חגיגה פטריארכאלית בכפר ראמה

זה התחיל  מהזמנה במייל: שלום חברים. הכומר ג'ריס מנסור מתכבד להזמין אתכם לסעודת רמדאן ראש-השנה   ביום חמישי בערב  (17/9/09) , בבית הספר הפטריארכאלי הלטיני בכפר ראמה שבגליל.
 
כומר מארגן סעודת חג לכבוד הרמדאן וראש השנה ועוד בבית ספר פטריארכאלי-לטיני? שווה בדיקה, אין מה להגיד. מה גם שבאותו יום במילא התרוצצתי בכל מיני אתרים שזקוקים לתיעוד ושימור באזור הזה (פרטים בהמשך). בכניסה לכפר ראמה עצרתי ליד טרמפיאדה עמוסת חיילים ושאלתי איך מגיעים לבית הספר הנ"ל. אחד החיילים התנדב לתת לי הסבר צמוד, אם רק אקח אותו באוטו לביתו שנמצא ממש ממש בדרך. וכך זכיתי  לקבל הסבר קצר מפיו על הכפר הזה שבו חיים בהרמוניה ושיתוף נדיר דרוזים, נוצרים ומוסלמים.
 
החניתי את המכונית בסמוך לאחד הבתים וטיפסתי בכביש צר ותלול לעבר המקום שהורה לי. בית הספר הפטריארכאלי-הלטיני, בנוי בסגנון של פעם: מבנה כתור סביב חצר אספלט, רכבת חדרים בשתי קומות מצופות אבן ומדרגות תלולות ביניהן. באחת החזיתות, ניצבת כנסיה צנועה ובאחרת- בניין משרדים. מתוך אחד החדרים הפנימיים בקעו צלילי פסנתר, קנטטה של באך שצלליה הצורמים הופסקו בזעף מדי פעם על ידי מורה בעלת מבטא רוסי.
התיישבתי על ספסל בחצר וחיכיתי. בהזמנה נאמר כי מתארגנת הסעה מת"א. נא לפנות לרב אליהו לפרטים נוספים. מוטב לחכות לאליהו, אם כן. מה גם שמעולם לא נכחתי באירוע מחייב שכזה ועוד בבית ספר  פטריארכאלי.  לאט-לאט החלו להגיח מתוך הכביש הצר מכוניות מבריקות שעצרו לחנייה במגרש המשחקים.  גברים נשואי פנים מגוהצים ומהודרים פסעו בצעדים מדודים בנעליהם השחורות המבריקות למשעי, לעבר מעלה המדרגות הראשי. לקראתם יצא אדם נעים פנים וחייכן לבוש בשמלה שחורה ארוכה, הכומר ג'ריס מנסור בעל השמחה, שקיבל את הבאים בלחיצת יד ממושכת או בשלוש נשיקות על כל לחי.
  
אחר כך החלו להופיע מכוניות מבריקות ומהודרות יותר שמתוכן יצאו גברים לבושים בגלימות ובמיני כובעים, תרבושים, מגבעות  ומצנפות בלבן או שחור. היו שם  נוצרים אורתודוקסים, צ'רקסים, קתולים, שייח'ים, אימאמים, אנשי דת דרוזים ועוד כאלה שלא הצלחתי לזהות. הכומר מנסור קיבל את המכובדים  הללו בהתרגשות גוברת והולכת ובמחוות ארוכות מקודמיהן. אבל עדיין לא היה כל סימן לאליהו.
ואז הגיעה מכונית שרד מבהיקה שקושטה בשני דגלונים לבנים רקומים זהב שהתנופפו ברוח. המכונית הזו ללא ספק, לא דמתה לאף מכונית שרד אחרת על מגרש המשחקים: אדם בחליפה נהג בה ובמושב האחורי ישב אדם אחר שנופף לעברינו בידו בתנועות סבוב אטיות פעם לימין ופעם לשמאל. אני כמו שאר הנוכחים במגרש נופפנו לו בחזרה, עד שהנהג עצר את המכונית ופתח עבורו את הדלת. האיש המנופף לבש בגדים שטרם ראיתי מהודרים כמותם בפמליית המכובדים שהגיעה עד כה: גלימה לבנה שאניציה זהב, חגורת סטן עבה שצבעה ורוד עז וכובע  מתומן עם פונפון בצבע תואם. הכומר ג'ריס מנסור ממש יצא מגדרו לבואו של נציג הכס הקדוש, הוא קד לפניו עמוקות ונישק את ידו.

אחרי שהלכו השתרר מן שקט מוזר בחצר ואני המשכתי לחכות לאליהו. אישה גרומה חלפה לידי בצעידה נמרצת, נופפה לי בשקית ניילון ואמרה: תראי מה זה ילדים, משאירים את האוכל שלהם. לא אוכלים את הסנדביצ'ים שהאמא שלהם הכינה להם… תגידי, למי את מחכה פה?
לרב אליהו שצריך לבוא עם האוטובוס מת"א, אמרתי לה.
אבל אוטובוסים לא יכולים לעבור פה בכלל. הם בטח כבר הגיעו מהצד השני.   
The story of my life  חשבתי בעצבות והלכתי אחריה.

בצדו השני של בית הספר במקום האירוע, הוכנו עשרות שולחנות ארוכים מכוסים במפות ופרחים. ליד במת הנואמים נערך שולחן כבוד עבור המהודרים שבמהודרים, המכובדים שבמכובדים. בכניסה ניצב הכומר מנסור כמו חתן בר-מצווה נרגש ולחץ בחום את ידי הבאים. כמה  אנשי דת  נוצרים ומוסלמים שעמדו בשורה לידו ברכו גם הם את הבאים. ביניהם היה גם רב אחד שברך אותי בסמליות בתנועת מחווה על לוח לבו. בתוך הקהל זיהיתי סוף-סוף גם את הרב אליהו (לו דווקא מותר  להושיט יד). הוא התרוצץ בין השולחנות בלתי פורמאלי בעליל חמוש במצלמה דיגיטאלית כאחוז תזזית, מחייך מאוזן לאוזן, על ראשו כיפה ענקית בכל צבעי הקשת.
סביב אחד השולחנות הצטופפו נשים רבות ואני הלכתי להתיישב לידן. זו שישבה למולי היתה עטופה בח'יגאב ואלה שישבו משני צדדי היו גלויות פנים. כולן היו יפות וחגיגיות ונראה כי טרחו רבות על הופעתן – בלבוש, איפור ובתכשיטים תואמים לצבעי הבגדים. הרגשתי קצת לא נוח בג'ינס ובטריקו שלי, אם כי הפעם יש לי תירוץ. אני בכלל באתי מיום עבודה, אני.  
ואז החלה סדרת נאומים: ראשון פתח הכומר מנסור שמנה אחד לאחד את שמות הנכבדים שטרחו והגיעו להשתתף באירוע החשוב הזה: רום רוממותו הזה, האבונה ההוא, השיח' הנכבד הזה, וראש העדה ההיא, וכך הלאה וכך הלאה רשימה ארוכה ומפורטת. משם עבר לדבר על חשיבות החגים שלשמם התכנסנו פה ועל העונג הגדול שנפל בחלקו לארח את כולם בצל קורתו הצנוע. אחריו עלה נציג קתולי נוסף שלבש מין קפוצ'ון מעל לגלימת שמלה שחורה. גם הוא מנה אחד לאחד את רשימת הנכבדים וברך את כל הנוכחים. אחריו עלו לבימת הנואמים גם נציגי העדה הדרוזית, הצ'רקסית, היוונית-אורתודוקסית. כולם פתחו בדברי שבח, הלל וברכה לכל אחד מהיושבים מסביב לשולחן הכבוד. הנאומים נשאו בערבית ואני הצטערתי מאד על הערבית הדלה והבסיסית שלי שאפשרה לי רק להבין את רוח הדברים וכיוונם הכללי. מדי פעם בפעם נעזרתי גם בשכנתי לשולחן נסרין, מורה ללשון עברית בבית הספר הפטריארכאלי.
אחר כך עלה הרב שמואל ריינר שדווקא דילג על כללי הטקס ופנה בברכה כללית לכל הנוכחים. הרב דיבר על תקוותו לשנה הקרובה: שנהיה יותר ביחד, שיהיה שלום אמיתי בין אנשים שחיים פה בארץ. "כל בני האדם עומדים לפניך כבני מרום" צטט הרב, אלוהים נותן לנו עכשיו בתקופה זו הזדמנות לזמן חדש, כדי שכל ברואיו ללא הבדלי דת או לאום, יוכלו לחדש את עצמם. אנחנו צריכים להתפלל ביחד כולם כי יש לנו הרבה דאגות משותפות השנה – אין מים, כבר שנים שלא יורד פה גשם כמו שצריך, יש בעיות בריאות חדשות לא עלינו, יש הרבה אנשים שלא מצלחים להתפרנס. כולם צריכים לבקש את חסדי השם.

כשסיים את דבריו עלה איש מגודל לבוש בשמלה לבנה – האימם. ראשית חזר לברך את רשימת המכובדים כנדרש. אחר כך פנה אל הרב ריינר בעברית ואמר לו כך: כבוד הרב, אני מבקש ממך לא לפחד. אלוהים ברוך השם נותן והשנה ייתן יותר ויותר.  גם גשם ייתן והרבה. לפחות 20% יותר, ממה שאני יודע. גם לא צריך לפחד ממחלות או מכל מיני צרות. אללה הוא רחום וחנון והכל יהיה בסדר, אל תדאג. אחרי דברי ההרגעה האלה עבר לדבר בערבית. לאימם היה קול עמוק וחזק ונראה שהוא שעשע מאד את הקהל במין מופע סטנדאפ מפולפל במיוחד. באיזשהו שלב החל לספר בדיחה שאחד מגיבוריה היה הנשיא לשעבר בוש. "והוּא כוּלוּ"  "וכוּלוּ"  הפליג האימם בסיפור הדיאלוג בין בוש לבין חכם מוסלמי שהעמיד אותו על טיפשותו הרבה,  ואני נזכרתי בסבא שלי אהרון זיתון שגם הוא היה מספר לנו סיפורים כאלה בערבית-תוניסאית. ההורים שלי היו מקשיבים לסיפורים האלה שנחתמו תמיד בהרבה מוסר השכל ומתפקעים מצחוק. אנחנו אחי ואני, לא הבנו כלום וביקשנו שיתרגמו אותם בשבילנו. היה לי עצוב פתאום על הערבית- היהודית ששימשה דורות רבים את בני משפחתי ואת היהודים בכל ארצות האסלאם במשך דורות על גבי דורות. והנה עכשיו אחרי כמה עשרות שנים, היא נמחקה מהתודעה שלנו לגמרי. חייבים לחיות ביחד, מי שרוצה אהלן וסהלן ומי שלא- יכול לטוס מפה. סיכם האימם הענק את סיפורו בעברית וכל הקהל הגיב בפרצי צחוק ובמחיאות כפיים סוערות.

אחרון חביב עלה נציג הכס הקדוש בעל הכובע המתומן הורוד והפונפון התואם. גם הוא כמו הרב, לא השחית את זמננו בדברי ברכה ושבח לרשימת המכובדים שנטחנה עד דק, אלא ניגש ישר ולעניין למכובד מכולם: להוד רוממותו האפיפיור בנדיקטוס ה- XVI. הוא פתח ואמר שהוד רוממותו שלח לו ברכה אישית עבור כל החוגגים. הרי ידוע כי הוא עושה ימים כלילות כדי לקדם את השלום בעולם כולו, במיוחד פה במקום בו נולד בנו משיחנו. אחר כך הוציא חוברת מהודרת והחל להקריא ממנה קטעים נבחרים ממשנתו של הנ"ל,  ובין לבין עדכן את הקהל בבשורה משמחת: לאחרונה התקבלו לשירות הוותיקן ברומא שתי נזירות שהתחנכו בנצרת, על ברכיהם ממש. לפני שהתפנה להקריא קטעים נוספים מהאיגרת הארוכה של הוד רוממותו בנדיקטוס ה- XVI, ניגש אליו בשקט בשקט, האימם הענק, הניח את כפות ידיו הגדולות על כתפיו ואמר לו בטון שאינו משתמע לשני פנים: יא אבונה, במחילה מכבודך, אנא קצר מעט בדבריך. הערב כבר כמעט ירד וטרם התפללנו לאללה, שלא לומר שברנו את הצום שלנו להיום.
  
סוף סוף, ניתן האות שכולם ציפו לו. נערים לבושים חולצות תכלת אחידות נושאי מגדלי כוסות זכוכית החלו לעבור בין השולחנות. חברותי לשולחן, צוות המורות בבית הספר הפטריארכאלי דאגו קודם לכבד את האישה הצעירה בח'יגאב שצמה ואחר כך שניה אליה, אותי האורחת מת"א. נראה שהמקום האקזוטי הזה גרר סקרנות רבה אצל  המורות שראו בי נציגה פורמאלית של קהילה דתית מכובדת לכל דבר ועניין. צלחות עם סלט ירקות קצוץ דק, חצילים בטחינה ומג'דרה מבורגול הועמסו על השולחן. אחר כך הגיעה המנה העיקרית שעוצבה בצורת כיפת אורז ריחנית שמעליה פיסות עוף רכות ובוטנים קלויים. ובסוף, איך אפשר בלי – אצבעות קנפה חמות ודביקות לקינוח.  עם המורה מונה שישבה מימיני, דיברתי על מתכונים לבורגול ומג'דרה בסגנון גלילי ועל עוד עניינים חשובים: מסתבר שהיא דור שני למורות שלמדו ולימדו כאן בבית הספר הזה. היא עצמה מלמדת פה ילדים בכיתות א' כבר 25 שנה. בכיתה שלה לומדים גם ילדים מוסלמים, כמו הבן של האישה עם  הח'יגאב שחייכה אלי ממול, מחמוד. הרבה ילדים מוסלמים רוצים ללמוד פה כי הוא הבית ספר הכי טוב בכל האזור. אם ההורים מסכימים, הילדים המוסלמים יכולים להשתתף במיסות ובלימודי הדת עם הילדים הנוצרים.  מרוב שהם כל כך מתאמצים להצטיין בלימודי הדת הנוצריים הם לפעמים אפילו עולים על שאר חבריהם לכיתה. לא, אין להם שום בעיה עם זה, ולמה שתהיה? היא מקבלת אותם תמימים כמו מלאכים. הראש שלהם וגם הלב פתוחים לגמרי. בתחילת כל שנה היא נוהגת לפתוח את שנת הלימודים בשאלה: איך קוראים לך? ולך? ואיך קוראים לאח או לאחות שלך? ככה את כל הילדים בכיתה. אחר כך היא אומרת להם: ואיך אתם יודעים שזה וזה הוא האח או האחות שלכם? כי יש לנו אותו אבא הם עונים לה תמיד. אם ככה גם אנחנו כולנו אחים. כי יש לנו אבא אחד, אלוהים. 
 
           

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צבי  On ספטמבר 23, 2009 at 1:15 pm

    [וכמעט רשמו ידיי, "ברוטוסה"
    אך על תלונתי בהקשר זה תוכלי לקרוא אצל שועי רענו]

    וגם כאן, כמו אצל רשימתו של שועי, יפי הרשימה מחה ממני את אותם זכרונות קשים.

    הסיפא של אותו היום ושל תיאורך מרגש מאוד, נטלי. לוואי והתברכנו במורות ובמורים בדמותה של המורה הנפלאה הזו. לוואי ויגיעו הימים, שבהם יוחלפו מיתוסים קנאיים בחלומות אנושיים.

  • שועי  On ספטמבר 23, 2009 at 2:29 pm

    ושמח מאוד כי במחי היד הכותבת הצלחנו לשכך את חמתו. על כן, כנראה מצוינים הימים בברכה: כתיבה טובה. ותודה על הפוסט היפה.

    לא הייתי במפגש האמור, וודאי כי הכוונות היו טובות כנות ואוהבות. את הדברים הבאים אשמיע אפוא שלא בתגובה למפגש הספציפי אלא כתגובה לתופעה של מפגשים בין דתיים, שאני כבר מתחיל להיות מנוסה בהם:

    עם הזמן הופך אני יותר ויותר אוהב-מאוכזב באשר למפגשים בין-דתיים, הרואה היאך המנהיגים הרוחניים מקפידים לחלוק בהם זה לזה מני כבודות, אף נמנעים מלדון על סוגיות משמעותיות ובוערות.

    למשל, בנדיקטוס למיטב השמועה עמל על החזרת המיסות הלטיניות לנוסחים קדומים שיש בהם דברי דיבות כנגד צולביו כביכול של ישו.ההשלכה המיידית של זה היא החזרתה של הנצרות הקתולית לעידן שלפני יוחנן פאולוס, האפיפיור הקודם.
    מעט מאוד מדברים על כך.

    שלשת הדתות ומנהיגיהן במירבן רואות במפגשים אלה ביטוי לסובלנות ולשכנות טובה, אך ממשיכים להאמין כי הדת שלהם היא האמת האלהית, ואילו האחרות הינן אמיתות חלקיות ונפסדות יותר.

    תפישה זו, פעמים רבות, יש עימה שלום שבפטפטת
    יותר מאשר שלום שבלב. ויש בה משום המשך דרכם של הפוליטיקאים, יותר מאשר ביטוי לדרכם של אנשי רוח.

  • דב  On ספטמבר 23, 2009 at 2:39 pm

    תיארת אוירה חגיגית
    מיוחדת, קוסמופוליטית.
    ממש מרגישים שהמילים
    נובעות מתוך
    התבוננות
    שמיעה
    ומתקבצות ומסתדרות
    רובדים רובדים ורוח
    שורה עליהן.

    בהזדמנות זו – שנה טובה ומבורכת.

  • עדה  On ספטמבר 23, 2009 at 3:45 pm

    תיאור מקסים וכתוב נפלא, מרגישים בין השורות את התחינה, התקווה, הרעב לנורמליות, שאלה יהיו פני הדברים. והלוואי ונוכל לאחל זאת לעצמנו לשנה החדשה וגם לבאות.

  • צבי  On ספטמבר 23, 2009 at 3:51 pm

    דבריך נכוחים ונכונים המה, עד-מאוד, למרבה הצער.
    אך, נדמה לי, שדווקא משום כך טרחה נטלי לתאר את אותה מורה ונפלאה ופועלה [וזאת, בהנחה שיורשה לי להוות מעין-פרשן לנטלי, פרשן ללא ; שכר וללא תנאים סוציאליים מינימליים] [ובמילים מזדגזגות פחות, פרשן-נדחף]

  • יודן  On ספטמבר 23, 2009 at 4:15 pm

    תמיד נהנה לקרוא את רשימותיך. כמו שנהניתי לקרוא את ספרך

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 23, 2009 at 4:37 pm

    לצבי- אכן המורה מונה עושה רושם של אדם מקסים ונעים. היא אפילו הזמינה אותי לבוא לבקר בביתה. אשמח לצרף טיילים נוספים שמתעניינים…

    שועי היקר- אני מתארת לעצמי ששמעת על המפגש הזה שעבר בין חברי "בני אברהם". אני זוכרת שגם כתבת משהו על המפגש האחרון שלהם בנצרת, ובו הצטערת על כך שהם לא הזמינו נשים מרצות. אולי באמת צריך לשמור גם על מידת התפכחות לצד הערכה כלפי מסגרות מסוג זה. יחד עם זאת אני חושבת שדווקא אנשים ידענים וביקורתיים מסוגך, חשוב שישתתפו במפגשים אלה. יש סוגיות כמו נוסח התפילה ששונה בידי בנדיקטוס ה- 16, שלא מגיעות לכלל הציבור. ועוד משהו: באותו ערב חגיגי חשבתי שאם מישהו היה מארגן גם איזה מפגש מטריארכאלי מדי פעם בפעם , אולי כבר היינו במקום אחר.

    הרבה תודה גם לדב, עדה ויודן. ושנה טובה לכולכם.

  • איריס  On ספטמבר 23, 2009 at 7:06 pm

    נשמח לתחזק את אגף המטריארכיה

    שנה טבה

  • שועי  On ספטמבר 23, 2009 at 8:27 pm

    לא היו בדבריי הקודמים שום ביקורת כמובן
    דווקא לא ידעתי על המפגש האמור
    אבל למשל בחודש הרמצ'אן רווחו מיני אירועי שכאלה, של ארוחות לשבירת הצום, בנוכחות מנהיגים רוחניים
    איני שולל דיאלוג בין דתי. הוא לעולם חשוב.רק עם הזמן, הפכתי ביקורתי לגבי התכנים, האם מדובר בלימוד משותף, בעיון משותף, שבו יש מקום שיוויוני לכל המשתתפים/ות או שמא מדובר בערב שבו יש הפגנת סובלנות שאין מאחוריה הרבה זולת טפיחה הדדית על השכם.
    דווקא כמי שלמד לכלול בתשתית עולמו הרוחני גם מקורות ערביים, הייתי מצפה ממוסלמי דתי פלסטיני בקיאות או עיון דומה במקורות יהודיים
    מפני שכאשר העיון הוא הדדי וכך גם העבודה הרוחנית דברים מתחילים לפרות ולהפרות, כאשר לא אלו הם פני הדברים, מדובר במלים ריקות על שלום ואחווה בין- העמים, שיכולות לאפיין גם כל פוליטיקאי החפץ במצביעים.

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 23, 2009 at 9:29 pm

    מסכימה עם כל דבריך אבל כמה אנשים כמו
    הרב פרומן אתה מכיר?
    או כמו ישעהו ליבוביץ או האב מרסל דובואה? כולם אנשים שנוהגים/ נהגו לדון ברצינות עם אחרים על ענייני תיאולוגיה..

    אני חושבת שאם במפגש סתמי אחד נוצר קשר אמיתי ראשון בין אנשים שברגיל אינם נפגשים זה עם זה – דיינו. אחר כך אפשר להמשיך להעמיק בלימוד משותף אם רוצים או במפגשים אחרים. ולגבי הבורות, זהו נושא באמת כאוב שנוגע בכולנו, לרוב בלי יוצא מן הכלל. אני יכולה להעיד על עצמי שלמרות שגדלתי בעיר כמעט-מעורבת אף פעם לא טרחו ללמד אותנו בבית הספר על החגים של השכנים שלנו בצד השני של ההר.
    בגלל זה שמחתי מאד לשמוע את האנשים שחיים בכפר ראמה. הם חיים את הדו-קיום למעשה ולא רק בתיאוריה ויש לנו הרבה מה ללמוד מהם

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 23, 2009 at 9:38 pm

    את מוזמנת להצטרף לסיור המטריארכלי שבו המורה מונה תלמד כמה מסודות המטבח הגלילי.
    פרטים נוספים ישלחו למייל..
    (גם חובבי מטריארכליות מוזמנים להצטרף)

  • אזרח.  On ספטמבר 23, 2009 at 11:04 pm

    שועי,הרגשת בדיוק את שאני מרגיש במפגשים מעין אלה.
    חבל מאוד.

  • שועי  On ספטמבר 24, 2009 at 6:30 am

    איני יודע האם אני צודק, אבל אני יודע שאני מצר על כך מאוד.
    אני ער לכך שמספר היהודים בעולם זעוּם, ומבחינת ראייתו של המוסלמי שוחר השלום את היהוּדים, מדובר בלא יותר מאשר כת דתית עתיקה
    זאת ועוד, הרי אליבא דהקראן אין ליהודים אלא חיי העולם הזה, ועל כן, למגינת לב איני רואה בכך עידוד גדול לאמביציה של המלומד האסלאמי להרחיב את עולמו ולהיהפך מלומד גם בהקשר היהודי-רבני.
    למשל, בעולם מחקר ההגות המוסלמי, נחשב הרמב"ם לאחד מגדולי ממשיכיו-פרשניו של הפילוסוף הגדול אבו נצר אלפאראבי (גם אצל חוקרים ערביים), אבל הכרתי מעט מאוד אנשי דת אסלאמיים הבקיאים לא רק בדלאלה' אלחאירין (=מורה הנבוכים) שנדפס אגב גם באותיות ערביות במהדורה ידועה למדי, אלא גם בכתבי אלפאראבי עצמו. פחות מכך, מכיר אני אנשי דת מקרב הסוּפים ומקרב המקובלים בשני המחנות הבקיאים אלו בכתבי אלוּ, ויש תשתית ארוכה של זיקות והקשרים שניתן לבחון.כל אלו יכולים היו ליצור תשתית רוחנית יהודית-ערבית וערבית-יהודית חדשה- ישנה, אך שתי הדתות הפכו בראש ובראשונה לדתות-הלכה, שבהן ההיררכיות, ההגדרות, והבידול מן 'האחר' נותנות את הטון
    ועל כן, המפגשים, היהודים-אסלאמיים, יש בהן רוח של פיוס ורצון טוב, אבל במיעוטם בלבד מצליחים לתרום לשינוי פרדיגמות שיגרום לשינוי מציאות

  • שועי  On ספטמבר 24, 2009 at 6:46 am

    ואכן, חשובה מאוד התנועה המטריאכלית בחברות היהודית-רבנית והאסלאמית. משעה שנשים תוכלנה לכהן כאוטוריטות דתיות, תיאולוגיות וכיו"ב אפשר כי תיפתח דרך חדשה של הכרה דתית (כל זמן שאלו תפעלנה בחופשיות ולא תיגררנה אחר פרדיגמות דתיות גבריות-עתיקות).

    יותר מזה, ההיכרות של ציבורים דתיים ולאומיים שונים אלו עם אלו היא לדידי סוכנת השינוי הטובה ביותר להשבת רוח השלום, לכן בחומת ההפרדה למשל, זו הגלויה, וזו הנסתרת, אשר קבעה במקצת הערים הישראליות חלוקה בין אזורים יהודיים ובין אזורים אסלאמיים, את המשכה של המלחמה, שאליבא דהאיש ההוא קולונל קלאוזוביץ' (אם זוכרני נכון ,אוסטריה מאה 18) אינה אלא המשכה של הפוליטיקה.

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 24, 2009 at 7:05 pm

    אני אוהבת את הגישה של נשות "קולך" ליהדות, אבל אני לא יודעת אם הן פעלות לדו-שיח עם קבוצות דתיות אחרות של נשים.

    בכל מקרה העלת כאן רעיון מעניין, ששווה מאד לבדוק אותו הלכה למעשה…

    לגבי חלוקה לאזורי מגורים – אני מודה שאין לי דעה מגובשת בנושא. אני לא בעד ערבוב בכל מחיר, מה גם שלפעמים הוא גורם לחיכוכים שרק מקשים על החיים (בעיקר בימי חג). מה שקורה בחברון למשל, לא דומה למה שהיה נהוג שם לפני 100 שנה. יש ערבובים ויש ערבובים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: