חידת מותי בעין ארכיאולוגית

לפני שבוע ביקרתי אצל חברה שלי שעובדת בסניף של סטימצקי בגן העיר. חברתי היא מוכרת מצוינת שקוראת את הספרים שהיא נוהגת להמליץ עליהם לקהל הקונים. חוץ מזה היא גם ארכיאולוגית ועורכת מאמרים מדעיים עבור מחלקת הפרסומים של רשות העתיקות. כשהיא שאלה אותי אם אני רוצה לקרא ספר על גיבור שעוסק בארכיאולוגיה למרות שהוא לא מבין בזה כלום –  מיד קפצתי על המציאה. זה תמיד כיף לקרא ספרים כאלה, אני רואה בזה סוג של נחמה פורתא או צדק פואטי. וכך קיבלתי ממנה עותק חינמי של ספרו האחרון של אמנון ז'קונט חידת מותי שבזכותו התפנתי מהספרים העגמומיים והרצינייים שלרוב נערמים בצדי מיטתי.
 
תמצית הסיפור (זהירות ספויילרים!)
גיבור ספרו האחרון של ז'קונט ("היסטוריון ומבחירי סופרי המתח בישראל") הוא גדעון לוריא, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ת"א שאשתו מתה בתאונת דרכים מצערת לפני שלוש שנים. לוריא מגדל בת יחידה מתבגרת שכמו יצאה הישר מהגיהינום: קלפטומנית, שקרנית פתולוגית, מהמרת כפייתית באתרי הימורים באינטרנט שגרמה לו לחוב מצטבר של 80,000 ₪ ויותר. ורדה יש לי בעיה.
מעבר לזוטות אלה יש לפרופסור לוריא עוד כמה בעיות. למשל, חמותו לא סובלת אותו והיא רוצה להעיף אותו מהדירה שהיא הורישה לבתה ז"ל. יש לו רומן עם רותי אישה בסוף שנות הארבעים לחייה, מנהלת הספריה לכתבי יד  באוניברסיטה, שלמרות מאמציה הרבים לא ממש מצליחה "לעשות לו את זה". אבל מה, יום אחד היא מביאה לו תבליט של עשתורת מחוררת ששימשה לניבוי  בעזרת משב רוח (?!?) ובמרכזה ממש על הפופיק, הוסתר לו קלף מגולגל עם כתב חידה שנכתב בידי גדליהו בן אחיקם. רותי משכנעת אותו שהוא חייב לפענח את צפונות הגוויל  שאמור להוביל אל מטמון החושן – התכשיט שענד הכהן הגדול  כדי לקבץ את העם ולנבא נבואות.

בטרם נפלה עליו המציאה, פרופ' לוריא חיי חיים משמימים למדי. הוא קיבל משכורת מהאוניברסיטה מבלי שנדרש לעשות שום דבר  מיוחד, גם לא ללמד וזאת משום שהדיקן התחשב במצבו המעורער. זאת ועוד. פרופ' לוריא חסר המעוף אינו מסוגל לפתור את כתב החידה בעצמו ולכן הוא נדרש לקבוצת סטודנטים מבריקים אחד-אחד שאמורים לסייע  לו בפענוח הציונים ולהצטרף אליו בשעות בלתי שגרתיות במשימות נועזות עמוק בעורף האויב בעיר הקודש ירושלים.
ומי בחבורה הנועזת? בחורה אנורקטית-נירוטית- שמכורה לסמים קשים, בן מפונק של איש עסקים שמתעניין רק בעשיית רווחים, בחור ערבי שעובד אצל הדוד שלו בחנות לחומרי בניין וגם עו"ד יפיפייה ומצליחה במגדל זכוכית שמאסה בחייה המשמימים עם לקוחותיה המעונבים ועם החבר ההייטקי-החסון שלה. אותה עו"ד  היא האחראית לנופך הארוטי המתבקש בעלילה הסבוכה ממילא. כבר אמרנו, ורדה יש לי בעיה.
   
 
העלילה
בפתיח הספר נכתב שחלק מהדמויות והמאורעות התרחשו במציאות וחלק אחר לא התרחש מעולם, אך הם אינם מופרכים לגמרי. אני דווקא חושבת שיש יותר מופרכות מעובדות, אבל זה עניין של פרשנות. כשהתחלתי לקרא החלטתי לסמן קיפול קטן בפינת כל דף שמכיל מידע שאינו מתקבל על הדעת לפי דעתי לפחות. עכשיו אני תוהה איך אוכל להשיב את הספר בחזרה, כי הוא נראה כאילו עבר עליו מכבש.  
לא פחות מ- 17 (!!) אנשים מופיעים בדף התודות בסוף הספר, כולם סייעו לסופר לאסוף, לגבש ולמיין את החומר ההיסטורי וגם "לתקן טעויות כבדות וקלות במבנה, במרקם ובעיצוב העלילה". אולי הם עשו עבודה טובה, כי אין לי מושג איך נראה כתב היד קודם, אבל מה שבטוח שיש לנו די והותר חורים בעלילה שהופכים את הקריאה לחוויה מבדרת מאד למי שיש לו אפילו רקע בסיסי ביותר בארכיאולוגיה, היסטוריה או מקרא.  ורק כדי להוכיח שלא מדובר בטרחנות בלבד, אביא להלן כמה דוגמאות:
 
סיבה ומסובב (א)  

הספר פותח בתיאור של ליל אפוף מסתורין באתר חפירות במדבר ובו פרופסור לארכיאולוגיה חסר שם ותלמידה צעירה שמתערבבים זה עם זה בשק שינה אחד (מוטיב חביב כנראה על הסופר). אחרי שעשו את מה שעשו, הם מתגנבים למערה בפאתי האתר כדי לגנוב משם תבליט עשתורת שהתגלה באותו בוקר בהסתר. ובכן מדוע שארכיאולוג בעל שם יסתכן ויגנוב ממצאים מהאתר שלו-עצמו? אלמנטרי ווטסון, הוא פשוט צריך כסף בשביל להתגרש מאשתו ולתחזק את המאהבת.         

 

סיבה והמסובב (ב) 

מטרת הגוויל והצופן שבו הוא להגיע למטמון החושן. ומדוע כולם עושים מאמצים  כבירים כדי למנוע מפרופ' לוריא לפענח אותו או להבדיל, לסייע לו בכל דרך? משום שמי שיחזיק בחושן בעתיד יזכה בכוח אדיר: "הימין ילחץ להתחיל במבצע חיפושים כדי למצוא את החפץ שמוכיח את הקשר בין עם ישראל ומולדתו הנצחית והעולם המוסלמי יתקומם בדיוק מאותה סיבה" (ע' 65),  או גרוע מכך: "הוא יוכל להצהיר שאלוהים הורה לשלוח מטוסים להפציץ את טהרן או לכבוש את לבנון, או להשתלט על עזה מחדש" (ע' 76). פורענויות גדולות ונוראות שכידוע, גם בלי החושן, נדמה לי שהגענו לשם יותר מפעם אחת.      

 

מי נתן לך רישיון? (א)

אחד הדברים המעיקים בג'אנר הרומן ההיסטורי הוא הצורך בהנחלת ידע בסיסי הכרחי לקהל הקוראים שנדרשים להבין את פרטי התקופה ואת הלך המחשבה של הדמויות שפעלו במציאות שונה  ולא תמיד מוכרת. אחת השיטות  הרווחות היא להנחיל את הידע באמצעות תלמיד ומורה. האב וילאם בשם הורד של אומברטו אקו למשל, מגלה לפרח הכמורה הצעיר אדסו את ידיעותיו הרבות אגב שיטוט בתוככי המנזר שבו הם שוהים כדי לרמוז לו וגם לנו הקוראים, שיש להם הרבה מה להסתיר. כדי שהתבנית מורה/ תלמיד תראה  אמינה, יש צורך במורה חכם ומנוסה ובתלמיד צעיר צמא לידע. כפי שנרמז לעיל, פרופ' לוריא הוא ביש-גדא גמור שרחוק מלהיות חכם הדור. חבורת  תלמידיו גם היא לא הכי מוצלחת בעיקר משום שחבריה שקועים בבעיות הרבה יותר רציניות מפענוח הקלף. לפעמים תבנית המורה/ תלמיד גולשת במקומות נוספים בספר ללא שום פשר או צורך. כמו בשיחה בין הפרופסור לבין רותי הספרנית: "האותיות בגוויל מוזרות כל כך, זה חלק מהצופן?" והוא עונה לה בתשובה: "לא, אלה פשוט אותיות עבריות קדומות שהיו נהוגות בימי בית ראשון" (ע' 37). ואני רוצה לדעת מי נתן לה תואר ראשון בארכיאולוגיה, וחמור מכך משרה תקנית של מנהלת הספרייה לכתבי יד באוניברסיטה, עם כאלה חורים בהשכלה.  

 

איך מזהים אם חפץ מזויף?

אליבא דלוריא אם מוצאים חפץ עתיק שדומה לחפץ מקורי שכבר התגלה בעבר, סימן שהוא לגמרי מזויף. אם מוצאים ממצא ממש-ממש משונה, שלא מתקבל על הדעת  בצורתו ובתוכנו – סימן שהוא מקורי לגמרי (עמ' 221). כי זייפנים כידוע עושים רק חפצים הגיוניים שדומים לממצאים שהתגלו במקומות אחרים וגם מאות שנים של חפירות על פני כל פינה נדחת ברחבי הגלובוס, לא ספקו די ממצאים להשוואה של כל בדל ממצא חדש. ועל יש לומר הפוך גוטה, הפוך.

 

חבלה לשמה

אחד הדברים הראשונים שפרופ' לוריא עושה כשהוא מקבל לידיו את הקלף הוא לפגוע בו באופן אכזרי ובלתי הפיך ולהלן התיאור המדויק (עמ' 41): "גדעון ליווה אותו אל הדלת. אחר-כך התעכב ליד מכונת הלמינציה וסגר את הגוויל בין שתי שכבות של פלסטיק". ככה פשוט, ככה אכזרי. הלכו הבדיקות הכימיות במעבדה לצורך תיארוך בפחמן 14, הלכו הבדיקות האורגניות לחקר סוג הקלף ומרכיבי הדיו  והלכה חתימת ידו הייחודית של הכותב. בגלל מכונת הלמינציה אחת ואידיוט גמור.

 

מי נתן לך רישיון (ב)?

פרופ' לוריא לא סגור על עצמו כנראה, ולכן לא ברור אם הוא היסטוריון שחוטא בארכיאולוגיה או להיפך, ארכיאולוג  שחוטא בהיסטוריה (והדגש פה הוא על החוטא). בעמ' 38 למשל, הוא אומר שחפירה היא בניגוד לחוק שלא כמו התחקות אחר רמזים במסמך היסטורי. והנה לאורך כל העלילה הוא מתנהג כמו גרסה ישראלית-פתטית במיוחד של אינדיאנה ג'ונס, רק עם כרס וקרחת. למשל, הוא מתגנב לנקבת השילוח עם העו"ד היפיפייה בלילה חורפי קר מצוייד בבגד ים סקסי ווואזלין (!!) כסגולה והגנה מפני קור המים. אחר כך הוא כמעט טובע שם למרות שבימיה הטובים גובה המים  בנקבה מגיעים ל- 90 ס"מ. אחר כך הוא מגלה בה פתח של מנהרה נסתרת עם כתובות שאיכשהו בדרך פלא, נעלמה עד היום מעיני כל מי שעבר שם לפני.

לוריא בודק את תווי ירושלים במאה השישית לפני הספירה בעזרת מפות מהארכיון שמצא בעירייה, או אגב חיפוש מאומץ בגוגל (239). וחמור מכל בעיני – הוא מכריז על חפירות פיראטיות בחסות עצמו פעם עם אברכים חרדיים שלהוטים לאמת את דבר התורה (ממש כך) ופעם עם טרקטוריסט אימתני בעל מקדח הידראולי שמנפץ את הסלעים באמצע אתר עתיקות הנושק להר הבית. למה? ככה. ומה עושים הארכיאולוגים המקצועיים בזמן שפרופ' לוריא מנצח על מפעל ההרס הזה? עומדים בצד בשקט-בשקט לבושים בחליפות (ממש כך), וממתינים בסבלנות להוראותיו (ע' 319).      

 

עוד כמה נפילות קטנות וקטנוניות

* "אגף העתיקות" (ע' 238) נסגר בסוף שנות ה-80 וכיום מי שמופקד על עתיקות הארץ היא רשות העתיקות.  

* למרות יעילותן הקטלנית אני  בספק אם אכן יש ביצות טובעניות במעמקי בורות המים הריקים למחצה בירושלים  (ע' 247).

* גדליהו בן אחיקם לא ישב בכפר נידח ושכוח-אל (ע' 36), אלא בעיר המחוז מצפה היא ככל הנראה תל א-נצבה שנחפרה בתחילת המאה הקודמת. באתר התגלו מאות פריטי מנהלה ובהן טביעות חותם ומכאן ברור שהעיר היתה חלק ממערך יישובי מפותח בממלכת יהודה עוד מהמאה השמינית לפני הספירה.

* מטבעות לא היו בשימוש בימי גדליה  אלא רק מהתקופה הפרסית כשנכנסו מטבעות פחוות "יהד" (ע' 332).

* ועוד דבר קטן שראוי להזכיר לסופר ולכל 17 יועציו: ישו כידוע אף פעם לא נזקק לארון קבורה, משום שהוא קם לתחייה מקץ שלושה ימים במערה. מכאן שאפילו זייפן עתיקות מתחיל לא יטרח לזייף את הארון שלו (ע' 221).       

    בקרוב אאלץ להיפרד מהספר הזה שספק לי חויית קריאה יוצאת דופן. ביני לביני אני תוהה מה אגיד לחברתי אם היא תשאל אותי מה דעתי עליו: הרי לא מדובר רק בספר מתח כמובטח בגב העטיפה וגם לא בקומדיה לכל המשפחה כפי שהיא הבטיחה לי. לעניות דעתי בספר הזה יש רובד סמוי וחשוב מאין כמוהו, השופך אור בהיר על מצבם העגום של הפקולטות למדעי הרוח במדינת ישראל. 
     

    ולקריאת ביקורת מאופקת ועניינית יותר אצל אריק גלסנר לחץ כאן

     

    וזה מה שחבורת מונטי פייטון חושבת על התנהלותם הקטנונית של הארכיאולוגים בימינו:

     

     

    Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

    תגובות

    • שאול  On דצמבר 14, 2009 at 7:19 pm

      גבריאל לוריא הוא גיבור "היכל הכלים השבורים" שכתב דוד שחר ז"ל. מתי מעט שזכו קראו את הספר בעברית רבים קראו אותו בתרגום לצרפתית.גם מנפרד הרבסט הצליח להביא שני בנים כאשר עסק בעבודתו החשובה על קבורת המתים בביזנטיון. כמו שלקחו את אופרת הקבצנים מלונדון לברלין אפשר היה לקחת את ארץ ישראל לגומלדיתא או להקים מחדש את העיר מהגוני.

      מי יהיה יאקוב שמידט ?

    • גלי  On דצמבר 14, 2009 at 10:57 pm

      את צודקת במה שאת כותבת:
      אמנון ג'קונט כבר כתב פעם ספר על האוניברסיטה עם מסר דומה וזה עוד ספר בסדרה: על התככים במדעי הרוח באוניברסיטת ת"א.
      וזה מבוסס בדרך כלל על דמויות אמיתיות שמשנים להן קצת את השמות ומוסיפים עוד קצת מהדמיון. אבל זה אמיתי… תאמיני לי ששם זה ככה…
      תקראי את הספר של מאיה ארד – שם אני אפילו מכירה אישית את הנפשות הפועלות ששינו את שמן
      יש הרבה מוטיבים בספר שקראת מ"מסע אל בטן האדמה" של ז'ול ורן: פרופסור גרמני מוצא בתוך ספר קלף עתיק, כתב חידה וסביבו קבוצה שיוצאת לפענח את כתב החידה. זה מוטיב ספרותי ידוע, שאם נתאמץ קצת נוכל למצוא אותו בעוד ספרים. בנוסף, אם נעזוב את הסופר ז'קונט ונעבור לאקדמיה. נניח שהיסטוריון יכתוב מאמר לכתב עת. הוא יעשה את אותן שגיאות באריכולוגיה שמנית למעלה, כי היסטוריון מבין רק בהיסטוריה והוא לא מבין בדברים אחרים. אז ז'קונט בסך הכל מתאר את מה שקורה. וכנראה שהוא עושה זאת טוב…

    • עמרם נאווי  On דצמבר 15, 2009 at 6:46 am

      אפשר בהחלט לכתוב איזה עבודה על "הארכיאולוג(יה) בספרות העברית" – למרות שספרו של ז'קונט הוא בודאי אחד מרסיסי החרסים שהותיר "צופן דה וינצ'י" (עם הדהוד קלוש לאינדיאנה ג'ונס), הרי ש"היכל הכלים השבורים" שהוזכר כאן, ו"כחרס הנשבר", והמחזה (שהיה לסרט) הסטירי "אף מילה למורגנשטרן" (קישון או לא, הסרט בודאי שלעג למכשיר כינון תודעה ציוני מובהק!) ראויים לדיון, מעבר לטעויות פרטניות כאלה או אחרות

      עד דה-וינצ'י וג'ונס שהפכו את הארכיאוךוג להרפתקן, שימש הארכיאולוג בבלשים אנגלים כדמות אקסנטרית (אולי בתבניתו של פלינדרס פיטרי?). אגתה כריסטי כידוע התחתנה עם ארכיאולוג (בנימוק היפה ששהוא יאהב יותר ככל שתזדקן/תהפך עתיקה, באנגלית זה אותו ביטוי) וספריה המתרחשים מחוץ לאנגליה מכילים תמיד ארכיאולוג. אבל הסיבה העמוקה, כמובן, היא האנלוגיה שבין בילוש ובין ארכיאולוגה – המסע אל הזכרון ושכבותיו בניסיון לכונן מחדש אירועי עבר

      נדמה לי שאצלנו הארכיאולוגיה אינה רק מסע הרפתקני אל אוצר אבוד ואפילו יוקרה, הארכיאולוגיה היא מטפורה של המאבק על הזכרון – על הבניתו, פרשנותו ואפילו בדייתו (הזיוף, משפירא ועד ארון הקבורה של אחי ישו) – שהוא אכן כוח פוליטי ותרבותי רב עוצמה

      נטלי, השאלה המרכזית היא מה שכינית "סיבה ומסובב ב" (ולא כמה פרטים שוליים): האם באמת תגלית ארכיאולוגית יכולה להיות טעונה אידיאולוגית ודתית עד כדי כך שירצחו בגללה? מצד אחד, לא ממש צריך תגליות ארכיאולוגיות (או העדרן – כמו העדרותו של כל סימן לדוד המלך ב"עיר דוד") כדי להדליק את המזרח התיכון, לפעמים עצם החפירה ושמועות עליה מספיקות. מצד שני, אני זוכר את שר התרבות הסורי מערים קשיים על חפירות אבלה ואומר (כנגד ממשלת בגין): אנחנו חיים באיזור שב ומנפנפים בחרסים כמו בקושאן…

      היה לי העונג ליטול חלק בסרט הבלשי הישראלי היחיד שעסק בארכיאולוגיה: "רצח בים המלח" של יוסי גודארד. שם התגלית היתה ארון קבורה של "מורה הצדק" של כת קומראן (איזה נושא טעון ויצרי, הויכוחים על המגילות הגנוזות בהחלט קרובים לרצח!), אבל ברובד העמוק הכל היה על יחסי מורה-תלמיד – בכת מדבר יהודה עצמה, בכת תמהונית עם גורו שמתגוררת בסביבה, ובין דוקטור צעיר ופרופסור, שעבודת חייו מתמוטטת בגלל התגלית. יחסי מין בשקי שינה לא היו שם (נדמה לי שהייתי זוכר דבר כזה)

    • נטלי מסיקה  On דצמבר 15, 2009 at 8:25 am

      שאול – לא קראתי את ספרו של דוד שחר ואני מבינה שז'קונט כנראה קרא משום שלגיבור שלו יש שם דומה. טוב שמצא לו אילן גבוה להתלות בו.

      גלי – התככנים והמזימות במסדרונות האוניברסיטה יכולים להוות השראה לסרטי אימה שגם פרדי קרוגר יראה מיקי מאוס לידם. ולעניינו – אני לא באה לז'קונט בטענה על ההחטאות הקטנות פה ושם שצריך עין יותר מקצועית כדי לתפוס אותן. אני טוענת על ההחטאות הגדולות שזועקות לכל בר דעת. למצא גוויל יחיד במינו בעולם בנסיבות משונות ביותר, זה מילא בגבולות הג'אנר, אבל לסגור אותו במכונת הלימינציה? יש גבול לכל תעלול.

    • נטלי מסיקה  On דצמבר 15, 2009 at 8:52 am

      על המידע הנוסף והחשוב שהוספת כאן. כמוך גם אני חושבת שז'קונט ניסה ללכת על נוסחה מנצחת מספרים וסרטים קודמים שתמציתם: סוד אפל+חוקר אמיץ+מלחמות עולם+ מאבקי דת= רב מכר מובטח.
      במצב הקשה של שוק הספרים זה מעשה לגמרי לגיטימי.
      אני קצת מצטערת שז'קונט לא הצליח להשתחרר מהדימוי השחוק של הארכיאולוג כשודד עתיקות שמחפש רווחים מהירים וקלים. המוטיב הזה חוזר בכל הספר. למרות שאני מכירה לא מעט ארכיאולוגים מעולם לא שמעתי על מרצה או סטודנט שהציע למכור ממצא כלשהו כדי לסגור לעצמו את המינוס בבנק. לצערי ז'קונט חוזר על הרעיון הזה כמה וכמה פעמים בפיהן של דמויות שונות.

      לגבי הטענה השניה, שהארכיאולוגיה יכולה לפוצץ את כל האזור ולהביא למלחמות איומות, הרי שגם פה יש מידה גדושה של הפרזה רומנטית. ומה אם מחר מישהו יגלה את ארון הברית, או את בגדי הכהן הגדול, או אפילו את מנורת המקדש, מה יקרה?
      זהו שלא הרבה. רשות העתיקות תשכן את הממצא במחסן בבית שמש לכך וכך חודשים או שנים. מוזיאון חשוב אחד יציג אותו לקהל הרחב במועדים קצובים וכמה ארכיאולוגים בעלי שם יתקוטטו זה עם זה לגבי חשיבות הממצא בזמן שרוב הציבור לא יבין על מה הסיפור ויכתוב לעצמו טוקבקים בYNET.

      בשורה תחתונה מה שאני מנסה לומר הוא שארכיאולוגים הם לא שודדים וגם לא פצצות מתקתקות על שניים, אלא משהו הרבה יותר פשוט ופרוזאי.אבל מהידעה הזו לא מוכרים רבי-מכר להמונים. גם כן בעיה.

    • רון  On דצמבר 15, 2009 at 9:22 am

      לפי הבשורות הוא נקבר וקם לתחייה לאחר שלושה ימים.. שתי המרים (המגדלית והאחרת) באו לקבר ומצאו אותו ריק!

    • נטלי מסיקה  On דצמבר 15, 2009 at 9:50 am

      ישו לא נזקק לארון קבורה שהיה לרוב בצורת גלוסקמה (כמו הגלוסקמה שניסו לזייף עם הכתובת אחי ישוע), אלא אולי במקרה הטוב למערת קבורה עם בור מאספה ששם היו מניחים את המת למשך שנה בערך עד שבשרו נעכל ואח"כ היו אוספים את העצמות הארוכות שנותרו ואת הגולגולת ושמים בארון קבורה (=גלוסקמה או סרקופג שזה ארון גדול ומפואר יותר).

      מכאן אפשר להבין ביטויים כמו "נאסף אל אבותיו" (בבור ששימש את כל המשפחה) או "לסתום את הגולל" -כשהכוונה לאבן שסגרה את פתח המערה מבחוץ, אבל מי שנקבר בטעות יכול היה לצאת משם בניגוד למי שקוברים אותו ישר באדמה (וסליחה על התיאורים הפלסטיים).
      אגב ראיתי פעם ציור של צייר רנסנס חשוב שמתאר בדיוק את הסצנה הזו. לא זוכרת מי זה היה, אבל ראו שם בברור את פתח המערה, את אבן הגולל, את השומרים הישנים בפתח ואת ישו עולה בסערה לשמים.

    • שועי  On דצמבר 15, 2009 at 9:54 am

      כדאי לקרוא את כל שבעת הספרים של שחר הנכללים
      ב"היכל הכלים השבורים". בעיניי, בת קול ירושלמית של מרסל פרוסט, אבל יפה מאוד לפרקים מצד עצמה. דווקא בחלקה הראשון "קיץ בדרך הנביאים", מעבר להופעתו של גבריאל לוריא, יש גם דיון קסום במר בלום הפנטזיונר ובארכיאולוגיה מקראית באונ' העברית.

      הדיונים על אודות ישו- מובילים אותי להצעה. שמא נקדיש כל אחת ואחד רשימה לספרו של דוד פלוסר "ישו" שתורגם לאחרונה לעברית וראה אור בהוצאת דביר?

    • רון  On דצמבר 15, 2009 at 10:17 am

      כתבת שישו לא נזקק ל"קבר" ולא "ארון קבורה" ומכאן פליאתי.
      בעצם, אם אנחנו מניחים שישו היה אדם רגיל ושהוא אכן מת ולא קם לתחייה (הסצנה של גילוי הקבר הריק לא מופיעה בכמה כתבי יד מוקדמים של מרקוס) אז אולי בסופו של דבר הוא כן היה זקוק לארון 🙂 בכל מקרה זה לא הנושא של הפוסט הזה שקראתי בעניין רב, סתם נקודה שלא הבנתי לקראת סופו.
      שועי – רעיון מעולה. אקנה את הספר בביקור הקרוב בארץ בתחילת ינואר.

    • נטלי מסיקה  On דצמבר 15, 2009 at 10:53 am

      שועי – תודה על העצה אשתדל להשלים את החור בהשכלה בהקדם.
      ולגבי ההצעה השניה כמו רון זה נשמע טוב. אני מבינה שכבר רכשת את הספר ואתה בשלבי קריאה. ננסה להתכוונן לזה גם במסגרת המבצעים שסיפרת עליהם..

      רון – אתה צודק בהנחה שישו היה כאחד האדם. העיניין שכל הדת הנוצרית ושוק העתיקות המשגשג, שלא נדבר על הזיופים, נבנים בדיוק על ההפך מזה. לזייף את הגלוסקמה של ישו זה לכרות את הענף (המרויח) שעליו המזייף יושב שכן היהודים לא ירצו לרכוש את הדבר הזה שלא נדבר הנוצרים.

      זו אמנם אנקדוטה קטנה, אבל כדברי חכם ש. הולמס- אלמנטרית..

    • שועי  On דצמבר 15, 2009 at 3:30 pm

      זה יכול להיות מעניין מאוד משום שפלוסר ניסה לקרב את ישו לקהל הפרושים בדורו; וגם בתהליך הסגרתו לידי הרומאים משמשים לדידו דווקא הכהנים הצדוקים בתפקיד ראשון במעלה.
      חשבתי שפרספקטיבות שונות] של ידע אריכואלוגי, תלמודי, ופילוסופי-דתי יכולות להוות נקודת מוצא לדיון עשיר ומורכב. עכשיו, כשאני חושב על כך, אולי גם תומר פרסיקו, יוכל למצוא בזה עניין ולנטול חלק.

    • נטלי מסיקה  On דצמבר 15, 2009 at 6:37 pm

      רעיון מעולה, כולל תומר פריסקו.
      וגם
      כולי תקווה שלא נעורר שדים רדומים מתרדמתם

    • שועי  On דצמבר 15, 2009 at 7:48 pm

      לא חשבתי על שדים רדומים
      יכול להיות שיהיו כאלו
      אני חושב שהתגלגלותו של יהושע היהודי
      לידי כריסטוס, היא תופעה מעניינת
      היסטורית ואינטלקטואלית; היא לבטח הושפעה לטעמי מהלכי רוח הלניסטיים דווקא
      ועל אף שאני חלוק על כמה וכמה נקודות בספרו של פלוסר, כאחד מגדולי החוקרים של ספרותם של הנוצרים הראשונים ביחסם לפרושים, ושל חקר מגילות קומראן, אני חושב שסיפרו (מתבסס על עדכונים של ספר שראה אור כבר בשנת 1968, ומתורגם מאנגלית) ראוי לדיון בישראל של ימינו
      קודם כל ואחרי הכל, משום שפלוסר מנסה לדון בישו כמנהיג רוחני וכאדם, ולא כראש דת, משיח וכריסטוס.

    • נטלי מסיקה  On דצמבר 15, 2009 at 8:18 pm

      שסבר ששורש הנצרות בעולם הפאגני ולא ביהדות כפי שניסה להוכיח פלוסר. היו להם ויכוחים מרים מאד בעניין הזה. קראתי איפשהו שהבן של לבוביץ למד אצל פלוסר באוניברסיטה והוא היה קורא את תקצירי ההרצאות שלו ומתרגז עד לשמיים וכותב לו מכתבים אחר כך.
      יחד עם זאת אני לא יודעת אם הקביעה שהיהדות נמצאת בשורש הנצרות היא טובה או רעה ליהודים. מה שבטוח שהנצרות הקתולית הצליחה להתרחק מאד ממה שהיתה בימי חיו של ישו (טוב האמת שגם אנחנו די התרחקנו משם).

    • שועי  On דצמבר 16, 2009 at 8:00 am

      אני דווקא חושב כי ישו (יהושע) ההיסטורי היה קרוב מאוד לעולם היהודי פרושי כמו גם כנראה להלכי רוח איסיים (בשנים האחרונות ישנם גם מחקרים מעניינים על זיקות והקשרים הלכתיים בין מגלות קומראן ובין המשנה ומדרשי ההלכה, ראי מחקריהם של אהרן שמש וכנה ורמן). מפאולוס ואילך, בתהליכי הפצתה של הנצרות בעולם ההליניסטי ואחר כך הרומאי, ינקה הנצרות רבות מתפישות הלניסטיות הרמטיות, גנוסטיות, ואחרות
      ולטעמי במאה הרביעית הושפעה רבות גם מן המיסטריון של מיתראס (או מיתרא), ממקורו הפרסי-אראני, שהיה פופולארי מאוד באותה עת בקרב הלגיונות הרומאיים ובקרב האצולה.

      ליבוביץ לטעמי ודאי שהיה בר פלוגתא של פלוסר
      לא רק בענייני מחקר
      פלוסר קשר בין מוסר והומניזם אוניברסלי וראה בהם בסיס וקריטריון לכל דת
      ליבוביץ לעומתו, השתית את הדת על צו הטרונומי
      האדם לדעתו מקבל את הדת מתוך הכרע דעת, וחייב להיות נאמן לציוויה משום שנצטווה.
      הוא ראה בקשר ההכרחי שבין דת ובין הומניזם אבסורד גמור.

      אני מכיר כמה תלמידים אישיים של ליבוביץ' וגם בני משפחה, אבל אני רחוק מאוד מעמדותיו הדתיות ואילו לעמדותיי הפוליטיות הגעתי שלא בתיווכו. ככלל, קראתי חלקים ניכרים מספריו,אך הוא לא הותיר עלי רישום כּבִּיר מעולם. עיקר תפקידו: הביקורת, הרס האלילים הקטנים שצומחים ועולים כפטריות אחרי הגשם בעולמם של אנשים שהורגלו בחיים דתיים נטולי ביקורת עצמית.
      הרבה מאוד ביקורת. מעט מאוד שאר רוח.

      חידה היא לי איך אנשים מסויימים מסוגלים להשתית על כתבי ליבוביץ חיים דתיים ו/או חווייה דתית.

    • נטלי מסיקה  On דצמבר 16, 2009 at 9:03 am

      גם בנושא ליבוביץ וגם בנושא ראשית הנצרות.
      יש הרבה תיאוריות והרבה מחלוקות מן הסתם משום שהאוונגליונים שהוכנסו לקאנון וגם מכתבי פאולוס לא מציגים קו ברור ואחיד בסוגיה.

      לגבי השפעות של פולחן מיתארס- שמעתי על זה הרצאה משכנעת בהקשר ארכיאולוגי לפני כמה שנים אבל אני לא זוכרת מי נתן אותה.

      עוד משהו: המחקרים האחרונים של רחל אליאור שמבטלת את מקומם של האיסיים בספרות מגילות מדבר יהודה ומציעה ליחס אותה לצדוקים דווקא, מעוררת לא מעט מחשבות חדשות לגבי מקורות ההשראה של ישוע ותלמידיו הראשונים.
      היחס של ישוע לבית המקדש הוא ביקורתי ביותר ותואם במידה רבה את תפיסתם של אנשי כת מדבר יהודה.
      מאידך הצדוקים היו חבורה אלטיסטית למדי שביקשה להבדיל את עצמה מדלת העם מכוח ייחוסם והשכלתם, וזה לא ממש מתיישב עם התיאולוגיה הנוצרית. סתירות על גבי סתירות – ופתרון אין.

    • שועי  On דצמבר 16, 2009 at 7:39 pm

      אני מכיר את ספרהּ של אליאור שיצא בהוצאת מאגנס (היה לה גם אחד בהוצאת ידיעות אחרונות שהוא פופולרי יותר) אליאור תרמה תרומה חשובה במחקריה אודות החסידות, במיוחד על אודות הדורות הראשונים בחסידות חב"ד; יש לה הצעות מעניינות באשר לצדוקים, אבל הן נראות לי רחוקות מאוד ממציאות מעוגנת (איני חוקר בית שני, אבל למדתי תלמוד, ביניהם קורסים שהוקדשו לחקר הזיקות בין ספרות התנאים לכתבי כת המגילות); עוד דבר,הצעותיה להקדים את תשתיתה של ספרות ההיכלות והמרכבה (גם אם לא את החיבורים עצמם) לימי המקדש, דומה היא להצעתו של יהודה ליבס להקדים את זמן חיבורו של ספר יצירה למאה הראשונה לשלהי ימי הבית השני (על סמך הימצאות של תכנים מקבילים-סינונימיים בכתבי פילון ועוד, ולטעמי לא די בכך). אליאור במידה רבה הקדימה ופתחה את הצעתו של מורהּ יוסף דן שטען בשעתו כי ספרות ההיכלות והמרכבה, מה שמכונה אצלו המיסטיקה העברית הקדומה, נוצרה בקרב חוגי שוליים של החברה הרבנית תנאית מאוחרת ואמוראית. דעתי בנדון, על כל פנים, ארוכה מכדי לדון בה כאן, אבל דעותיה של אליאור בעניין הצדוקי, אינה מסתברת בעיניי. אין ספק שספריהם של אליאור ושל ליבס בנושא מלומדים מאוד, ומלאי מקורות עתירי עניין, ובכל זאת מסקנתם בעייתית מאוד בעיניי.
      אני מסכים עם הסיבה שמנית בסוף, אבל יש עוד כמה וכמה, ולטעמי גם אין לבטל את עדותו של יוסף בן מתיתיהו בעניין האיסיים. שהריי הוא היה בן משפחת כהנים. יש להניח כי לו היה לאיסיים רקע כהני כלשהו היה הדבר מופיע אצלו אייכשהו- כלשהו. יש גם עוד כמה סיבות אחרות.

    • אמנון ז'קונט  On פברואר 13, 2012 at 11:39 am

      במקרה מצאתי את הביקורת שלך, במהלך חיפושים אחר חומר אחר. מעולם לא שמעתי את שמעך, ואינני יודע מי את ומה השכלתך, אך רוב טענותייך אינן מבוססות עניינית (גדעון לוריא הוא רפליקה של גבריאל לוריא? ואריק אינשטיין הוא חיקוי של אלברט אינשטיין?), או מעוותות את הכתוב בספר (למשל: המניע ללמינציה – אותו לא הזכרת – שימור התגלית במקום סתר כלשהו, כדי שלא תיגזל ממנו, והעובדה שזהו אקט הפיך שכולו כליאת הגוויל בין שני כיסויי פוליאטילן שהולחמו בשוליהם, וברגע שיופרדו – ניתן לערוך בגוויל כל בדיקה שהיא. את מוזמנת, אגב, לספריית כתבי היד העתיקים באוניברסיטת תל אביב, לראות כיצד משמרים שם גווילים ישנים ועתיקים).
      אין לי אנרגיה לעבור ולהסביר לך נקודה אחר נקודה, אך דומני שהביקורת נגועה ביותר מקורטוב של רגש נלוז כלשהו. תחליטי את מהו.
      אין לי התנגדות לפרסום המייל שלי ולקבלת תגובות ממך או מן המגיבים האחרים.
      אמנון ז'קונט.

    • nataliemessika  On פברואר 15, 2012 at 6:07 am

      אמנון,
      אני לא יודעת מה קורה בספריית כתבי היד באוניברסיטת ת"א- אבל אני יכולה לומר לך בוודאות שכל כתבי היד הקדומים שאני ראיתי במחסני רשות העתיקות נשמרים בתנאי בקרה מחמירים ובוודאי לא מלחימים אותם בנייר למינציה (האם ניסית להפריד נייר אחרי שהולחם, האם ראית מה זה יכול לעולל לנייר עצמו שלא נדבר על הפפירוס או הגוויל?)
      לגבי הספר עצמו- אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שכתבתי. אני חייבת להוסיף יחד עם זאת שלמרות הביקורת הנוקבת-משהו, קראיתו הסבה לי הנאה מרובה דווקא בגלל הנימה הרצינית כל כך שבה הוא נכתב. ואחרון- אינך יודע מי אני וזה בסדר, גם אני עדיין לא סגורה על זה עד עכשיו – אבל בנוגע להשכלי – די לעשות קליק ב"מי אני" ומיד התעלומה תפתר. אפילו פרופ' לוריא היה מצליח בזה!

    • אמנון ז'קונט  On פברואר 15, 2012 at 2:42 pm

      לעניין הלמינציה, יש למינציה ויש למינציה. למינציה של מסמכים עתיקים מולחמת רק בצדדים כשהמכונה יוצרת ואקום בין שני דפי הפוליאטילן. לפני כן המסמך עובר תיארוך פחמן – אם הוחלט כך, וגם טיפול נגד מזיקים. למינציה נכונה היא הגנה הכרחית כשהמדובר במאות תלמידים שממשמשים במסמכים לצורך עבודות סמינריוניות, תזות וכו'.
      אבל לא בכך העניין, כי אם בזלזול העצום ובהתנשאות שאת מבטאת כלפי דמות ספרותית, מבלי לשקף (או אולי להבין) את התהליך שהיא עוברת. גדעון לוריא (ושוב, ההיטפלות לשמו של הגיבור שברא ידידי, דוד שחר ז"ל, היא חלק מאותה התנשאות) הוא בתחילת הספר אדם מחוק, שנמצא בשיתוק פוסט טראומטי ומתחיל להתעורר, בעזרתה של מנהלת הספרייה, רק כאשר מתגלגל לידיו הממצא. במהלך הספר הוא מתחזק עד שאישיותו מתגבשת מחדש, נבנית ומתאימה את עצמה למציאות אליה התגלגל אחרי מות אשתו.
      בניית אישיותו של לוריא מתרחשת באמצעות ותוך כדי עשיית מעשים שלא היה עושה בגלגולו הקודם: התגנבות לילית לעיר דוד, רומן עם סטודנטית וכו'. כאן המקום לומר שוזלין אכן מגן מפני קור (חפשי מישהו מהשייטת שיספר לך); בנקבת השילוח אכן קיים חדר סודי (זהו כנראה המקווה של ישמעאל כהן גדול) וכמו כן ישנו בור גדול ובו טין שנסחף פנימה עם הגשמים (במקרה זה – הבור כן נמלא מחולייתו). בעבר נערכו בו קונצרטים קאמריים והיום הוא סגור לקהל מפני סכנת טביעה. בכפר סילואן ישנן מערות רבות שחולקו לחדרים, כפי שמתואר בספר, ובהר המוריה קיים חלל קרסטי, שכמובן הואדר והועצם לצורך הספר וסידרת הטלוויזיה שלשמה נכתב. כל המקומות הללו וגם אחרים נחקרו, נסקרו ותועדו בצילומים במסגרת פרה-פרודקשן שמימנה החברה המפיקה של סידרת טלוויזיה שלשמה נכתב הספר.
      לעניין גניבת התבליט מאתר החפירות. הכרתי היטב אדם שהיה מרכזי מאוד בתחום הארכיאולוגיה, ואשר נהג בדיוק כך וגם נשפט וריצה עונש מאסר. שאלי את חברייך בבית שמש. אולי תמצאי מישהו ותיק דיו שיספר לך.
      בנוסף לכל זאת, אני חושד שלא קראת את הספר בתשומת הלב הראויה, או אולי לא יכולת להתגבר על הצורך להפגין ידע, משום שלוריא שב ואומר כמה פעמים שהוא היסטוריון (כמוני) ולא ארכיאולוג. כהיסטוריון, שאין לו ניסיון של חפירות או התנהגות בשדה בכלל, הוא עשוי גם לטעות ולנהוג באופן לא מקצועי. הפלישה לשדה לא-לו היא חלק מתהליך ההעצמה שלו, כפי שהוא אומר לא פעם.
      אילו היית מציינת מיהו גדעון לוריא ואיזה תפקיד בתהליך שמתואר בספר משרתות פעולותיו הארכיאולוגיות שבעינייך היו לצנינים – לא הייתה לי כל טענה. אך במקום לתאר את לוריא תאור הוגן – את וחברייך המגיבים טעיתם והטעיתם, ובעיקר – התנשאתם לשווא. כפי שהמחשתי, רוב טענותיכם מבוססות על בורות ועל אי הבנה וכמו שכתבתי גם קודם – אולי על רגשות אחרים. כך או אחרת, כדאי לזכור שיאה ענווה לחכמים, בין אם הם אינסטלטורים, סופרים, בלוגרים, היסטוריונים או פרחי ארכיאולוגים.
      עכשיו נראה אותך מגלה מידה של יושר ומפרסמת גם את עמדתי בפוסט ולא כתגובה בשולי הדברים… או, בלשונך – אפילו "פרופ' לוריא [בהגינותו] היה מצליח בזה".

    • nataliemessika  On פברואר 15, 2012 at 3:51 pm

      שאלה- אם לוריא הוא לא ארכיאולוג איך בכל זאת הוא יוצא לחפור ועוד עם טרקטור במקום הכי רגיש עלי אדמות? רק על זה מגיע לו לקבל צו מאסר מיידי ממשטרת ישראל/פקחי יחידת שוד של רשות העתיקות.

      חוץ מזה, אני באמת לא רואה טעם להמשיך להתנצח אתך על ספר שקראתי לפני יותר מ-3 שנים. שלא תטעה – אני מאד נהנית לצפות בסרטים כמו אינדיאנה ג'ונס, המומיה, או לארה קרופט – למרות שיש שם דברים בלתי הגיוניים בעליל. אבל זו לא הפואנטה בכלל: אתה חשת התנשאות בדברי למרות שזו לא היתה כוונתי, ועל כך אני מצטערת.

      לגבי פרסום התגובה – גם התגובה הקודמת פורסמה במלואה כל שעליך לעשות הוא ללחוץ על שם הפוסט ולגלגל מטה לתגובות. כעיקרון איני נוהגת לצנזר מגיבים בכלל -התגובות האחרונות תמיד ממוקמות בצדי הדף הראשי כי ככה עיצבו את האתר .

    • ריבר סונג  On פברואר 17, 2012 at 5:33 pm

      נהנתי פעמיים:

      פעם אחת מקריאה חוזרת של הביקורת שלך, כולל הנסיון לדמיין לעצמי את הארכיאולוגים בחליפות וכולי.

      בפעם השניה, מהתגובה הקטנונית והמבוהלת של הסופר. מהיהירות שמניחה שכולנו הארכיאולוגים (/יות?) טריים וצעירים כל כך, אבל אולי מי מהותיקים יטה לנו חסד ויספר לנו את מה שכבוד הסופר יודע היטב כל כך.

    • nataliemessika  On פברואר 19, 2012 at 6:29 am

      תודה לריבר סונג-
      (-:
      אגב אני מבינה שגם את מ"החופרות", שזה תמיד נחמד לפגוש מדי פעם פה..

    Trackbacks

    להשאיר תגובה

    הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

    הלוגו של WordPress.com

    אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת Twitter

    אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת Facebook

    אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת גוגל פלוס

    אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    מתחבר ל-%s

    %d בלוגרים אהבו את זה: