קול באישה

מעניין מה יקרה אם מישהו  יחליט לסמן במרקר בולט את כל הפעמים שבהם המקרא נותן קול לנשים לעומת הפעמים שהוא נותן קול לגברים. האם זה יהיה ב- 10% מכלל הטקסטים המדוברים? 5% , או פחות? קשה להעריך. בכל אופן, ברור שספר הספרים נוטה לשים בפיהן של נשים מילים מועטות בלבד וגם אז רק אם ממש חייבים. להוציא את שירת הים ושירת דבורה, אין שום טקסט מקראי רצוף, שלם ומגובש שניתן לייחס אותו לאישה. כפי שציין בצדק ארי אלון, אנחנו עדיין מחכים לתורה שתכתב בידי נשים. בדיקת טקסטים דתיים אחרים כמו הברית החדשה והקוראן, לא ישפרו את התמונה ואולי אף יצמצמו אותה יותר שכן לאורך כל ההיסטוריה של הדתות המונותיאיסטיות, קולות הנשים הוכנעו והוצנעו במקרה הטוב, או הושתקו והועלמו במקרה הרע.

בשבוע האחרון זכיתי להשתתף בשני אירועים שביקשו לשים את קול האישה במרכז הבמה. הראשון היה בערב לכבוד ספר שיריה של חביבה פדיה דיו אדם שנערך בבית ביאליק. רבים וטובים ממני כתבו על שירתה ועל מקומה של פדיה בהגות וביצירה העכשווית בישראל (כמו למשל שועי רז ואסתי סגל פה ברשימות). הרבה אנשים חכמים באותו ערב עלו לבמה, דיברו והקריאו שירים נבחרים מתוך הספר, אבל אף אחד לא הכין אותי לתופעה הזו שנקראת ויקטוריה-חנה.
אישה יפה בשנות השלושים לחייה כשכרסה בין שיניה,  שערה השחור אסוף על עורפה, שפתיה ארגמן, לבושה בשמלה שחורה ארוכה שחושף צוואר ברבורי ארוך שאותו היא לופתת בידה האחת, ובידה השניה מיקרופון. אין מי שמלווה אותה בנגינה או בשירה, ובכל זאת נדמה שהיא מפיקה צלילים כמו תזמורת שלמה, תזמורת רב-קולית מפתיעה בעוצמתה שבולעת ויורקת אותיות וצלילים ממקום שוצף ובועט בתוכה. ויקטוריה– חנה אינה משתמשת במילים כדי לעמד את שיריה ולצקת בהם תוכן מובנה לוגית לקהל שומעיה, אלא צלילי האותיות והגייתן, הם-הם התוכן שאתו היא יוצרת. הקהל מהופנט ממנה, והדוברים שעלו לבמה  אחריה מבקשים סליחה מראש משום שהם אינם יכולים להתחרות ברושם החזק שהיא מותירה אחריה.

כשחזרתי הביתה מצאתי אותה בגוגל וכך נודע לי ששם הבמה שלה לקוח מחיבור שמותיהן של שתי הסבתות שלה, שהיא נולדה לרב ספרדי חרדי מירושלים, שהיא סבלה בילדותה מפגם בדיבור, ושעד היום היא לפעמים מגמגמת כשהיא לא שרה. היא למדה במוסדות אולטרה-דתיים ומעולם לא יצרה קשר עם חילונים עד לגיל התיכון כשהחליטה יום אחד לנסוע לת"א לעשות מבחני קבלה בבית הספר של ניסן נתיב. בתחילת דרכה דקלמה טקסטים של שייקספיר והופיעה במחזות, אבל אחרי דרך אמנותית ארוכה ומפותלת, העזה לשוב ולפתוח את ספרי הקודש המצהיבים שהכירה בבית הוריה כדי לשאוב מהם השראה ליצירתה. לא הרבה מכירים אותה פה בישראל כי שיריה חורגים  בכל קנה מידה מהחומרים שנוהגים להשמיע כאן בתחנות הרדיו. בעולם לעומת זאת היא כבר שם דבר: מזמינים אותה למועדונים בניו-יורק כדי לשיר תפילות עתיקות בביטים של היפ-הופ, כדי להופיע בפני הדלאי למה, כדי לקיים דואטים בשני קולות עם גמלים במונגוליה או כדי לחולל עם מגרשות שדים ישישות ביערות אוקראינה. תופעה.
 
עוד לא התאוששתי מויקטוריה-חנה והנה ביום ראשון האחרון קיבלתי הזמנה מארגון אחותי להגיע  לתיאטרון ענבל להקרנת הסרט המלכה חנטרישה של הבמאית ישראלה שאער-מעודד. הסרט מספר את סיפורן של כמה נשים תימניות בשנות השבעים לחייהן ומתרכז בעיקר בסיפורן של ברכה סרי ונעמי עמרני שהצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולהשמיע את קולן הייחודי מחוץ לד' אמותיהן: סרי בכתיבה ופרסום של שירי מחאה, זימה וזעם ועמרני בשירי אהבה וגעגוע  שמולחנים ומושרים בפי הזמר ציון גולן.
 
פניה של ברכה סרי הם כמו אגרוף קמוץ. יש לה בטן מלאה על כל מי שמנע ממנה להיות מה שתמיד רצתה להיות – אישה של מילים. מה לא עוללו לה החיים: מגיל צעיר אמרו לה ברכה תשתקי,  למרות שהיא לא היתה מדברת בכלל.  היא היתה תלמידה מצטיינת בבית ספר ואחר כך למדה באוניברסיטה ורצתה להתמיד וללמוד לתואר שני ואולי לעשות דוקטורט, אבל לבסוף היא נישאה לאדם שאפילו את שמו היא לא מוכנה להגות היום ("האמריקאי"), אדם מתעלל ומרושע שלדבריה הכה אותה ואת ילדיהם מגיל שלושה שבועות, והפך את חייהם לגיהינום. לא פעם חשבה לברוח, אבל נשארה בגלל הילדים, רצתה להחזיק מעמד עד שיגדלו קצת, אולי אחרי הבר-מצווה, או אחרי גיל 20. וכל השנים האלה הלבה הרותחת שבעבעה בתוכה הזינה קיטונות של מילים שהתפרצו בשירה נוקבת, חומצתית וצורבת, שירה שאין בה חמלה כמעט. כמו בחייה שלה. 
 
הגיבורה השניה נעמי עמרני היא אישה-ילדה שאף פעם לא ממש התבגרה. יש לה עיניים פעורות וכל מיני טריקים משעשעים כדי לערער את מוסרות החברה המסורתית הנוקשה שלתוכה נולדה. הקטע עם המטפחת ראש למשל, אם שמים אותה רפויה על הקודקוד, אז לאט לאט היא מתחילה לגלוש על העורף כאילו בלי לשים לב. כל בנאדם צריך לגלוש לפעמים היא אומרת. בגיל 9 בתימן מישהו הצביע עליה ואמר לאביה: את זו אני רוצה. אבא שלה אמר לו למה שלא תיקח את שושנה, היא יותר גדולה כבר בת 13, אבל הוא אמר: לא רוצה. היום האיש שנישאה לו הוא סב כפוף וחביב שממהר למלא אחר פקודותיה, אבל בכל זאת היא מתקשה לסלוח: את רואה? היא אומרת לבמאית, כמו סחורה הם עשו אותי הוא ואבא שלי.

בשנה הראשונה לחתונה היא היתה קמה בארבע בבוקר לשחק בחבל כי היה לה ראש של ילדה. גם כשעלו לארץ המשיכה ללכת לבית הספר אפילו שהיתה כבר נשואה. בין לבין הביאו אותה למרפאה לקבל זריקות  כדי לזרז לה את המחזור. כלום לא היה לה, אפילו לא חזה. בגיל 13 הטבע עשה את שלו והיא סוף-סוף קיבלה. בתום ספירת ימים נקיים, האימא שלה הסבירה לה מה עליה לעשות כשבעלה יבקש לבוא אליה: לשכב בלי לזוז ולשים מטפחת בפה כדי ששום קול לא יצא.

הסרט של שאער-מעודד הוא הכול חוץ מסיפור על נשים קורבנות משום שיש בו הרבה הומור, חמלה ובעיקר אהבה גדולה לדמויות שמגלות בפניה את עולמן מתוך עמדת כוח ופתיחות הלב וישוב הדעת. עמרני יצרה לעצמה אולפן הקלטות במטבח שמורכב מטייפ קסטות, מחברת שורות ותיפוף על פלטת שבת. סרי הדפיסה את ספרי השירה שלה בעצמה וארגנה עם בתה ערב הקראה חגיגי במועדון השכונתי בירושלים. אחד הקטעים בספר נקרא "המלכה חנטרישה" ומבוסס על סיפור אחשוורוש בהיפוך דמויות – כאן המלכה היא הציידת שמחפשת לעצמה גברים נאים להשתעשע בהם ויש גם גבר אומלל אחד שנדרש לרצות אותה ואת דודתו באינספור מעשים ותחבולות. אנשים רבים שבאו לשמוע אותה יצאו החוצה בבעתה וגם המדפיס הודיעה לה שהוא לא ידפיס יותר את ספרי הזימה האלה שלה. בתגובה היא אומרת שהיא לא מבינה מה הם רוצים ממני כולם. הרי ככה כתוב במגילה, היא רק החליפה בין המינים, מה כל כך נורא? לקראת סוף הסרט היא מבקשת מהבמאית שתתן לה להחזיק את המצלמה ושואלת למה היא מצלמת אותה כשבעצם היא מצלמת רק את עצמה כל הזמן. חכי, חכי, עוד כמה שנים תראי בדיוק כמוני, היא מבטיחה.

בדיון שנערך בתום ההקרנה בהנחיית ד"ר קציעה עלון, אמרה המפיקה אסנת טרבלסי שאי אפשר לשפוט את החיים של הנשים בסרט ולקבוע שהם גרועים או מספקים פחות מהחיים של הנשים בדורנו היום. הן הקימו משפחות, יצרו בתנאים לא תנאים ולא איבדו את אמונתן בכוחו הלגיטימי של הסיפור שביקשו לספר לעולם.  

בדרך חזרה חשבתי קצת על דבריה ותהיתי ביני לביני האם כל המהפכות שעברו עלינו בשנים האחרונות שיפרו במשהו את הדפוסים שהוטמעו בנו מאז ועד היום באופן עמוק ומושרש כל כך. לפעמים נדמה לי שהמוסיקה השתנתה אבל התוכן אותו תוכן, רק מוסווה ומתוחכם יותר. באמת לא ברור מה גרוע ממה.

אבל אפשר בכל זאת להתנחם בעובדה שבתוך בליל הקקופוניה האנושית האינסופית והעמוסה לעייפה, אפשר אם רק רוצים, להטות אוזן לכמה קולות מוצנעים, כמו קול הנשים שהואשמו בערוותן. אותו קול שראשיתו בקול דממה דקה, והמשכו בצליל חנוק שמבקש לפרוץ מתוך יד מסוככת שאוטמת עליו, ומשסוף-סוף פרץ החוצה – נבהל והתגמגם לו. אך היום הוא כבר אינו חושש יותר. הוא נמצא פה על הבמה לגמרי נוכח, מוכן ומזומן ליילד מתוכו את שירת חייו. 

    

 

           

ויקטוריה חנה אצל דב אלפון

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On דצמבר 9, 2009 at 3:04 pm

    היא תופעה מופלאה.
    פעמים רבות חשבתי כי חרדת הקודש המסויימת שלי בנוגע לשפה, נובעת מאותו מקום שאצלו הוא נובע אצל חנה: הגמגום.
    כאשר השפה התקשורתית הופכת להתמודדות יום יומית, עשוי אדם להיות ער יותר למילותיו, ולאופן שבו הוא משתמש בהן. לא בהכרח כמובן, אבל אני יכול לומר כי ויקטוריה חנה גם בשל מגוון מקורותיה, גם בשל קולה, וגם בשל יחסיה עם השפה, מדברת מאוד אל ליבי.

    ואל ברכה סרי טרם התוודעתי. עתה, משהמלצת עליה פה. והכנסת את צו השתיקה וההחפצה שליוו חלקים מוקדמים מחייה, התעוררה סקרנותי. תודה נטלי.

  • טלי  On דצמבר 9, 2009 at 3:25 pm

    לגבי כל הנשים המופלאות האלה שאת מתארת.

    גם כעס גדול התעורר אצלי למקרא תיאור מכירתה של ילדה בת 9 (!) לעבדות מינית – זה בדיוק מה שזה היה, גם אם נקרא בשמות אחרים.

    תודה נטלי (-:

  • נטלי מסיקה  On דצמבר 9, 2009 at 3:45 pm

    שועי – אני יודעת שהשתתפת בערב הנוסף שאורגן לכבוד ספרה של חביבה שאליו כבר לא הסתדר לי להגיע. מלבד ויקטוריה חנה היה באותו ערב דובדבן נוסף- ברי סחרוף הלחין את אחד משיריה ש חביבה. היה מרגש מאד.

    טלי – דווקא הגיבורה השניה, ברכה סרי השתמשה במילה זנות בנוגע לתאור חייה שלה. אבל הסיפור של נישואיה של נעמי בגיל 9 , הוא באמת משהו שקשה לנו מאד לעכל היום.

  • עמרם נאווי  On דצמבר 9, 2009 at 6:15 pm

    נדמה לי שמה שנטלי אומרת, מה שאני הרגשתי בעוצמה בהקרנה של "אחותי", ומה שגם טרבלסי התכוונה אליו, היא תחושה עמוקה שלא תמיד צריך "כתב אשמה נוקב" וזעקות חמס מניפסטיות, לפעמים עצם ההשמעה – וההקשבה – לקול נשי שהוצנע, הודחק, הושכח, הוכחש ולאופן העדין שבו מגשש ומחפש את מקומו – הוא עצמו מעשה "פוליטי" במובן העמוק של המילה. כזה המעצים את דוברותיו, כזה המשנה את שומעיו. וזה נכון גם על ויקטוריה-חנה, ששמעתי עשרות פעמים בירושלים ובכל פעם נהפך עלי לבי

  • נטלי מסיקה  On דצמבר 9, 2009 at 6:41 pm

    אכן היטבת לנסח את הדברים ממני. תודה.
    והנה עוד קטע של ויקטוריה חנה ביוטיוב.

    מעניין לקרא גם את תגובות האנשים בעולם שלא מבינים באיזו שפה היא שרה.

  • שועי  On דצמבר 9, 2009 at 7:11 pm

    הערב לכבוד חביבה פדיה יערך בבר אילן בתאריך 20.12.2009 כלומר ביום א' בעוד כשבועיים. את וכל הקוראות והקוראים מוזמנים מאוד להגיע. כניסה חופשית, וגם כמה דברים מעניינים שבטח ייאמרו משום הדוברים האחרים.
    אני מניח כי טעימות מן הדברים שאומר שם יובאו באתר שלי באיזו הזדמנות.

    ולעמרם, כחובב ותיק של ספר יצירה, העיבוד של ויקטוריה חנה הממני, ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול… וגם 'אל נורא עלילה' בפיה, חורך הלבב בשלהבות.

  • מ  On דצמבר 9, 2009 at 7:24 pm

    גם בזכות החלק שנטלה ביצירתו של הרכב המקפיץ בלקן ביט בוקס

  • חנה בית הלחמי  On דצמבר 9, 2009 at 9:58 pm

    הצבתי המלצה בפייסבוק.

  • אורה  On דצמבר 9, 2009 at 11:14 pm

    תודה- לא הכרתי את ויקטוריה חנה עד כה. איזה יופי את כותבת

  • דפנה לוי  On דצמבר 10, 2009 at 12:08 pm

    ראיתי את המלכה חנטרישה – סרט מהפנט, לא פחות, אני שמחה שלמרות כל הקושי לא שתקנו, אנחנו, האימהות, שלנו, הסבתות שלנו. איכשהו סללו לנו דרך ואני מקווה שהנשים בדורות הבאים ישתקו עוד פחות.

  • נטלי מסיקה  On דצמבר 10, 2009 at 7:21 pm

    למ' – לא הכרתי את ההרכב המדובר. תודה על העדכון

    לחנה תודה- אני מניחה שמדובר בקישור של הסרט על ויקטוריה חנה

    ותודה גם לאורה. גם אני לא הכרתי אותה לפני כן. אם כי הבנתי שהיא שם דבר כבר הרבה זמן בקרב חוגי האמנות והמוסיקה הלא-קונבנציונאליים

    תודה גם לדפנה. אין לי אלא להסכים ולהצטרף לתקוותך.

  • נטלי מסיקה  On דצמבר 10, 2009 at 7:22 pm

    על העדכון. אשתדל אם כך להגיע גם ליום העיון ההוא ולו רק כדי לשמוע אותך אומר דבר תורה על הספר…

  • עמרם  On דצמבר 11, 2009 at 6:07 am

    מרוב תודות לא רואים את היער – והיער במקרה הזה זה הפוסט המקורי היפה

    לשועי – בת דודי האהובה מאוד חזרה בתשובה כבר לפני כמה שנים. היא ידידה קרובה של ויקטוריה חנה, אבל עכשו הרב "שלה" (של הבת דוד) אסר עליה לשמוע אותה (מסיבות שאתה יכול לנחש). היא מצייתת בעצב להוראה, ואני תוהה מה יכול להשרות התעלות דתית יותר מהיצירות שהזכרת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: