99 רשימות+ 1

זה כבר חודש  ימים שאני מתלבטת ביני לביני עם איזו רשימה חדשה אחגוג את הפוסט ה- 100. ובינתיים הזמן עובר, שום נושא לא נראה חשוב/ מעניין/  חגיגי מספיק.  התחלתי לקבל הודעות תוהות מחברים –  איפה נעלמת ומה קרה, והאמת היא שאני פה כל הזמן. ברשימה הנוכחית הזו לקטתי כמה נושאים שהעסיקו אותי בחודש האחרון, כאלה שלא היו לי מספיק מילים לארגן ולצרור בנפרד.    
 
על פרשיות הניצול המיני של העורך הנכבד והרב  (היה או לא היה?), עקבתי בעניין רב כמו כולם. אומרים שאין אישה בישראל שהנושא הזה לגמרי זר לה, ומהבחינה הזו אני לא יוצאת דופן במיוחד, אני בחברה טובה. כמה מהכותבות פה חשפו חוויות אישיות בצעד אמיץ וראוי להערכה. אני עדיין לא שם. יחד עם זאת אין לי ספק שהרבה עוולות בעולם הזה היו נמנעים אילו  מספיק אנשים היו מוחים ומשמיעים את קולם. אהבתי גם את הרשימה שכתב איש אמיץ אחד שתיאר את הצד השני של הירח, האפל, זה שאסור לדבר עליו בכלל. הלוואי שהיו עוד כותבים מסוגו.  
 
והיה הנושא של שוק הספרים ומצב הכותבים שממשיך להעסיק ללא לאות שני ותיקי קרבות שאינם אומרים נואש (לדוגמה כאן וכאן). נו, מה יש לי להגיד. קטונתי. החודש קיבלתי הודעה מרוחל'ה מדפוס עליה שאבוא לקחת את הגלופות של הספר שלי אדמה שחורה כי הם פשטו את הרגל לצערם. גם קיבלתי הודעה במייל ממי שהיה פעם אחד המול"ים שלי בהוצאת דופן ז"ל. הוא ביקש שאשתתף בהוצאות למפיץ כי מכרנו פחות מ- 500 עותקים במהדורה האחרונה. בכל שרשרת המזון הארוכה, דווקא  אני יצאתי הכי נפסדת מכולם. כתבתי לו: תגיד זה נראה לך הגיוני?  Enough is enough . לך תחשוב על פתרון אחר. 
 
עוד נושא שהתמודדתי אתו בחודש האחרון הוא נושא המזרחיות שלי שהוא נושא שתמיד גורר הכי הרבה תגובות רגשיות בבלוגספרה ובתוכניות פופוליטיקה למיניהן. חברה שפעילה מזה שנים באחת מהקבוצות המזרחיות-פמיניסטיות הציעה לי להיפגש עם מנכ"לית אחת, כי יש להם פרויקט שעשוי לעניין אותי: קרן מכובדת מחו"ל מממנת מפגשי כתיבה יצירתית של 4 קבוצות נשים שגרות בפריפריה בנושא: נשים יוצרות שפה של שלום. בתום  3 שנים אמור להתפרסם ספר עם קובץ יצירות פרי עטן. כמובן ששמחתי על הרעיון, כי  מה יותר מרגש מזה? יש שם את כל החומרים הנכונים שעניינו אותי תמיד. לשאלתי נאמר לי שזו שריכזה את הפרויקט בתחילתו, ניחנה אמנם בכל המעלות המקצועיות הנדרשות אך היתה לה בעיה אקוטית שגרמה לאנטגוניזם מצד רוב המשתתפות – היא נתפסה כאלטיסטית ובנוסף – לא נולדה לעדה הנכונה.
מצוידת במוטיבציה גבוהה, הרבה כוונות טובות והכי חשוב – בשם משפחה שאין לטעות בו,  הסתערתי על היעד.  ראשית ערכתי רשימת נושאים שראוי לעסוק בהם בנפרד בקבוצות ובימי העיון המרוכזים. שנית חיברתי רשימה מפורטת של יצירות שיכולות להפרות את תהליכי הכתיבה. את החומר הכתוב שלחתי למנכ"לית וקבעתי אתה פגישה. כשהגעתי היא הושיבה אותי על כיסא מולה והודיעה לי נחרצות שנכשלתי לגמרי במשימה. הזכרתי את "אישה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן, רחמנא ליצלן. מה אני לא יודעת שהוא חוטא בחטא כפול שאין עליו כפרה: גם גבר וגם אשכנזי? עוד חסר אם היית מביאה לנו גם את עמוס עוז ברשימה. אבל למזלי הטוב לא ירדתי לשפל חמור עד כדי כך. לא עזרו כל ההסברים שמדובר בספר הכי נשי שאי פעם קראתי (במובן הטוב של המילה): מלא חמלה, אהבה לבריות, כתוב מתוך מיצי הרחם ממש. שלא לדבר שהוא עוסק בלב –לבו של הצל שמלווה כמעט כל אישה ואם בישראל: מה יהיה כשהילד שלה יגדל וילך לצבא. אבל כלום לא עזר.  היום ברור לי מדוע נמנעתי כל החיים מלקחת חלק פעיל בקבוצות פוליטיות ותנועות  אידיאולוגיות צודקות עד אימה. 
  
עוד דבר שקרה לי בחודש האחרון וחשבתי לכתוב עליו בהרחבה אבל, איכשהו פספסתי את המועד הוא על הפגישה שהיתה לי עם חבר ותיק ברשימות בערב פתיחת תערוכה בגלריה בת"א. בתום האירוע, נשארנו לדבר עם שני הנגנים (שירה, נבל ונגיעות של מוסיקה שבוקעת מתוך מחשב נייד) וסיכמנו שנגיע לשמוע אותם בהופעה נוספת. אחר כך יצאנו לשוטט קצת ברחובות ת"א ודברנו על התלאות שעברו ועוברים עליו באקדמיה.  פתאום הרגשתי שאנחנו כמו שני אבירים יגעים וחבוטים, שכל חבריהם התפזרו לכל עבר. אי שם יש מצודה  גבוהה ומבוצרת מוקפת חפיר, תעלת מים שורצת תנינים רעבים ושערים עבים חסומים. אנחנו מכירים את מצודה היטב הקפנו אותה אינספור פעמים, אך לשווא, מעולם לא הצלחנו להכנס אליה. בקרחת יער שוממת הדלקנו מדורה ועכשיו אנחנו שוקלים את צעדינו, בודקים את הסיכויים. כמונו, גם הסוסים שעליהם אנחנו רוכבים הם כבר לא מה שהיו פעם: מצולקים, צולעים, קצת מיואשים מהמסע האינסופי הזה. אבל בינתיים אנחנו לא מסכימים לוותר: ההיסטוריה הוכיחה
מעל לכל ספק שזו רק שאלה של זמן. כל מבצר סגור דינו להיפתח או לגווע על יושביו. 

 

                             והנה עוד חבורה שעשתה מאמצים גדולים להבקיע טירה מבוצרת

             

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On מרץ 3, 2010 at 10:57 am

    מקבוצות צודקות מדי. ומזל טוב לפוסט המאה, ועכשיו שאני חושבת על זה, אני שמחה שיש לי שם משפחה שבהחלט משאיר מקום לספק משני הכיוונים…

  • שאול  On מרץ 3, 2010 at 11:45 am

    שתי דוגמאות

    איריס יער שיודעת למסך את הזירה בפרובוקציות ודרך המיסוך שהיא יוצרת היא יודעת לזהות,לכוון ולפגוע בעקב אכילס של האוייב

    גדעון גלעדי ז"ל שהוציא את הספר מחלוקת בציון בקהיר בערבית ולאחר מכן יצא הספר בלונדון. תמר בורסוק תרגמה את הספר לעברית ובפרספקטיבה של 20 שנה מתברר שהמנוח צחק על כולם.

    דרך ערבוב בין תיזה פוליטית והיסטוריוגרפי נכונה הוא העצים את חשיפת השלדים בארון הציונות האשכנזית.

    הערה אחרונה

    אני מכבד את רצונה של נטלי

  • אורה  On מרץ 3, 2010 at 11:47 am

    נטלי, אהבתי את המאה ואחד שלך (כמו את כולם). ברכות – ואל יאוש. את נמצאת בצד הנכון של המשוואה

  • אסתי  On מרץ 3, 2010 at 12:18 pm

    וחוץ מזה, איתכם נטלי ושועי ביאושכם חסר הויתור והפשרה.
    ובכל זאת נוע תנוע ואנחנו נמשיך למרות הכל.

  • נטלי מסיקה  On מרץ 3, 2010 at 12:26 pm

    וואלה חסרתם לי.
    דפנה – באמת זכית. אי אפשר לקטלג אותך בשום טבלה. מה שמזכיר לי את הסיפור על אחד חלפון שביקש להחליף את שמו למוסקוביץ לפני שהחליף אותו לכספי כדי שיהיה לו מה להגיד לאלה שיאלו אותו – מה היה השם משפחה שלך לפני זה.

    שאול כנראה שאתה צודק. בעיקר מטרידה אותי המחשבה על אלה שמתפרנסים יפה (מדי) מכל הסיפור הזה.

    ותודה גם לאורה, מכל הלב.

  • טלי  On מרץ 3, 2010 at 1:42 pm

    הסיפור הזה על קבוצות הנשים- מתחיל כמו משהו מצויין שגרם לי להצטער שאני אשכנזית לחלוטין ומסתיים כמו יותר מדי דברים מפוספסים שתחילתם בכוונות טובות והמשכם מאכזב, רחוק, קר- חבל כל כך שרצון טוב ואנרגיות טובות נופלים על מזבח שטויות כאלה…

    לגבי מסע האבירים שלך ושל קישועי היקר – אתכם במאבקכם הצודק! כמי שהתייאשה מהמבצר האקדמיה בשלב פחות מתקדם משלכם (אחרי תיזה, תואר שני ומחירים נפשיים יקרים כל כך יותר מדי)אני גם הכי מזדהה בעולם וגם רוצה להגיד לך (לו אני ממילא אומרת כל הזמן) – שיש עוד מבצרים, הם נטולי הילה אקדמית אבל שווים כל כך הרבה יותר, מאחלת לך (ולו, כמובן) שייפתחו השערים במהירה בימינו אמן.

    ומזלטוב לפוסט המאה – כן ירבו, התגעגעתי (-:

  • נטלי מסיקה  On מרץ 3, 2010 at 3:09 pm

    אכן אסתי יקרה, נועה ננועה, וכי יש לנו ברירה?

    טלי יקרתי – מסכימה עם כל מילה שלך. איזה ביזבוז נורא של משאבים על אינטריגות ומאבקי אגו טיפשיים. אבל אולי זה טבעם של ארגונים מסוג זה.
    לגבי עצתך – אני מאמצת אותה בחום כאופציה נוספת ואפשרית לפחות בתחום שלי. עם שועי זה קצת יותר מורכב. עדיין לא אמרנו נואש ואנחנו מקווים להבקיע את המבצר לו רק בגלל שהגענו "כזה קרוב" אליו…

  • שועי  On מרץ 3, 2010 at 3:17 pm

    ברוכה השבה/טוב שאת בסביבה

    ולרגל האופטימיות דלעילא אני מוסיף מעט אופטימיות בתגובה, השיר 'אופטימיות' לנאזים חכמת בתרגומה של עפרה בנג'ו:

    אני כותב שירים
    שאינם נדפסים
    אבל הם יודפסו ביום מן הימים

    אני מצפה למכתב מבשר טוב
    אולי יגיע אחרי מות
    אבל הוא ייע בכל זאת

    העולם אינו ברשות האנשים
    גם לא המדינה או הנכסים
    הם יהיו אולי עוד מאה שנים
    אבל ודאי שיהיו ברבוֹת הימים

  • שועי  On מרץ 3, 2010 at 3:18 pm

    אבל הוא יגיע בכל זאת

  • נטלי מסיקה  On מרץ 3, 2010 at 4:05 pm

    תודה על השיר המרגש.
    כמה אופטימיות יש בכל שורה ושורה. לשמור ולפתוח בעת צרה.

  • נועם  On מרץ 3, 2010 at 4:33 pm

    אחרי שהכתרת אותי כוותיק קרבות שאינו אומר נואש, אין לי אלא לחזק את ידיך ואת רגלי הסוס המצולק.

    ברכות על המספר העגול של הפוסטים.

  • טלי  On מרץ 3, 2010 at 5:01 pm

    (-:

  • אביגיל  On מרץ 3, 2010 at 5:39 pm

    והשיר ששועי הביא מקסים! לגבי הספר שלך, זה נשמע מצער, אבל בעקבות השיר, חשוב לזכור את הנחת שהוא הביא ומביא לך בעצם קיומו בעולם. לא הגעתי אליו עוד אך עוד אגיע.
    תמיד אמרתי שחבל שאי אפשר להוסיף את כל הקורות חיים את הדברים שכמעט יצאו לפועל.
    בקרוב אחגוג מאה פוסטים והפוסט הזה (ובכלל הכתיבה שלך) בהחלט מעוררים השראה! תודה

  • עמרם  On מרץ 3, 2010 at 5:55 pm

    זאת אומרת פוסט יפה מאוד. ופיסקת הסיום נגעה בלבבות והשיר של שועי במקום (עכשו אני חייב לענות במשורר התורקי "שלי": אורחאן ולי, לא?). ואת המשמעות במזרחיות שלך תצקי את ולא אף משטרת מחשבות (הי, אם תצטטו אותי אני אכחיש: דברי הוצאו מהקשרם! בכל זאת על עוז לא הייתי סולח בכזאת קלות…) ושיהיה לך כה לחי. ברור לי שאת גורמת שמחה אצל הרבה יותר קוראים וקוראות ממה שאת משערת

  • שועי  On מרץ 3, 2010 at 7:05 pm

    ועד שיפציע עמרם עם אורחאן ולי קאניק
    אני מוסיף עוד קצת אופטימיות של
    (גם אם השיר אינו נקרא כמאוד אופטימי, הוא מאוד מאוד יפה בפשטותו, לפחות עליי הוא הצמיח חיוך שלא מש כשעה). כוונתי לשיר "מבסוט" למקסים גילן:

    ארבעה עורבים עולים בשמי חיי

    המתקצרים והולכים.

    בראשם מכה כנף עייפה

    עורב הרעב, בכבודו. מעט מאחריו

    עורב אבדן המעש. לצדו, בכעס

    עורב הכאב. אחרון

    עורב הבדידות.

    ללא התממות:

    אליהם ואל החרון

    של בני-התמותה

    כבר הוּרגלתי

    אני נשאר מבסוּט.

    (בבל ושירים אפלים, עמ' 104)

  • נטלי מסיקה  On מרץ 3, 2010 at 10:22 pm

    עונג גדול לקרא את הדברים שלכם.

    נעם- אני באמת מעריכה את ההתמדה ונחישות שלך ושל אסתי לקיים שיח מתמשך על הנושא הזה. תבורכו.

    אביגיל – זה נשמע לי כמו רעיון מצויין, לחבר קורות חיים של כמעט, רק הבעיה שהמסמך הזה יכול להיות אינסופי כמעט, לפחות זה שלי.

    עמרם – התגובה שלך הצחיקה אותי 🙂 רק לא הבנתי מה היחס שלך לעוז – עובר או לא עובר בבית ספרינו?…

    שועי – איזה כיף שזכינו לעוד שיר ועוד שיר אופטימי על עורבים. אני זכרתי בעיקר את שירי המחאה הפוליטיים שלו.

  • שחר  On מרץ 4, 2010 at 11:16 am

    עם הקושי להזדהות עם קבוצות. את יכולה להיות מזרחית ופמיניסטית גם בלי כותרות. כמו דפנה, גם אני שמחה על העמימות של המוצא (המעורב) שלי.

  • אילן  On מרץ 5, 2010 at 5:37 am

    נשמע מעניין.

  • נטלי מסיקה  On מרץ 5, 2010 at 8:29 am

    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: