ארכיון חודשי: נובמבר 2009

מאיפה את?

פעם הייתי נורא מסתבכת כשהיו שואלים אותי מאיפה אני (בעיקר בגלל הנטלי, בתקופת הקדם לועזיות באפנת שמות הילדים בארצנו). כשהייתי אומרת צרפת, היו אומרים לי: נו, בטח מדרום צרפת (בגלל המסיקה). ואז הייתי עונה: באמת מדרום צרפת (כי נולדתי בניס). אבל אז היו אומרים לי: אבל מה היה לפני ניס? ואני הייתי אומרת: היה "תוּ". אה, אז את תוניסאית, תגידי. ואז אני הייתי אומרת כן, זה המוצא של המשפחה שלי. אבל האמת יותר מורכבת מזה – כמה מהם בטוחים עד היום שאבות אבותיהם היו בכלל גאלים. 

ומה קורה כשאני פוגשת צרפתים גויים? אז זה עוד יותר גרוע: אני ישראלית? כן. אבל לא בדיוק, נולדתי בצרפת. אה, אז את צרפתייה?  כן, אבל לא בדיוק. ההורים שלי נולדו בתוניסיה (מה שמכונה "רגל שחורה"). אבל האמת שהם לא ממש תפסו את עצמם כתוניסאים מה גם שהם נולדו להורים שבחרו להפוך לצרפתים בכוח ההזמנה של השלטונות הקולוניאליסטים בתחילת המאה ה-20.

כשסבא שלי היה נער, אולי בן 15 הוא פגש איזה מכר ברחוב בביזרט שאמר לו: רוצה לבא לעבוד אתי במשרד של הצרפתים?  וסבא שלי אמר לו כן. אבל צריך קודם למלא איזה טופס ולהגיד שאתה מוכן לקבל אזרחות צרפתית. סבא שלי חשב לרגע ואמר בסדר, מה יש לי להפסיד. וככה הוא כמו יהודים רבים בערים הגדולות בתוניסיה, הפכו בין לילה מנתיני הביי לאזרחי הרפובליקה. הצרפתים נורא ביקשו, אז הם הסכימו להם.   
כשיהודי תוניסיה הפכו לצרפתים הם החלו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר שהצרפתים הקימו במיוחד והחלו לאמץ  את שפתם, את תרבותם ואת מנהגיהם. אפילו את ההיסטוריה שלהם הם אמצו: בכל בוקר הילדים  נתבקשו להלל בכיתה "את אבות-אבותינו הגאלים" ולהתגאות "במלכנו הנערץ לואי מלך השמש", ואף אחד לא חשב שיש בזה משהו מופרך.

לאזרוח המהיר היו גם השלכות על מרקם היחסים בין היהודים למוסלמים. הערבית שהיתה שפת דיבור ראשונה, הפכה למשנית. לבידול התרבותי-דתי, נוסף גם בידול אזרחי-לאומי. האופציה המערבית קסמה לכל היהודים ולא בכדי: היא הציעה פרנסה, הגנה והשתייכות לקונטיננט הנכסף שמעבר לים. מאידך, המוסלמים הרגישו אולי  שהיהודים בגדו באמונם, סוף-סוף התגלה טבעם האמיתי שנצבע בצלו האפל של היהודי הנודד, המקולל לעולמי עד. ואמנם עם פרוץ אירועי הדמים בשנות ה-50 היהודים ששיתפו פעולה עם הקולוניאליסטים הצרפתים היו הנפגעים הראשונים. כשתוניסיה קיבלה עצמאות כמעט כולם נמלטו משם  בעור שיניהם, מרביתם  לצרפת ומיעוטם לישראל, משאירים מאחור רכוש ובתים ומסורת של סובלנות תרבותית ארוכת שנים.    

זה כבר כמה ימים שאני חושבת על  המזל הטוב שנפל בחלקי. זה שיש לי דרכון כחול עם סמל מנורה מוכסף וגם דרכון בורדו עם סמל מוזהב שכתוב  עליו:  Communautés européennes ואיך בזכותם אני יכולה לעבור בלי שום בעיה ממדינה למדינה ומיבשה ליבשה. ואם מישהו אינו מחבב את הדרכון הכחול שלי אני יכולה לנופף בדרכון הבורדו, שאותו כולם אוהבים בלי יוצא מהכלל. לפעמים אני מתחרטת שלא נישאתי להוא עם הדרכון הכחול היותר שווה, זה עם הסמל של הנשר. הייתי יכולה להיות אפילו עוד יותר מסודרת.

אבל יש אנשים שאין להם לא דרכון כחול ולא דרכון בורדו ולא דרכון בשום צבע בעצם. הם צועדים ימים ולילות בדרכים לא דרכים ומחפשים ישועה מכוח שמועה שאומרת: אי-שם יש מקום שאפשר להיוושע בו. אומרים שיש שם מזון ומים ומקומות עבודה לאנשים אחרים כמונו. אני חושבת על האנשים האלה שמגששים את דרכם בחושך ברגעים אלה ממש. נמלטים כפליטים חסרי כל מהיבשת המוכה ביותר בעולם, אותה יבשת שבה נולדו הורי והורי-הורי. היבשת שמשקיפה על הים שלנו מדרום ועל אדמתה הרוויה מדם התהלך לפני  אלפי שנים האדם הנבון הראשון.  

כתבו אלי

אחד הדברים היותר מעניינים שקרו לי מאז שהתחלתי לכתוב ברשימות (מלבד הידיעה שיש  עוד אנשים מלבדי ומקומץ תימהונים שמתעניינים בארכיאולוגיה בארץ), היא האפשרות "כתבו אלי" שנמצאת מתחת לתמונה  ו"לפרטים נוספים" מימין.

כשהצטרפתי לאתר רשימות לא עלה בדעתי שיום אחד אקבל כל כך הרבה מיילים מאנשים שבוחרים להגיב או לשאול אותי באופן אישי כל מיני דברים שקשורים לכל דבר ועניין: חלקם מאתגרים, חלקם משעשעים, חלקם  הזויים. בקיצר: עמישראל במיטבו. יש וה"כתבו אלי " נשלח כתגובה לנושא שעלה בפוסט האחרון, ויש שהוא נשלח הרבה אחרי שנשכח בארכיון. כשאני פותחת מייל שמעוטר בסוגריים המרובעים של "רשימות" וקוראת "בבלוג שלך כתבת ככה וככה", הדחף הראשון שלי הוא תמיד זהה, להניח כף יד על מפתח הלב ולטעון בתוקף כלא מאמינה: "אני?! אני כתבתי את זה? מאיפה הוצאת את זה?" וזהו, שהם תמיד מוציאים לי את זה. בעיה.

לאחרונה הולכים ומתרבים הצרות על השרת של רשימות. אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לשלושת המוסקטרים: אורי, ירדן ואילן, שבזכות מסירותם הרבה זכיתי להרבה רגעי חסד, צחוק ודמע בשנה האחרונה. 

כתבו אלי: האקטביסט החברתי
"להיות מסיקה הוא מהמעולים בפוסטים שאי פעם נכתבו בהקשר המזרחי (על זה אני יכול להעיד מיד ראשונה). לא שנראה לי שהוא היה מוצא מקום בקדמה, אולי כן בהעוקץ. יש לי תחושה שהוא גם דופק על המסמר בראש גם בקטע האקדמי. אבל כאן לא מידע אישי. זאת אשתי האשכנזייה שמחפשת פוסט  בנושא )-:"…
 
(תגובת המערכת: ועל זה נאמר ובא לציון גואל. אם אשתך האשכנזייה שולחת את בעלה הפרענק לחפש לה פוסטים בנושא המזרחי, סימן שמצבנו לא כל כך גרוע כמו שנדמה לי).
 
כתבו אלי: אני רק שאלה קטנה (1)
"נטלי היי. בנוגע לסרט הנסים של ישו לדעתי אין לך הבנה של העולם של יהודי בית שני. בעיני יהודי בית שני משה רבנו היה משיח. משיח הוא מנהיג וגואל. משה רבנו גם חולל נסים כעדות לכך שאלוהים אתו. לכן ההשוואה בין ישו למשה רבנו היא מתבקשת, אבל שגויה לגמרי"
 
(תגובת המערכת: אני לא יודעת אם יש לי הבנה כלשהי על העולם היהודי בימי בית שני, על היהדות בימינו אנו, או על העולם הזה בכלל. כל מה שאני עושה הוא לנסות לפרש ולהבין את מה שמונח לפני בכלים הדלים שעומדים לרשותי. לגבי ההקבלה בין משה לישוע – מדובר בשני מנהיגים שביקשו לחולל מפנה מי בכוח חוקים ומצוות ומי בכוח אהבת החסד ואהבת הבריות. האם המהפכה שלהם הצליחה? תלוי את מי שואלים. אני סבורה שברגע שהחוק גובר על אהבת החסד הוא מאבד מערכו. כך הדבר כאשר אנשים משתמשים במושג "חסד" ככסות לעולל זוועות לזולתם. זו דעתי לפחות. )
 

כתבו אלי: כבוד הרב מישיבה חשובה
"הנני ממשפחת הרב (השם שמור במערכת) שכתבת שאינך יודעת עליו דבר מספר הקינות שקיבלת מסבך. התקשרי בבקשה אלי. תודה."
 
(תגובת המערכת: למרות החשש שהתעורר בעקבות שיטוט מקדים בגוגל, השיחה עם הרב היתה מלבבת ביותר, חייכנית ומחכימה. גם קיבלתי ברכה און-ליין באותה הזדמנות. היה שווה ).  

כתבו אלי: אני רק שאלה (2)
 "שלום רב. אני סטודנטית לתואר ראשון (השם שמור במערכת), באוניברסיטת (השם שמור במערכת) ורציתי  לקבל ממך הפניה לביבליוגרפיה בתחום ניתוח מרחבי. וגם לדעת מה זה ניתוח מרחבי כי לא הצלחתי להבין את זה מהשיעור האחרון שהיה לנו עם פרופ' (השם שמור במערכת). באופן כללי כמובן. בתודה מראש."

(תגובת המערכת: מוסדות האקדמיה בישראל לא פינקו אותי עד כדי כך שאתחיל לעבוד בשבילם בהתנדבות. חוץ מזה, בדיוק בשביל זה הסכמתי לתת גישה חופשית לעבודת הד"ר שלי באינטרנט. את צריכה רק להתאמץ קצת, לא יותר).
 

כתבו אלי: אני רק שאלה קטנה (3)
"היי נטלי. אין ספק שההשכלה והידע שלך גדולים משלי. בכל הנוגע לעובדות אני יותר מאשמח אם תתקני אותי. ולהן השאלות : 1. האם הורדוס היה אדומי במקור שמשפחתו התגיירה כאקט של אופורטוניזם פוליטי? 2. האם הורדוס היה שנוא על רוב העם שלא ראה בו כלל יהודי ? 3. האם לא היה שלטונו של הורדוס והזמן שאחריו ( עד לחורבן ) תקופה רבת משיחים ומרידות ? 3. האם רבים בעם ציפו להתגלות ולישועה ? 4. האם רוב העם והארץ הצטרפו למרד. ומכאן שמו – המרד הגדול ?. אם העובדות שהסתמכתי עליהם בניתוח שלי שגויות אני אשמח ללמוד את זה. אם העובדות נכונות אז הפרשנות שלי היא אולי לא נכונה אבל היא לפחות מסתמכת על בסיס מוצק. בכל אופן אני אשמח ליצור אתך קשר. ללמוד ממך. וגם לעשות פרויקטים משותפים. אם תרצי לעבוד אתי. ותודה על ההתייחסות."  
 
(תגובת המערכת: 1. בימי אלכסנדר ינאי, אדומים רבים אולצו להתגייר ע"י שליטי הממלכה החשמונאית. כך שהמעשה לא היה זר להם. 2. הורדוס סבל ממחלת נפש – כנראה סכיזופרניה ו/ או מניה דפרסיה ואפילו היסטוריון ופסיכיאטר (כשר וויצטום) כתבו עליו ספר. הוא נישא למרים החשמונאית, המשפחה המיוחסת ביותר באותה עת ואח"כ רצח אותה ואת שני בניהם. המעשים האלה בטח לא הביאו לו אהדה, אך יחד עם זאת צריך לזכור שבהתחלה הוא בכל זאת קיבל לא מעט גב מההנהגה בעם בכל מה שנוגע למפעלים שיזם ובצע. 3. שאלה לא ברורה : תלוי את מי שואלים. מי שחי טוב חי טוב, ומי שחי רע קיווה לישועה. 4.  רוב העם בהחלט לא הצטרף למרד ולמעשה העם היה מאד מפולג בנושא זה. לדעתי השם הזה מבדיל אותו מהרבה מרידות שהיו לפניו ואחריו בגלל ההשלכות החמורות שהיו לו – שריפת בית המקדש בירושלים. היהודים כמו הרבה פעמים אחרות בהיסטוריה טעו לפרש את המצב הפוליטי הבינלאומי. לעניות דעתי המלחמה הזו היתה מיותרת לגמרי, בכייה לדורות ושטות גמורה).
 

 כתבו אלי: פרגון ובקשה קטנה
"שלום נטלי. אתמול סיימתי לקרא את ספרך "אדמה שחורה" ונהניתי מאד. אני סטודנט לקולנוע שנה שלישית ולפי דעתי צריך לעבד את הספר שלך לסרט.  אשמח לקחת חלק  בהפקה העתידית. כל תפקיד שיוצע יתאים לי. אפילו נער מים."
 
(תגובת המערכת: אני אפעיל את כל השפעתי כדי שהתפקיד הזה ישמר רק לך).
 

כתבו אלי: המשורר 
"נטלי – קראתי את כל הטקסטים באתר שלך. ואז הגעתי לתמונות. לתמונה הזו בשמלה הלבנה, עם הידיים על האגן. את נראית שם כמו (צונזר מסיבות מובנות)… השיער הזה, החצי אסוף, והפנים והידיים המדהימות והבטן הרכה…" (צונזר כנ"ל)….. "ואז כבר היה קשה לקרוא, וראיתי את הראיון אצל דב אלבוים והיית נהדרת. וחזרתי לתמונה בלבן, ואני מצטער אם אני בוטה…." (שוב צונזר כנ"ל).
 
(תגובת המערכת: אתה אכן בוטה. אבל פיוטי).
 
 
כתבו אלי: הרעיון לפוסט הבא
"שלום נטלי. חביבה מסיקה מוזכרת מספר פעמים בתגובות הקוראים שלך. הפסנתר שלה התגלגל מטוניס אלי הביתה (אמא שלי ילידת טוניס חביבה היתה שכנה שלה ומגיל 5 הפסנתר היה שלה). האם את יודעת מי יכול להתעניין בסיפור? אשמח לשוחח אתך בעניין."

 

 

 

                  

(למות בשביל רעיונות של ג'ורג' ברסנס:  mourir pour des idées

ובתרגום חופשי: למות בשביל רעיונות, זה בסדר, אבל עדיף למות לאט, כי הרעיונות עלולים התחלף בקצב מהיר מהמוות)

תופת

(זיכרון מר שהוצף בעקבות הפוסט האחרון של שועי רז)
 
 
הייתי אז  עובדת חדשה ברשות העתיקות, במחוז גליל מערבי. באחד הימים אמרו לי: יש חפירה קטנה ליד מוזיאון לוחמי הגטאות בדרך מעכו לנהריה, צמוד לאקוודוקט. רוצים לעשות שם הרחבה ולבנות אגף ילדים חדש. במקום גילו בעבר קברים פניקים מתקופת הברונזה המאוחרת ומתקופת הברזל.  רוצה אולי לבדוק מה קורה שם? ואני הסכמתי מיד. כל דבר עדיף מאשר להישאר במשרד.
 
קיבלתי 5 עובדים דרוזים מדליית הכרמל, ג'יפ, כלי חפירה וכלי מדידה ויצאתי לדרך. כדאי להקדים ולומר שזו היתה "חפירת הצלה" – כלומר, חפירה שנועדה לתעד את הקיים והעביר את הממצאים ממקומם כדי שלא יהרסו בפעולות הבניה שתוכננו ואושרו שם. האתר עצמו ממוקם באחד האזורים היפים בארץ:  אקוודוקט עות'מאני, ים פתוח, שדות מוריקים. ובתוך זה מהר מאד מתחילים להתגלות כתמי קברים: שלוש אבנים לסימון, האדמה הולכת ומתכהה, נעשית צמיגית יותר,  ואז מתגלים עצמות הגפיים, הגולגולות שמופנות לכיוון מערב, כמנהג המצרים הקדמונים. למראשות הנקברים שחפרנו גילינו חפצי מנחה שנועדו להקל את המסע לעולם הבא: נר להאיר את הדרך, קנקנים, פכים שהכילו  מזון או מים, תכשיטי ברונזה קטנים שאפשר היה להחליף אותם תמורת כרטיס נסיעה לכיוון אחד. 
 
ואז באחד הימים אחד העובדים אמר לי: בואי תראי יש פה משהו מוזר.  מעגל אבנים סביב כתם שחור  מפויח. לקחתי את האפר ומוללתי אותו בין אצבעותיי: היו בו שאריות פחם וגריסים לבנים דקים שהתפוררו בקלות. באמת מוזר. התחלתי להבריש את המקום בזהירות, ואז הם החלו לצוץ: שיני חלב קטנות וחלולות. זה מה שנשאר כאשר כל היתר נשרף.
 
באותו יום עבודה במקום לחזור למשרד, נשארתי באתר והתהלכתי סביבו, ומשם פניתי לקיבוץ ולמוזיאון הצמוד לאתר החפירה. כמו מרבית המוזיאונים מסוגו, מוזיאון לוחמי הגטאות בנוי כלבירינט שהולך ונעשה נורא יותר ויותר ככל שמתקדמים בו. מהרגע שנכנסים פנימה אין שום דרך לסגת, אלא יש לעבור את המסלול כולו מתחילתו ועד סופו, במציאות של פרוזדור חשוך וקר גדוש באינספור תמונות וחפצים אפורים ושקט מחריד, מרעיש אזניים. ואין שם אור, ואין שם אויר, ואין שם דעת שיכולה לשאת את מה שמוצג.

  
כשנפלטתי החוצה סוף-סוף מהתופת ההיא, חשבתי על המקריות הבלתי נתפסת של הקיום שלנו פה. איך מכל המקומות כולם דווקא פה יקימו יד לילד. אותו ילד נצחי ותם שבכל דור ודור אף פעם לא הפסיקו להעלות אותו לקורבן.

 

 

 

תמונה משפחתית, 1886 בערך

 

 

השנה היא 1886 בערך. משפחת זיתון מתייצבת בהרכב חלקי מול צלם שהגיע במיוחד לביתם בעיר ביזרט שבתוניסיה: באמצע יושבים הזוג הצעיר זהרה ויוסף (ההורים של הסבא שלי אהרון), מוקפים בהורי הבעל ובשני אחיו הצעירים. הבנות של בני הזוג יושבות משני צדם: על ברכי הסבתא יושבת הבכורה ועל ברכי הסב הצעירה יותר.
 
כל בני המשפחה לבושים במיטב האופנה העות'מאנית של אותה עת, למרות שהקולוניאליזם הצרפתי כבר נכנס לתמונה באופן רשמי, שש שנים לפני כן. שלושת האחים לבושים בלבוש כמעט זהה: גרביים לבנות גבוהות, מכנסי שרוול נפוחים, חגורת בד עבה על המותניים, חולצה לבנה עם עניבה ומעליה מעין מקטורת בולרו עם אניצי בד כדוריים  בשוליים ומקטורן בהיר פתוח מלפנים. ראשם מכוסה בכובע עגול נמוך המסתיים בזנב צעיף שיורד למטה לעורף. אביהם של השלושה חובש מצנפת שונה עשויה רצועות שהולכות ומתרחבות כלפי מעלה. הוא לובש מעין ג'לביה (?) לבנה, חגורה כהה  ובולרו עם קישוטים כדוריים בדומה לבניו.

לאימא של סבא שלי יש גרביים גבוהות בצבע כהה, מכנסי שרוול בהירים, חולצה לבנה ארוכת שרוולים ומעליה חולצה כהה נוספת קצרה יותר. על ידיה כפפות כהות נטולי אצבעות, ולרגליה שאינן מגיעות לרצפה בשל קצר-קומתה, נעליים לבנות מחודדות. על הראשה כובע שמזכיר כובע ליצן קשור בבד. לחמותה כובע דומה, אך נמוך יותר. רוב גופה מוסתר, אך אפשר שהיא לבושה כמו כלתה. 
בתמונה כולם נורא נורא רציניים. האח מימין מחזיק עיתון על ברכיו אך אינו מתעניין בו כלל. אולי הוא חושב לעצמו: נו טוב, מה כבר אפשר לקרא בעיתונים היום. המצב גרוע גם ככה. האח משמאל מחזיק במקל מעוצב, מעין מניפה. אולי הוא אומר לעצמו: מה יהיה עם החום הזה? ומתי סוף-סוף ימציאו את המזגן.
מעניין גם לראות את ההבדלים הדקים בסגנון הלבוש בין דור הבנים להוריהם: לסבו של סבי יש זקן קצר מעוצב ולאביו ולדודו – שפמים. גם הבגדים שלהם שונים משלו – הם הרבה יותר מושקעים ומגונדרים. אולי הסב מסתכל עליהם וחושב  בצער: מה יהיה עם הנוער הזה, מה. לא להאמין איך הם מתלבשים היום. פעם זה לא היה ככה. 

אבל אני הכי מבסוטית מלבוש הנשים בתמונה: אין הרבה מקומות בעולם שכבר בשנת  1886 נשים העזו ללבוש מכנסיים, שלא לדבר על כובע ליצן. אני חושבת שסבות סבותי פשוט הקדימו את זמנן.