ארכיון חודשי: ינואר 2010

ארכיאולוגיה ב- 360 מעלות

פרופסור מסיקה?
כן?
מחר אנחנו נפגשים ב 8:00 בבוקר בלטרון.
כן, אני יודעת.
זה אומר שאת צריכה לצאת מת"א ב6:00 בבוקר
?!
אני הרי כבר מכיר אותך: פתאום יעלה בדעתך להמשיך עד למעלה אדומים ואני אצטרך לחפש אותך בכל הרי ירושלים.
באמת? לא זכור שקרו לי כאלה דברים.
אבל לי זכור.  בשביל זה שודרגת אצלי לתואר פרופסור.
 
בשעה  7:45 אני כבר בתחנה בלטרון, מתקשרת אליו. מה כבר הגעת? אני לא מאמין. תאמין, תאמין. טוב תלכי לשתות קפה ותגידי להם שזה על חשבוני. מה הם מכירים אותך? לא בדיוק, באופן כללי.
 
רבע שעה אחר כך הוא מתייצב עם הטרנזיט שהיא בעצם יותר כמו פח זבל על גלגלים. ניקיתי את האוטו למענך הוא מכריז בגאווה, וזה אומר שאת הקליפות של הפיסטוקים והמנדרינות הוא השליך ממרומי המושב אל רצפת המכונית. כל הכבוד הפתעת אותי, אין מה להגיד.
 
זה כבר כמה חודשים שאני עובדת עם בני, צלם שמתמחה בצילומים מעל ומתחת לשמיים, הרפתקן במיל' שעבד עבור סוכנויות ורשתות טלוויזיה זרות בעיקר בהפקות שעוסקות בחייו של ישוע זצ"ל, ועם שרון השותפה שלו בחברת מורדגן. אנחנו מתעדים אתרים ארכיאולוגיים ואתרי תיירות בצילומי בועה ב- 360 מעלות ומוסיפים להם קישורים למידע משלים ולסרטוני הדמיה שאנחנו בונים. את הפיילוט הראשון עשינו במצדה, ואח"כ הכנו פרויקטים נוספים בקיסריה, כנסיית הקבר והכותל המערבי. אתמול יצאנו לתעד את האתר הנבטי בעבדת עבור רשות הטבע והגנים.
 
למי שלא זוכר – בסוכות האחרון נגרם נזק כבד לאתר הנבטי בעבדת שעל דרך הבשמים, שכלל בין השאר ניפוץ עמודים, קשתות, קירות וריסוס האבנים בצבע עמיד במיוחד. תוך זמן קצר נעצרו שני אחים מהשבט הבדואי עזממה שמתגוררים בסמוך לאתר. בפרקליטות סבורים שהם בצעו את המעשה כתגובה להרס ביתם. אולי עשו להם לעוול, אבל מה אשמים הנבטים? לך תבין. בטרם יתחילו עבודות השימור והשחזור באתר נתבקשנו לתעד את "שביל ההרס" כדי שאפשר יהיה בבא העת לפרסם את המצב לפני ואחרי.
 
לבני הצלם יש הרבה סיפורים מעניינים על אנשים שהוא עבד אתם ועל מקומות שהוא ביקר בהם במהלך שנות עבודתו הארוכות. תפיסת העולם שלו בנויה מניגודים שלכאורה אינם מתיישבים זה עם זה בשום אופן. למשל, הוא מוכן לחצות יבשות וימים כדי להגיע לאתרים עתיקים, אבל הוא מאד ספקן לגבי המדע הארכיאולוגי  בכלל וארכיאולוגים בפרט. הוא סבור שבמקרה הטוב הארכיאולוגים הם אופורטוניסטים שמחוברים למציאות הקלושה שבמוחם, או במקרה הפחות טוב, נוכלים שמחפשים לעשות רווחים קלים.  מי את חושבת הנהנה העיקרי מהרס האתר בעבדת? הוא שואל אותי במבט חשדני. המבין יבין ותחשבי לבד.
 
בכניסה לאתר אנחנו פוגשים את אנשי רשות הטבע, מרחב דרום ואת מנהלת הפרויקט אורית. כולם עוטים מעילי פליז ירוקים, משקפי  שמש כהים ואבק מדברי. החברה שנשכרה כדי לטפל בניקוי הצבע מהקירות, עושה הצגת תכלית. מסתבר שאפשר לקלף את הצבע בטכנולוגיה של קרח יבש שהופך לגז ואינו פוגע במרקם האבן בכלל. אנשי רשות הטבע שואלים האם אפשר לקלף גם כתמי חלודה או את צבע הירוק מהג'יפים שלהם.
 
אני הולכת בעקבות מנהלת פרויקט השימור בעבדת המומה לגמרי. למרות מה שפורסם, שום דבר לא מכין אותי למראה המזעזע של הקירות העקורים, העמודים הנפולים וההרס הרב שזרעו הנוקמים. בני הצלם מתחיל לצלם את זירת הפשע ואני מסתתרת מאחורי הקירות כדי לא להיכנס לו לפריים. אחרי שעברנו על  המבנים באקרופוליס אנחנו יורדים לשולי האתר, למקומות שלא נפגעו, כדי לתעד את מה שיש שם עבור מבקרים פוטנציאליים: ווילה רומית, בית ביזאנטי משוחזר ושרשרת מערות חצובות יפיפיות ושמורות היטב שנועדו למגורי נזירים.
פרופסור מסיקה, מה את אומרת על המערה?  לפי דעתי בנו אותו בתקופה הכלקוליתית המאוחרת או בתקופה הרומית של המאה ה- 13, הוא מהרהר בידענות מופלגת ואני בתגובה אומרת לו: פחחח.

 

 
 

לצפייה במצדה ב- 360 מעלות  לחץ כאן
לצפייה בקיסריה ב- 360 מעלות   לחץ כאן
לצפייה בכנסיית הקבר ב- 360 מעלות   לחץ כאן
לצפייה בפיילוט שימור הכותל  המערבי לחץ כאן

הוראות הפעלה: 

1. הקשה כפולה מאפשרת מצב של מסך מלא

2. התנועה נעשית בעזרת העכבר

3. במסך מלא ניתן לנוע גם עם הלוח בקרה וגם להתרחק/ להתקרב לתמונה

4. אפשר לפתוח מפת התמצאות ולנוע דרכה בין המבנים או לעבור דרך "בועות המידע" בצילום האווירי

5. האייקונים המשובצים במבנים מאפשרים גישה למידע טקסטואלי, דוחות שימור, סרטונים וכו'

6. מהירות פתיחת המצגת תלויה במהירות הגלישה במחשב. צריך לפעמים סבלנות.

 

  

צ'ארלס דיקנס בעמק הנילוס

אנחנו על רכבת לילה שנוסעת ללוקסור. אולי המילה "נוסעת" היא קצת מוגזמת, יותר מקרטעת בעצלתיים. יצאנו מתחנת הרכבת בקהיר קצת לפני חצות ונאמר לנו שנגיע ללוקסור לקראת הצהריים בערך, שהרי פה זה מצרים. יש הרבה תחנות עצירה בדרך, אנשים עולים ויורדים כל הזמן. ככל שמדרימים, הנוסעים נראים לי כהים וכנועים יותר. חלקם נושאים עמם חבילות גדולות, לחלקם האחר אצבעות מיותרות על כפות הידיים.  מוטציות אבולוציוניות של עבדים שלא מכירים שום אפשרות אחרת.

הנילוס בוצע את המדבר החרב לשניים, והחיים מתמקדים בשתי רצועות צרות – אחת בגדה מימין ושנייה בגדה משמאל. אני בוהה מהופנתת בנופי הכפרים כאילו כבר ביקרתי בהם פעם: בתי הבוץ, עצי הדקל, חלקות קטנות של חקלאות שלחין מוזנות בתעלות בוציות שמתפצלות לעורקים ונימים דקים יותר. כמו אז.  תראה כמה יפה בחוץ, אני אומרת לו, והוא סוף-סוף מרים את עיניו מהספר של צ'ארלס דיקנס ואומר: מה יש לראות פה. הכול נראה אותו הדבר.

אחרי כמה ימים בעיר הקיט לוקסור שבמהלכם ביקרנו במקדשים שבגדה המזרחית ובקברי המלכים שבגדה המערבית, החלטנו להצפין חזרה ולעצור בכמה אתרים ארכיאולוגיים בדרך כמו תל אל עמרנה ואבידוס. מנהל המלון נשמע מבועת מעצם הרעיון. למה לכם לנסוע לשם? זה לא מקום בטוח  לתיירים מהמערב. מילא תיירים מהמערב, אני חושבת, אבל תיירים מישראל? אבל עד עכשיו היה לנו מזל. הצלחנו להסתיר את הזהות האמיתית שלנו בזכות הדרכונים הזרים שהתברכנו בהם.
את הדרך מלוקסור לאבידוס עשינו באוטובוס מקומי גדוש בפלאחים, כלובי תרנגולות וחבילות צרורות בסמרטוטים. למרות שהאוטובוס מלא לגמרי, כמה מהנוסעים מציעים לנו לשבת במקומם. הם שואלים מאיפה אנחנו ושמחים לגלגל את שמות המדינות האקזוטיות שמהם הגענו כביכול: צרפת וארצות הברית של  אמריקה. אחר כך הם רוצים לדעת לאן אנחנו נוסעים. ילדה קטנה, אולי בת 10 שיושבת למרגלותיי על רצפת האוטובוס, שולחת אלי חיוכים מבוישים ואני מחייכת אליה בחזרה. רגע לפני שהיא ואביה מתכוונים לרדת בתחנה הסמוכה לכפר שלהם הוא  פונה אלינו ושואל: רוצים לקחת אותה אתכם במתנה לאמריקה?
בתחנה הבאה עולה נער צעיר שמתעקש להתיישב לצדנו על הספסל. במהלך כל הנסיעה הוא מגניב אלינו מבטים גאים אפופי סוד. לפני שהוא יורד הוא משחיל לנו קלף עם תמונה דהויה של המדונה כמו היינו שותפים באותה כת רדופה. האוטובוס עוצר בתחנת ביניים נוספת וכמה נערים מציעים לו לבוא ולשבת לצדם בקדמת האוטובוס. אחרי שהם יורדים הוא חוזר מתיישב לצדי ואומר: הם הזמינו אותי לבוא להתארח בבית שלהם. ההוא שדיבר אתי אמר שקוראים לו אדולף היטלר. הוא נראה מבסוט לגמרי מהשם המערבי שההורים שלו בחרו לו. מעניין  איך קוראים לאחים שלו, אני אומרת.             
 
בתום נסיעה ארוכה ומפרכת האוטובוס מגיע סוף-סוף לאבידוס ואנחנו מוצאים את עצמנו במשהו שנראה כמו כפר נידח באמצע שום מקום. כנראה שמנהל המלון בלוקסור ידע על מה הוא מדבר. ברוכים הבאים, ברוכים הבאים,  מאיפה אתם? גרמניה? אמריקה? אנחנו עונים בקצרה וממשיכים ללכת, מודעים היטב לכללי החיזור המקובלים. יש לנו קמפינג  יפה, חדש, נקי, בואו לראות, מציע האיש.
אנחנו לא מתכוונים להישאר פה הלילה. רק באנו לבקר באתר הארכיאולוגי ולהמשיך הלאה.
אז בואו לאכול במסעדה, מציע האיש. יש לו פנים נעימות והאנגלית שבפיו טובה.
מה אפשר לאכול במסעדה שלכם?
יש לנו צ'יפס, אורז, תה, לחם, אורז, צ'יפס, לחם. תה.
תגידי, הוא קצת חוזר על עצמו, או שזה נדמה לי? הוא תוהה מוטרד.
זה כל מה שיש להם פה. בא נלך אתו, במילא אני לא רואה פה הרבה ברירות.
 
הקמפינג  מתגלה כמקום נעים ומרווח: עשרים אוהלים גדולים סודרים סביב חצר מרכזית. בקצה אחד בוטקה עם מטבח וממול בוטקה עם שירותים ומקלחות שדה. המקום נראה כמו מחנה טירונים שהוקם על ידי הבריטים לפני חמישים שנה.
אנחנו מתיישבים סביב שולחן פלסטיק מתנדנד עם המארח וגיסו בעל המקום. טבח רדום למחצה מציץ אלינו מופתע מירכתי הבוטקה של המטבח ומקבל מהם הוראות הכנה. אחרי חצי שעה של המתנה מגיעה הארוחה המובטחת בצלחות מקושתות בציורי ורדים:  צ'יפס (מוכן משקית), אורז לבן, פיתות, תה ועוגיות טבולות בדבש. נדמה שחוץ מצוות ההנהלה, הטבח ושני הנערים שהיו עסוקים בגרוף החול בחצר ובין האוהלים, לא היתה במקום נפש חיה. באמת תקופה קשה, הסכים אתנו בעל האכסנייה.

כשסיימנו לאכול צוות ההנהלה הציע לאורח הגבר להתכבד בנרגילה והוא כמובן התרצה כי  מה טוב מעישון בריא אחרי ארוחה כזו דשנה. פיית הכלי הועברה מאיש לאיש ודווקא זה שהיה הכי פחות מנוסה במלאכה  עשה מאמצים מוגברים להאריך את שאיפת העשן הצמיגי לריאות. המקומיים אמרו לו בחשש: לאט לאט, יא חביבי. נרגילה צריך לקחת לאט, כמו שלוקחים אישה.

בתום ההפסקה הממושכת שמנו את פעמינו לאתר. בעלי המקום הציעו שנשאיר את התרמילים שלנו אצלם עד שנחזור מהביקור ונחליט מה לעשות: אם נרצה לנסוע, ניסע, ואם נרצה להישאר, אהלן וסהלן.
על ראש הגבעה שמעל הקמפינג ניצב המקדש של אוזיריס, אל המוות במיתולוגיה המצרית. אנחנו צועדים לשם במתינות ועם כל הכבוד הראוי, ואחרי זמן מה אני רואה שהוא גורר את עצמו לאט מהנדרש. מה קרה? אני שואלת מודאגת והוא אומר, לא יודע, אני לא מרגיש כל כך טוב, יש לי בחילה.
עוד כמה צעדים ופניו מקבלות גוון ירקרק. אני לא יודע מה הם שמו לי בנרגילה, הוא אומר ומחזיק בבטנו.
רק שלא יקיא פה אני חושבת ומסתכלת על הדמויות המעטרות את הקירות. לא כדאי להסתבך עם המשפחה הזאת, אחת מהיותר מופרעות בעת העתיקה. אבל זה כבר מאוחר, את שנעשה אין להשיב.  עכשיו צריך למצוא עזרה. אני מוצאת שומר קשיש חבוש בכפייה אדומה ומובילה אותו למקום שבו שוכב החולה, מחלל המקדש בקיאו.

השומר שכבר ראה מצבים גרועים מאלה, התעשת מהר, השעין את גופו על אחד העמודים, הסיר את הכפייה שלו וגלגל אותה בחוזקה על ראשו. כמה דקות אחר כך  הצבע התחיל לחזור לפניו של החולה.
תני לו כמה לירות, הוא אמר לי ואני שלפתי שטר והגשתי לשומר המרפא שסירב לקחת אתו ואמר: אבל יש לי 13 ילדים אני. במה אני אשם בזה? גנח השכיב מרע מתחתית מרבצו, טוב תוסיפי לו עוד כמה לירות.

הדרך חזרה למחנה מתבצעת בהליכה מדודה ואטית כשגופו הגבוה שעון עלי.  בעלי הקמפינג קלטו מרחוק את חומרת המצב וחשו במהירות לעזרתי, השכיבו אותו על אחת המיטות והכינו לו תה עם הרבה מרמריס. עכשיו תצטרכו להישאר פה עד שהוא ירגיש יותר טוב.  
אחר זמן מה הוא נרדם ואני החלטתי לשוב למקדש. הוצאתי תפוח ירוק מהתרמיל ועשיתי את דרכי במעלה ההר. בכניסה לאתר עמד ילד קטן ורזה אולי בן 7 , לבוש בכתונת פסים, אוזניו המחודדות בלטו  משני עברי ראשו המגולח. הוא חייך אלי ואמר: אממ..אממ.. כמו זולל פרי נעלם מכף ידו.  

שוּ? שאלתי אותו.  

אממ.. אמממ.. תוּפאח, שב ואמר והצביע על התפוח שבפי. הסתכלתי על הפרי האכול בחציו ותהיתי בצער מה יהיה עם הילדים האלה פה. רוּח כאל אומק בדק תוּפאח,  אמרתי לו בערבית הקלוקלת שלי ובזאת שילחתי אותו אחר כבוד לאמא שלו. שתעשה טובה ותלך לקנות לילד תפוחים במכולת, מה בעיה? 
בס אומי כוּלי מה-פיש !… הוא ענה ופרש את גפרורי ידיו בתנועת האפרוח קלימרו או יוס'לה מהעיירה היהודית. צער גדול מילא את לבי והגשתי לו  את התפוח מיד. פחות משלושים שניות לקח לו להעלים אותו  בשלמותו, על לבתו וחרצניו. בקושי ניצל זנב הזלזל.
 
בתום סיור מקיף בחדרים האפלוליים של מקדש אוזיריס הבנתי עד כמה קשים היו חייו של האל הזה: זה לא פשוט להיוולד לאח נקמן ומרושע שכל הזמן מנסה להרוג  אותך, או להתאהב באחותך שלא נדבר על הילד שנולד להם בעל פני הבז שאינו דומה בשום פנים לאביו או לאמו. ויש גם את העניין הזה של מלכות השאול, מקום שבו הנתינים לא תמיד נוחים לפעול.  ביני לביני קיוויתי שאל המוות אוזיריס לא יבקש לנקום בנו על התקרית המצערת ויטיל עלינו קללה לדיראון עולם.  אפילו משה רבנו עם כל הגיבוי שהיה לו, לא זלזל בחרטומיו של פרעה.

כשיצאתי משם לפנות ערב, הרחבה שמחוץ למקדש נדמתה לי גדושה בהמון תוסס באופן פלא. עם עצום ורב מונהג בידי נער צעיר לבוש בכותנת פסים. לרגע תהיתי על מה המהומה, ואז ראיתי את יוס'לה ומשזה ראה אותי, התמלא מיד בשמחה וצהלה, הורה עלי  באצבעו הזקורה וקיבץ את ההמון בקריאת קרב נחושה. שניה אחר כך, נחשול ענק סגר עלי מכל עבר, הקיף ומשך בבגדיי לקול קריאות קצובות שעלו עד ללב השמים: "תוּפאח, תוּפאח !!!" 

 

   

 

    
 

פריז-MATCH -נצרת

ביום רביעי הקרוב אני הולכת להתארח בבית הנשיא. מארגנים שם חוג לאוהבי תנ"ך ו/ או ארכיאולוגיה ושלחו לי הזמנה במייל מהאוניברסיטה. הנה הזדמנות לבקר בעוד מקום שאף פעם לא ביקרתי בו. כשסיפרתי את זה להורי הם אמרו לי למסור דרישת שלום חמה לנשיא שמעון פרס וגם תודה רבה על כל מה שהוא עשה בשבילנו. כיצד ולמה? הנה לפניכם הסיפור:
 
בחודש דצמבר  1969 החליטו הורי לעלות לישראל. היו אלה שנות האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים ואבי נסחף בפרץ ציוני-אידיאליסטי גדול ממנו. הפקיד במרכז הקליטה של הסוכנות אמר שמצא לנו מקום משובב נפש לגור בו: נצרת עלית. וזאת למה? משום שהיא ממוקמת כידוע, בין הים של טבריה לים של חיפה. הורי כמו הוריהם והורי-הוריהם לפניהם מעולם לא הרחיקו מערי החוף של הים התיכון ולכן מיד שמחו על המציאה. כי מה מה טוב מעיר השוכנת על חוף ים אחד? נכון, עיר השוכנת על חופם של שני ימים. 

אני זוכרת במעומעם את החודשים הראשונים שלנו במקום המוזר, פרוץ הרוחות, השומם והמשמים הזה. את המילים שנגמרו לנו, את אחי הבכור שחזר מבית הספר מתייפח כי הוא לא הבין "שום דבר, שום דבר, שום דבר", את אחי הקטן התגרן, שנשך ובעט בכל מי שהעז להציק או לצחוק עלינו. אני שמיעטתי לדבר במילא,  התכנסתי בתוך שתיקה מוחלטת ורק ציירתי לעצמי כל הזמן. ביום הראשון שלי בגן עמדתי מזועזעת מול מכחולי העץ הגסים שהוכתמו בתערובת צבעי הגואש והתגעגעתי לעפרונות הפסטל המחודדים שהיו לי בגן בצרפת.       
 
 

 
 
כמה חודשים אחרי שהגענו, הורי קיבלו הודעה שנבחרנו לארח אנשים חשובים מהממשלה. באותו יום  נשארנו בבית, לבשנו את מיטב בגדינו וחיכינו עד לשעות הצהריים. ואז הם התחילו להגיע: קודם פקידים זוטרים מההסתדרות , ואח"כ  עוזרי שרים, ואח"כ הגיעו האורחים החשובים מכולם: ראש העיר של נצרת-עלית, שר האוצר פינחס ספיר והשר לקליטת עליה שמעון פרס.  אני זוכרת טור ארוך של אנשים עומדים במרפסת, ממתינים להיכנס רק כדי להצטלם עם המשפחה המלכותית הנבחרת. אני גם זוכרת במעורפל איש קירח עם משקפיים שהושיב אותי על הברכיים. היה לו פרצוף של דוד נחמד.
 
אחרי שהלכו כולם נותרנו רק עם השר לקליטת עלייה ושני עוזריו. במה אני יכול לעזור לכם?  שאל השר, ואבא שלי אמר: עבודה. בשבוע הבא נגמר לי האולפן ואני רוצה לעבוד.
תרשום עבודה לאדון מסיקה סימן השר לעוזר, והעוזר כתב את הבקשה בפנקס.
ואת גברת מסיקה, במה אני יכול לעזור לך?
אמי הסתכלה על הנוף הצחיח שהשתקף מחלונה וידעה שאין שם ים, גם לא קצה-קצהו. 
אולי יש משהו שאת רוצה, ואין לך איך להשיג פה? שידל השר.
יש כל כך הרבה אין, במה להתחיל?  ואז עלה בראשה רעיון:  Paris Match.  השבועון החביב עליה מזה  שנים. יש שם הכל: כתבות צבע על שחקנים, אמנים, פוליטיקאים, אנשי בידור ורוח. מתכונים לארוחות גורמה, עצות מועילות לאפיית עוגות פירות מהפרובנס. צילומים מתצוגות אופנה של כריסטיאן דיאור וקוקו שנל. מבצעים של תיקים וכפפות מעור בגלרי לפייט. ביקורות על ספרים שיצאו לאחרונה. רשימת סרטים שמוקרנים בבתי הקולנוע בערים הגדולות  בצרפת. בקיצור כל מה שאישה משכילה, שוחרת תרבות, צריכה לדעת כדי להסתדר ביום-יום. 
 
אני אדאג להביא לך Paris Match הבטיח השר. קשה להאמין, אבל הבטחתו קוימה: מדי שבוע במשך שנה תמימה חוברת מעודכנת של  Paris Match  היתה עושה את דרכה בדרך-לא-דרך משגרירות ישראל בפריז, למשרדו של השר, ומשם לחנות העיתונים במרכז המסחרי-רסקו בנצרת עלית. בעל הדוכן מושקו השמן כבר הכיר את הנוהל היטב: צריך לתת את החוברת המהודרת רק לגברת מסיקה ולא לאף אדם אחר, ואין לגבות עליה כל תשלום.

אחרי שאימא שלי היתה מתעדכנת בכל מה שמוטל עליה לדעת, היא היתה מרשה לי לדפדף בחוברת כדי להסתכל בתמונות. וככה למדתי שלא משנה כמה עצוב ומשמים בחוץ, תמיד אפשר למצא נחמה בדברים יפים שמודפסים על נייר.