לתעד אצל מנשה כפרה

לפני כחודש התקשר אלי אדם שהציג את עצמו כקבלן וביקש שאבוא לרחובות כדי לתעד בית עתיק של תימנים שנבנה לפני מאה שנה או שמונים. איפה, שאלתי אותו. במנשה כפרה, הוא ענה לי. חשבתי שהוא צוחק עלי: סליחה, אצל מי? מנשה כפרה, מה את מתפלאת? הוא דווקא דמות מאד חשובה בעדה. היה לו בית כנסת צמוד לבית. תבואי למקום ותראי בעצמך.
אז ככה החלטתי לנסוע לרחובות לראות במו עיני אם יש דבר כזה, מנשה כפרה. ומסתבר שיש: אחרי הקניון, פונים ימינה לרחוב הרצל ואח"כ שמאלה לשכונת שעריים, ושם יש רח' מנשה קפרא, ובית של משפחת מדאר ויש גם קבלן אחד לפחות שיודע להעריך נכונה נכסים והזדמנויות.

שכונת שעריים נבנתה בדרום המושבה רחובות בימי העליה הראשונה בשנת  1908 לערך, כדי לאכלס משפחות שעלו מתימן. רוב-רובם עבדו כשכירי יום אצל העולים מפולין שהגיעו לשם מעט לפניהם, ועל זה כבר נאמר: האצילות הפולנית מחייבת. לאינספור הסיפורים הקשים על היחס שלו זכו עולי תימן מאחיהם היהודים הרחמנים בני רחמנים, נוסף גם הפרק העצוב של מגורשי כנרת שהגיעו עד לכפר מרמוריק הסמוך, עשרים שנה מאוחר יותר. גישה מתבדלת ומתנשאת זאת המשיכה באין מפריע שנים ארוכות ורק בשנת 1944, הסכים ועד המושבה רחובות לספק לשתי השכונות הדרומיות שירותים בסיסיים כלשהם.
 
מלכתחילה לא היה שום דבר בשעריים ובכלל זה ברחוב מנשה קפרא. רק בתים חד-קומתיים נמוכים שהופרדו  זה מזה בחצרות מגודרות. מזה כבר כמה שנים שבתים חדשים, בני כמה קומות הולכים ומחליפים את הבתים הישנים שנבנו במקור מלבני בוץ וטיט. בניה זולה ופשוטה זו אף שהיתה יציבה למדי, היתה מועדת לפורענות סדקים שנגרמו מחדירת לחות ומים. פתרון לבעיה גם אם לטווח קצר, נמצא בציפוי הקירות בשכבות טיח וסיד. אך עם השנים הדבר גרם להווצרות עקמומיות משונה בקירות.

  
בית משפחת מדאר שאותו נתבקשתי לתעד לפני הריסתו, נבנה בראשית המאה הקודמת. יש בו יחידת מגורים, חצר גדולה עם מחסנים ובית כנסת צמוד שנבנה על יד בני הבית באותו פרק זמן. בעירייה הוחלט לשמר את בית הכנסת הזה אך בשל מצבו המסוכן, מתפלליו הקבועים בחמישים השנים האחרונות, החליטו להעתיק את פעילותם לבית המשפחה הצמוד אליו.  

בתי כנסת משפחתיים היא  תופעה שכיחה למדי בשכונת שעריים: לפני כשמונים שנה בנה לו אברהם עפג'ין  בית כנסת של עולי צעדה בפינת רחוב יאיר, ודוד קפרא בנה לו בית כנסת עבור עולי חיידאן, ממש ממול. בצד השני של הרחוב בנה  צדוק מדאר בית כנסת בחצר ביתו ועוד שני בתי כנסת לעדת השרעבים  נבנו בזה אחר זה כמה בתים משם, בחצר ביתו של  הרב יוסף משולם ובחצר ביתו של דוד שרעבי. ככה סתם להכעיס. כמו בבדיחה הידועה על היהודי שהגיע לאי בודד ובנה  לו שני בתי כנסת, אחד כדי שיוכל להתפלל בו והשני כדי שבפרציפ, ידיר את רגליו ממנו, כך גם נהוג בשכונת שעריים.

מן ראוי להקדים ולומר שהעדה התימנית בכללותה היא עדה מאד קפדנית שאינה נוטה להקל ראש בטעמי מקרא, דקדוקי מסורת או נוסחאות תפילה שהתגבשו ביחד ולחוד במשך דורות רבים בכל עיר, כפר או חמולה משפחתית. כידוע כל מנהג בהיפוך אותיות הופך מיד לגהנם, ומזה כדאי מאד-מאד להיזהר. המזמור "בואי כלה" של ערב שבת למשל, חלק מהציבור בשעריים נהג לומר "בואי כלה" ז' פעמים ואחרים נהגו לומר אותו ג' פעמים בלבד. או הכיסוי בטלית בזמן תפילת מנחה בערב שבת: יש שנהגו להמשיך בעטיפתם עד לסוף הקידוש, ויש אחרים שנהגו לפשוט את הטלית בעת שמתחילים במזמור "לכו נרננה". ומה קורה אם אחד מפושטי הטלית עולה כשליח-ציבור בזמן תפילת ערבית? מספיק לדמיין את זעמם של "העטופים" שהיו קרובים לסקול אותו מיד בכל הבא ליד, כדי להצדיק מידית את נחיצותו של בית כנסת שכונתי חדש.

סוגיות הרות גורל אלה שהובאו כאן כקמצוץ, תועדו ארוכות במכתבים בהולים שנשלחו אל רבנים ופוסקי דור חשובים ובהם הרב אברהם יצחק הכהן קוק שעשה ימים כלילות כדי לפתור את המחלוקות העזות, אך ללא הועיל. עוד ועוד בתי כנסת המשיכו לצוץ ברחבי השכונה כפטריות אחרי הגשם.  יש סברה אחרת שטוענת שבעצם שורש המחלקות כולן, אחד הוא: לפי מנהג התימנים מי שעולה לתורה קורא בפרשה כולה בעוד שיתר יחידי הציבור עוברים לפני התיבה לפי התור בלבד. מכאן עולה שבבתי-כנסת מרובי מתפללים רק לעתים רחוקות מזדמנת ליחיד עלייה כשליח-ציבור או כקורא בספר. אכן סיבה ראויה שעליה נאמר במשלי: כבוד חכמים ינחלו.

 

לפני כשבועיים הגשתי למחלקת ההנדסה של עיריית רחובות דוח מסכם על הבית ברחוב מנשה קפרא 38. מטבע הדברים לא כל הדברים החשובים הראויים לציון  הוכנסו בו. אז הנה מובאת בזאת מעט מהסיפא הגנוזה שרשמתי לי:
    
מול פתח בית המשפחה עמד פתח בית הכנסת, דבר שאפשר לבאי הבית לעמוד על קנקנו של כל אדם ואדם שביקש להיכנס אליו בכל שעות היום והלילה. חדר המבואה המשמש היום כבית כנסת זמני, הוא חדר מרווח למדי שממנו ניתן לעבור לשני חדרי שינה, שירותים ומטבח. אחד החדרים משמש כיום כמחסן והשני שמצבו טוב יותר, מכיל כמה מיטות עם כיסויים פרחוניים וריח חמצמץ באויר.  במיטה הגדולה ישן אבא דב, בבינונית – אמא דובה ובקטנה – שב"חון. חדרי השירותים והמטבח מטונפים במידה זהה. צמוד למטבח, מסדרון צר ועקמומי שממנו ניתן לצאת לחצר גדולה שיש בה עצי פרי יבשים משבעת המינים, המון גרוטאות ושורת מחסנים צפופים. באחד המחסנים השתמר טבון אפייה מחרס שמשמש זה זמן מה כבית קינון למכרסמים קטנים.

אם יושבים בשקט על מעקה המרפסת החלוד אפשר לראות בברור את קולות האנשים שחיו פה בבית מזה מאה שנים. חלקם נולדו פה, חלקם מתו פה. חלקם ממשיכים לחיות במקומות אחרים. אחרים  איכשהו, ממשיכים לאחוז בו בכל כוחם: רמשים, מעופפים, עכבישים, מכרסמים, פועלים קשיי יום מג'נין, מתפללים זקנים ועיקשים. אבל נדמה שהבית כבר עייף מהם. מכולם גם יחד. תריסי עיניו עצומים למחצה, גופו המעוקם, אחוז בכאבי שגרון וכאבי פרקים כרוניים שאין להם מרפא. גם פניו שוב לא מתאמצות להסתיר את הסדקים העמוקים שנפערו בהם לכל אורכם. כל  מייקאפ דינו להתפורר ולנשור בסוף היום. רק אצבעות ידיו המחלידות בסורגי הגדרות, עדיין מתאמצות מעט לשמר את החיץ הברור עם החצר הסמוכה כמו רישום של זכרון איבה שפשרו כבר מזמן נשכח. 

עוד מעט קט הכל יגמר. רעש נהמת הדחפורים יעלה מקצה הרחוב ועד קצהו והוא ירכין את ראשו בהכנעה: בבקשה עשו בו את שמוטל עליכם לעשות בו ואז ישמח להצטרף אל יתר חבריו הקשישים שוכני עפר ואפר. אך בינתיים הוא מבקש בכל לשון של בקשה: אנא הניחו לו לישון.    
     
 
 
 

                                            שכונת שעריים – שנות ה- 30

                                          

 

                                         שכונת שעריים ובטן נפוחה של ילדים רעבים

 

 

בית מש' מדאר – חצר
בית מש' מדאר – מבט מחזית הרחוב
חצר
חדר הכניסה הראשי

                                             הגדר מחוץ לבית המשפחה ובית הכנסת

 

 

 

                                              

                                                

 
 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שאול  On אוקטובר 12, 2009 at 8:29 pm

    התימנים הם לא ספרדים ולא אשכנזים. הספרדים פוסקים לפי שולחן ערוך שמבוסס על פסקי הלכה של הרמב"ם ,הרי"ף ורבנו אשר (נולד בגרמניה והיגר לספרד). האשכנזים פוסקים לפי ההגהות של רבי משה איסרליש על השולחן ערוך של רבי יוסף קארו.

    התימנים פוסקים לפי הרמבם שחי במאה ה 11 ,בתימן לא היתה מעולם קהילה ולא היה ועד קהילה.

    לפני שנודה להני זבידה שהביא את הרשימה של תום שגב על ארתור רופין הייקה אני רוצה לאמר מילה טובה על היהודים הפולנים.

    היהודים הפולנים לא הפלו בין פולנים לבין תימנים הם ידעו "לזמבר" גם את אחיהם היהודים הפולנים. הסתדרות פועלי אגודת ישראל קמה בגלל ניצול מחפיר של יהודים אשכנזים בידי יהודים אשכנזים. לפני שבוע הלך לעולמו מארק אדלמן סגן מפקד מרד גטו וארשה שהיה בונדיסט. בגלל שהיה בונדיסט עשו הציונים האשכנזים כל מאמץ כדי למחוק אותו מההיסטוריה כמו שעשו לתימנים בכנרת.

  • איריס  On אוקטובר 12, 2009 at 9:12 pm

    נחמד לקרוא על שעריים ברשימות, ומעורר זכרונות חמוצים מתוקים.

    מסכימה עם שאול, הפולנים והרוסים הפליאו את מכותיהם קודם כל באחיהם (זו מסורת העדה) ובניהם ובני דודם, ורק את השאריות השאירו לזרים ושחורים, צא ולמד.

    מסכת היחסים העדתיים ברחובות עירי ראויה לתיעוד נפרד, למרבה הצער זה כניראה לא יקרה. רחובות היתה פסיפס לא סימפטי, בזמני, של "איכרים" למעשה האצולה ששולטת עד היום, באמצעות בעלות בקרקעות, אנשים מהסוג של גרופר, בקיצור נשמות טובות ועדינות שניצלו ועשקו קודם פועלים אשכנזים ותימנים ואחרי כן בדואים וערבים.
    בצד הצפוני של רחובות נבנתה האליטה המתחרה "מכון וייצמן" והמדענים (פקולטה , מכון ביולוגי, שורק ובית דגן), ובתווך התימנים. קהילה שאמנם הופלתה וסבלה מהשפלות, אבל בגלל הריכוז הגיאוגרפי והחמולתי השיגה ייצוג מוניציפאלי חשוב, והקימה דור של נובו רישים, קבלנים, מסעדנים וכולי. הרשימות המוניציפאליות החזקות היו תמיד מעבר לליכוד (וליברלים עצמאיים) גם מפלגת התימנים (כך) וה"רומנים" (כך במקור).

    בבתי הספר הוקצו כיתות מיוחדות לתימנים כדי שלא יפריעו למיוחסים, בבית הספר שלי הכיתה הזו אפילו היתה מורחקת פיזית מהשאר בבניין רחוק ומרוחק עם חצר פנימית אחרת. אני הייתי בכיתה של "אי השדים" הזו, בתור ילדה אמנם אשכנזיה אבל למשפחה מזניחה. האשכנזים המעטים האחרים היו ילדי ניצולי שואה, או ספק אשכנזים כמו בולגרים ורומנים. זה היה ממוסד לחלוטין.

    בכל מקרה, להרבה ילדים מרחובות זכרונות טובים על המטפלת או העוזרת התימניה, כמו ה"ביג ממה" השחורה באמריקה, שנתנה קצת חום. גם אצלי בבית גרה "התימניה" בחורה שהגיע יתומה מתימן, ושימשה כמעין
    LIVE IN
    והיה כמובן הנהג הנצחי והתימני של סבא שלי, שהיה אז יו"ר מועצת הפועלים של רחובות.
    היחסים כמובן הרבה יותר מורכבים ורב מימדיים מלהציג את זה כ"קיפוח" המרקם הרבה יותר מורכב ומעניין כמובן. יפה שהבאת את הטעמים והריחות.

    עכשיו אני ליד כנרת ואף הייתי בקשר קצר עם מי שעושה להם פה "בעיות", עורך דין מרחובות שדורש יחס. אפשר לסכם את התשובות לשאלות שהצבתי פה למקומיים "היה צורך בידיים עובדות" ו"באמת אולי לא היה צריך ממש לגרש אותם בצורה כזו, אבל לא היתה ברירה." לגבי הדרישות "שלא יבלבלו את המוח".
    🙂 שנה טובה

  • נטלי מסיקה  On אוקטובר 12, 2009 at 9:13 pm

    אני מודה שבזכות אותה עבודה בשעריים התחלתי להתעניין בנושא, והתמונה לא נראית מי-יודע-מה.

    נכון שכמעט כל האנשים שחיו כאן בימי העליה הראשונה סבלו קשות, ובכל זאת נדמה שהיו כאלה שסבלו יותר מאחרים. מספיק להסתכל בתמונות של הילדים.
    זה גם לא מסביר את העובדה שאנשי המושבה לא רצו לתת שירותים לצאצאי העולים 40 שנה אחרי שהוריהם הגיעו.
    והסיפור של רופין הוא אחד הסיפורים ההזויים שקראתי לאחרונה ותודה להני על ההפניה.

  • נטלי מסיקה  On אוקטובר 12, 2009 at 9:31 pm

    על שהוספת נדבכים אוטנטיים מחייך שלך.
    מעניינת ההפרדה הממוסדת הזאת שאת מתארת. איזה מזל שגדלתי בנצרת עלית במקום שאי אפשר היה לעשות את זה – כמעט כל ילד בכיתה שלי בא ממקום אחר לגמרי.
    ולגבי שכונת התימנים ברחובות , קוריוז קטן – כשאחי ומשפחתו רכשתו את ביתם ליד קבוצת שילר ברחובות הם ראו נוף של בית קברות מהחלון. בתגובה לתמיהתם הקבלן אמר להם לא לדאוג: הרי ידוע שתימנים מאריכי חיים ומתים רק לעתים נדירות. מה שנכון נכון…

  • איריס  On אוקטובר 13, 2009 at 12:52 am

    זה כיתה מיוחדת בהפרדה, לא ?

    אבל לפחות היא יושבת מלוא כובד משקלה על הערבים למטה, מה שמקנה לה תחושה שיש גרוע מזה…

    ברחובות, בהיעדר ובמצוקת ערבים לרמוס, נאלצו ללהק כמה מקומיים לתפקיד. אבל ראה זה פלא. לא ממש הצליח להם

  • נטלי מסיקה  On אוקטובר 13, 2009 at 7:59 am

    אולי יש משהו בדברייך…
    ובעניין השכנים שלמטה- אף פעם לא עלתה בנו המחשבה שניתן באמת להתערבב זה בזה. מה גם שלהם היו הרבה יותר בתי ספר ותלמידים, שלא לדבר על כל הכפרים מסביב.

    אני לא חושבת שגם היתה התנשאות בסגנון מי טוב ממי. היתה הפרדה מוחלטת עם גבול משותף ברור.
    במשך השנים יותר ויותר משפחות אמידות מנצרת עברו לנצרת עלית. חלקן למדו במקיף העירוני (היחיד) וחלקן המשיכו לנסוע לנצרת.
    אגב, מעניין שמי שהיה הכי מתבדל היו דווקא בתי הספר הנוצרים-קתולים שנחשבו לאלטיסטים ממש. הרבה מוסלמים רצו שהילדים שלהם ילמדו אצלם, ורק מעטים התקבלו.

  • שועי  On אוקטובר 13, 2009 at 9:20 am

    התלבטתי רבות האם מנשה קפרה הוא שאר-בשרו של הצדיק ג'ו כפרה, אשר ככב בשיר עתיק יומין ומרבה אדרנלין של קובי אוז וחבורתו, או שמא של במאי הקולנוע האמריקני, הקלאסיקון פרנק קפרא.
    הראי"יה קוק אמנם התנגד אידיאולוגית בכל נפשו לביטול מנהגים ולאיחודם, וניסה להנהיג סוג של פלורליזם שבו כל קהל וקהל הולך על פי מנהג אבותיו
    הקהילות התימניות דווקא מתחלקות לשלושה נוסחים/מנהגים לפחות: שאמי, בלאדי ודרדעי, ומה שכתב שאול לעיל על הליכה אחר הרמב"ם (1204-1138) אפיין את הדרדעים בעיקר.
    קהילות תימניות אחרות נוהגות כשולחן ערוך ועוד אמצו מנהגים רבים על דרך הקבלה. רבים מן הרבנים התימניים הגדולים בדורות האחרונים היו מקובלים כגון המהרי"ץ (יחיא צלאח) ר' שלם שבזי (בעל הדיואן) ור' שלום שרעבי (רש"ש, גדול מקובלי 'בית אל' בירושלים, אשר עד ימינו אנו מקובלי ירושלים צועדים בעקבי ספריו וסידורי כוונותיו). אל מול האסכולה הקבלית קמו הדרדעים בראשות משפחת קאפח ואחרים, שניסו להילחם בקבלה ובהשפעותיה ולהחרים את הלימוד בספר הזהר ממש.

  • שועי  On אוקטובר 13, 2009 at 10:36 am

    ר' נתנאל אלפיומי בעל החיבור התיאולוגי-פילוסופי, בסתאן אלעקול (=גן השכלים), אשר פעל בעיבורה של המאה השתים עשרה, היה כבר אז ראש הקהל. בנו, אם זוכרני נכון כהן אף הוא כראש הקהל, והרמב"ם שיגר לו ממקומו בפוסטט הסמוכה לקהיר, את אגרת תימן הנודעת.
    כך שידוע היה ראש קהל בתימן כבר במאה השתים-עשרה.

  • שרון רז  On אוקטובר 13, 2009 at 10:41 am

    מעניין, התיעוד והפוסט הזה
    כן, הייתי שם, בחלק מהשכונה, פעם, כשצילמתי ברחובות, חייב לציין שלטעמי זה אינו החלק היפה של רחובות, בלשון המעטה, אבל מעניין זה כן
    http://www.disappearing-architecture.co.il/archive_inner.asp?type_id=5&area_id=58&sub_area_id=91&index=5
    מגדל המים

  • נטלי מסיקה  On אוקטובר 13, 2009 at 11:18 am

    יש מצב שמנשה וג'ו הם קרובי משפחה, אבל אני צריכה לבדוק את הסוגיה עם מי שכתב את השיר שהוא לגמרי במקרה, מהמשפחה שלי.

    ולגבי הקשר של קהילת יהודי תימן ושאר הקהילות, מעניין ההקשרים שהבאת, יחד עם זה נדמה שהקהילה הזו היתה יחסית מתבדלת מהאחרות. גם את חרם דרבנו גרשום מהמאה ה-11 הם לא קיבלו עליהם, שגם זה מעניין.

    אגב, זה מתקשר גם לנטייה של אמני בצלאל בראשית המאה כמו ליליין לראות בתימנים ארכיטיפים לאבות המקרא הקדמונים ולכן הם אהבו להשתמש בהם כמודלים.
    חבר טוב שלי שהוא יוצא העדה אמר לי פעם שהוא לא אוהב את "הנחמדות" המוגזמת שהדביקו להם בכל מיני ערבי שירה בערוץ הראשון בטלויזיה.
    יש לו טענות על זה שלא נמצא מי שיכתוב את הסיפור שלהם, לפחות לא בפרוזה.ודווקא סיפורים טובים לא חסר להם.

  • נטלי מסיקה  On אוקטובר 13, 2009 at 11:19 am

    הקישור ששלחת לא עובד…

  • שועי  On אוקטובר 13, 2009 at 11:52 am

    אני מאוד מחבב את קובי אוז. אני חושב שכבר הזכרת בעבר את הקרבה המשפחתית באחת מרשימותייך. אני חושב שהיה זה בהקשר למכתב השלום שיזמו בנים/בנות לעולים ממדינות ערב, ושנבצר ממני למרבה צערי לחתום עליו.
    אלבום הסולו הראשון שלו 'דמעות וים' לא כל כך הצליח, גם לא ביקורתית וזה גרם לי בשעתו לכמה תהיות לגביי מלאכתם של מבקרים, ויכולת ההאזנה של מרביתם
    משום שיש שם כמה רצועות נהדרות בכל קנה מידה
    כמו: 'עמוק עמוק', 'למה את דואגת' ו'זכרונות'
    שהם מן השירים (מוזיקלית-טקסטואלית) העבריים היפים ביותר שנוצרו בשנים האחרונות.
    ובכלל כבר מזמן רציתי לחבר רשימה על השוואה בין האלבום הזה של אוז ובין 'דם ושוקולד' של אלביס קוסטלו והאטרקציות (1986) שגם הוא מן האלבומים האהובים עליי.

  • נטלי מסיקה  On אוקטובר 13, 2009 at 12:20 pm

    אתה מתבקש לשבת לכתוב…

    אני חושבת שהוא מאד-מאד ישמח לקרא רשימה כזו. עכשיו שאני חושבת על זה יש בו משהו קוסטלי
    בזמן האחרון הוא מחפש את השורשים התוניסאים במוסיקה שלו, אחרי ששנים הוא תוייג כזמר ממוצא מרוקאי בזכות להקת שפתיים. אבל הוא אמר שהוא אף פעם לא טרח לתקן את האנשים, כי בעצם זה לא ממש משנה.
    גם כן גישה מעניינת שמטשטשת את הצורך שלנו בהגדרות עדתיות ברורות.

  • אורה  On אוקטובר 13, 2009 at 1:00 pm

    נטלי, גם בקורת נכתבת אצלך ברגישות- והראייה בתגובות. פוסט מעניין מאוד. תודה

  • שועי  On אוקטובר 13, 2009 at 4:42 pm

    עכשיו משביקשת-
    זה עובר לאילו פסים מעשיים יותר
    אבל זה ייקח איזשהן זמן
    גם כי יש לי כמה וכמה רשימות מותחלות
    וגם כי הסיבה שהם מותחלות ולא עשויות
    הן מחויבויות הכתיבה שלי כרגע
    העולות על גדותיהם
    ובאין לי כותב צללים
    דומני שאצטרך בקרוב
    ללמד את הצל שלי לכתוב
    גם כן

  • עפרה  On אוקטובר 13, 2009 at 9:28 pm

    נטלי, רק אצלך אני קוראת דברים שלא היה עולה על דעתי להתעניין בהם.
    יש ל דרך יפה במיוחד לספר.

  • נטלי מסיקה  On אוקטובר 14, 2009 at 7:19 am

    על המילים הטובות

    ולשועי – קח את הזמן שלך. הקוראים הנאמנים שלך לא הולכים לשום מקום…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: