למה לכתוב סיפורים אם אפשר לצייר אותם?

כשהייתי קטנה רציתי להיות ציירת. בכל זמן ובכל הזדמנות ובכל מקום כמעט הייתי מתכנסת בתוכי  ומשרבטת מיני רישומים. לרוב רשמתי אנשים  עם סיפורים מורכבים או גיבורים של סרטים מהטלוויזיה: אינדיאני יושב ליד מדורה בוערת, נסיכה אבודה עם רעלה על הפנים. כאלה דברים. בבית הספר הייתי מנודבת תמיד לועדת קישוט: חוזרת הביתה עם בריסטולים מגולגלים, צובעת, גוזרת ומדביקה ימים שלמים. זה היה הדבר הכי טבעי והכי קל לי בעולם. כי כשמציירים לא צריך להסביר שום דבר לאף אחד ובטח שלא לדבר. המורים בבית הספר התרגלו לראות אותי שקועה בענייני ולא העירו לי על כך. חוץ מפעם אחת, כשנתתי תשובה לגמרי לא צפויה לסמי-פני-צלקת המורה האימתני למתמטיקה, שאמר לי בתגובה: יפה מאד נטלי, מה קרה שאת לא מציירת היום? 

את הציורים שלי הייתי מציירת תמיד בסוף המחברת. עוברת מהצד הקדמי הכתוב אל הצד השני, בכל פעם שהיה לי משעמם. אבל לציורים עצמם היתה נטייה תמידית להתפשטות. הם היו נחושים לכבוש לעצמם עוד ועוד שטחים ואט אט התקרבו לתחום דפי המלל. עד שלא היתה לי ברירה והייתי צריכה להחליף למחברת חדשה.

כשציירתי הרגשתי הכי צודקת. הדף הלבן מזמין שוטטות חופשית כפי שהנפש מתאווה, במרחב נטול חוקים מלבד גבולות הנייר. גם לא צריך לטרוח להיות מובנת, להקפיד בכתיב וסדר. אין צורך לנסח, לתקן, לעמול כדי להיות נגישה או קרואה לאחרים. אפשר לשתוק הרבה. שהאחרים ידברו, אלה שלא יכולים לצייר.

אחרי שהשתחררתי מצבא (טוב, בעצם מהנח"ל), הלכתי ללמוד במכללת תל חי צורפות, ציור ורישום במשך שנה. חייתי אז בקיבוץ בצפון הגולן עם האיש שאהבתי, ידי היו אז קלות כמו צמר גפן, והראש מרוקן ממחשבות ומביקורת. השנה הזו זכורה לי משום מה כשנה הכי אמנותית בחיים שלי. שנה אחרי זה הלכתי   ללמוד בחוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה כל מיני מקצועות אמנות "ברצינות" –  פיסול, ציור, רישום, צילום, ליטוגרפיה, תחריט, איור. גם שיעורי מבוא בתולדות האמנות לימדו אותנו שם – העת העתיקה, ימי הביניים, רנסנס ואמנות מודרנית. לימודים שרק גרמו לנו להרגיש כמו חגבים קטנים עם יומרות גדולות.  אגב החוג לארכיאולוגיה,  שהיה חוג המשנה שלי, היה בשבילי רק פתח אוורור מפני החרדה שליוותה אותי עם כניסתי לאוניברסיטה מפני מקומות אפורים וסגורים. אף פעם לא חשבתי להפוך את זה למרכז עולמי.

בדיעבד אני יודעת שהלימודים בחוג לאמנות יצירה רק הקפיאו אותי בתוך עולם נוקשה ודוגמתי. נקודת האור הבודדת שם היתה מיכה אולמן.  בדרכו הצנועה ידע להמחיש איך מחברים בין עולמות היצירה העליונים לעולם הקונקרטי, המושכל. בשאר הזמן הרגשתי שאני מאבדת את עצמי מרוב אינפורמציה וטכניקה, כל קו היה ל"אמירה" וכל צורה "לקומפוזיציה". כדי להתנחם התחלתי לצייר קריקטורות של חברי לכיתה ושל המורים מהחוג לאמנות ומהחוג לארכיאולוגיה.
 
המאבק בין שפת הציור לשפת המילים ניתש בי עוד כמה שנים ללא הכרעה ברורה. חשבתי שאני יכולה להגיד את מה שיש לי להגיד בקו ובצבע. החלק הכי טוב בנסיון הזה היו הביקורים התכופים בחנויות לצרכי ציור, השוטטות בין המסגרות ובדי הקנבס, העיון בשמות הגוונים בשפורפרות הצבעים, המגע עם ראשי המברשות הבתוליות בטרם הוכתמו בצבע. הייתי אז חוזרת הביתה עם שקיות גדולות ועם הבטחה גדולה עוד יותר שזהו זה, הפעם אני הולכת לצייר את הציור הכי טוב שציירתי בחיים. שמה דיסק, פורשת את השפורפרות החדשות והמשומשות כמניפה, מכינה סמרטוט וצנצנת טרפנטין. מניחה את מסגרת הבד על כן הציור. ממתינה. מסתכלת עליו, והוא היה מסתכל עלי בחזרה. רגע של חסד מופלא עמד אז בינינו: ריק, פתוח, מזמין. אבל אז מטבע הדברים, צריך לעשות מעשה. להחליט לבחור, לערבב, לסמן, לתחם, להפוך את האידיאל המופשט לקונקרטי. למלא את הריק האיסופי במלאות סופית. ומרגע שהמלאכה היתה מסתיימת היתה עולה בי תמיד איזו תחושת החמצה. זה אף פעם לא זה. אלא תמיד על יד.
 
לקח לי קצת זמן להבין שניחנתי כנראה ביכולות רישום מסוימות, אבל ציירת טובה אני לא. ובכלל גם אם אי פעם היה לי סיכוי קלוש הרי שהוא התפוגג מרוב מודעות. לא הצלחתי לשכוח את מה שלמדתי וכך אבדתי לתמיד את חדוות קלילות הצמר גפן באצבעות הידיים.  בסוף התייאשתי לגמרי והחלטתי לזנוח את העיניין כולו, להניח לבדים, לצבעים ולמכחולים להעלות אבק על השידה. להטמין את הציורים בפינת הבוידם. לזרוק את כל ההתנסויות ששמרתי באדיקות בבית ההורים בנצרת עלית.

אז זאת האמת – התחלתי לכתוב כי הגעתי למסקנה שציירת אני כבר לא אהיה. הפכתי את הדף ועברתי לחלק הקדמי של המחברת, זה המסכים להיות קריא ומובן גם לאחרים. אבל אולי בעצם לא ויתרתי לגמרי. בכל מחברת שאני פותחת אני תמיד שומרת על כמה דפים אחרונים חלקים.  

 

  

 
רישומים מימי תל חי
 
רישום מימי האוניברסיטה (בטרם נזרק)
 
 
 
פרופ' מיכאל הלצר
 
 
שני חברים ארכיאולוגים מהכיתה
 
 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מוטי סגרון  On אוקטובר 29, 2009 at 4:31 am

    אפשר לשלב בין שני התחומים כי כשרון יש

  • רוני  On אוקטובר 29, 2009 at 6:28 am

    כי אחרת זה לא היה נכתב, לא?
    אני אוהבת את הציורים שלך.

  • ב.ר  On אוקטובר 29, 2009 at 8:36 am

    ואת מציירת הנאות יפות מאוד.

    כשצריך פרופורציה, את מדייקת
    כשצריך להגזים, את מציירת הומור
    כשצריך להשאיר הסטוריה, את מציירת את הבלונד האדמוני.

    יפה יפה יפה.

  • שועי  On אוקטובר 29, 2009 at 8:51 am

    הציור האחרון יפה מאוד בעיניי
    חוץ מזה, על מה את מדברת? יש לך את ההזמנות הנדירה לאייר את ספרייך (ברונו שולץ, איטאלו קאלווינו, אילנות גבוהים, ובכל זאת. גם ברומנים היסטוריים של דיקנס, ואפילו בסדרת שרלוק הולמס של קונן-דויל, לאיורים היה מקום חשוב). תמיד תוכלי לעבד את 'אדמה שחורה' לרומן גראפי או להוסיף לו ציורים במהדורה מאוירת (ראי למשל המהדורה המאוירת של 'חיי פיי'). זה יכול להיות מעניין מאוד
    (-:

  • אהרן  On אוקטובר 29, 2009 at 8:57 am

    תודה רבה !

  • נטלי מסיקה  On אוקטובר 29, 2009 at 9:31 am

    באמת ריגשתם ושמחתם אותי מאד במילים הטובות שלכם.
    אבל מה שהכי התכוונתי לומר זה שמלאכת האמנות מצריכה איזושהי נטיה טבעית לעניין, התנסות לימודית כזו או אחרת (שאפשר גם לעשות אותה לבד) ואח"כ שיכחה והתמסרות שמעבר לידיעה. אני לא חושבת שהגעתי לשלב השלישי עדיין.אבל לפי שעה שמתי את זה בצד. מי יודע אולי יום אחד עוד אחזור לזה.
    תודה על שהצעתם לי לשלב בין הכתיבה והציור.האמת שאני הכי מקנא באנשים שמצליחים לעשות את זה כמו רותו מודן, דודו גבע או מרג'אן סטראפי.

    וגם על הרשימה שלך שועי לא חשבתי. תודה מיוחדת על הרעיון לצייר קומיקס של "אדמה שחורה". בהחלט רעיון מעורר מחשבה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: