייה" אמרה אישה אחת כשגמרה לגמוע מהמים וחברתה החרתה אחריה: "ממתי שמים פה בקבוקי מים? פעם ראשונה!", ואני לא ידעתי אם היא באה בטרוניה על הבקבוקים שישנם או על אלה שנעדרו כל השנים מפניה.    
 
בדרך הביתה חשבתי על כל ההפרדות והתיחומים שקיבלו אותי בערב הזה ברחבת שני בתי הכנסת ושתי העזרות שבסמטת בן יהודה. ואולי עדיין לא הגיעו הימים שאין הפרש בין התחומים, חשבתי לי. 
  
 
       

   
 

חגיגה פטריארכאלית בכפר ראמה

זה התחיל  מהזמנה במייל: שלום חברים. הכומר ג'ריס מנסור מתכבד להזמין אתכם לסעודת רמדאן ראש-השנה   ביום חמישי בערב  (17/9/09) , בבית הספר הפטריארכאלי הלטיני בכפר ראמה שבגליל.
 
כומר מארגן סעודת חג לכבוד הרמדאן וראש השנה ועוד בבית ספר פטריארכאלי-לטיני? שווה בדיקה, אין מה להגיד. מה גם שבאותו יום במילא התרוצצתי בכל מיני אתרים שזקוקים לתיעוד ושימור באזור הזה (פרטים בהמשך). בכניסה לכפר ראמה עצרתי ליד טרמפיאדה עמוסת חיילים ושאלתי איך מגיעים לבית הספר הנ"ל. אחד החיילים התנדב לתת לי הסבר צמוד, אם רק אקח אותו באוטו לביתו שנמצא ממש ממש בדרך. וכך זכיתי  לקבל הסבר קצר מפיו על הכפר הזה שבו חיים בהרמוניה ושיתוף נדיר דרוזים, נוצרים ומוסלמים.
 
החניתי את המכונית בסמוך לאחד הבתים וטיפסתי בכביש צר ותלול לעבר המקום שהורה לי. בית הספר הפטריארכאלי-הלטיני, בנוי בסגנון של פעם: מבנה כתור סביב חצר אספלט, רכבת חדרים בשתי קומות מצופות אבן ומדרגות תלולות ביניהן. באחת החזיתות, ניצבת כנסיה צנועה ובאחרת- בניין משרדים. מתוך אחד החדרים הפנימיים בקעו צלילי פסנתר, קנטטה של באך שצלליה הצורמים הופסקו בזעף מדי פעם על ידי מורה בעלת מבטא רוסי.
התיישבתי על ספסל בחצר וחיכיתי. בהזמנה נאמר כי מתארגנת הסעה מת"א. נא לפנות לרב אליהו לפרטים נוספים. מוטב לחכות לאליהו, אם כן. מה גם שמעולם לא נכחתי באירוע מחייב שכזה ועוד בבית ספר  פטריארכאלי.  לאט-לאט החלו להגיח מתוך הכביש הצר מכוניות מבריקות שעצרו לחנייה במגרש המשחקים.  גברים נשואי פנים מגוהצים ומהודרים פסעו בצעדים מדודים בנעליהם השחורות המבריקות למשעי, לעבר מעלה המדרגות הראשי. לקראתם יצא אדם נעים פנים וחייכן לבוש בשמלה שחורה ארוכה, הכומר ג'ריס מנסור בעל השמחה, שקיבל את הבאים בלחיצת יד ממושכת או בשלוש נשיקות על כל לחי.
  
אחר כך החלו להופיע מכוניות מבריקות ומהודרות יותר שמתוכן יצאו גברים לבושים בגלימות ובמיני כובעים, תרבושים, מגבעות  ומצנפות בלבן או שחור. היו שם  נוצרים אורתודוקסים, צ'רקסים, קתולים, שייח'ים, אימאמים, אנשי דת דרוזים ועוד כאלה שלא הצלחתי לזהות. הכומר מנסור קיבל את המכובדים  הללו בהתרגשות גוברת והולכת ובמחוות ארוכות מקודמיהן. אבל עדיין לא היה כל סימן לאליהו.
ואז הגיעה מכונית שרד מבהיקה שקושטה בשני דגלונים לבנים רקומים זהב שהתנופפו ברוח. המכונית הזו ללא ספק, לא דמתה לאף מכונית שרד אחרת על מגרש המשחקים: אדם בחליפה נהג בה ובמושב האחורי ישב אדם אחר שנופף לעברינו בידו בתנועות סבוב אטיות פעם לימין ופעם לשמאל. אני כמו שאר הנוכחים במגרש נופפנו לו בחזרה, עד שהנהג עצר את המכונית ופתח עבורו את הדלת. האיש המנופף לבש בגדים שטרם ראיתי מהודרים כמותם בפמליית המכובדים שהגיעה עד כה: גלימה לבנה שאניציה זהב, חגורת סטן עבה שצבעה ורוד עז וכובע  מתומן עם פונפון בצבע תואם. הכומר ג'ריס מנסור ממש יצא מגדרו לבואו של נציג הכס הקדוש, הוא קד לפניו עמוקות ונישק את ידו.

אחרי שהלכו השתרר מן שקט מוזר בחצר ואני המשכתי לחכות לאליהו. אישה גרומה חלפה לידי בצעידה נמרצת, נופפה לי בשקית ניילון ואמרה: תראי מה זה ילדים, משאירים את האוכל שלהם. לא אוכלים את הסנדביצ'ים שהאמא שלהם הכינה להם… תגידי, למי את מחכה פה?
לרב אליהו שצריך לבוא עם האוטובוס מת"א, אמרתי לה.
אבל אוטובוסים לא יכולים לעבור פה בכלל. הם בטח כבר הגיעו מהצד השני.   
The story of my life  חשבתי בעצבות והלכתי אחריה.

בצדו השני של בית הספר במקום האירוע, הוכנו עשרות שולחנות ארוכים מכוסים במפות ופרחים. ליד במת הנואמים נערך שולחן כבוד עבור המהודרים שבמהודרים, המכובדים שבמכובדים. בכניסה ניצב הכומר מנסור כמו חתן בר-מצווה נרגש ולחץ בחום את ידי הבאים. כמה  אנשי דת  נוצרים ומוסלמים שעמדו בשורה לידו ברכו גם הם את הבאים. ביניהם היה גם רב אחד שברך אותי בסמליות בתנועת מחווה על לוח לבו. בתוך הקהל זיהיתי סוף-סוף גם את הרב אליהו (לו דווקא מותר  להושיט יד). הוא התרוצץ בין השולחנות בלתי פורמאלי בעליל חמוש במצלמה דיגיטאלית כאחוז תזזית, מחייך מאוזן לאוזן, על ראשו כיפה ענקית בכל צבעי הקשת.
סביב אחד השולחנות הצטופפו נשים רבות ואני הלכתי להתיישב לידן. זו שישבה למולי היתה עטופה בח'יגאב ואלה שישבו משני צדדי היו גלויות פנים. כולן היו יפות וחגיגיות ונראה כי טרחו רבות על הופעתן – בלבוש, איפור ובתכשיטים תואמים לצבעי הבגדים. הרגשתי קצת לא נוח בג'ינס ובטריקו שלי, אם כי הפעם יש לי תירוץ. אני בכלל באתי מיום עבודה, אני.  
ואז החלה סדרת נאומים: ראשון פתח הכומר מנסור שמנה אחד לאחד את שמות הנכבדים שטרחו והגיעו להשתתף באירוע החשוב הזה: רום רוממותו הזה, האבונה ההוא, השיח' הנכבד הזה, וראש העדה ההיא, וכך הלאה וכך הלאה רשימה ארוכה ומפורטת. משם עבר לדבר על חשיבות החגים שלשמם התכנסנו פה ועל העונג הגדול שנפל בחלקו לארח את כולם בצל קורתו הצנוע. אחריו עלה נציג קתולי נוסף שלבש מין קפוצ'ון מעל לגלימת שמלה שחורה. גם הוא מנה אחד לאחד את רשימת הנכבדים וברך את כל הנוכחים. אחריו עלו לבימת הנואמים גם נציגי העדה הדרוזית, הצ'רקסית, היוונית-אורתודוקסית. כולם פתחו בדברי שבח, הלל וברכה לכל אחד מהיושבים מסביב לשולחן הכבוד. הנאומים נשאו בערבית ואני הצטערתי מאד על הערבית הדלה והבסיסית שלי שאפשרה לי רק להבין את רוח הדברים וכיוונם הכללי. מדי פעם בפעם נעזרתי גם בשכנתי לשולחן נסרין, מורה ללשון עברית בבית הספר הפטריארכאלי.
אחר כך עלה הרב שמואל ריינר שדווקא דילג על כללי הטקס ופנה בברכה כללית לכל הנוכחים. הרב דיבר על תקוותו לשנה הקרובה: שנהיה יותר ביחד, שיהיה שלום אמיתי בין אנשים שחיים פה בארץ. "כל בני האדם עומדים לפניך כבני מרום" צטט הרב, אלוהים נותן לנו עכשיו בתקופה זו הזדמנות לזמן חדש, כדי שכל ברואיו ללא הבדלי דת או לאום, יוכלו לחדש את עצמם. אנחנו צריכים להתפלל ביחד כולם כי יש לנו הרבה דאגות משותפות השנה – אין מים, כבר שנים שלא יורד פה גשם כמו שצריך, יש בעיות בריאות חדשות לא עלינו, יש הרבה אנשים שלא מצלחים להתפרנס. כולם צריכים לבקש את חסדי השם.

כשסיים את דבריו עלה איש מגודל לבוש בשמלה לבנה – האימם. ראשית חזר לברך את רשימת המכובדים כנדרש. אחר כך פנה אל הרב ריינר בעברית ואמר לו כך: כבוד הרב, אני מבקש ממך לא לפחד. אלוהים ברוך השם נותן והשנה ייתן יותר ויותר.  גם גשם ייתן והרבה. לפחות 20% יותר, ממה שאני יודע. גם לא צריך לפחד ממחלות או מכל מיני צרות. אללה הוא רחום וחנון והכל יהיה בסדר, אל תדאג. אחרי דברי ההרגעה האלה עבר לדבר בערבית. לאימם היה קול עמוק וחזק ונראה שהוא שעשע מאד את הקהל במין מופע סטנדאפ מפולפל במיוחד. באיזשהו שלב החל לספר בדיחה שאחד מגיבוריה היה הנשיא לשעבר בוש. "והוּא כוּלוּ"  "וכוּלוּ"  הפליג האימם בסיפור הדיאלוג בין בוש לבין חכם מוסלמי שהעמיד אותו על טיפשותו הרבה,  ואני נזכרתי בסבא שלי אהרון זיתון שגם הוא היה מספר לנו סיפורים כאלה בערבית-תוניסאית. ההורים שלי היו מקשיבים לסיפורים האלה שנחתמו תמיד בהרבה מוסר השכל ומתפקעים מצחוק. אנחנו אחי ואני, לא הבנו כלום וביקשנו שיתרגמו אותם בשבילנו. היה לי עצוב פתאום על הערבית- היהודית ששימשה דורות רבים את בני משפחתי ואת היהודים בכל ארצות האסלאם במשך דורות על גבי דורות. והנה עכשיו אחרי כמה עשרות שנים, היא נמחקה מהתודעה שלנו לגמרי. חייבים לחיות ביחד, מי שרוצה אהלן וסהלן ומי שלא- יכול לטוס מפה. סיכם האימם הענק את סיפורו בעברית וכל הקהל הגיב בפרצי צחוק ובמחיאות כפיים סוערות.

אחרון חביב עלה נציג הכס הקדוש בעל הכובע המתומן הורוד והפונפון התואם. גם הוא כמו הרב, לא השחית את זמננו בדברי ברכה ושבח לרשימת המכובדים שנטחנה עד דק, אלא ניגש ישר ולעניין למכובד מכולם: להוד רוממותו האפיפיור בנדיקטוס ה- XVI. הוא פתח ואמר שהוד רוממותו שלח לו ברכה אישית עבור כל החוגגים. הרי ידוע כי הוא עושה ימים כלילות כדי לקדם את השלום בעולם כולו, במיוחד פה במקום בו נולד בנו משיחנו. אחר כך הוציא חוברת מהודרת והחל להקריא ממנה קטעים נבחרים ממשנתו של הנ"ל,  ובין לבין עדכן את הקהל בבשורה משמחת: לאחרונה התקבלו לשירות הוותיקן ברומא שתי נזירות שהתחנכו בנצרת, על ברכיהם ממש. לפני שהתפנה להקריא קטעים נוספים מהאיגרת הארוכה של הוד רוממותו בנדיקטוס ה- XVI, ניגש אליו בשקט בשקט, האימם הענק, הניח את כפות ידיו הגדולות על כתפיו ואמר לו בטון שאינו משתמע לשני פנים: יא אבונה, במחילה מכבודך, אנא קצר מעט בדבריך. הערב כבר כמעט ירד וטרם התפללנו לאללה, שלא לומר שברנו את הצום שלנו להיום.
  
סוף סוף, ניתן האות שכולם ציפו לו. נערים לבושים חולצות תכלת אחידות נושאי מגדלי כוסות זכוכית החלו לעבור בין השולחנות. חברותי לשולחן, צוות המורות בבית הספר הפטריארכאלי דאגו קודם לכבד את האישה הצעירה בח'יגאב שצמה ואחר כך שניה אליה, אותי האורחת מת"א. נראה שהמקום האקזוטי הזה גרר סקרנות רבה אצל  המורות שראו בי נציגה פורמאלית של קהילה דתית מכובדת לכל דבר ועניין. צלחות עם סלט ירקות קצוץ דק, חצילים בטחינה ומג'דרה מבורגול הועמסו על השולחן. אחר כך הגיעה המנה העיקרית שעוצבה בצורת כיפת אורז ריחנית שמעליה פיסות עוף רכות ובוטנים קלויים. ובסוף, איך אפשר בלי – אצבעות קנפה חמות ודביקות לקינוח.  עם המורה מונה שישבה מימיני, דיברתי על מתכונים לבורגול ומג'דרה בסגנון גלילי ועל עוד עניינים חשובים: מסתבר שהיא דור שני למורות שלמדו ולימדו כאן בבית הספר הזה. היא עצמה מלמדת פה ילדים בכיתות א' כבר 25 שנה. בכיתה שלה לומדים גם ילדים מוסלמים, כמו הבן של האישה עם  הח'יגאב שחייכה אלי ממול, מחמוד. הרבה ילדים מוסלמים רוצים ללמוד פה כי הוא הבית ספר הכי טוב בכל האזור. אם ההורים מסכימים, הילדים המוסלמים יכולים להשתתף במיסות ובלימודי הדת עם הילדים הנוצרים.  מרוב שהם כל כך מתאמצים להצטיין בלימודי הדת הנוצריים הם לפעמים אפילו עולים על שאר חבריהם לכיתה. לא, אין להם שום בעיה עם זה, ולמה שתהיה? היא מקבלת אותם תמימים כמו מלאכים. הראש שלהם וגם הלב פתוחים לגמרי. בתחילת כל שנה היא נוהגת לפתוח את שנת הלימודים בשאלה: איך קוראים לך? ולך? ואיך קוראים לאח או לאחות שלך? ככה את כל הילדים בכיתה. אחר כך היא אומרת להם: ואיך אתם יודעים שזה וזה הוא האח או האחות שלכם? כי יש לנו אותו אבא הם עונים לה תמיד. אם ככה גם אנחנו כולנו אחים. כי יש לנו אבא אחד, אלוהים. 
 
           

באבא עזיז

בערב רביעי האחרון הלכתי לפסטיבל הבינלאומי לסרטים רוחניים בסנימטק בת"א. את האנשים שהתכוונתי לפגוש לא פגשתי שם, אבל אחרים שלא ידעתי שאפגוש, הזמינו אותי לבא אתם לסרט שלא התכוונתי לראות. זה מה שקורה כשהולכים לאירועים מסוג זה.
 
הסרט של נאסר קהמיר (איראן/טוניסיה 2006 ), "באבא עזיז – הנסיך שהתבונן על נשמתו",  מתאר מסע מדברי של ילדה קטנה בשם אישתר וסבהּ באבא עזיז , דרוויש סוּפי. מטרת מסעם הוא להגיע להתכנסות של דרווישים אבל אין להם דרך, אין ציון מקום, אין מועד מוגדר. הדבר היחד שברור הוא שצריך ללכת וללכת במדבר הגדול, באורח רוח, בנחישות ובאמונה שהכול יסתדר לטובה. מלבד סיפור המסע יש בסרט סיפורי משנה נוספים של דמויות שנקרות בדרכם של השנים, או דמויות שעולות מתוך האגדות שמספר הסב לנכדתו. מעגלי הסיפורים הללו, לא תמיד ברורים או מתקשרים זה לזה.  הם מתגלים, נפתחים, נסגרים, נותרים פרומים ועלומים, בדומה לאופן שבו נרקמים סיפורי חסידים.
 
כשנשאל במאי הסרט נאסר קהמיר, מדוע בחר לעשות סרט סוּפי ענה: מה תעשה אם תלך לצד אביך ופתאום  ייפול ופניו יתלכלכו? מן הסתם תעזור לו לקום ותנקה בחולצתך את העפר שדבק בו. כך אני חש שעלי לעשות לאבי- האסלאם, שהוא כולו סובלנות, אהבה וחוכמת חיים עמוקה, אך בשנים האחרונות פניו הושחתו בבוץ הפונדמנטליזם הקיצוני. כפי שהאינקוויזיציה אינה משקפת את הדת הנוצרית, כך גם הקיצונים האסלאמיים אינם משקפים את המוסלמים, שתמיד נפגעים ראשונים ממעשיהם של אלו.       

אחד המוטיבים החוזרים בסרט הוא נושא גילוי והסתר הפנים. הסב מספר לנכדתו באחד הלילות, על נסיך עשיר ורב-כוח, שיום אחד נעלם מאוהלו במרדף אחר איילה קלת רגליים במדבר. זמן רב אחר-כך, נתגלה בידי אחד ממשרתיו כשהוא שונה לגמרי: מאדם יהיר ורהבתן הפך לאדם מכונס ועצוב, יושב על שפת בריכת מים קטנה, מתבונן בה ללא נוע. שלא כמו נרקיסיוס שקפא על מקומו מכוח התאהבותו בבואתו שלו, הנסיך ניתק את עצמו מהבלי העולם הזה משום שזכה לראות את הבלתי נראה – את נפשו שלו.
בסצנה אחרת, הילדה אישתר רואה שלוש נשים מכוסות בצ'אדור כהה וארוך, היא נגשת אליהן ומרימה בסקרנות את מסך הבד המסתיר את פניה של אחת מהן. במעשה זה של גילוי "הפרצוף האמיתי" שמתחת לכיסוי, יש חרדה מוכרת ואולי גם נבואה רעה שמגשימה את עצמה. אבל אישתר, שלדברי סבה הדרוויש היא ילדה צעירה שזכתה לנשמה עתיקה, נותנת לנו לצופים אפשרות נוספת, טובה יותר: כי אם רק נעז לגשת אל המכוסה והלא ידוע בלב פתוח בידיעת הטוב, נוכל להנות מיופיו החד פעמי, הנדיר, ומקול שירתו הזכה, האוהבת.   
 

 

האישה המכוסה

 

מלכת ירושלים

במוצאי שבת האחרונה שודר בערוץ 8 הסרט "מלכת ירושלים" של דליה מבורך ודני דותן המספר את סיפורה של הארכיאולוגית טרודה דותן,  בת 86, כלת פרס ישראל ומומחית בינלאומית לפלשתים.
כשהיוצר דני דותן החליט לעשות סרט על אמו, הגברת הראשונה של הארכיאולוגיה בישראל, הוא היה בטוח שיאלץ להתרוצץ בעקבותיה בכל רחבי הארץ, לתור אחר כל מיני אתרים ותלים שכוחי אל, לשמוע על כל מיני תגליות משמימות שמרעישות רק את הארכיאולוגים וקומץ קטן של תימהונים.  אבל הגורל רצה אחרת: חודשים ספורים אחרי תחילת הצילומים גיבורת הסרט נפלה, שברה את האגן ומצאה את עצמה לראשונה בחייה, מרותקת לביתה במשך חודשים ארוכים כמו ציפור דרור שקצצו לה את הכנפיים.

וכך מבלי להתכוון התחילה העבודה הארכיאולוגית המעניינת באמת: הבן עבר מהארכיאולוגיה של החוץ, של השדה,  אל הארכיאולוגיה של הפנים, של הנפש. הוא פתח מגירות, חיטט בארונות, שלף מסמכים ישנים, ציורים ותמונות והרכיב  פסיפס טעון ומורכב שבמרכזו היחסים בינו, הילד הסורר, לבין אמו המלכה היקית מירושלים.
הסרט של דותן הוא סרט מרתק, מלא ניגודים ולעתים משעשע ביותר, בעיקר בשל ניסיונו של הבן להפוך את אימו המיומנת במעשה חפירה, למושא חפירותיו שלו. במשך שנים היא זו שנברה, חיטטה, קטלגה, פירשה ופרסמה עשרות אתרים ואלפי ממצאים והנה כעת, בערוב ימיה, אותו בן שהתייחס אל עבודתה בעוינות וביקורת, הופך סוף-סוף לארכיאולוג בעצמו. אבל איזה מין אתר הוא ביקש לו לחפור.

מאז ומעולם נחשב לבן סורר ומורד, חטוטרת מביכה על גבם של שני הפרופסורים לבית דותן. אבל נדמה שהוא דווקא נהנה מהתדמית הזאת שהעניקה לו חופש פעולה מלא. היום, משוחרר לחלוטין מכבלי "מה יגידו עלי" הוא מרשה לעצמו לקלף את שכבות ההגנה של עצמו ושל אמו בעיקר, בפעולה חתרנית שנראית לפעמים כמו ניסיון פגיעה בקשיש חסר ישע. בין השאר, הוא מתעקש להציע לה מוס מנגו בזמן שהיא מבקשת לבן חלק בלי טעם, מצמיד לפניו את תמונתו של אביה, איש מר-נפש שהתעמר באימה, ומכריז שהם ממש-ממש דומים, או בוחר לשוחח אתה ארוכות בזמן שספָר צעיר שוקד על צביעת שער ראשה המדובלל. יחד עם זאת, מלכת הפלשתים לא פריירית בכלל, היא מסכימה שיגלה אותה רק עד קצה רצונה ולא מילימטר יותר. כשהשאלות הופכות לחטטניות מדי, היא מודיעה לו שיפסיק עם זה  מיד ושאין לה שום רצון לענות.

את טרודה דותן לצערי, אני לא מכירה מקרוב. פגשתי אותה בעיקר בכנסים ארכיאולוגים שבהם הדפה באומץ את הטרנד הגובר בשנים האחרונות בקהילת הארכיאולוגים לערער את כל קביעותיהם של אלה שקדמו להם בכל עיניין ונושא אפשרי (כרונולוגיה/אתנוס/ מקרא/ דמויות היסטוריות וכו'). את דותן האב פגשתי רק בעונה האחרונה של החפירות בתל עכו, כשהוא כבר לא היה בשיאו. יום אחד פקד על אחד מחברי לכיתה לחפור בור קטן של 60 ס"מ מרובע ולהמשיך לרדת עד שימצא "חרס ברזלי". למותר לציין שהנ"ל לא אחז בחרס ברזלי מימיו. מזל שאחד הארכיאולוגים הבכירים שהיה שם עצר אותו כי אחרת הוא כבר היה מגיע לאוסטרליה.
        
בצפייה בסרט של דותן הבן נחקקו בראשי כמה רגעים בלתי נשכחים: באחד מהם טרודה שוקדת על סידור שקופיות עם ארכיאולוגית חוקרת אחרת  שהגיעה לביתה כדי לעשות אתה "עיבוד חומר".  טרודה והעמיתה שוחחו בעניין רב על צלמיות האלות מתקופת הברזל, בעוד שהבן  נובר במגירות מלאות בממצאים אישיים שהיו שייכים לאב. כשניסה להסב את תשומת ליבה של אמו למסמך ישן, בהתחלה לא טרחה אפילו להרים את עיניה ורק פטרה אותו באמירה "תזרוק את זה". בסצנה אחרת, שמצולמת במונית בדרך לבית הקברות שבו הוא קבור, היא פוקדת על שני בניה להזכר במשהו טוב שקשור אליו. אלה מנסים כל אחד בתורו, לומר על אביהם משהו נחמד, לא מחייב. זה עצוב מאד אם זה כל מה שיש לכם להגיד היא אומרת להם באכזבה גלויה, ואז האח הצעיר אורי ענה לה: מה את רוצה, את בקושי נתת לו מקום. הוא כל הזמן היה בצל שלך.
 
לקראת סוף הסרט דני מחליט לעשות מעשה ולפנות מכל חפציו את "החדר הקטן" שבו נהג לישון ושם נהגו
להעניש אותו בכל פעם שהיה "ילד רע". במרכז החדר עמד  ארגז ובו עשרות רבות של תיקים שהכילו תתי-תיקים בתוכם, כמו בובות בבושקה שאין להם סוף. את מוכנה להיפרד מהתיק הזה? הוא שאל אותה, ומהתיק הזה שיש בתוכו? ומהתיק הזה? הוא שואל שוב ושוב וטרודה, סוף-סוף משוחררת וטבעית לגמרי, עונה לו בפרצי צחוק מתגלגלים, כמעט אשמים. ניתן לראות בהם עדות מפלילה כמעט לשנים ארוכות של מסעות, חפירות, כנסים ומפגשים מקצועיים במקומות שאליהם הגיעה עם מטען קל, וחזרה עם מטענים לרוב. 
 
יש רגע אחד של חסד ברור בסרט הזה, רגע שבו הבן צופה על אימו ניצבת על הבמה במעמד קבלת אות כבוד בבית הנשיא לרגל שישים שנות פעולתה המקצועית. הקהל באולם קם על רגליו ומחה לה כפיים והיא בתודה ברכה אותם בברכת הכתובת מעקרון. אחר-כך התייצבה לצד אגדה אחרת, ממש בן גילה, והתמסרה במיומנות לעיני המצלמות הרבות. זהו ניגמר? שאלה את הנשיא, והוא הפנה אליה חיוך מופתע ואומר לה – כן.  
עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. מלמלה לעצמה, כמו סופרת אירועים משמימים שהיא נאלצת לכלות בהם את ימיה במקום לצאת לחפירות או למקומות מעניינים באמת שמהם תשוב עם המון-המון תיקים חדשים.

 

 

לצפייה בסרט באורך מלא לחץ כאן

סיפור אהבה שראשיתו בשעון מקולקל

במסגרת הנטייה שפתחתי לי בשנים האחרונות להעלות באוב קולות בלתי נשמעים מהעבר הרחוק והקרוב, החלטתי להקדיש אחת לכמה זמן, רשימה לטובת הקרובים האמיתיים והמאומצים שפגשתי באמצע הדרך, בישיבה מהורהרת באירועים משפחתיים ובעוד כל מיני הזדמנויות.
הסיפורים האלה מטבעם, מכילים לא מעט חורים שחורים שאותם השתדלתי למלא כמיטב יכולתי במידע מוצק ובדמיון נוזלי. בדרכם המיוחדת הם מציגים מציאות מורכבת ממה שנהוג לייחס לאורח החיים באותם ימים ומקומות רחוקים.     
 
                                                               

הנרייט וג'אן 
הנרייט נולדה לפני יותר מתשעים שנה בביזרט שבתוניסיה למורדושה (מרדכי) וזווירה (זהרה) לבית מסיקה, אחות שניה לסבי ג'וסף. קטנת קומה, נמרצת ונחושה היא הזכירה במתארה והתנהגותה את בני משפחת אמה שהגיעו  מליוורנו שבאיטליה. הכול אמרו עליה:  זאת תדע להסתדר בחיים. היתה בה נחישות שהספיקה לעשרה אנשים לפחות. מאידך, היו לה גם כמה מגרעות והבולטת שבהן, גזרתה הדקה והנערית חסרת כל נפח "במקומות הנכונים".
 
באחד מימי הקיץ הלכה הנרייט לים. כשנכנסה למים ראתה צרפתי זר לוטש בה עיני עגל ועושה את דרכו אליה כמהופנט. הוא היה כפול ממנה ברוחב ובגובה, אם כי זו חוכמה קטנה בעצם, כי בכל זאת מדובר בבת למשפחת מסיקה. בזמן שהתאמצה לתמרן בין גלי הים השוצפים למבטיו של האיש, נפל שעונה אל תוך המים. כשזה ראה מה שקרה, מיד ניחלץ לעזרתה והציע לתקן לה את השעון עד לשבוע הבא.  
טוראי ראשון ג'אן ברייה הגיע לעיר הנמל ביזרט שבטוניסיה  כחייל נאמן של הפרוטקטורט הצרפתי. משפחתו התגוררה  בעיירה שכוחת אל בנורמנדי במקום שמעולם לא פגשו בה יהודים, אם כי שמעו עליהם לא מעט ולא בהכרח דברים טובים. בניגוד להוריו הקתולים, ג'אן הגדיר את עצמו כאתיאיסט קיצוני. בכל הזדמנות נהג לומר שכל הדתות כולן נועדו לשתי מטרות בלבד: לטמטם את דעתם של בני האדם ולגזול מהם כספים.  לאביו של ג'אן היתה חנות שעונים קטנה שאותה ירש מאביו ומסבו לפניו, שם למד בילדותו את מלאכת תיקון השעונים.
במשך לילות רבים טרח ג'אן לתקן את השעון של הנרייט ולאחר שבוע התייצב לפניה חגיגי ונרגש על שפת הים.  כששאלה אותו כמה עליה לשלם לו עבור טרחתו, הוא ענה: נשיקה. הנרייט הסמיקה, הצטחקה בזעזוע  ואמרה לו: אדוני, אני מאד מצטערת, זה בלתי אפשרי. היהודיות מורשות להתנשק רק עם גברים שהם הבעלים שלהן. הרהר ג'אן בתשובתה של העלמה ומיד אמר: אם כך, אתחתן אתך.
 
תגובת ההורים  (1)
באותו שבוע הלך ג'אן לפגוש באביה של הנרייט, הוא הסבא-רבה שלי, כדי לדון אתו בפרטי העניין.  מורדושה, פטריארך חמור סבר שבעצמו סבל (או נהנה) מיחסים רופפים למדי עם הדת, הקשיב באורח רוח לבקשתו של החייל שהדפק על דלתו. ראשית יש לקרא לנערה ולשאול את פיה, ואכן זו  אמרה שהוא מוצא חן בעיניה. אם כך, טוב ויפה ענה האב, אולי הנורמנדי המגודל הזה הוא המזל שלך. שנית, יש לעמוד על קנקנו של האיש ולצורך זה הזמין אותו לשולחן והעמיד לפניו בקבוק  בוּכה ושתי כוסות. בסבלנות עקב כיצד האיש עורה לתוכו כוסית ועוד כוסית מהמשקה החזק השקוף וזאת מבלי למצמץ או להתבלבל בדעתו אפילו פעם אחת. כשהושלמה המשימה והבקבוק התרוקן, כבר התגבשה במורדשה  דעה חיובית מאד על הגוי הזה. מאידך, ברור שזיווג משונה שכזה לא יתקבל בעין טובה בעיני הקהילה היהודית בבזירט ובעיני אחיו בפרט. מה עושים?  בעודו מתלבט הוציא החתן המיועד בקבוק משלו והציע למארחו לעבור לשתות משהו ראוי באמת: יין בורדו משובח שעשה את כל הדרך ממולדתו. וכך בזכות מהילת נוזלי הבוכה בנוזלי הבורדו התרחבה והתרככה דעתו של האב והשניים הגיעו לכלל הסכמה, שלא לומר חברות מפתיעה באותו ערב בלתי נשכח.

למחרת החלו השמועות להתפשט כאש בשדה קוצים ואתן טרוניות וטענות למכביר: זה לא ייתכן. ממתי יהודיות כשרות נישאות לצרפתים גויים? לא יקום ולא יהיה. חנות הצבעים של מורדושה התמלאה בקהל גדול של קרובי משפחה ובהם אחיו הזועמים שניסו לשכנע אותו לחזור בו מהסכמתו, או לפחות, להציב לחתן המיועד תנאים ממשיים: שיתגייר ויצטרף לקהל ישראל, או שלפחות יעשה ברית מילה.   
החתן הפוטנציאלי הובא אחר כבוד אל החותן הפוטנציאלי לליבון מחודש של הסוגיה בראש יותר מפוקח. כששמע האתיאיסט המוחלט במה הדברים אמורים, התחלחל עד עמקי נשמתו: הנערה אמנם מוצאת חן בעיניו,  מאד אפילו, אבל לכל דבר יש גבול וטעם. עד כאן. מה גם שיש כאן הפרה בוטה, שלא לומר חילול קודש של  ברית שנחתמה כדת וכדין על בקבוק בוכה ובקבוק בורדו משובחים. על דברים פעוטים מאלו, פרצו מלחמות עקובות מדם בין עמים שאך לפני רגע היו כאחים. מורדשה גירד בראשו, הרהר מעט ואמר: אם כך אני מבקש שתבטיח לי שהנכדים שלי יעשו ברית מילה ועל זה ענה לו ג'אן: על דברתי. אני נשבע לך בחיי כל הקדושים שמעולם לא האמנתי בקיומם.   
             
תגובת ההורים (2)
חודש אחר כך קבלו הוריו של ג'אן מכתב המודיע להם על כוונת הבן להינשא לנערה נחמדת שפגש בטוניסיה. מודאגים חיפשו את מיקומה של הארץ עם השם המשונה על מפת הגלובוס, ולמרבה חרדתם מצאו אותה באפריקה, לא פחות. מזועזעים, התייצבו מיד במשרד הדואר בעיירה ושלחו לבנם טלגרמה בהולה בזו הלשון:
"ג'אן היקר, קיבלתו את הודעתך בנוגע לכוונתך להינשא. אנחנו שמחים כמובן מאד ומאחלים לך הרבה אושר. יחד עם זאת אנחנו מאד מודאגים: אנא ממך, שקול את צעדך בשנית. חשוב על המשמעויות הכבדות כשיוולדו לך ילדים כושים."
 
המלחמה
הנרייט וג'אן נישאו ומיד אחר כך עברו להתגורר בפריס. הוא בחר להשתחרר מהצבא ולפתוח חנות שעונים קטנה במרכז העיר. למרות שהנרייט ילדה שני בנים בזה אחר זה, היא לא ויתרה על זכותה לפקח מקרוב על הנעשה בחנות ועל בעלה שהיה מסתבר, היפוכה הגמור – תמים, מגושם ונטול חושים עסקיים לחלוטין. במיוחד אהבה לגלגל שיחות לבביות וחמות עם קהל לקוחותיהם הקבוע. מדי פעם בפעם נהגה המשפחה לנסוע לבקר את הוריו של ג'אן בעיירה בנורמנדי, אחרי שאלה השלימו עם העובדה שאמנם יש להם נכדים יהודים למחצה, אבל לפחות הם לא כושים.
בינתיים פרצה מלחמת העולם השניה, וביולי 1940 הסתיים כיבוש צרפת בידי הגרמנים. צפון צרפת ומערבה ובכלל זה פריס, עברו תחת כיבוש גרמני ישיר, בעוד שבדרום הוקמה ממשלת וישי שבפועל היתה ממשלת בובות חסרת סמכויות. מצבם של היהודים בצרפת הלך והחמיר מיום ליום, וכך גם מצבם של אלה שהיו קודם תחת הפרוטקטורט הצרפתי והאיטלקי בארצות אפריקה הצפונית.  
באחד הימים קיבלה הנרייט מכתב רשמי מהאס.אס. ובו דרישה להתייצב במשרד המיוחד לענייני יהודים. כשהגיעה לשם מלווה בשני ילדיה הקטנים, דפקה באחת הדלתות בנימוס והראתה לפקיד הגרמני שהיה שם את המכתב שקיבלה כדי שיואיל לומר לה מה לעשות. החייל שגילם את הסטריאוטיפ הגרמני במיטבו  – גבוה, בלונדיני, יפה תואר, התבונן במכתב ואחר כך בהנרייט וילדיה ופתאום בלי שום סיבה, קם ממקומו והחל לצעוק לעברה שוב ושוב: "ראוס, ראוס". מבולבלת ביקשה לדעת למה הוא מבקש ממנה ללכת בבוטות שכזו, מה גם שהם אלה שפקדו עליה לבא לפה. אבל החייל הגרמני התעקש וממש סילק אותה משם בזעם גדול, כדי שלא תעז לחזור לשם אף פעם יותר.
 
רזיסטנס
כמו רבים וטובים מסוגו, גם ג'אן הצטרף לרזיסטנס ועשה ככל יכולתו כדי להטריד את הגרמנים בכל דרך אפשרית. כשנתפס נשלח לאוסטריה כדי לעבוד כאסיר במפעל לייצור נשק. שם שכלל את כישוריו הטכנולוגיים לכדי אמנות של ממש: כמעט כל פצצה שעברה תחת ידיו,  הפכה לחסרת תועלת לחלוטין. בינתיים המצב בפריס הלך והחמיר משעה לשעה, והנרייט החליטה כי מוטב לה ולילדים לנסוע להורי בעלה בנורמנדי. הבן הבכור שנקרא אנדריי על שם הסב מורדושה היה אז כמעט בן 6 , השני כבן 4 והקטן, היחידי שלא נימול בשל המצב, היה כבן שנה. כשהגיעו סוף-סוף אחרי דרך חתחתים ארוכה ומפרכת לעיירה,  חותניה קיבלו את פניהם בסבר פנים רעות ואמרו לה שהם מאד מצטערים, אבל הם לא יכולים לארח אותם כאן בשל הפקודה האוסרת על הסתרת יהודים נמלטים בבתיהם של צרפתים אמיתיים. הנרייט לקחה את הילדים ופנתה נואשת ומבולבלת לאנשים זרים שעברו במרכז העיירה, עד שנתקלה באישה טובה ורחומה שעבדה כשוערת בבית דירות ישן, שהסכימה לתת לה מחסה ובית עד לסוף המלחמה.
 
אחרית דבר
המלחמה הסתיימה. ג'אן, הנרייט וילדיהם צלחו אותה בשלום. חנות השעונים הקטנה החלה לגדול בזכות חושיה וכישוריה העסקיים של הנרייט שהשכילה לרכוש זהב ותכשיטים במחירי מציאה מאנשים נואשים שאיבדו את כל רכושם. אחרי זמן קצר עברו לחנות תכשיטים גדולה שנשאה את השם "ברייה ובניו" ואחר כך חנות נוספת, גדולה מהקודמת. כיום לכל אחד משלושת הבנים ולכמה מהנכדים יש חנות תכשיטים ושעונים משל עצמם במרכז פריס, והם נוהגים לכנות אותן "בוטיקים".  
הנרייט עדיין חיה ובועטת ובקרוב ימלאו לה  94 שנה. עד לפני שנתיים נהגה להתייצב בכל בוקר באחד מה"בוטיקים" של בניה או נכדיה, עדויה בתכשיטים וחיוכים לרוב, כדי לפקח מקרוב אחר תנועת הלקוחות. אחר כך נפלה ושברה את האגן באמבטיה ומאז חלה התדרדרות במצבה. בניה שדואגים לכל מחסורה הצמידו לה מאז שתי מטפלות: אחת פיליפינית ואחת טוניסאית-ערביה שאתה היא משוחחת בשפת ילדותה.

ג'אן נפטר מן העולם לפני כשמונה שנים. בשנה האחרונה לחייו התעוררה אצלו בעיה רפואית קטנה, שהצריכה ניתוח להסרת העורלה. כשיצא מחדר הניתוח מעורפל וכואב מלמל להנרייט: כל זה בא לי כעונש מידי האחים החשוכים של מורדושה שמעולם לא סלחו על שנתן לי אותך.