צ'ארלס דיקנס בעמק הנילוס

אנחנו על רכבת לילה שנוסעת ללוקסור. אולי המילה "נוסעת" היא קצת מוגזמת, יותר מקרטעת בעצלתיים. יצאנו מתחנת הרכבת בקהיר קצת לפני חצות ונאמר לנו שנגיע ללוקסור לקראת הצהריים בערך, שהרי פה זה מצרים. יש הרבה תחנות עצירה בדרך, אנשים עולים ויורדים כל הזמן. ככל שמדרימים, הנוסעים נראים לי כהים וכנועים יותר. חלקם נושאים עמם חבילות גדולות, לחלקם האחר אצבעות מיותרות על כפות הידיים.  מוטציות אבולוציוניות של עבדים שלא מכירים שום אפשרות אחרת.

הנילוס בוצע את המדבר החרב לשניים, והחיים מתמקדים בשתי רצועות צרות – אחת בגדה מימין ושנייה בגדה משמאל. אני בוהה מהופנתת בנופי הכפרים כאילו כבר ביקרתי בהם פעם: בתי הבוץ, עצי הדקל, חלקות קטנות של חקלאות שלחין מוזנות בתעלות בוציות שמתפצלות לעורקים ונימים דקים יותר. כמו אז.  תראה כמה יפה בחוץ, אני אומרת לו, והוא סוף-סוף מרים את עיניו מהספר של צ'ארלס דיקנס ואומר: מה יש לראות פה. הכול נראה אותו הדבר.

אחרי כמה ימים בעיר הקיט לוקסור שבמהלכם ביקרנו במקדשים שבגדה המזרחית ובקברי המלכים שבגדה המערבית, החלטנו להצפין חזרה ולעצור בכמה אתרים ארכיאולוגיים בדרך כמו תל אל עמרנה ואבידוס. מנהל המלון נשמע מבועת מעצם הרעיון. למה לכם לנסוע לשם? זה לא מקום בטוח  לתיירים מהמערב. מילא תיירים מהמערב, אני חושבת, אבל תיירים מישראל? אבל עד עכשיו היה לנו מזל. הצלחנו להסתיר את הזהות האמיתית שלנו בזכות הדרכונים הזרים שהתברכנו בהם.
את הדרך מלוקסור לאבידוס עשינו באוטובוס מקומי גדוש בפלאחים, כלובי תרנגולות וחבילות צרורות בסמרטוטים. למרות שהאוטובוס מלא לגמרי, כמה מהנוסעים מציעים לנו לשבת במקומם. הם שואלים מאיפה אנחנו ושמחים לגלגל את שמות המדינות האקזוטיות שמהם הגענו כביכול: צרפת וארצות הברית של  אמריקה. אחר כך הם רוצים לדעת לאן אנחנו נוסעים. ילדה קטנה, אולי בת 10 שיושבת למרגלותיי על רצפת האוטובוס, שולחת אלי חיוכים מבוישים ואני מחייכת אליה בחזרה. רגע לפני שהיא ואביה מתכוונים לרדת בתחנה הסמוכה לכפר שלהם הוא  פונה אלינו ושואל: רוצים לקחת אותה אתכם במתנה לאמריקה?
בתחנה הבאה עולה נער צעיר שמתעקש להתיישב לצדנו על הספסל. במהלך כל הנסיעה הוא מגניב אלינו מבטים גאים אפופי סוד. לפני שהוא יורד הוא משחיל לנו קלף עם תמונה דהויה של המדונה כמו היינו שותפים באותה כת רדופה. האוטובוס עוצר בתחנת ביניים נוספת וכמה נערים מציעים לו לבוא ולשבת לצדם בקדמת האוטובוס. אחרי שהם יורדים הוא חוזר מתיישב לצדי ואומר: הם הזמינו אותי לבוא להתארח בבית שלהם. ההוא שדיבר אתי אמר שקוראים לו אדולף היטלר. הוא נראה מבסוט לגמרי מהשם המערבי שההורים שלו בחרו לו. מעניין  איך קוראים לאחים שלו, אני אומרת.             
 
בתום נסיעה ארוכה ומפרכת האוטובוס מגיע סוף-סוף לאבידוס ואנחנו מוצאים את עצמנו במשהו שנראה כמו כפר נידח באמצע שום מקום. כנראה שמנהל המלון בלוקסור ידע על מה הוא מדבר. ברוכים הבאים, ברוכים הבאים,  מאיפה אתם? גרמניה? אמריקה? אנחנו עונים בקצרה וממשיכים ללכת, מודעים היטב לכללי החיזור המקובלים. יש לנו קמפינג  יפה, חדש, נקי, בואו לראות, מציע האיש.
אנחנו לא מתכוונים להישאר פה הלילה. רק באנו לבקר באתר הארכיאולוגי ולהמשיך הלאה.
אז בואו לאכול במסעדה, מציע האיש. יש לו פנים נעימות והאנגלית שבפיו טובה.
מה אפשר לאכול במסעדה שלכם?
יש לנו צ'יפס, אורז, תה, לחם, אורז, צ'יפס, לחם. תה.
תגידי, הוא קצת חוזר על עצמו, או שזה נדמה לי? הוא תוהה מוטרד.
זה כל מה שיש להם פה. בא נלך אתו, במילא אני לא רואה פה הרבה ברירות.
 
הקמפינג  מתגלה כמקום נעים ומרווח: עשרים אוהלים גדולים סודרים סביב חצר מרכזית. בקצה אחד בוטקה עם מטבח וממול בוטקה עם שירותים ומקלחות שדה. המקום נראה כמו מחנה טירונים שהוקם על ידי הבריטים לפני חמישים שנה.
אנחנו מתיישבים סביב שולחן פלסטיק מתנדנד עם המארח וגיסו בעל המקום. טבח רדום למחצה מציץ אלינו מופתע מירכתי הבוטקה של המטבח ומקבל מהם הוראות הכנה. אחרי חצי שעה של המתנה מגיעה הארוחה המובטחת בצלחות מקושתות בציורי ורדים:  צ'יפס (מוכן משקית), אורז לבן, פיתות, תה ועוגיות טבולות בדבש. נדמה שחוץ מצוות ההנהלה, הטבח ושני הנערים שהיו עסוקים בגרוף החול בחצר ובין האוהלים, לא היתה במקום נפש חיה. באמת תקופה קשה, הסכים אתנו בעל האכסנייה.

כשסיימנו לאכול צוות ההנהלה הציע לאורח הגבר להתכבד בנרגילה והוא כמובן התרצה כי  מה טוב מעישון בריא אחרי ארוחה כזו דשנה. פיית הכלי הועברה מאיש לאיש ודווקא זה שהיה הכי פחות מנוסה במלאכה  עשה מאמצים מוגברים להאריך את שאיפת העשן הצמיגי לריאות. המקומיים אמרו לו בחשש: לאט לאט, יא חביבי. נרגילה צריך לקחת לאט, כמו שלוקחים אישה.

בתום ההפסקה הממושכת שמנו את פעמינו לאתר. בעלי המקום הציעו שנשאיר את התרמילים שלנו אצלם עד שנחזור מהביקור ונחליט מה לעשות: אם נרצה לנסוע, ניסע, ואם נרצה להישאר, אהלן וסהלן.
על ראש הגבעה שמעל הקמפינג ניצב המקדש של אוזיריס, אל המוות במיתולוגיה המצרית. אנחנו צועדים לשם במתינות ועם כל הכבוד הראוי, ואחרי זמן מה אני רואה שהוא גורר את עצמו לאט מהנדרש. מה קרה? אני שואלת מודאגת והוא אומר, לא יודע, אני לא מרגיש כל כך טוב, יש לי בחילה.
עוד כמה צעדים ופניו מקבלות גוון ירקרק. אני לא יודע מה הם שמו לי בנרגילה, הוא אומר ומחזיק בבטנו.
רק שלא יקיא פה אני חושבת ומסתכלת על הדמויות המעטרות את הקירות. לא כדאי להסתבך עם המשפחה הזאת, אחת מהיותר מופרעות בעת העתיקה. אבל זה כבר מאוחר, את שנעשה אין להשיב.  עכשיו צריך למצוא עזרה. אני מוצאת שומר קשיש חבוש בכפייה אדומה ומובילה אותו למקום שבו שוכב החולה, מחלל המקדש בקיאו.

השומר שכבר ראה מצבים גרועים מאלה, התעשת מהר, השעין את גופו על אחד העמודים, הסיר את הכפייה שלו וגלגל אותה בחוזקה על ראשו. כמה דקות אחר כך  הצבע התחיל לחזור לפניו של החולה.
תני לו כמה לירות, הוא אמר לי ואני שלפתי שטר והגשתי לשומר המרפא שסירב לקחת אתו ואמר: אבל יש לי 13 ילדים אני. במה אני אשם בזה? גנח השכיב מרע מתחתית מרבצו, טוב תוסיפי לו עוד כמה לירות.

הדרך חזרה למחנה מתבצעת בהליכה מדודה ואטית כשגופו הגבוה שעון עלי.  בעלי הקמפינג קלטו מרחוק את חומרת המצב וחשו במהירות לעזרתי, השכיבו אותו על אחת המיטות והכינו לו תה עם הרבה מרמריס. עכשיו תצטרכו להישאר פה עד שהוא ירגיש יותר טוב.  
אחר זמן מה הוא נרדם ואני החלטתי לשוב למקדש. הוצאתי תפוח ירוק מהתרמיל ועשיתי את דרכי במעלה ההר. בכניסה לאתר עמד ילד קטן ורזה אולי בן 7 , לבוש בכתונת פסים, אוזניו המחודדות בלטו  משני עברי ראשו המגולח. הוא חייך אלי ואמר: אממ..אממ.. כמו זולל פרי נעלם מכף ידו.  

שוּ? שאלתי אותו.  

אממ.. אמממ.. תוּפאח, שב ואמר והצביע על התפוח שבפי. הסתכלתי על הפרי האכול בחציו ותהיתי בצער מה יהיה עם הילדים האלה פה. רוּח כאל אומק בדק תוּפאח,  אמרתי לו בערבית הקלוקלת שלי ובזאת שילחתי אותו אחר כבוד לאמא שלו. שתעשה טובה ותלך לקנות לילד תפוחים במכולת, מה בעיה? 
בס אומי כוּלי מה-פיש !… הוא ענה ופרש את גפרורי ידיו בתנועת האפרוח קלימרו או יוס'לה מהעיירה היהודית. צער גדול מילא את לבי והגשתי לו  את התפוח מיד. פחות משלושים שניות לקח לו להעלים אותו  בשלמותו, על לבתו וחרצניו. בקושי ניצל זנב הזלזל.
 
בתום סיור מקיף בחדרים האפלוליים של מקדש אוזיריס הבנתי עד כמה קשים היו חייו של האל הזה: זה לא פשוט להיוולד לאח נקמן ומרושע שכל הזמן מנסה להרוג  אותך, או להתאהב באחותך שלא נדבר על הילד שנולד להם בעל פני הבז שאינו דומה בשום פנים לאביו או לאמו. ויש גם את העניין הזה של מלכות השאול, מקום שבו הנתינים לא תמיד נוחים לפעול.  ביני לביני קיוויתי שאל המוות אוזיריס לא יבקש לנקום בנו על התקרית המצערת ויטיל עלינו קללה לדיראון עולם.  אפילו משה רבנו עם כל הגיבוי שהיה לו, לא זלזל בחרטומיו של פרעה.

כשיצאתי משם לפנות ערב, הרחבה שמחוץ למקדש נדמתה לי גדושה בהמון תוסס באופן פלא. עם עצום ורב מונהג בידי נער צעיר לבוש בכותנת פסים. לרגע תהיתי על מה המהומה, ואז ראיתי את יוס'לה ומשזה ראה אותי, התמלא מיד בשמחה וצהלה, הורה עלי  באצבעו הזקורה וקיבץ את ההמון בקריאת קרב נחושה. שניה אחר כך, נחשול ענק סגר עלי מכל עבר, הקיף ומשך בבגדיי לקול קריאות קצובות שעלו עד ללב השמים: "תוּפאח, תוּפאח !!!" 

 

   

 

    
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אזרח.  On ינואר 18, 2010 at 7:43 pm

    המצרי הסעידי.מבחינת המצרי העני,התייר הוא בעל יכולת שאפשר "לגלח" אותו קצת.(למרות הכל ,"הגילוח" נעשה בצורה בלתי אלימה,בשונה מהרבה מקומות אחרים הנמצאים בעולם השלישי העני ) אם רוצים ליהנות ,יש ללכת לפי הקצב המצרי,ולהזהר ממלכודות התיירים הידועות.כשהייתי במצרים מנעתי את עצמי ממלכודות התייר הידועות ע"י שכירת נהג מונית צמוד שאיתו הסתובבתי ברוב המקמות הידועים.ידיעת השפה גם היא עוזרת במהלך המגע עם המקומיים.
    משהו קליל על תושבי מצריים.נאמר בדרך כלל ע"י אלה שאינם מצרים.
    למא דח'ל טארק בן זיאד עליהום,קאל:(כשנכנס טארק בן זיאד למצריים,זו היתה אבחנתו לגבי העם שבתוכה.)אהל אל מצ`ר,שעב,יחבו טרב, וע'אנני. (אנשי מצריים ,הם עם האוהב לתופף ,ולשיר.) ניסאהום לועב,וריג`להום טרב. (נשהם יפות ואוהבות חיזור,והגברים שבהם חובבי תיפוף.) לא ברכ אללה פיכום,תיגמיעו טבלה,וביתפריקו עצא. (לא בירך האלוהים אתכם,אלא בזה שאתם תתופפו בחבורה,מצריים ידועה בזמריה ובמקהלות המוסיקליות שבה,ואם יש לכם מנהיג/ מושל חזק,כולם הולכים ורוקדים לפניו עם המקל המצרי המפורסם.(כל מצרי סעידי המכבד את עצמו הולך עם מקל כזה) .

    מקווה שניהנת מהמקומות ההסטורים וממצריים בכלל.

  • דן  On ינואר 18, 2010 at 9:31 pm

    נהנתי לקרוא

  • כרמית  On ינואר 18, 2010 at 10:09 pm

    יש פה הרבה חלונות ועינך הרגישה

  • שועי  On ינואר 18, 2010 at 10:18 pm

    זה היה יכול להיות פרק המשך מצוין לאסטריקס וקליאופטרה. בחיי, במקדש אוזיריס, חשבתי כי המקיא היה יכול להנות מקצת שיקוי פלא של אשפיקס.
    אדולף היטלר באמצע המדבר? כנראה שאבא שלו היה ניצב ב'שודדי התיבה האבודה' של שפילברג. אגב, אני יודע שבסיניי מסתובבים כמה אבו בגין, ובטח כבר יש גם כמה אבו רבין. כך שבאיזו סיטואציה יכולה להיווצר שיחה על אחת הדיונות בין בגין ובין היטלר הצעירים.

  • נטלי מסיקה  On ינואר 18, 2010 at 11:11 pm

    לאזרח – יפים הפתגמים שהבאת. אני השתדלתי להצניע כמה שיותר את ההבנה הבסיסית שלי בשפה, כדי שלא יחשדו בנו שאנחנו מישראל. אפילו שהטיול היה לפני כמה שנים, כבר אז לא היתה אוירה חיובית כלפי ישראלים. היום זה אפילו גרוע יותר.

    תודה גם לדן וכרמית

    לשועי – כרגיל הצלחת להצחיק אותי נורא. האסטריקס בארץ מצרים הוא אחד מהספרים המכוננים בילדותי. זוכר איך הם תרצו את האף השחוק של הפינקס? גאוני.דווקא לא היה אכפת לנו להתארח בבתים של מקומיים (ואף זכינו לכך בהמשך, כשאיש ששידל אותנו בתחנה הזמין אותנו לביתו בקהיר. היה מרתק להכיר משפחה מצרית מקרוב, אבל זה נושא לפוסט אחר.) אבל להתארח בבית של היטלר, ועוד בגרסת כיסוי מצרית? יש גבול. אבל נדמה שהבחור שנשא בגאון את השם הזה לא ממש הבין את המשמעות שלו. הוא בטח היה נורא גאה שנתנו לו שם מערבי מיוחד כזה.

  • נתי קורן  On ינואר 19, 2010 at 10:29 am

    סיפור מסע נהדר

  • שועי  On ינואר 19, 2010 at 1:14 pm

    ואני לתומי חשבתי עד אסטריקס וקליאופטרה, כי הספינקס חסר אף מפני שבוניו, יהודים שעבדו במצריים, חצבו את אפו במתכונת האפים היהודיים
    והפרעון ההוא הנח המון נאלץ להסיר את אפו של הספינקס שמא יחשבו כי בני העם כי לספינקס הקדוש יש חוטם יהודי. והנה כבר התורה מגדירה את האל המתגלה בנקרת הצור (שמות ל"ב) כארך
    אפיים.סתם מחשבות שכאלה

    אגב, במתכונת מה שכתבתי פה בחיוך, עשוי להופיע בכל שעה נתונה ברצינות גמורה בעיתונות המצרית היומית
    (-:

  • נטלי מסיקה  On ינואר 19, 2010 at 4:07 pm

    אז זהו, אפו של הספינקס נחבל בגלל אובליקס שהיה מוכרח לטפס עליו משום מה. ולגבי האף המפואר – הרי בחוברת ההיא הוא יוחס לקלאופטרה (אני לא יודעת איך תרגמו את זה לעברית, אבל בצרפתית היו המון חידודים לשוניים על הנושא הזה)
    ולגבי העתונות המצרית – הלוואי והם היו משקיעים את אותה מסירות בטיפול בנושאים אחרים, כמו אלה שמופיעים בספריו של נגיב מחפוז.

  • נטלי מסיקה  On ינואר 19, 2010 at 4:08 pm

    תודה רבה, שמחתך שמחה אותי בחזרה..

  • טלי  On ינואר 20, 2010 at 7:52 pm

    והייתי בטוחה שגם הגבתי אבל כנראה שבדיוק כשהתכוונתי תפסה אותי חברה טובה וטרם הספיקותי…

    ובכל זאת שימחת אותי. מה עשית עם כל העם העצום ורב של ילדי התפוחים? אם הוא לא היה אוכל את הגרעינים,היה אפשר לנסות לארגן להם עץ…(-:

  • נטלי מסיקה  On ינואר 21, 2010 at 10:32 am

    כמה חבל שבעל כותונת הפסים לא ניחן בראייה ארוכת טווח. אם כי אני לא יודעת אם העץ היה מחזיק שם מעמד.

    ולגבי השאלה השניה- חזרתי לקמפינג מוקפת בהמוני ילדים נלהבים שעקבו אחרי בעקשנות עד לכניסה. כשבעל המקום ראה אותם היא גירש אותם משם בצעקות ובעיטות כמו שמפזרים עזים במרעה. אבל הם לא ממש נבהלו ממנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: