סיפור אהבה שראשיתו בשעון מקולקל

במסגרת הנטייה שפתחתי לי בשנים האחרונות להעלות באוב קולות בלתי נשמעים מהעבר הרחוק והקרוב, החלטתי להקדיש אחת לכמה זמן, רשימה לטובת הקרובים האמיתיים והמאומצים שפגשתי באמצע הדרך, בישיבה מהורהרת באירועים משפחתיים ובעוד כל מיני הזדמנויות.
הסיפורים האלה מטבעם, מכילים לא מעט חורים שחורים שאותם השתדלתי למלא כמיטב יכולתי במידע מוצק ובדמיון נוזלי. בדרכם המיוחדת הם מציגים מציאות מורכבת ממה שנהוג לייחס לאורח החיים באותם ימים ומקומות רחוקים.     
 
                                                               

הנרייט וג'אן 
הנרייט נולדה לפני יותר מתשעים שנה בביזרט שבתוניסיה למורדושה (מרדכי) וזווירה (זהרה) לבית מסיקה, אחות שניה לסבי ג'וסף. קטנת קומה, נמרצת ונחושה היא הזכירה במתארה והתנהגותה את בני משפחת אמה שהגיעו  מליוורנו שבאיטליה. הכול אמרו עליה:  זאת תדע להסתדר בחיים. היתה בה נחישות שהספיקה לעשרה אנשים לפחות. מאידך, היו לה גם כמה מגרעות והבולטת שבהן, גזרתה הדקה והנערית חסרת כל נפח "במקומות הנכונים".
 
באחד מימי הקיץ הלכה הנרייט לים. כשנכנסה למים ראתה צרפתי זר לוטש בה עיני עגל ועושה את דרכו אליה כמהופנט. הוא היה כפול ממנה ברוחב ובגובה, אם כי זו חוכמה קטנה בעצם, כי בכל זאת מדובר בבת למשפחת מסיקה. בזמן שהתאמצה לתמרן בין גלי הים השוצפים למבטיו של האיש, נפל שעונה אל תוך המים. כשזה ראה מה שקרה, מיד ניחלץ לעזרתה והציע לתקן לה את השעון עד לשבוע הבא.  
טוראי ראשון ג'אן ברייה הגיע לעיר הנמל ביזרט שבטוניסיה  כחייל נאמן של הפרוטקטורט הצרפתי. משפחתו התגוררה  בעיירה שכוחת אל בנורמנדי במקום שמעולם לא פגשו בה יהודים, אם כי שמעו עליהם לא מעט ולא בהכרח דברים טובים. בניגוד להוריו הקתולים, ג'אן הגדיר את עצמו כאתיאיסט קיצוני. בכל הזדמנות נהג לומר שכל הדתות כולן נועדו לשתי מטרות בלבד: לטמטם את דעתם של בני האדם ולגזול מהם כספים.  לאביו של ג'אן היתה חנות שעונים קטנה שאותה ירש מאביו ומסבו לפניו, שם למד בילדותו את מלאכת תיקון השעונים.
במשך לילות רבים טרח ג'אן לתקן את השעון של הנרייט ולאחר שבוע התייצב לפניה חגיגי ונרגש על שפת הים.  כששאלה אותו כמה עליה לשלם לו עבור טרחתו, הוא ענה: נשיקה. הנרייט הסמיקה, הצטחקה בזעזוע  ואמרה לו: אדוני, אני מאד מצטערת, זה בלתי אפשרי. היהודיות מורשות להתנשק רק עם גברים שהם הבעלים שלהן. הרהר ג'אן בתשובתה של העלמה ומיד אמר: אם כך, אתחתן אתך.
 
תגובת ההורים  (1)
באותו שבוע הלך ג'אן לפגוש באביה של הנרייט, הוא הסבא-רבה שלי, כדי לדון אתו בפרטי העניין.  מורדושה, פטריארך חמור סבר שבעצמו סבל (או נהנה) מיחסים רופפים למדי עם הדת, הקשיב באורח רוח לבקשתו של החייל שהדפק על דלתו. ראשית יש לקרא לנערה ולשאול את פיה, ואכן זו  אמרה שהוא מוצא חן בעיניה. אם כך, טוב ויפה ענה האב, אולי הנורמנדי המגודל הזה הוא המזל שלך. שנית, יש לעמוד על קנקנו של האיש ולצורך זה הזמין אותו לשולחן והעמיד לפניו בקבוק  בוּכה ושתי כוסות. בסבלנות עקב כיצד האיש עורה לתוכו כוסית ועוד כוסית מהמשקה החזק השקוף וזאת מבלי למצמץ או להתבלבל בדעתו אפילו פעם אחת. כשהושלמה המשימה והבקבוק התרוקן, כבר התגבשה במורדשה  דעה חיובית מאד על הגוי הזה. מאידך, ברור שזיווג משונה שכזה לא יתקבל בעין טובה בעיני הקהילה היהודית בבזירט ובעיני אחיו בפרט. מה עושים?  בעודו מתלבט הוציא החתן המיועד בקבוק משלו והציע למארחו לעבור לשתות משהו ראוי באמת: יין בורדו משובח שעשה את כל הדרך ממולדתו. וכך בזכות מהילת נוזלי הבוכה בנוזלי הבורדו התרחבה והתרככה דעתו של האב והשניים הגיעו לכלל הסכמה, שלא לומר חברות מפתיעה באותו ערב בלתי נשכח.

למחרת החלו השמועות להתפשט כאש בשדה קוצים ואתן טרוניות וטענות למכביר: זה לא ייתכן. ממתי יהודיות כשרות נישאות לצרפתים גויים? לא יקום ולא יהיה. חנות הצבעים של מורדושה התמלאה בקהל גדול של קרובי משפחה ובהם אחיו הזועמים שניסו לשכנע אותו לחזור בו מהסכמתו, או לפחות, להציב לחתן המיועד תנאים ממשיים: שיתגייר ויצטרף לקהל ישראל, או שלפחות יעשה ברית מילה.   
החתן הפוטנציאלי הובא אחר כבוד אל החותן הפוטנציאלי לליבון מחודש של הסוגיה בראש יותר מפוקח. כששמע האתיאיסט המוחלט במה הדברים אמורים, התחלחל עד עמקי נשמתו: הנערה אמנם מוצאת חן בעיניו,  מאד אפילו, אבל לכל דבר יש גבול וטעם. עד כאן. מה גם שיש כאן הפרה בוטה, שלא לומר חילול קודש של  ברית שנחתמה כדת וכדין על בקבוק בוכה ובקבוק בורדו משובחים. על דברים פעוטים מאלו, פרצו מלחמות עקובות מדם בין עמים שאך לפני רגע היו כאחים. מורדשה גירד בראשו, הרהר מעט ואמר: אם כך אני מבקש שתבטיח לי שהנכדים שלי יעשו ברית מילה ועל זה ענה לו ג'אן: על דברתי. אני נשבע לך בחיי כל הקדושים שמעולם לא האמנתי בקיומם.   
             
תגובת ההורים (2)
חודש אחר כך קבלו הוריו של ג'אן מכתב המודיע להם על כוונת הבן להינשא לנערה נחמדת שפגש בטוניסיה. מודאגים חיפשו את מיקומה של הארץ עם השם המשונה על מפת הגלובוס, ולמרבה חרדתם מצאו אותה באפריקה, לא פחות. מזועזעים, התייצבו מיד במשרד הדואר בעיירה ושלחו לבנם טלגרמה בהולה בזו הלשון:
"ג'אן היקר, קיבלתו את הודעתך בנוגע לכוונתך להינשא. אנחנו שמחים כמובן מאד ומאחלים לך הרבה אושר. יחד עם זאת אנחנו מאד מודאגים: אנא ממך, שקול את צעדך בשנית. חשוב על המשמעויות הכבדות כשיוולדו לך ילדים כושים."
 
המלחמה
הנרייט וג'אן נישאו ומיד אחר כך עברו להתגורר בפריס. הוא בחר להשתחרר מהצבא ולפתוח חנות שעונים קטנה במרכז העיר. למרות שהנרייט ילדה שני בנים בזה אחר זה, היא לא ויתרה על זכותה לפקח מקרוב על הנעשה בחנות ועל בעלה שהיה מסתבר, היפוכה הגמור – תמים, מגושם ונטול חושים עסקיים לחלוטין. במיוחד אהבה לגלגל שיחות לבביות וחמות עם קהל לקוחותיהם הקבוע. מדי פעם בפעם נהגה המשפחה לנסוע לבקר את הוריו של ג'אן בעיירה בנורמנדי, אחרי שאלה השלימו עם העובדה שאמנם יש להם נכדים יהודים למחצה, אבל לפחות הם לא כושים.
בינתיים פרצה מלחמת העולם השניה, וביולי 1940 הסתיים כיבוש צרפת בידי הגרמנים. צפון צרפת ומערבה ובכלל זה פריס, עברו תחת כיבוש גרמני ישיר, בעוד שבדרום הוקמה ממשלת וישי שבפועל היתה ממשלת בובות חסרת סמכויות. מצבם של היהודים בצרפת הלך והחמיר מיום ליום, וכך גם מצבם של אלה שהיו קודם תחת הפרוטקטורט הצרפתי והאיטלקי בארצות אפריקה הצפונית.  
באחד הימים קיבלה הנרייט מכתב רשמי מהאס.אס. ובו דרישה להתייצב במשרד המיוחד לענייני יהודים. כשהגיעה לשם מלווה בשני ילדיה הקטנים, דפקה באחת הדלתות בנימוס והראתה לפקיד הגרמני שהיה שם את המכתב שקיבלה כדי שיואיל לומר לה מה לעשות. החייל שגילם את הסטריאוטיפ הגרמני במיטבו  – גבוה, בלונדיני, יפה תואר, התבונן במכתב ואחר כך בהנרייט וילדיה ופתאום בלי שום סיבה, קם ממקומו והחל לצעוק לעברה שוב ושוב: "ראוס, ראוס". מבולבלת ביקשה לדעת למה הוא מבקש ממנה ללכת בבוטות שכזו, מה גם שהם אלה שפקדו עליה לבא לפה. אבל החייל הגרמני התעקש וממש סילק אותה משם בזעם גדול, כדי שלא תעז לחזור לשם אף פעם יותר.
 
רזיסטנס
כמו רבים וטובים מסוגו, גם ג'אן הצטרף לרזיסטנס ועשה ככל יכולתו כדי להטריד את הגרמנים בכל דרך אפשרית. כשנתפס נשלח לאוסטריה כדי לעבוד כאסיר במפעל לייצור נשק. שם שכלל את כישוריו הטכנולוגיים לכדי אמנות של ממש: כמעט כל פצצה שעברה תחת ידיו,  הפכה לחסרת תועלת לחלוטין. בינתיים המצב בפריס הלך והחמיר משעה לשעה, והנרייט החליטה כי מוטב לה ולילדים לנסוע להורי בעלה בנורמנדי. הבן הבכור שנקרא אנדריי על שם הסב מורדושה היה אז כמעט בן 6 , השני כבן 4 והקטן, היחידי שלא נימול בשל המצב, היה כבן שנה. כשהגיעו סוף-סוף אחרי דרך חתחתים ארוכה ומפרכת לעיירה,  חותניה קיבלו את פניהם בסבר פנים רעות ואמרו לה שהם מאד מצטערים, אבל הם לא יכולים לארח אותם כאן בשל הפקודה האוסרת על הסתרת יהודים נמלטים בבתיהם של צרפתים אמיתיים. הנרייט לקחה את הילדים ופנתה נואשת ומבולבלת לאנשים זרים שעברו במרכז העיירה, עד שנתקלה באישה טובה ורחומה שעבדה כשוערת בבית דירות ישן, שהסכימה לתת לה מחסה ובית עד לסוף המלחמה.
 
אחרית דבר
המלחמה הסתיימה. ג'אן, הנרייט וילדיהם צלחו אותה בשלום. חנות השעונים הקטנה החלה לגדול בזכות חושיה וכישוריה העסקיים של הנרייט שהשכילה לרכוש זהב ותכשיטים במחירי מציאה מאנשים נואשים שאיבדו את כל רכושם. אחרי זמן קצר עברו לחנות תכשיטים גדולה שנשאה את השם "ברייה ובניו" ואחר כך חנות נוספת, גדולה מהקודמת. כיום לכל אחד משלושת הבנים ולכמה מהנכדים יש חנות תכשיטים ושעונים משל עצמם במרכז פריס, והם נוהגים לכנות אותן "בוטיקים".  
הנרייט עדיין חיה ובועטת ובקרוב ימלאו לה  94 שנה. עד לפני שנתיים נהגה להתייצב בכל בוקר באחד מה"בוטיקים" של בניה או נכדיה, עדויה בתכשיטים וחיוכים לרוב, כדי לפקח מקרוב אחר תנועת הלקוחות. אחר כך נפלה ושברה את האגן באמבטיה ומאז חלה התדרדרות במצבה. בניה שדואגים לכל מחסורה הצמידו לה מאז שתי מטפלות: אחת פיליפינית ואחת טוניסאית-ערביה שאתה היא משוחחת בשפת ילדותה.

ג'אן נפטר מן העולם לפני כשמונה שנים. בשנה האחרונה לחייו התעוררה אצלו בעיה רפואית קטנה, שהצריכה ניתוח להסרת העורלה. כשיצא מחדר הניתוח מעורפל וכואב מלמל להנרייט: כל זה בא לי כעונש מידי האחים החשוכים של מורדושה שמעולם לא סלחו על שנתן לי אותך.       

   

 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי  On ספטמבר 3, 2009 at 12:08 pm

    וסיפרת אותו בכ"כ הרבה חן.

  • צבי  On ספטמבר 3, 2009 at 1:51 pm

    סיפור מרתק. בכלל, ולמיטב הכרתי, מכלל הסיפורים המוכרים שמתחילים בשעון מקולקל.
    אריכות ימים להנרייט המקסימה.

  • שועי  On ספטמבר 3, 2009 at 2:03 pm

    סיפור הכרותי עם אשתי לא החל בשעון מקולקל
    אבל לשעון מקולקל אחד היה שמור בו תפקיד מפתח
    כנראה שאהבה משפיעה רע על זמנים מכוונים/מתכונתים (אנאלוגים או דיגיטליים)

    ובכלל, אני עוסק די הרבה בזמן הרגשי שלטעמי קודם לזמן השעונים הזה. מבחינה מסוימת, כותבים הם שענים של הזמן הרגשי, הם גורמים לבריות להיזכר בכך שליבם הינו קצת יותר מאשר משאבת דם מתקתקת:

    http://www.notes.co.il/shoey/53115.asp

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 3, 2009 at 2:32 pm

    עכשיו כשאני חושבת על זה, נראה שיש משהו באויר סביב זמן אלול שאינו דומה לאף זמן אחר בשנה.
    ושועי תודה על הקישור לפוסט שלך, שמרחיב מחדש את בלב והדעת. אולי אהבת אמת נועדה לעזור לאנשים לתקן זה לזה ולעצמם את שעון הזמן.

  • איתי()  On ספטמבר 4, 2009 at 2:52 am

    וסיפרת אותו בכ"כ הרבה חן…
    האם ז'אן כעס על הוריו על כך שהפקירו את אשתו וילדיו כשבאה לבקש אצלם מקלט?

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 4, 2009 at 10:35 am

    את סיפור ההפקרה שמעתי רק השבוע במקרה, והאמת שלא ידעתי מה לעשות עם זה. בעיקר משום שההורים של ג'אן ארחו את הילדים בחווה שלהם לעתים קרובות אחר כך. אני חושבת שסיפורם של ג'אן והנרייט מצליח לנפץ לא מעט סטריוטיפים על התקופה והאנשים שחיו אז. מה שברור שדווקא הצרפתים הנאורים כביכול, יכלו ללמוד דבר או שניים מאלה שנתפסו כנחותים בעיניהם."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: