מלכת ירושלים

במוצאי שבת האחרונה שודר בערוץ 8 הסרט "מלכת ירושלים" של דליה מבורך ודני דותן המספר את סיפורה של הארכיאולוגית טרודה דותן,  בת 86, כלת פרס ישראל ומומחית בינלאומית לפלשתים.
כשהיוצר דני דותן החליט לעשות סרט על אמו, הגברת הראשונה של הארכיאולוגיה בישראל, הוא היה בטוח שיאלץ להתרוצץ בעקבותיה בכל רחבי הארץ, לתור אחר כל מיני אתרים ותלים שכוחי אל, לשמוע על כל מיני תגליות משמימות שמרעישות רק את הארכיאולוגים וקומץ קטן של תימהונים.  אבל הגורל רצה אחרת: חודשים ספורים אחרי תחילת הצילומים גיבורת הסרט נפלה, שברה את האגן ומצאה את עצמה לראשונה בחייה, מרותקת לביתה במשך חודשים ארוכים כמו ציפור דרור שקצצו לה את הכנפיים.

וכך מבלי להתכוון התחילה העבודה הארכיאולוגית המעניינת באמת: הבן עבר מהארכיאולוגיה של החוץ, של השדה,  אל הארכיאולוגיה של הפנים, של הנפש. הוא פתח מגירות, חיטט בארונות, שלף מסמכים ישנים, ציורים ותמונות והרכיב  פסיפס טעון ומורכב שבמרכזו היחסים בינו, הילד הסורר, לבין אמו המלכה היקית מירושלים.
הסרט של דותן הוא סרט מרתק, מלא ניגודים ולעתים משעשע ביותר, בעיקר בשל ניסיונו של הבן להפוך את אימו המיומנת במעשה חפירה, למושא חפירותיו שלו. במשך שנים היא זו שנברה, חיטטה, קטלגה, פירשה ופרסמה עשרות אתרים ואלפי ממצאים והנה כעת, בערוב ימיה, אותו בן שהתייחס אל עבודתה בעוינות וביקורת, הופך סוף-סוף לארכיאולוג בעצמו. אבל איזה מין אתר הוא ביקש לו לחפור.

מאז ומעולם נחשב לבן סורר ומורד, חטוטרת מביכה על גבם של שני הפרופסורים לבית דותן. אבל נדמה שהוא דווקא נהנה מהתדמית הזאת שהעניקה לו חופש פעולה מלא. היום, משוחרר לחלוטין מכבלי "מה יגידו עלי" הוא מרשה לעצמו לקלף את שכבות ההגנה של עצמו ושל אמו בעיקר, בפעולה חתרנית שנראית לפעמים כמו ניסיון פגיעה בקשיש חסר ישע. בין השאר, הוא מתעקש להציע לה מוס מנגו בזמן שהיא מבקשת לבן חלק בלי טעם, מצמיד לפניו את תמונתו של אביה, איש מר-נפש שהתעמר באימה, ומכריז שהם ממש-ממש דומים, או בוחר לשוחח אתה ארוכות בזמן שספָר צעיר שוקד על צביעת שער ראשה המדובלל. יחד עם זאת, מלכת הפלשתים לא פריירית בכלל, היא מסכימה שיגלה אותה רק עד קצה רצונה ולא מילימטר יותר. כשהשאלות הופכות לחטטניות מדי, היא מודיעה לו שיפסיק עם זה  מיד ושאין לה שום רצון לענות.

את טרודה דותן לצערי, אני לא מכירה מקרוב. פגשתי אותה בעיקר בכנסים ארכיאולוגים שבהם הדפה באומץ את הטרנד הגובר בשנים האחרונות בקהילת הארכיאולוגים לערער את כל קביעותיהם של אלה שקדמו להם בכל עיניין ונושא אפשרי (כרונולוגיה/אתנוס/ מקרא/ דמויות היסטוריות וכו'). את דותן האב פגשתי רק בעונה האחרונה של החפירות בתל עכו, כשהוא כבר לא היה בשיאו. יום אחד פקד על אחד מחברי לכיתה לחפור בור קטן של 60 ס"מ מרובע ולהמשיך לרדת עד שימצא "חרס ברזלי". למותר לציין שהנ"ל לא אחז בחרס ברזלי מימיו. מזל שאחד הארכיאולוגים הבכירים שהיה שם עצר אותו כי אחרת הוא כבר היה מגיע לאוסטרליה.
        
בצפייה בסרט של דותן הבן נחקקו בראשי כמה רגעים בלתי נשכחים: באחד מהם טרודה שוקדת על סידור שקופיות עם ארכיאולוגית חוקרת אחרת  שהגיעה לביתה כדי לעשות אתה "עיבוד חומר".  טרודה והעמיתה שוחחו בעניין רב על צלמיות האלות מתקופת הברזל, בעוד שהבן  נובר במגירות מלאות בממצאים אישיים שהיו שייכים לאב. כשניסה להסב את תשומת ליבה של אמו למסמך ישן, בהתחלה לא טרחה אפילו להרים את עיניה ורק פטרה אותו באמירה "תזרוק את זה". בסצנה אחרת, שמצולמת במונית בדרך לבית הקברות שבו הוא קבור, היא פוקדת על שני בניה להזכר במשהו טוב שקשור אליו. אלה מנסים כל אחד בתורו, לומר על אביהם משהו נחמד, לא מחייב. זה עצוב מאד אם זה כל מה שיש לכם להגיד היא אומרת להם באכזבה גלויה, ואז האח הצעיר אורי ענה לה: מה את רוצה, את בקושי נתת לו מקום. הוא כל הזמן היה בצל שלך.
 
לקראת סוף הסרט דני מחליט לעשות מעשה ולפנות מכל חפציו את "החדר הקטן" שבו נהג לישון ושם נהגו
להעניש אותו בכל פעם שהיה "ילד רע". במרכז החדר עמד  ארגז ובו עשרות רבות של תיקים שהכילו תתי-תיקים בתוכם, כמו בובות בבושקה שאין להם סוף. את מוכנה להיפרד מהתיק הזה? הוא שאל אותה, ומהתיק הזה שיש בתוכו? ומהתיק הזה? הוא שואל שוב ושוב וטרודה, סוף-סוף משוחררת וטבעית לגמרי, עונה לו בפרצי צחוק מתגלגלים, כמעט אשמים. ניתן לראות בהם עדות מפלילה כמעט לשנים ארוכות של מסעות, חפירות, כנסים ומפגשים מקצועיים במקומות שאליהם הגיעה עם מטען קל, וחזרה עם מטענים לרוב. 
 
יש רגע אחד של חסד ברור בסרט הזה, רגע שבו הבן צופה על אימו ניצבת על הבמה במעמד קבלת אות כבוד בבית הנשיא לרגל שישים שנות פעולתה המקצועית. הקהל באולם קם על רגליו ומחה לה כפיים והיא בתודה ברכה אותם בברכת הכתובת מעקרון. אחר-כך התייצבה לצד אגדה אחרת, ממש בן גילה, והתמסרה במיומנות לעיני המצלמות הרבות. זהו ניגמר? שאלה את הנשיא, והוא הפנה אליה חיוך מופתע ואומר לה – כן.  
עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. מלמלה לעצמה, כמו סופרת אירועים משמימים שהיא נאלצת לכלות בהם את ימיה במקום לצאת לחפירות או למקומות מעניינים באמת שמהם תשוב עם המון-המון תיקים חדשים.

 

 

לצפייה בסרט באורך מלא לחץ כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On ספטמבר 7, 2009 at 3:00 pm

    חופר שיבקש לחפור אי-פעם את התל המתקרא תל אביב, שבעבר שכן על נחלתם של גויי הים, הפלישתים (תל-כסילא), ימצא כברת-ארץ אצל רחוב שיינקין ממנו יעלה כי דני דותן הוא ממיסדיי הרחוב, כפי שהפך להיות החל משנות השמונים של המאה העשרים, אז גם עמד בראש להקת "הקליק: המופלאה, ואחר כך אף חיבר כמה ספרים, הראשון בהם טוב למדיי.

    אותו אריכיאולוג ממולח שיחפור את תל-אביב
    ימצא גם מגילת קלף שכוחה עליה ייכתב לחש מאגי בלתי מובן,יש אומרים אחד משיריה הנודעים של "הקליק":
    אינקו
    אינקו
    אינקו
    אינקו
    בטור
    בטור
    בטור
    בטור

    וכל זה רק מוכיח כי מעשה אמהות סימן לבנים

  • שועי  On ספטמבר 7, 2009 at 3:10 pm

    תל קסילה כמובן. כאשר עוסקים בקטע בארמית זמן קצר לפני שמתפנים לקרוא ב'רשימות' יש נטייה כזאת שכתיבים של מלים ארמיות נכנסות לתגובות
    (-:

  • שולמית  On ספטמבר 7, 2009 at 3:19 pm

    לדעתי הסרט על טרודה דותן רע. יותר מרע – קטנוני, נקמני ואכזר.
    טרודה דותן, אחת הנשים היותר חכמות בעולם הארכיאולוגיה המקראית (כן. יש דבר כזה), שהלוואי והיו עוד כמה וכמה שהיו מגיעים או מגיעות לרבע היכולות המדעיות והאינטלקטואליות שלה, מוצגת כאן כזקנה חסרת אונים למחצה. טרודה דותן שהקפידה תמיד על הופעה מכובדת ומסודרת מצולמת על ידי בנה במיטת חדר ההתאוששות ונראית כבר-מינן, מקרטעת עם הליכון ולבושה בצורה שלו כוחה במותניה – מתה לא היו תופסים אותה כך. לא במסדרונות המכון ולא בחפירות.
    טרודה דותן שעם כל חביבותה והידידות המאפיינת אותה כלפי עולם ומלואו מעט סגורה ושומרת בקפדנות על פרטיותה, נחשפה כאן באלימות על ידי מי שלא למד דבר לא מאצילותה הטבעית ולא מהתנהלותה המכובדת.
    לדני דותן לא היה אומץ להתעמת כך עם אימו כשהייתה במיטב כוחותיה, ושלא יספר על הכוונה לרוץ אחריה בתילים. לולא נפלה היה בוודאי מביך אותה עוד יותר בנוכחות אנשים נוספים. הוא אפילו לא חשב שאת סגירת החשבונות עימה, בפומבי, ייטיב לעשות אחרי מאה ועשרים. לא. הוא חיכה לשלב בו תהייה מבוגרת מאוד, אחרי ניתוח לא פשוט, תלויה יותר באחרים, מעט שברירית, לא מסוגלת להתעמת ולא לעמוד על שלה, ואז הטיח בפניה את ההאשמה על שלילת המוצץ. עד איזה גיל יכולים ילדים להאשים את הוריהם בהתנהלות חייהם? 25? אולי 30, במקרים מיוחדים? דותן ג'וניור כבר עבר את גיל 50. חייו הם מה שהוא.
    יש היום איזה טרנד של חיסול חשבונות עם הורים קשישים בערוץ 8. שיהיו בריאים כולם. דני דותן קבע כאן רף נמוך ורע במיוחד. הן רע לב והן רע באופן כללי.

  • אסתי  On ספטמבר 7, 2009 at 3:40 pm

    וחשבתי עלייך. מודה.

    אישה מרתקת ומקסימה היקית הזקנה. הבן לעומת זאת… לא שהוא ילד רע הוא פשוט ילדותי ואגוצנטרי ברמות. לקחו לו את המוצץ, נובמת.

    אבל, אחרי הקטנוניות שלו, אין מה לומר, הכשרון שלו הצליח להעמיד סרט מרתק ששם את הארכיאולוגיה ומשמעותה במרכז
    כן
    וגם את האמא

    אגב, אהבתי מאוד את סיקוונס הסיום,

  • צבי  On ספטמבר 7, 2009 at 4:14 pm

    לא ראיתי את הסרט. הבוקר קראתי ביקורת חריפה אודותיו, דומה למדיי לביקורתה שלמעלה של שולמית.
    מעניין העניין הזה, לעצמו, של התרשמויות לחלוטין הפוכות ממראה עיניים וממקרא שפתיים.
    כך או כך, הרשימה שלך, נטלי, כרגיל, מבעבעת באנושיותה.
    את דני דותן הכירו בני דורי כיוצר ייחודי, באמת ייחודי בנוף היצירתי של שנות השמונים.

    ושועי – למיטב זכרוני, זה היה "אינצ'ו, אינצ'ו…. אינקובטור". לא???

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 7, 2009 at 4:37 pm

    לשועי – השיר אינקו-אינקו-אינקו של דותן הצעיר הוא השיר הכי מזוהה אתו והזכרת אותו בצדק. אהבתי את ההבחנה שלך בסוף.
    לשלומית – דברתי עם עמיתה שלנו שראתה את הסרט בהקרנה בסינמטק וגם היא שותפה לדעתך. אני לא יודעת אם דני עשה את הסרט הזה כדי לסגור חשבונות עם אמא שלו. ברור שהטענות שלו על שהכריחה אותו לקבור את המוצץ או להוריד לאסלה את המפלצות שהופכות אותו לילד רע – ממש לא משכנעות או עושות רושם של ילדות עשוקה. מאידך אני ראיתי בסרט גם דברים אחרים כמו הומור וחיבה. כולנו מכירים את טרודה כאישה חזקה שלא ניתנת לכיפוף בקלות. ובכל זאת היא הסכימה להצטלם בכל מיני סיטואציות לא מחמיאות (כמו עם הספר למשל). לא ברור למה, אבל היא שיתפה עם זה פעולה.
    לאסתי – עוד לא הגעתי לנעליה של טרודה, אבל תודה על המחשבה. לגבי הבן – מסכימה אתך שהבחור הזה באמת הצליח ליצר לעצמו אמירה ייחודית. אפשר להתווכח על האיכות של היצירה שלו, אבל אי אפשר להתעלם מקיומה.

  • שועי  On ספטמבר 7, 2009 at 4:57 pm

    למיטב זכרוני, אינקוּ-אינקוּ… בּטור (שנהגה קצת כמו: בטאו). אפשר שהשיר היה כעין ממשיך של 'אינוקובטור' השיר החותם את אלבומו של פורטיס 'פלונטר'. אבל יותר מכך, שמו של האלבום הראשון של הקליק היה 'אמא, אני לא רוצה להיגמל' וזה ודאי וודאי שחוזר לפרשת המוצץ שהוזכרה כאן לא אחת…
    (-:

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 7, 2009 at 6:13 pm

    שווה ללחוץ על הלינק, לפנות שעה בערב ולראות את הסרט . מעבר לסיפור יש גם תפאורה מקסימה של הבית שלהם בירושלים, שנראה כמו שבית של ארכיאולוגים אמיתיים אמור להראות.
    מעורר השראה.

  • אסתי  On ספטמבר 7, 2009 at 7:15 pm

    גם אני חושבת שדני דותן היה אלים בלשון המעטה בהתנהגותו אל אמו (בסרט), וגם היה פתאטי בלשון המעטה, אבל עדיין אחרי כל העוול שעשה למושא הסרט, הכישרון שלו (או אולי זה לא כישרון אלא המזל, או הדמות הנפלאה של אמו) הצליח לייצר סרט מרתק והדמות של טרודה הזדהרה בו בכל הודה.

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 7, 2009 at 8:22 pm

    אני מבינה את החוסר נוחות שלך לגבי היחס של דני לאמא שלו. יחד עם זאת, יש משהו נורא פולשני בלשים מצלמה ליד הורה מבוגר ובדרישה לבא אתו בחשבון אחרי שנים.
    אתמול יצא לי לראות חלק מהסרט הדוקומנטרי שעשתה אורנה בן דור על אמה שלה. איכשהו היא מצליחה להעביר תחושת חמלה ואמפטיה למרות שהיא סבלה בגללה לא מעט, בין היתר משום שהכניסה לבית שלהן בן זוג מכה ומתעלל. צריך המון אומץ כדי לצלם סרט כזה.

  • צבי  On ספטמבר 7, 2009 at 8:37 pm

    תודה, ראיתי את הסרט באמצעות הלינק שהבאת.
    אין ספק שהיא אישה מיוחדת, ובכלל זהו דור-דור.
    אין לי רצון להתייחס לקיטורי הבן; היה מעט צר לראות את האם מתפתלת לנוכח מקצת מהתנגויותיו.
    הצפייה בסרט ממחישה היטב את שכה היטבת לתאר ברשימתך היפיפיה.

  • שאול  On ספטמבר 7, 2009 at 11:00 pm

    תודה על הערב ביום חמישי האחרון

    למעשה הייתי חייב ללכת ביום חמישי לרופא כי השתלט עלי קוצר נשימה . בחרתי להגיע לערב ועבורך הייתי עושה את זה שוב ושוב ושוב.

    היום הייתי מספר שעות במיון עד הסיוט הבא שהאחרון היה לפני שנה וחצי

  • שחר  On ספטמבר 7, 2009 at 11:26 pm

    טרודה 🙂
    יש את זה גם על האינטרנט?

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 8, 2009 at 8:12 am

    צבי- מסכימה לגבי הילדותיות של הבן. אולי זה ישמע קצת כמו פסיכולוגיה בגרוש, אבל אני תוהה אם יש לזה קשר לחינוך הספרטני היקי שלו, שלא אפשר לו להשתובב ולעשות מספיק שטויות כשהיה ילד.
    שאול – מאד שמחתי לראותך ביום חמישי וגם את שאר החברים הוירטואלים יותר או פחות מרשימות. והכי חשוב- הרבה בריאות!
    לשחר- יש את זה באינטרנט, צרפתי קישור בסוף הפוסט. מאד שווה לראות.

  • שרון רז  On ספטמבר 8, 2009 at 9:34 am

    לא ראיתי את הסרט, אני רוצה לראות אותו, ודווקא מעניינת אותי פחות הארכיאולוגיה אלא מבט הבן על אימו, לכן גם תגובתי רק חצי עניינית…
    אני מעריך את דני דותן, הוא עשה דברים מצויינים עם הקליק וגם כתב ספרים לא רעים בכלל, סבו אגב היה האדריכל והאמן קרקואר, שזה גם סיפור מעניין, הוא כתב על זה

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 8, 2009 at 11:08 am

    נראה שהסבא האדריכל היה טיפוס מיוחד במינו.
    הוא אהב לצייר בעיקר קוצים בפחם שחור. בסרט מוצג גם ציור אחר שלו- מין מלאך מוות מפחיד מנגן בגוף של כינור שעליו תלוי מת. טרודה טוענת שהוא לא ממש הצליח להקלט מבחינה מקצועית בישראל.

  • שחר  On ספטמבר 8, 2009 at 11:21 am

    וסליחה על חוסר הקשב בקריאה

  • יוסי  On ספטמבר 8, 2009 at 8:39 pm

    1. קוצים, היו כמה וכמה "יקים" ואחרים מיוצאי אירופה שהתאהבו בקוצי הארץ וציירו אותם. הקוץ הוא "צבר" בשפת המקום. עקשן, מטריד, מציק, לא מועיל בהחלט לא. אנא נחשו שמות הציירים, נושא מעניין.נתחיל באנה טיכו ונמשיך…
    2. ראינו סב וסבתה אם ואב ושני בנים "עצים יבשים" כנראה. למרות זבוטינסקי "יקום לנו גזע..וכ"ו ולמרות "שם (כאן) בארץ אבות תתגשמנה כל התקוות…." ולמרות דברי השבח כאן לאחד הצאצאים שיצר את מה שגברת אמריקאית חכמה אמרה
    Contemporary art, one half con the half temporary.
    אם נשווה את שלושת הדורות מכל בחינה תרבותית אנושית ואם הצאצאים הם השגי הציונות
    אז יש לנו הציונים הוותיקים בעייה מצפונית אמיתית קשה עמוקה ומאוד מאוד לא נעימה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: