ארכיון חודשי: אוקטובר 2009

למה לכתוב סיפורים אם אפשר לצייר אותם?

כשהייתי קטנה רציתי להיות ציירת. בכל זמן ובכל הזדמנות ובכל מקום כמעט הייתי מתכנסת בתוכי  ומשרבטת מיני רישומים. לרוב רשמתי אנשים  עם סיפורים מורכבים או גיבורים של סרטים מהטלוויזיה: אינדיאני יושב ליד מדורה בוערת, נסיכה אבודה עם רעלה על הפנים. כאלה דברים. בבית הספר הייתי מנודבת תמיד לועדת קישוט: חוזרת הביתה עם בריסטולים מגולגלים, צובעת, גוזרת ומדביקה ימים שלמים. זה היה הדבר הכי טבעי והכי קל לי בעולם. כי כשמציירים לא צריך להסביר שום דבר לאף אחד ובטח שלא לדבר. המורים בבית הספר התרגלו לראות אותי שקועה בענייני ולא העירו לי על כך. חוץ מפעם אחת, כשנתתי תשובה לגמרי לא צפויה לסמי-פני-צלקת המורה האימתני למתמטיקה, שאמר לי בתגובה: יפה מאד נטלי, מה קרה שאת לא מציירת היום? 

את הציורים שלי הייתי מציירת תמיד בסוף המחברת. עוברת מהצד הקדמי הכתוב אל הצד השני, בכל פעם שהיה לי משעמם. אבל לציורים עצמם היתה נטייה תמידית להתפשטות. הם היו נחושים לכבוש לעצמם עוד ועוד שטחים ואט אט התקרבו לתחום דפי המלל. עד שלא היתה לי ברירה והייתי צריכה להחליף למחברת חדשה.

כשציירתי הרגשתי הכי צודקת. הדף הלבן מזמין שוטטות חופשית כפי שהנפש מתאווה, במרחב נטול חוקים מלבד גבולות הנייר. גם לא צריך לטרוח להיות מובנת, להקפיד בכתיב וסדר. אין צורך לנסח, לתקן, לעמול כדי להיות נגישה או קרואה לאחרים. אפשר לשתוק הרבה. שהאחרים ידברו, אלה שלא יכולים לצייר.

אחרי שהשתחררתי מצבא (טוב, בעצם מהנח"ל), הלכתי ללמוד במכללת תל חי צורפות, ציור ורישום במשך שנה. חייתי אז בקיבוץ בצפון הגולן עם האיש שאהבתי, ידי היו אז קלות כמו צמר גפן, והראש מרוקן ממחשבות ומביקורת. השנה הזו זכורה לי משום מה כשנה הכי אמנותית בחיים שלי. שנה אחרי זה הלכתי   ללמוד בחוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה כל מיני מקצועות אמנות "ברצינות" –  פיסול, ציור, רישום, צילום, ליטוגרפיה, תחריט, איור. גם שיעורי מבוא בתולדות האמנות לימדו אותנו שם – העת העתיקה, ימי הביניים, רנסנס ואמנות מודרנית. לימודים שרק גרמו לנו להרגיש כמו חגבים קטנים עם יומרות גדולות.  אגב החוג לארכיאולוגיה,  שהיה חוג המשנה שלי, היה בשבילי רק פתח אוורור מפני החרדה שליוותה אותי עם כניסתי לאוניברסיטה מפני מקומות אפורים וסגורים. אף פעם לא חשבתי להפוך את זה למרכז עולמי.

בדיעבד אני יודעת שהלימודים בחוג לאמנות יצירה רק הקפיאו אותי בתוך עולם נוקשה ודוגמתי. נקודת האור הבודדת שם היתה מיכה אולמן.  בדרכו הצנועה ידע להמחיש איך מחברים בין עולמות היצירה העליונים לעולם הקונקרטי, המושכל. בשאר הזמן הרגשתי שאני מאבדת את עצמי מרוב אינפורמציה וטכניקה, כל קו היה ל"אמירה" וכל צורה "לקומפוזיציה". כדי להתנחם התחלתי לצייר קריקטורות של חברי לכיתה ושל המורים מהחוג לאמנות ומהחוג לארכיאולוגיה.
 
המאבק בין שפת הציור לשפת המילים ניתש בי עוד כמה שנים ללא הכרעה ברורה. חשבתי שאני יכולה להגיד את מה שיש לי להגיד בקו ובצבע. החלק הכי טוב בנסיון הזה היו הביקורים התכופים בחנויות לצרכי ציור, השוטטות בין המסגרות ובדי הקנבס, העיון בשמות הגוונים בשפורפרות הצבעים, המגע עם ראשי המברשות הבתוליות בטרם הוכתמו בצבע. הייתי אז חוזרת הביתה עם שקיות גדולות ועם הבטחה גדולה עוד יותר שזהו זה, הפעם אני הולכת לצייר את הציור הכי טוב שציירתי בחיים. שמה דיסק, פורשת את השפורפרות החדשות והמשומשות כמניפה, מכינה סמרטוט וצנצנת טרפנטין. מניחה את מסגרת הבד על כן הציור. ממתינה. מסתכלת עליו, והוא היה מסתכל עלי בחזרה. רגע של חסד מופלא עמד אז בינינו: ריק, פתוח, מזמין. אבל אז מטבע הדברים, צריך לעשות מעשה. להחליט לבחור, לערבב, לסמן, לתחם, להפוך את האידיאל המופשט לקונקרטי. למלא את הריק האיסופי במלאות סופית. ומרגע שהמלאכה היתה מסתיימת היתה עולה בי תמיד איזו תחושת החמצה. זה אף פעם לא זה. אלא תמיד על יד.
 
לקח לי קצת זמן להבין שניחנתי כנראה ביכולות רישום מסוימות, אבל ציירת טובה אני לא. ובכלל גם אם אי פעם היה לי סיכוי קלוש הרי שהוא התפוגג מרוב מודעות. לא הצלחתי לשכוח את מה שלמדתי וכך אבדתי לתמיד את חדוות קלילות הצמר גפן באצבעות הידיים.  בסוף התייאשתי לגמרי והחלטתי לזנוח את העיניין כולו, להניח לבדים, לצבעים ולמכחולים להעלות אבק על השידה. להטמין את הציורים בפינת הבוידם. לזרוק את כל ההתנסויות ששמרתי באדיקות בבית ההורים בנצרת עלית.

אז זאת האמת – התחלתי לכתוב כי הגעתי למסקנה שציירת אני כבר לא אהיה. הפכתי את הדף ועברתי לחלק הקדמי של המחברת, זה המסכים להיות קריא ומובן גם לאחרים. אבל אולי בעצם לא ויתרתי לגמרי. בכל מחברת שאני פותחת אני תמיד שומרת על כמה דפים אחרונים חלקים.  

 

  

 
רישומים מימי תל חי
 
רישום מימי האוניברסיטה (בטרם נזרק)
 
 
 
פרופ' מיכאל הלצר
 
 
שני חברים ארכיאולוגים מהכיתה
 
 
 

אצל השייח טאריף וחמש בנותיו

ביום רביעי האחרון נסעתי לכפר ג'וליס שבגליל כדי לתעד את ביתו העתיק של השייח' אמין טריף בשביל המועצה לשימור מבנים ואתרים. השייח' טריף כהן במשך  60 שנה כראש העדה הדרוזית בישראל ובשנת 1993 הלך לעולמו.  כלומר, באופן זמני כמובן, משום שהאמונה בגלגול נשמות היא אחת מיסודותיה החשובים של העדה.
 

משפחת טריף מתגוררת בפאתי הכפר הצפוף ג'וליס במכלול מורכב הבנוי מאחוזת קבר מפוארת  של השייח' המנוח, מקום תפילה לגברים ונשים (בנפרד), בית מידות שבו גר השייח' מואפק טריף המנהיג הנוכחי עם בני משפחתו וגם כמה בתי מגורים דחוסים שבהם מתגוררים יתר בני המשפחה המורחבת. מעל לכל אלה משקיף מבנה  אבן עתיק ונישא שנבנה ככל הנראה בסוף המאה ה-19 או ראשית ה-20 בידי טובי אומני הבניה מלבנון. לאחרונה הוחלט לשפץ את הבית הזה ששיני הזמן עשו בו שמות ואף גרמו להתמוטטות חלקי הגג בכמה מקומות. מיד אחרי שנכנסו המשפצים – קבוצת עולים חדשים מרוסיה וקבלן אחד מטייבה, נקראתי אני לתעד את מרכביו וצורתו של הבית בטרם יתבצעו בו שינויים בלתי הפיכים.
 
השיח' אמין טריף היה אדם יוצא דופן בנוף המנהיגים הרוחניים באזורנו: למרות שנבחר בשל אדיקותו הדתית וכישוריו הרבים, הוא סירב לקבל על עצמו את תפקיד ההנהגה, אלא לאחר בקשות חוזרות ונשנות מבני עדתו. בחייו הציבורים שמר על צניעות וכל דרכיו אמרו מתינות ושלום. מנהיגים מכל הקשת הפוליטית התדפקו על דלתו ובקשו את תמיכתו, אך הוא נמנע מלקשור את עצמו אליהם. לשיח' ולאשתו נולדו חמש בנות ובהעדר בן יורש, לא היה ברור מי מנכדיו ימשיך אותו לאחר מותו. אבל הדרוזים כאמור, מאמינים בגזרת גורל ובזכות אמונתם זו, הם אינם מערבבים שיקולי אגו ויוקרה בעת בחירת מנהיגיהם. ראש העדה היום הוא השייח' מואפק טריף, אחד מבניה של הבת השלישית.    
 
ראשית הלכתי לתור את הבית מסביב. הבעיה שאין לבית הזה הרבה 'סביב' פנוי, משום שהוא  מוקף כולו במרחבים השלובים אלה באלה בדומה לציור הבתים הבלתי הגיוניים בהדפס המוכר של האמן אשר. וכך תוך כדי שיטוט אקראי, נתקלתי באישה עמלנית  לבושה בלבוש מסורתי – שמלה כחולה כהה  וכיסוי בד לבן שירד מראשה עד מותניה, בזמן שדפקה בפטיש במרץ רב זיתים על השולחן. משראתה אותי מיד קמה ממקומה ואמרה: "בּקשה, בּקשה" וסמנה לי לבוא אחריה, אל תוך הבית. עברנו דרך סלון מפואר וגדוש ברהיטים ותמונות ונכנסנו לחדר פנימי שבו ישבו להם איש ואישה כבני 60. שניהם היו לבושים בבגדים מסורתיים וראשם מכוסה, לאיש היה בנוסף, שפם אפור מפואר ולאישה מבט בצבע כחול בהיר וחיוך נעים.  

מי את? שאל האיש ובקולו היה יותר משמץ של חשדנות.
אני נטלי. באתי לתעד את הבית העתיק של השייח' טריף.
מי שלח אותך?
המועצה לשימור אתרים.
מי?
משרד החינוך.
מי?
לימור לבנת.
אבל  היא כבר לא עובדת שם.
וואלה נכון, שכחתי. זה גדעון סער עכשיו. בכל מקרה הממשלה החליטה לעשות שיפוצים בבית ולתקן אותו.
אהלן וסהלן, הגיע הזמן. משנחה דעתו בעניין זה, התגלגל על צדו, פשפש בארגז סתרים מאחוריו והושיט לי חפץ עטוף בניילון. מתנה ממני, קחי.
פתחתי את העטיפה ומצאתי שעון גברים גדול מתוצרת GENEVA  עם אבן נוצצת במקום הספרה 12. תודה רבה אמרתי לו, יודעת היטב שראוי שלא לסרב למתנות מסוג זה.
עכשיו שבי.
התיישבתי בצייתנות ליד האישה שחייכה אלי ושתקה.
זאת אשתי. היא יותר יפה ממני, אבל אני יותר חכם.
אחר כך נכנסה האישה העמלנית, הבת שלהם, העמידה מולי שרפרף קטן, מגש, כוס לימונדה בנענע, שתי קערות גדולות עם עוגיות  (כאלה קטנטנות בטעם חלווה עם שקדים וכאלה בניחוח קינמון), והפצירה בי לשתות ולאכול:  "בּקשה, בּקשה".
עכשיו מה את רוצה לדעת? שאל אותי האיש
אני רוצה לדעת אם יש לך תמונות של הבית.
לכי לחדר השני ותראי.
נגשתי לסלון המפואר שהיה גדוש בשטחים רכים, ספות וכורסאות בצבע בורדו עז. על הקירות נתלו אינספור  תמונות במסגרות זהב עם פיתוחים שמתוכן ניבטו פניו הנעימות של השיח' הישיש. בחלק מהתמונות ניתן היה לזהות את כל גדולי האומה  החל מבן גוריון דרך בגין, אריק שרון, שמון היקר כמובן וגם הרבה גנרלים ואנשי צבא ידועים. חזרתי לחדר ושוב התיישבתי ליד האישה.
מה עוד את צריכה?
לדעת מה היה פה פעם.
פעם היה טוב ועכשיו גרוע. רוצה לדעת למה?
למה, שאלתי אותו.
כי כל האנשים האלה של הפוליטיקה אין להם מילה. מבינה?
מבינה. 
אני הנכד של השייח' טריף עליו השלום. את כולם אני מכיר. כולם היו באים לפה לדבר עם סבא שלי. אצל היהודים יש 'שיכנזים ויש מזרחים, נכון?
נכון.
יודעת מה ההבדל בניהם?
מה?
המזרחים הם כמו ערבים: מדברים ומדברים. אבל אצל השיכנזים מילה זה מילה. מבינה?
מבינה. לא ראיתי שום טעם להתווכח אתו מה גם שבאותו זמן שוב נכנסה הבת העמלנית ובידה קערת פלסטיק מלאה בקוּבה: "בּקשה, בּקשה", היא שדלה אותי לטעום ועוד לקחת קצת לדרך. אמרתי תודה רבה ושעכשיו אני צריכה לחזור לעבודה, אבוא שוב בפעם אחרת. האיש נתן בי מין במבט כזה למוד הבטחות שווא. במיוחד מכאלה שלא זכו להיוולד לעדה הנכונה.
יצאתי מהבית תוהה ומבולבלת על הכבוד הבלתי צפוי והרכוש הרב שניחת עלי ללא כל הכנה: קציצת קוּבה חלומית שטעמה טעם גן עדן תחובה בפי, שעון ג'נבה מפואר בידי האחת וחופן עוגיות שקדים בידי השניה. עוד לא התאוששתי מזה והנה אישה דרוזית נוספת סמנה לי מאחד הבתים האחרים: ועכשיו בואי אלינו גם. אותו בית מוקם בקומת הקרקע של המבנה העתיק שאותו תעדתי, אך בשל גגו היציב ממשיכים להתגורר בו גם היום.
נכנסתי פנימה וברכתי לשלום את קבוצת הנשים שהיתה שם. במרכז החדר נצבה כורסא גדולה ועליה ישבה ישישה לבושה לבן, פניה הבהירות נקיות מקמטים, שקופות כמעט. עיניה שהיו במין צבע צלול וכחול נפערו אלי עד קרקעית עומקה הטוב. זאת הבת הבכורה של השיח' עליו השלום, אמרה אחת הנשים. ברכתי אותה וזו המטירה עלי סדרת ברכות ארוכה בקולה הצרוד, הגבוה, אבל אני לא הבנתי מילה. בפעם האלף כעסתי על עצמי על שלא טרחתי ללמוד ערבית כמו שצריך עד עכשיו. אלמנטארי ממש. שלוש שנים יקרות כליתי בלימוד יוונית עתיקה ומה הועילה לי שפה זו? יווני עתיק אחד לא פגשתי עד עכשיו.
קחי תפוח, שתי תה, אמרה אחת הנשים המשרתות את הישישה המברכת ואני אמרתי: לא תודה, כבר אכלתי. אני באמת צריכה לחזור לעבודה. אז הנה לך 3 קילו תפוחים בשקית. תיקחי לבית.
 
                             &nbsp
;                                         

                                                                                ***
 
היום הראשון בעבודה שלי בתיעוד בית משפחת טריף עבר מהר מהמתוכנן ולמחרת בבוקר הייתי נחושה בדעתי לנצל את הזמן בצורה יותר יעילה ונמרצת. כשחציתי את החצרות והבתים בדרך לבית האבן העתיק פגשתי כמה מהנשים שפגשתי ביום הקודם, ודחיתי אחת לאחת את הזמנותיהן לבוא לשבת אתן לשתות תה.   האישה העמלנית אמרה: "בסדר" וסמנה לי באצבעותיה את השעה 12. אם אין לי זמן לארוחת בוקר אז לפחות אבוא לצהריים.  
 
בית האבן העתיק של השיח'ים לבית טריף הוא בית מידות מפואר שכל פרט בו נבנה במחשבה יתרה. 7 חדרים סדורים מסביב לאולם-חדר מרכזי ובו  33 חלונות ו -17 דלתות – חלקם פונים לחזית וחלקם לפנים החדרים. בכל חדר מרצפות מצוירות וקישוטי עץ עדינים בשלל צבעים בפינות התקרה והקירות. מעבר למעלות האסטטיות יש לבית הזה גם תכונה יוצאת דופן נוספת: מספרים שלפני כמה שנים  אישה אחת נפלה מהקומה העליונה עד לחצר ולא רק שלא קרה לה שום נזק, היא גם המשיכה לחיות עד לגיל 80, לפחות. לאוניד שברוסיה עבד כמהנדס חשוב ועכשיו הוא רק פועל, לא נוטה מטבעו להתרשם ממעלות מסוג זה, או מקישוטים אורנטאליים שאבד עליהם הכלח. לדעתו כל הקורות בגג רקובות לגמרי ובגלל זה, נו, צריך לפרק הכל ולשים חדש. יותר טוב. אבל לשמחתי מהנדס השימור הממונה על הפרויקט חושב אחרת ממנו. בצעד ראשון מונע, רישת את כל הבית  ביער צפוף של קורות עץ לתמיכת הגג הרעוע. אבל היער הזה לא מקל על עבודת התיעוד שלי. מה גם שאני צריכה לשים לב לא להיתקע עם הראש בקורות מרוב התלהבות עצמית. אמנם הבית הזה ידוע בהגנתו  הפלאית, אבל מי יודע אם ההגנה הזו תופסת גם על מי שאינו נמנע על בני העדה הדרוזית.
  
בשעת הצהריים הגיע לבית איש צעיר ואמר שמחכים לי לאוכל. מסתבר שהוא האח של האישה העמלנית ובנם של זוג  האנשים שפגשתי אתמול, כלומר הוא נינו של השייח' טריף והנכד של הישישה בלבן שמתגוררת בקומת המרתף. במטבח שבבית ממול, ישבו באותה שעה האם והבת. עבור אב המשפחה הוכן מגש שהובא אחר כבוד פנימה. במרכז השולחן הערוך הוצבה קערת אורז גדולה ועליה פיסות עוף ריחני מנוקדות בתבלין אדום-כהה, סלט ירקות חתוך דק עם הרבה נענע, תבשיל ירקות צבעוני ושתי צלוחיות עם זיתים בקועים: אחת מהשנה הזו ואחת מהשנה שעברה. שאחליט בבקשה מה יותר טעים.  
בזמן הארוחה דיברנו הבן ואני על עניינים שברומו של עולם: פוליטיקה, תהליך השלום, המצב החברתי בישראל, הדרוזים באשר הם, ההיסטוריה של משפחת טריף.  גם הוא כמו אביו חושב שכל הפוליטיקאים מדברים הרבה ועושים מעט. יש לו שאיפות להתברג ביום מן הימים במקום ריאלי במפלגת קדימה. ציפי לבני היא אישה הגונה וישרה לפחות, לא כמו כל האחרים. אף פעם לא יהיה שלום פה ואם יהיה, מיד כל היהודים יתחילו להרוג אחד את השני. אחותו הבכירה אף פעם לא נישאה למרות שהרבה רצו אותה. אצלם בעדה לנשים מתייחסים יפה לא כמו אצל המוסלמים. אם היא לא רוצה להתחתן – לא מכריחים אותה. גם בתי הדין נוטים לטובת האישה לא כמו אצלכם היהודים.
במשך כל הזמן הזה האם והאחות הקשיבו לנו ולא אמרו דבר, רק התעקשו להוסיף לי מדי פעם בפעם עוד כף אורז או פיסת עוף לצלחת.  האח אמר לי שהן מבינות קצת עברית, רק לא יכולות לדבר. האימא הלכה עם האבא  להרבה פגישות עם שועי עולם כשהוא עוד היה פעיל בפוליטיקה. אף פעם היא לא לחצה יד לגבר זר ואנשים דווקא כיבדו אותה על זה. אחותו הלכה לבית הספר עד גיל 8. אחר כך רצתה להישאר בבית ולהיות דתייה.  היא ואני סכמנו שבפעם הבאה שאבוא אלמד אותה קצת עברית והיא תלמד אותי קצת ערבית. האח אמר שזה רעיון מצויין. 
 
אחרי הצהריים הפועלים הרוסים חזרו לבתיהם, לא לפני שהחליפו את בגדי העבודה המוכתמים בבגדי יציאה נקיים. מבעד למרפסת המעוטרת בשבלולי סורגים חלודים, נפתח אלי נוף גלילי רחב ונדיב להפליא שהשתרע מאופק עד אופק ומהר עד ים. מבין הבתים הצפופים שסביבי יכולתי לראות את שובל צעיפי הנשים שנעו במרחב  בתנועת חסד שאין לה התחלה ואין לה סוף: נשים עולות ויורדות במדרגות אבן, מתעכבות ליד ילד דומע, מחליפות נשיקות עם חברותיהן, מהדסות בכבדות כשכרסן לפניהן, מעבירות סירים זו לזו, מהלכות בין חבלי כביסה בהליכה מתנדנדת, פעם לימין, פעם לשמאל.

  
השיח' אמין טריף עליו השלום היה אחד מחכמי הדת הגדולים בעדה הדרוזית, שהכל בה נקבע לפי תוכנית גורל סדורה וברורה שיסודה טוב, וההוכחה – הנה נפלה בחלקו הזכות להביא לעולם הזה הרבה בנות.    

     

 
 

 

 

לתעד אצל מנשה כפרה

לפני כחודש התקשר אלי אדם שהציג את עצמו כקבלן וביקש שאבוא לרחובות כדי לתעד בית עתיק של תימנים שנבנה לפני מאה שנה או שמונים. איפה, שאלתי אותו. במנשה כפרה, הוא ענה לי. חשבתי שהוא צוחק עלי: סליחה, אצל מי? מנשה כפרה, מה את מתפלאת? הוא דווקא דמות מאד חשובה בעדה. היה לו בית כנסת צמוד לבית. תבואי למקום ותראי בעצמך.
אז ככה החלטתי לנסוע לרחובות לראות במו עיני אם יש דבר כזה, מנשה כפרה. ומסתבר שיש: אחרי הקניון, פונים ימינה לרחוב הרצל ואח"כ שמאלה לשכונת שעריים, ושם יש רח' מנשה קפרא, ובית של משפחת מדאר ויש גם קבלן אחד לפחות שיודע להעריך נכונה נכסים והזדמנויות.

שכונת שעריים נבנתה בדרום המושבה רחובות בימי העליה הראשונה בשנת  1908 לערך, כדי לאכלס משפחות שעלו מתימן. רוב-רובם עבדו כשכירי יום אצל העולים מפולין שהגיעו לשם מעט לפניהם, ועל זה כבר נאמר: האצילות הפולנית מחייבת. לאינספור הסיפורים הקשים על היחס שלו זכו עולי תימן מאחיהם היהודים הרחמנים בני רחמנים, נוסף גם הפרק העצוב של מגורשי כנרת שהגיעו עד לכפר מרמוריק הסמוך, עשרים שנה מאוחר יותר. גישה מתבדלת ומתנשאת זאת המשיכה באין מפריע שנים ארוכות ורק בשנת 1944, הסכים ועד המושבה רחובות לספק לשתי השכונות הדרומיות שירותים בסיסיים כלשהם.
 
מלכתחילה לא היה שום דבר בשעריים ובכלל זה ברחוב מנשה קפרא. רק בתים חד-קומתיים נמוכים שהופרדו  זה מזה בחצרות מגודרות. מזה כבר כמה שנים שבתים חדשים, בני כמה קומות הולכים ומחליפים את הבתים הישנים שנבנו במקור מלבני בוץ וטיט. בניה זולה ופשוטה זו אף שהיתה יציבה למדי, היתה מועדת לפורענות סדקים שנגרמו מחדירת לחות ומים. פתרון לבעיה גם אם לטווח קצר, נמצא בציפוי הקירות בשכבות טיח וסיד. אך עם השנים הדבר גרם להווצרות עקמומיות משונה בקירות.

  
בית משפחת מדאר שאותו נתבקשתי לתעד לפני הריסתו, נבנה בראשית המאה הקודמת. יש בו יחידת מגורים, חצר גדולה עם מחסנים ובית כנסת צמוד שנבנה על יד בני הבית באותו פרק זמן. בעירייה הוחלט לשמר את בית הכנסת הזה אך בשל מצבו המסוכן, מתפלליו הקבועים בחמישים השנים האחרונות, החליטו להעתיק את פעילותם לבית המשפחה הצמוד אליו.  

בתי כנסת משפחתיים היא  תופעה שכיחה למדי בשכונת שעריים: לפני כשמונים שנה בנה לו אברהם עפג'ין  בית כנסת של עולי צעדה בפינת רחוב יאיר, ודוד קפרא בנה לו בית כנסת עבור עולי חיידאן, ממש ממול. בצד השני של הרחוב בנה  צדוק מדאר בית כנסת בחצר ביתו ועוד שני בתי כנסת לעדת השרעבים  נבנו בזה אחר זה כמה בתים משם, בחצר ביתו של  הרב יוסף משולם ובחצר ביתו של דוד שרעבי. ככה סתם להכעיס. כמו בבדיחה הידועה על היהודי שהגיע לאי בודד ובנה  לו שני בתי כנסת, אחד כדי שיוכל להתפלל בו והשני כדי שבפרציפ, ידיר את רגליו ממנו, כך גם נהוג בשכונת שעריים.

מן ראוי להקדים ולומר שהעדה התימנית בכללותה היא עדה מאד קפדנית שאינה נוטה להקל ראש בטעמי מקרא, דקדוקי מסורת או נוסחאות תפילה שהתגבשו ביחד ולחוד במשך דורות רבים בכל עיר, כפר או חמולה משפחתית. כידוע כל מנהג בהיפוך אותיות הופך מיד לגהנם, ומזה כדאי מאד-מאד להיזהר. המזמור "בואי כלה" של ערב שבת למשל, חלק מהציבור בשעריים נהג לומר "בואי כלה" ז' פעמים ואחרים נהגו לומר אותו ג' פעמים בלבד. או הכיסוי בטלית בזמן תפילת מנחה בערב שבת: יש שנהגו להמשיך בעטיפתם עד לסוף הקידוש, ויש אחרים שנהגו לפשוט את הטלית בעת שמתחילים במזמור "לכו נרננה". ומה קורה אם אחד מפושטי הטלית עולה כשליח-ציבור בזמן תפילת ערבית? מספיק לדמיין את זעמם של "העטופים" שהיו קרובים לסקול אותו מיד בכל הבא ליד, כדי להצדיק מידית את נחיצותו של בית כנסת שכונתי חדש.

סוגיות הרות גורל אלה שהובאו כאן כקמצוץ, תועדו ארוכות במכתבים בהולים שנשלחו אל רבנים ופוסקי דור חשובים ובהם הרב אברהם יצחק הכהן קוק שעשה ימים כלילות כדי לפתור את המחלוקות העזות, אך ללא הועיל. עוד ועוד בתי כנסת המשיכו לצוץ ברחבי השכונה כפטריות אחרי הגשם.  יש סברה אחרת שטוענת שבעצם שורש המחלקות כולן, אחד הוא: לפי מנהג התימנים מי שעולה לתורה קורא בפרשה כולה בעוד שיתר יחידי הציבור עוברים לפני התיבה לפי התור בלבד. מכאן עולה שבבתי-כנסת מרובי מתפללים רק לעתים רחוקות מזדמנת ליחיד עלייה כשליח-ציבור או כקורא בספר. אכן סיבה ראויה שעליה נאמר במשלי: כבוד חכמים ינחלו.

 

לפני כשבועיים הגשתי למחלקת ההנדסה של עיריית רחובות דוח מסכם על הבית ברחוב מנשה קפרא 38. מטבע הדברים לא כל הדברים החשובים הראויים לציון  הוכנסו בו. אז הנה מובאת בזאת מעט מהסיפא הגנוזה שרשמתי לי:
    
מול פתח בית המשפחה עמד פתח בית הכנסת, דבר שאפשר לבאי הבית לעמוד על קנקנו של כל אדם ואדם שביקש להיכנס אליו בכל שעות היום והלילה. חדר המבואה המשמש היום כבית כנסת זמני, הוא חדר מרווח למדי שממנו ניתן לעבור לשני חדרי שינה, שירותים ומטבח. אחד החדרים משמש כיום כמחסן והשני שמצבו טוב יותר, מכיל כמה מיטות עם כיסויים פרחוניים וריח חמצמץ באויר.  במיטה הגדולה ישן אבא דב, בבינונית – אמא דובה ובקטנה – שב"חון. חדרי השירותים והמטבח מטונפים במידה זהה. צמוד למטבח, מסדרון צר ועקמומי שממנו ניתן לצאת לחצר גדולה שיש בה עצי פרי יבשים משבעת המינים, המון גרוטאות ושורת מחסנים צפופים. באחד המחסנים השתמר טבון אפייה מחרס שמשמש זה זמן מה כבית קינון למכרסמים קטנים.

אם יושבים בשקט על מעקה המרפסת החלוד אפשר לראות בברור את קולות האנשים שחיו פה בבית מזה מאה שנים. חלקם נולדו פה, חלקם מתו פה. חלקם ממשיכים לחיות במקומות אחרים. אחרים  איכשהו, ממשיכים לאחוז בו בכל כוחם: רמשים, מעופפים, עכבישים, מכרסמים, פועלים קשיי יום מג'נין, מתפללים זקנים ועיקשים. אבל נדמה שהבית כבר עייף מהם. מכולם גם יחד. תריסי עיניו עצומים למחצה, גופו המעוקם, אחוז בכאבי שגרון וכאבי פרקים כרוניים שאין להם מרפא. גם פניו שוב לא מתאמצות להסתיר את הסדקים העמוקים שנפערו בהם לכל אורכם. כל  מייקאפ דינו להתפורר ולנשור בסוף היום. רק אצבעות ידיו המחלידות בסורגי הגדרות, עדיין מתאמצות מעט לשמר את החיץ הברור עם החצר הסמוכה כמו רישום של זכרון איבה שפשרו כבר מזמן נשכח. 

עוד מעט קט הכל יגמר. רעש נהמת הדחפורים יעלה מקצה הרחוב ועד קצהו והוא ירכין את ראשו בהכנעה: בבקשה עשו בו את שמוטל עליכם לעשות בו ואז ישמח להצטרף אל יתר חבריו הקשישים שוכני עפר ואפר. אך בינתיים הוא מבקש בכל לשון של בקשה: אנא הניחו לו לישון.    
     
 
 
 

                                            שכונת שעריים – שנות ה- 30

                                          

 

                                         שכונת שעריים ובטן נפוחה של ילדים רעבים

 

 

בית מש' מדאר – חצר
בית מש' מדאר – מבט מחזית הרחוב
חצר
חדר הכניסה הראשי

                                             הגדר מחוץ לבית המשפחה ובית הכנסת

 

 

 

                                              

                                                

 
 

 

 

הַקְהֵל במכללת ספיר: על ג'יהאד, חסד והומואים דתיים

בראשון האחרון התקיים פסטיבל הַקהֵל – הפנינג שנתי במכללת ספיר שעניינו זהות יהודית ותרבות ישראלית ובו עשרות הרצאות, דיונים, מופעי מוסיקה וסרטים. הרבה אנשים אמרו לי שהנושא מעניין אותם, בטח, אבל רק חברה אחת נרתמה לאתגר שהגיע עד לפתח שדרות ממש.    
מעולם לא הייתי במכללת ספיר קודם לכן. המקום הזה נראה כמו קיבוץ שנשכח בשנות ה-80 וזכה לשדרוג מאוחר מתורמים נדיבים. מרבדי דשא תחומים בין בניינים עם מספרים. קוביות בטון אפורות למחסה בצדי השבילים. קפיטריות שניתן לקנות בהן קפה שחור ב- 2.5 שקל וסנדביץ' מושקע  ב-5 שקלים. כיתות מרווחות מוארות בתאורת ניאונים ובהן שורות–שורות של כסאות צפופים קבועים על ציר. בקצה הכיתה לוח לבן, מצדו האחד תלוי רמקול ומצדו השני שלט: במקרה של צבע אדום נא להישאר בכיתה.
 
במחצית הראשונה של הבוקר התרוצצנו חברתי ואני כמו עכברים במבוך בין  אגפי הבניינים 8-9-10 של בית האקדמיה. את הרצאות שרצינו לשמוע לא מצאנו וכמה אחרות שלא התכוונו – שמענו בעל כורחנו. לפחות בהתחלה. במחצית השניה של היום החלטנו לסמן שלוש הרצאות יוצאות דופן וללכת רק אליהן ויהי מה. ככה הגענו להרצאתם של אהוד עוזיאל ותאמר מסאלחה: על ההלכה והשריעה,  להרצאתה של רות קלדרון – מרחב יהודי של חמלה ולהרצאתם של הרב מנחם והדסה פרומן, הרב רון יוסף ויניב ויצמן – על הומוסקסואליות יהודית.  
 

 

ג'יהאד גדול ג'יהאד קטן/ תאמר מסאלחה
 
רשות (להילחם) ניתנת לאלה אשר נמצאים במלחמה היות שהם מדוכאים…
אלה אשר גורשו מבתיהם בלי סיבה מוצדקת…(סורה 39-40:22)
 
…"מי מכיר מושגים מהאסלאם? 

"רמאדן", נכון. "אימם", כן, עוד. "ג'יהאד". מה עוד? "איטבח אל-יהוד", טוב מאד. נסתפק במגוון הזה. ובכן מהו ג'יהאד? הפרוש המילולי בערבית הוא השקעת מאמץ. באסלאם יש שני סוגי ג'יהאד – ג'יהאד פנימי שעוסק ביצר ובמאמץ הכרוך בהקמת משפחה, וג'יהאד חיצוני שעניינו יציאה למלחמה. מי מביניהם מכונה ג'יהאד גדול ומי ג'יהאד קטן? ובכן דווקא הג'יהאד הגדול והחשוב הוא הג'יהאד הראשון שהזכרנו.  

מכירים את הסיפור על האיש שפנה לסארטר וביקש לדעת מה יעשה – האם להישאר בבית ולעזור להוריו הזקנים או לצאת לקרב? ובכן, סארטר אמר לו כידוע שאין לו תשובה על כך. אבל לאסלאם דווקא יש: המלחמה היא ברירת מחדל אחרונה ויש להעדיף תמיד את החיים על פניה. 
בסורה 22 כתובים התנאים שעל פיהם מותר לצאת למלחמה: עוול, הגנה עצמית, גירוש או רדיפה דתית.  אבל גם כשיוצאים למלחמה צריך להיזהר אומר הנביא. אסור להרוג ילד, אישה, ילד או זקן. גם אסור להרוג אדם שהניח את נשקו.

ולמה צויינו המגבלות האלה? למטרה אחת: להרחיב את תחומי ההגנה במצב הכאוטי והבלתי רצוי הזה שנקרא מלחמה.  לצמצם נזקים ולהחיל את עקרון החסד על כמה שיותר אנשים.

אני יודע מה תגידו לי: למה החמאס לא מתנהג ככה, מה הם לא מכירים את הקוראן והחדית'ים? ובכן, ראשית יש לומר שזהו קודקס מוסרי אידיאלי שנמצא ביסוד האסלאם ומטרת המאמינים היא לשאוף אליו. גם אם לא תמיד מצליחים ליישם אותו, ראוי להכיר, ללמוד ולהשמיע את הקודקס המוסרי הזה בשיח המוסלמי הפנימי וגם מחוצה לו. אולי ככה נצליח לחולל איזה שינוי. הנה, רק לפני זמן מה שמעתי ששר הביטחון אהוד ברק אמר שהאמונה באסלאם אינה מתיישבת בשום אופן עם היהדות. מי יודע אולי כמו עם החמאס, גם אצל ברק נזכה יום אחד לאיזה שינוי. 

 
מעשה בנהג אוטובוס וקצב שלא הסכימו לסלוח/ רות קלדרון
 
טבח  (קצב)  אחד פגע ברב וגרם לו עוגמת נפש ולא בא אליו
לבקש סליחה.
בערב יום הכיפורים אמר רב בליבו: אלך אני לפייס אותו.
פגש רב את רב הונא תלמידו.  שאלו (רב הונא):  להיכן הולך
אדוני ?אמר לו (רב)  לפייס את פלוני.
אמר רב הונא: הולך אבא  (שמו האמיתי של"רב") להרוג את
הנפש.
הלך (רב) ועמד לפני הטבח.  היה הטבח יושב ושובר בגרזנו
גולגולת של בהמה.  הרים עיניו וראה את רב.
אמר לו (הטבח) אתה אבא!?  לך,  אין לי דבר עימך!
כאשר היכה בגרזנו על ראש הבהמה עף נֶתז של עצם פגע
בגרונו של הטבח והרגו.
(תלמוד בבלי, פרק שמיני, ב').
 
…"הבוקר הצטרכתי להגיע לרחוב המסגר כדי להחליף גלגל בטוסטוס. ככה אני מתניידת לי בת"א, בטוסטוס שלי. אני לא יודעת כמה מכם מכירים את אזור דרום העיר, אבל זהו איזור מפחיד: הרבה נתיבים גדולים והרבה תנועה. בדרך חזרה הביתה פניתי לנתיב הימני שמיועד לתחבורה ציבורית ונסעתי לי בצד בזהירות. די חששתי מכל המכוניות שנסעו בנתיבים האחרים.

נהג אוטובוס אחד כעס על שפלשתי לו לטריטוריה, נסע  מאחורי במהירות מופרזת ועשה מין תנועה קטנה כזו מאיימת, כאילו שהוא מנסה להעיף אותי הצדה, או לדרוס אותי, ומיד חזר לנתיב שלו בחזרה. כשעצר ברמזור עקפתי אותו, כי טוסטוסים תמיד עוקפים בסופו של דבר מכוניות שעומדות ברמזור,  וביקשתי שיפתח את החלון: מה ניסית לעשות? שאלתי אותו.
ללמד אותך לקח, הוא ענה, וחבל שלא דרסתי אותך.
באמת רצית לדרוס אותי כי נסעתי לך במסלול? אני אמא לשלושה ילדים.
כדי שבפעם הבאה תחשבי פעמיים.
אבל אנשים דרוסים לא יכולים לחשוב אפילו לא עוד פעם אחת.

כל האירוע הזה מהבוקר גרם לי לחשוב על המרחב הציבורי שלנו פה בישראל: כמה הוא חמוץ, זעוף, חסר חמלה.  אסור לטעות בו אפילו לא לשניה. כולם צדיקים בני צדיקים גמורים ומי ששוגה – מיד צריך לקטול אותו. הרי הטעות היא מיסוד החיים – אי אפשר לחיות בלי לטעות. לפעמים אנשים שחייבים לצדוק כל הזמן עושים את הנזקים הכי גדולים. כמו בסיפור במסכת יומא על רבי אבא שהתעקש לפייס את הקצב בערב יום הכיפורים. מה ראה רבי הונא שפגש בו  בדרך? לא ברור. אבל בזכות האמירה הספק אגבית שלו אנחנו מבינים שאין לנו פה סיפור פשוט על שכר ועונש, אלא משהו הרבה יותר מורכב מזה. כל אדם מוזמן לפרש את הסיפור כרצונו. מה שברור הוא שמהכוונות הטובות של רבי אבא נקטלה נפש בישראל והוא עצמו נטמא בטומאת המת, דווקא ביום הקדוש בשנה.
 

המלך בלי מלכה אין הוא מלך- דעות ופרשנויות אקטואליות/ הרב מנחם והדסה פרומן, הרב רון יוסף ויניב ויצמן
 
נלמד שהמלך בלי מלכה אין הוא מלך ולא הוא גדול
ולא מהולל, ומשום כך כל מי שלא נמצא זכר ונקיבה,
כל שבח הוסר ממנו, ואין הוא בכללות האדם, ולא עוד
שאין הוא כדאי להתברך…
ומשום כך שבח זה בשני. ואם תאמר מדוע לא כתוב
כי טוב בשני. מפני שעתידים להיפרד, וסוד הדבר
לא טוב היות האדם לבדו, בזמן שהוא לבדו לא טוב כתוב,
ועל כן לא כתוב כי טוב בשני.
(ס' הזהר, ספר ויקרא יח)
 
דבר הרב פרומן:
"ראשית כל אני רוצה ציין כי אני רב רק בזכות הרבנית אשתי ולא להיפך. פעם חלמתי חלום כשהייתי איש צעיר בישיבה ובחלומי ראיתי סנדל מכה ברצפה ופתאום הבנתי שהטפיפות האלה בין הסנדל לרצפה הן כמו המגע בין הזכר לנקבה, שמתחברים זה לזה לרגע ואז שוב נפרדים בתנועה האינסופית כל החיים.

ביום הבריאה השני אלוהים הבדיל בין מים למים כידוע. זה היה היום היחיד שלא אמר "כי טוב" על מעשהו זה,  וזאת למה? משום שהמים העליונים והמים התחתונים אחד הם, והם בבחינת סוד הזיווג הקדוש בין זכר לנקבה. ההפרדה אמנם הכרחית, אבל היא אינה טובה משום שהטוב האמיתי נמצא בחיבור ביניהם. הרעיון  הזה חוזר בזוהר בעשרות אם לא במאות פעמים וזוהי בעצם תכלית הבריאה כולה. אני יודע שהבאתם אותי לדון בנושא אחר, אבל אני לא מכיר שום דבר שיכול להוות תחליף טוב וראוי לסדר הזה."
 
דבר הרב רון יוסף:
…"הוסמכתי כרב אורתודוקסי ולפני כמה שנים עשיתי צעד "ויצאתי מהארון" וגם הקמתי את הו"ד כדי לתת מענה להומוסקסואלים דתיים שזקוקים למסגרת הלכתית וחברתית תומכת. אני רוצה לשאול את כבוד הרב  שתי שאלות: הראשונה נוגעת לאיסורים החלים על הומוסקסואלים לפי ההלכה: מאחר ואני מגדיר את עצמי כאיש דתי, בחרתי שלא לעבור על איסור משכב זכר. האם בזאת ניתן להכשיר את הפעילות שלי ואת זו של הצעירים האחרים שהולכים בדרכי? שאלה שניה נוגעת לעניין הנישואין ולהעמדת צאצאים בעולם שהם כידוע דברים עקריים מאד ביהדות. ברור לי שאיני יכול להינשא לאישה וכנראה שגם לא יהיו לי ילדים. מאידך, ספרות חז"ל מלאה בסיפורים על רבנים חכמים שהקימו דורות של תלמידים שנחשבו לילדיהם. אשמח לשמוע את דעתו של הרב בנושא הזה." 
 
דבר הרב פרומן:
"אם כך אין ביני לבנך שום ויכוח או עניין לא פתור. רק את יניב אני לא מבין. וגם את הנשיא שהלך לכיכר העיר אני לא מבין, למה דווקא לשם הוא הלך ולא למקומות אחרים שנהרגו בהם אנשים?"

 

דבר יניב ויצמן:
…"אני מייסד ויו"ר ארגון נוער גאה במועצת עיריית ת"א, אני רוצה למחות כאן על הניסיון שלכם להחזיר אותנו לארון. אנחנו לא נסכים לזה. אנחנו לא נמצאים באותה קטגוריה עם נכים, חולים, או כאלה ששוכבים עם בהמות.  אנשים שנמשכים לבני מינם זוהי מציאות קיימת בחברה. אני ובן זוגי מקיימים אורח חיים מלא כזוג לכל דבר, ובקרוב אנחנו מתכוונים להוליד ילד עם אם פונדקאית. אני לא מוכן לשמוע מאף אחד שאני עושה מעשה אסור". 
 
דבר הרבנית הדסה פרומן:
… "אני מקשיבה לך יניב ומרגישה שיש בקול שלך הרבה כעס. למה אתה כעוס כל כך?  לפעמים גם אני משתמשת בטון כזה כשאני מדברת עם הילדים שלי. אבל בדרך כלל זה לא עובד ורק סוגר אותם יותר מבפנים."
 

דבר אחת הנוכחות בקהל:
…"אני רוצה לשאול את הרב פרומן, מה היה קורה אם אחד הבנים שלו היה בא אליו ואמר לו שהוא הומו. האם הוא היה מוכן לקבל אותו?"
 
דבר הרב פרומן:
…"מה זה השאלה הזו בכלל? ילד זה ילד. אמנם אין לי בן שהודיע לנו שהוא הומוסקסואל, אבל לפני כמה שנים הבכור שלנו הודיע לנו שהוא מפסיק לקיים אורח חיים דתי. זה היה מאד קשה לאמא שלו ולי, אבל מעולם לא הפסקנו לאהוב אותו. להיפך. אבל זה קורה להרבה משפחות מאצלנו. כמעט בכל משפחה יש ילד אחד שמודיע להוריו שהוא רוצה להפסיק להיות דתי. בגלל זה אנשים דתיים עושים הרבה ילדים… אבל היום הבן הזה, דווקא חזר להתפלל כמיקודם והוא אפילו נעשה יותר דתי מהאבא שלו.
ובעניין שלך יניב, אני מבין שאתה כמו בני קורח לא מאמין בהפרדות, מבחינתך כל העדה קדושה וכולם שווים. מהרבה בחינות התורה הזו יותר נוחה מתורת משה שעוסקת כולה בחוקים וצמצומים. כמו עיגול וסולם. אני באופן אישי מאד אוהב לבדוק את התורה הזו בשיעורים שלי. בכל מקרה אני חושב שטוב נעשה אם נפתח את הסוגיה  עם חכמי דת נוספים כדי לשמוע למשל, מה לאסלאם יש להגיד על זה".

 

דבר יניב ויצמן:
.."מה פתאום אסלאם? אצלם המצב הכי גרוע. באיראן ובעירק תולים הומואיים בכיכר העיר! אני רוצה שאתה  תתמודד עם השאלות ועם אורח החיים שלנו בעצמך".

 

דבר אחד מהנוכחים בקהל:

…"אני לא מבין מה אתם רוצים מהרב פרומן? הוא לא יכול להכשיר את אורח החיים שלכם, כי זה לא מתאים לאמונה שלו. אני מבין את הרב יוסף שמבקש לדון אתו בענייני הלכה, אבל אני לא מבין למה חילונים תל-אביבים נזקקים לאישור או לדיעה שלו בכלל?"

 

דבר אחת הנוכחות בקהל:

"אני רוצה לשאול את הרבנית והרב פרומן שאלה: הרי קראנו בזוהר שיש שלמות רק בחיבור בין זכר לנקבה. והנה יניב אומר שהוא מרגיש שלמות באורח החיים שהוא מקיים עם הבן זוג שלו. מה  יש לכם להגיד על זה"?

 

הרבנית והרב פרומן:

(חיוך, הנהון, שתיקה) 

              

                                         

                                                                     ***
 

כשיצאנו מהכיתה התחשק לי לתלוש את השלט הקיים ולהחליפו באחר, בזו הלשון:  

הצבע האדום נגמר
הגיע תורו של הצבע הירוק 
כולם מתבקשים לצאת החוצה מהכיתה הזו ומכל הכיתות כולן

יש עולם שלם בחוץ

אפשר שהוא חומל, פתוח ומוגן.