ואפילו אין זה אלא מקרה הרי יש להרהר בזה

בכל  יום כיפור אני נוהגת להכין לעצמי ערמת ספרים קטנה שמלווים אותי מי בדפדוף, מי בקריאה חלקית מי בקריאה רצופה, מרדת הלילה של ערב החג ועד לזמן תפילת נעילה. הקריאה במצב צום אינה דומה לקריאה במצב צבירה אחר. הריכוז תלוי במידת המחשבות והמחשבות הולכות אחר הגוף שחזק משניהם. פעם הגוף מבקש מים, פעם אוכל ופעם הוא סתם עייף. אבל כשאני מצליחה להתעלות על טרוניותיו ודרישותיו הרבות, נותרת בהירות של מחשבה צרופה, מזככת.

הפעם הכנתי לי כל מיני סיפורי אגדות:  הסיפורים הנאים של ר' ישראל הבעש"ט, ש"י עגנון,  הסיפור הנורא על יוסף דילה ריינה וגם את עוגיות המלח של סבתא סולטנה (ותודה לחכם צבי שעשה לו מנהג קבוע להעביר אלי ספרים מספרייתו המפוארת בכל הזדמנות).

את תהילה של עגנון קראתי לאחרונה כשלמדתי בתיכון. למרות השנים הרבות שעברו מאז, התיאור המופלא על הזקנה הצדקת מירושלים, נותר חי וצרוב בי כמו זיכרון על אדם אהוב. הסיפור הזה לכאורה סיפור פשוט הוא, אבל הוא בנוי כולו רבדים רבדים וכל משפט בו סדור ועמוק להפליא. גם המילים שביודעין לא נכתבו בו, נוכחות בעוצמה גדולה. ואפילו אין זה אלא מקרה הרי יש להרהר בזה, אומרת תהילה למספר בזמן גילוי שורש סוד כל האסונות שפקדו את חייה.  תהיתי כיצד עגנון הרהיב לשים בפיה מין משפט יוצא דופן שכזה?  כמו מחק באחת דורות על גבי דורות של פלפולי חכמים ודיונים עמוקים בדבר שכר ועונש בעולם הזה. ואפילו אין זה אלא מקרה היא אומרת. כי מי אני שאפענח ואקשור בין פעולה למעשה? ובכל זאת: הרי יש להרהר בזה, היא מבקשת מהמספר ומאתנו. מן המלצה כללית כזו, לא יותר.

אחר כך עברתי "לפנים מן החומה" שגם שם גיבוריו הם מספר בן דמותו של הסופר ואישה פלאית אחת המעוררת בו השתהות גדולה. באחד הימים הוא פוגש בלאה, אישה חכמה ויפה, שמסכימה להתהלך אתו בין סמטאותיה של ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, עד שהמרחק ביניהם מצטמצם בהדרגה ונמוג. הרבה סיפורים ומעללים הוא מגולל באוזניה במשך כל אותו היום, והיא רק מקשיבה בסבלנות ועונה לו בדיבור מתון. הוא מכסה על תחושותיו העזות בפטפוט יתר והיא כמו שולי שמלתה הארוכה, מרימה רק מעט, רק את מה שהיא בוחרת לגלות. בשלב כלשהו במהלך הסיור, הוא לוקח אותה לחדר נסתר קרוב לשער העיר כדי שתוכל לנוח מעט על הספסל. בזמן שהיא נשכבת עליו ועוצמת את עיניה, הוא צופה בה נפעם ואז נושק על שפתיה. סופו של דבר שהוא מצר מאד על המעשה הזה ששינה באחת את יחסיהם מכאן והלאה. מאחר והוא אינו מצליח לתקן את המעשה שנעשה, הוא בוחר לצייר את היום כולו כמין חלום  שהתרחש רק בדמיונו, חלום שרצוף כולו בסמלים ודימויים על היחס שבין הגוף לנשמה. בפחזותי דימיתי שהיא אני היא ואני היא הוא וכל אשר אני חפץ רשאי אני לעשות בה ועשיתי אותו מעשה עמדה ופירשה ממני. המעשה נעשה משום שטעה לחשוב כי גופו ונשמתו אחד הם. אבל לא כך הוא: עדיין לא הגיעו הימים שאין הפרש בין זכר לנקבה, הוא קובע בעצב. עוד לא הגענו לשם. 
    
לקראת אחר הצהריים נפרדתי מספריי והלכתי לסמטה הסמוכה לבן יהודה 161 לתפילת נעילה. בקצה הסמטה ישנו גן ובו פזורים ספסלים וגם רחבה קטנה מרוצפת. מצד אחד עומד בית כנסת האשכנזי "רמה"  ומצד שני כמה פסיעות ממנו, בית הכנסת הספרדי "אוהל מועד". ראשית עליתי לעזרת הנשים בבית הכנסת "רמה" לראות אם חברתי נילי יושבת שמה. כמה עשרות נשים צדקניות השקיפו על המתפללים מלמעלה. נדמה שכולן עיצבו את תסרוקתן אצל אותו ספר שכונתי שהפך את ראשן למין קסדת אופנוע נוקשה מעוטרת במפית מלמלה עגולה וקטנה שבימים כתיקונן הונחה אולי מתחת לפורצלנים שעל המזווה בביתן. בבית הכנסת "רמה" שררה מין תחושת נכאים קלה. אולי היה זה בגלל מספרם המועט של המתפללים או הניגונים שהעציבו את לבי או בגלל האור הצהבהב החיוור שהשתלשל ממנורות התקרה. הגיל הממוצע של האנשים במקום עמד על 65 או אפילו יותר. ואפילו אין זה אלא מקרה הרי יש להרהר בזה.

ירדתי משם והלכתי לבית הכנסת הספרדי שממול. הדרך למדרגות הקומה השניה נחסמה בעגלות תינוקות, ילדים שמוטי כיפות שקיפצו כאחוזי אמוק ובאימהות יגעות. בחדר המדרגות עמד ריח עז של תמצית ורדים שבמקומותינו נוטים ליחס לו סגולות הטובות לעוררות הנפש, אבל בי הריח הזה מעורר רק בחילה. עזרת הנשים היתה דחוסה עד אפס מקום. נעמדתי בקצה החדר בין שתי נשים שהחזיקו בסידור תפילה– אחת לא הפסיקה לדפדף ולשאול "איפה אנחנו", השניה כמו ויתרה מראש, רק שמטה אותו בעייפות בחיקה. הקשבתי למילים שעלו אלינו מכוורת המתפללים שלמטה, וניסיתי כמיטב יכולתי לכוון את הדפים בסידורים פעם של שכנתי מימין ופעם של שכנתי משמאל, לסירוגין. בתום תפילת הנעילה ותקיעת השופר, נותרתי עוד קצת זמן למעלה והסתכלתי כיצד המתפללים סוגרים את סידוריהם, מקפלים את טליתותיהם, מאגדים את חפציהם, לוחצים את ידי חבריהם ומקנחים במחוות נשיקה על אצבעותיהם שלהם. אחדים נגשו לבימת הארון והתלחשו עם הספרים שהסתתרו מאחוריהם כמו ביקשו לומר להם באופן אישי משהו נוסף, סודי, שיישאר רק ביניהם.

ברחבה שבקצה הגן שבסמטת בין יהודה התערבבו אנשים משני בתי הכנסת, זה האשכנזי וזה הספרדי. הם לחצו ידיים זה לזה, התנשקו על הלחיים ואחלו זה לזה "גמר חתימה טובה". בכניסה לבית הכנסת האשכנזי העמידו שולחן ועליו בקבוקי מים קרים וכוסות פלסטיק. "אמחייה" אמרה אישה אחת כשגמרה לגמוע מהמים וחברתה החרתה אחריה: "ממתי שמים פה בקבוקי מים? פעם ראשונה!", ואני לא ידעתי אם היא באה בטרוניה על הבקבוקים שישנם או על אלה שנעדרו כל השנים מפניה.    
 
בדרך הביתה חשבתי על כל ההפרדות והתיחומים שקיבלו אותי בערב הזה ברחבת שני בתי הכנסת ושתי העזרות שבסמטת בן יהודה. ואולי עדיין לא הגיעו הימים שאין הפרש בין התחומים, חשבתי לי. 
  
 
       

   
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צבי  On ספטמבר 30, 2009 at 11:16 am

    תיאור משובב נפש של היום מלא ההוד הזה.
    ויש בתיאורך מטעמי ההתמסרות. נהדר.
    אני מדמה אותך מתהלכת בינות לסמטאות קטנות,
    וידייך הקטנות ממוללות פקעות של אזוב
    שתלשת מבין חיבורי הסלעיות.
    שנה נהדרת, נטלי.

  • נטלי מסיקה  On ספטמבר 30, 2009 at 1:44 pm

    הרבה תודה. והעיקר שנמחל לי על עלבונה של ירושלים ושוב אינני "ברוטוסה"…

  • דב  On ספטמבר 30, 2009 at 2:18 pm

    מיוחד עלה מדברייך
    מאירי העיניים
    פותחי הלב לדקויות
    למשל הקריאה ביום אפוף
    הוד ושגב בעיקר
    "לפנים מן החומה"
    חומה פלאית שחצייתה
    בעצם מגע השפתיים
    היא נקודת אל חזור
    המובילה למבוך קסום
    עתיר מהמורות.

  • לוליינית  On ספטמבר 30, 2009 at 6:55 pm

    שנתחלפה לה ההשתאות בהשתהות. על כל פנים ההשתהות גם היא יפה כאן.

  • שועי  On אוקטובר 1, 2009 at 12:09 am

    קשה לי מאוד לכתוב על כל מה שנוגע ליום הכיפורים. נדמה לי לפעמים שזה יום שבו לא רק נפתחים שערי תפלה אלא יש שעולים בשערי תפילה וחוזרים רק במוצאי היום בעד שערי חיים ולימוד

    את יום הכיפורים הזה ביליתי בתפלה בחדרי
    לא בבית הכנסת. כבר שנה שניה שזה קורה. השנה אף ויתרתי על נעילה בציבור, ביטוי לחוויתי את היום כיום אישי-פנימי מאוד, איני מחפש בו איש
    נפשי תרה בו את אלהיה
    אני עוקב אחריה בפליאה וברעד
    לא אחת מופתע ממש

  • נטלי מסיקה  On אוקטובר 1, 2009 at 7:22 am

    לדב – תודה על הפרשנות שהנוספת שהבאת. אגב בתחילת הסיפור לפנים מן החומה עגנון מתנער מדרכם של פרויד ויונג בשל עיסוקם המוגזם בנפש ואח"כ מאמץ את משנתם ועוד מוסיף משלו. אחד מסיפורי האהבה היפים במיתולוגיה היוונית הוא בין ארוס ופסיכה וביחד הם מהווים את השילוב המושלם בין הגוף לנפש.

    תודה ללויינית – באמת התכוונתי להשתאות, אבל בהמלצתך השארתי את ההשתהות שפתאום ממצאה חן בעיני יותר…

    שועי- אכן מעשה אמיץ ויוצא דופן עשית, אבל אתה במילא מין טיפוס שכזה…
    אגב, בסיפור לפנים מן החומה יש משפט שאומר (בערך), שיש רגע ביום הכיפורים שבו הנפש והגוף מתאחדים. זה לא תמיד קורה אבל כשזה קורה – מרגישים. אשריך שנפשך חיפשה את אלוהיה ביום הכיפורים.

    לגבי בתי הכנסת עצמם אני חושבת שצריך להחזיר אותם לתפקידם המקורי כפי שהיה בימי בית שני – פשוט מקום לכנס בו אנשים. אפשר גם ללמוד ולהתפלל ולקרא ביחד. אולי בגלל שהם הפכו לסמלי דת, הרבה אנשים (במיוחד בקרב אחינו האשכנזים החילונים) בוחרים להדיר מהם את רגליהם. קצת חבל לדעתי.

  • שועי  On אוקטובר 1, 2009 at 11:42 am

    אני גם בוחר להדיר רגליי מבית הכנסת ברוב ימות השנה, משום שבימינו הפכו בתי הכנסת לקאנטרי-קלאב, מועדון חברים של כסף, כבודות ומעמד (כמעט חדר כושר). נכון, שאני מכיר עוד כמה מקומות ראויים בירושלים ובצפת אך גם הם הולכים ופוחתים. ואת צודקת, עד לפני דור או שניים גם באירופה, גם באסיה גם בצפון אפריקה היה בית הכנסת ליהודים מקום בו נפגשים האנשים זה עם זה בכדי לדבר וללמוד, ובאמת רוב חיי הקהילה התנקזו אל בית הכנסת.
    למי שמעוניין ברוּח ובעיוּן שבדת, יימצאו כיום מעט מאוד בתי תפילה בהן יוכל למצוא את עצמו.

  • צבי  On אוקטובר 1, 2009 at 12:20 pm

    והנה, כך פתאום,
    לאחר שהוצאנו רגל דרך הדלת,
    ושבנו בקפיצה סותרנית דרך החלון,
    מסתבר שירושלים העיר, ירושלים האומה,
    ירושלים שמנקיקי מליפתא יצאו זדים למוטט חומותיה,
    שבה, מכל פינה עיני נביאים צופות בך…

    ובכן, בזו ירושלים, ישנן
    [ואוי להן לאוזניים ששומעות]
    אפילו כמה "מקומות ראויים".

    והמבין יבין…

  • שועי  On אוקטובר 1, 2009 at 12:37 pm

    שוב לא ירדת לסוף דעתי ואני מנסה לתור את המקום שבו אולי סייעתי לך בכך…
    אדרבה, כתבתי כי מיטב בתי התפלה שאני מכיר מצויים המה בירושלם העיר ובצפת שכנתהּ
    ואילו אלה הם בודדים שבבודדים, 'אחד מעיר, שניים ממשפחה', ואין לי תמורתם, מקומות ראויים לתפילה בציבור.
    אם קוננתי פה, לא קוננתי על ירושלים, אלא על מעמדם של בתי הכנסת בעולם היהודי היום, ועל מעמדה של תפילת הציבור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: