פעם הייתי נורא מסתבכת כשהיו שואלים אותי מאיפה אני (בעיקר בגלל הנטלי, בתקופת הקדם לועזיות באפנת שמות הילדים בארצנו). כשהייתי אומרת צרפת, היו אומרים לי: נו, בטח מדרום צרפת (בגלל המסיקה). ואז הייתי עונה: באמת מדרום צרפת (כי נולדתי בניס). אבל אז היו אומרים לי: אבל מה היה לפני ניס? ואני הייתי אומרת: היה "תוּ". אה, אז את תוניסאית, תגידי. ואז אני הייתי אומרת כן, זה המוצא של המשפחה שלי. אבל האמת יותר מורכבת מזה – כמה מהם בטוחים עד היום שאבות אבותיהם היו בכלל גאלים.
ומה קורה כשאני פוגשת צרפתים גויים? אז זה עוד יותר גרוע: אני ישראלית? כן. אבל לא בדיוק, נולדתי בצרפת. אה, אז את צרפתייה? כן, אבל לא בדיוק. ההורים שלי נולדו בתוניסיה (מה שמכונה "רגל שחורה"). אבל האמת שהם לא ממש תפסו את עצמם כתוניסאים מה גם שהם נולדו להורים שבחרו להפוך לצרפתים בכוח ההזמנה של השלטונות הקולוניאליסטים בתחילת המאה ה-20.
כשסבא שלי היה נער, אולי בן 15 הוא פגש איזה מכר ברחוב בביזרט שאמר לו: רוצה לבא לעבוד אתי במשרד של הצרפתים? וסבא שלי אמר לו כן. אבל צריך קודם למלא איזה טופס ולהגיד שאתה מוכן לקבל אזרחות צרפתית. סבא שלי חשב לרגע ואמר בסדר, מה יש לי להפסיד. וככה הוא כמו יהודים רבים בערים הגדולות בתוניסיה, הפכו בין לילה מנתיני הביי לאזרחי הרפובליקה. הצרפתים נורא ביקשו, אז הם הסכימו להם.
כשיהודי תוניסיה הפכו לצרפתים הם החלו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר שהצרפתים הקימו במיוחד והחלו לאמץ את שפתם, את תרבותם ואת מנהגיהם. אפילו את ההיסטוריה שלהם הם אמצו: בכל בוקר הילדים נתבקשו להלל בכיתה "את אבות-אבותינו הגאלים" ולהתגאות "במלכנו הנערץ לואי מלך השמש", ואף אחד לא חשב שיש בזה משהו מופרך.
לאזרוח המהיר היו גם השלכות על מרקם היחסים בין היהודים למוסלמים. הערבית שהיתה שפת דיבור ראשונה, הפכה למשנית. לבידול התרבותי-דתי, נוסף גם בידול אזרחי-לאומי. האופציה המערבית קסמה לכל היהודים ולא בכדי: היא הציעה פרנסה, הגנה והשתייכות לקונטיננט הנכסף שמעבר לים. מאידך, המוסלמים הרגישו אולי שהיהודים בגדו באמונם, סוף-סוף התגלה טבעם האמיתי שנצבע בצלו האפל של היהודי הנודד, המקולל לעולמי עד. ואמנם עם פרוץ אירועי הדמים בשנות ה-50 היהודים ששיתפו פעולה עם הקולוניאליסטים הצרפתים היו הנפגעים הראשונים. כשתוניסיה קיבלה עצמאות כמעט כולם נמלטו משם בעור שיניהם, מרביתם לצרפת ומיעוטם לישראל, משאירים מאחור רכוש ובתים ומסורת של סובלנות תרבותית ארוכת שנים.
זה כבר כמה ימים שאני חושבת על המזל הטוב שנפל בחלקי. זה שיש לי דרכון כחול עם סמל מנורה מוכסף וגם דרכון בורדו עם סמל מוזהב שכתוב עליו: Communautés européennes ואיך בזכותם אני יכולה לעבור בלי שום בעיה ממדינה למדינה ומיבשה ליבשה. ואם מישהו אינו מחבב את הדרכון הכחול שלי אני יכולה לנופף בדרכון הבורדו, שאותו כולם אוהבים בלי יוצא מהכלל. לפעמים אני מתחרטת שלא נישאתי להוא עם הדרכון הכחול היותר שווה, זה עם הסמל של הנשר. הייתי יכולה להיות אפילו עוד יותר מסודרת.
אבל יש אנשים שאין להם לא דרכון כחול ולא דרכון בורדו ולא דרכון בשום צבע בעצם. הם צועדים ימים ולילות בדרכים לא דרכים ומחפשים ישועה מכוח שמועה שאומרת: אי-שם יש מקום שאפשר להיוושע בו. אומרים שיש שם מזון ומים ומקומות עבודה לאנשים אחרים כמונו. אני חושבת על האנשים האלה שמגששים את דרכם בחושך ברגעים אלה ממש. נמלטים כפליטים חסרי כל מהיבשת המוכה ביותר בעולם, אותה יבשת שבה נולדו הורי והורי-הורי. היבשת שמשקיפה על הים שלנו מדרום ועל אדמתה הרוויה מדם התהלך לפני אלפי שנים האדם הנבון הראשון.
