צרפתים בקיסריה

לפני כמה חודשים קיבלתי מייל מאחת, ג'קלין דוג'נסקי שגרה בפריס. היא כתבה שהיא מארגנת טיול לישראל עם חברי הקהילה של בית הכנסת המסורתי ברובע השישה-עשר. השמועה על פועלי הגיעה אליה דרך הדוד שלי ג'ילבר, והיא תשמח מאד אם אוכל להתפנות אליהם ליום הדרכה בקיסריה. יותר משהופתעתי על הפנייה, הופתעתי על כך שדוד שלי ג'ילבר התחיל לפקוד בתי כנסת בזמנו הפנוי. מי שנחשב לסמן ימני-חילוני של המשפחה, זה שחושב שכל הדתות הם בסך הכול מנגנון מניפולציה מתוחכם שנועד לשלוט בהמונים, פתאום לעת זקנה החל לחפש את יהדותו מסתבר. מאידך, מדובר בכל זאת בבית כנסת לייט,  אולי זה לא כל כך דרמטי כמו שזה נדמה.
 
בשלושת החודשים שעברו מאז פנתה אלי לראשונה התכתבנו ג'קלין ואני, על בסיס כמעט יום יומי. היא רצתה לדעת למשל, מה רואים בקיסריה והאם הסרטים המוצגים במרכז המבקרים מתורגמים לצרפתית. האם מסלול ההליכה נוח לאנשים מבוגרים, ובמיוחד לגברת אחת שסובלת מעודף משקל מסויים. היא תשמח לדעת גם כמה זמן יערך הביקור ומה מזג האוויר הצפוי בזמן הסיור. וגם איפה אפשר לאכול צהריים, שזה מניסיון רב-שנים נושא אלמנטארי שמאד מעסיק צרפתים.
בכל הקיץ אנחנו נתונים למתקפה של קרובי משפחה בדרגת קרבה כזו או אחרת שבאים לביקור בארץ הקודש. לרוב כשאני פוגשת אותם בבית המלון, הם מיד משתפים אותי בחוויות שלהם מארוחת הבוקר שבשפתם נקראת: Petit déjeuner שזה  בתרגום חופשי "ארוחת צהריים קטנה". הם לא מבינים למה אוכלים פה כל כך הרבה ולמה אנחנו לא מסתפקים, נגיד, בקרואסון וקפה. כמה שעות אחר כך הם כבר מוטרדים מה יהיה עם ה- Déjeuner. לפעמים הם עוסקים בסוגיה כבדת המשקל הזו מה-  Petit déjeuner עד למועד ה-  déjeuner. בין לבין הם נוהגים לתור אחר הזדמנויות פז בסוכנויות נדל"ן, כי הריביירה כבר לא מה שהיתה פעם וצריך למצוא מקום חלופי ל- Vacances. ואילו אני שנאלצת לספוג את העלויות במחירי השכירות בתל אביב מחייכת אליהם בשפתיים קפוצות ושואלת: למה לכם, לא חבל? אין לכם מושג כמה חם פה באוגוסט. זוועה ממש. הריביירה הרבה יותר מתאימה לכם. אבל הדברים שלי לא עושים עליהם שום רושם, ובמקום זה הם אומרים: את מכירה אולי מקום ראוי ל- Dîner ? (שזה בשפתם ארוחת ערב). המילה ראוי" מתארת מקום שמספק חומר לדיון מעמיק על איכות תפריט על כל מרכיביו מעל ספל קפה וקראסון למחרת בשעת ה- Petit déjeuner.
 
המועד לסיור נקבע סוף-סוף, תפריטי המסעדות הראויות בנמל קיסריה נבחנו בקפדנות,  המסלול סומן והוסבר בפרוט. רק על מזג האוויר לא היתה לי שליטה לצערי, שכן ביום הסיור שנקבע בראשון האחרון, היה כזכור חמסין כבד.

כשעליתי לאוטובוס התיירים הממוזג שאסף אותי בת"א  הקבוצה קיבלה את פניי במחיאות כפיים סוערות ובחיוכים נרגשים. כנראה שיחסי הציבור והשיווק הנמרצים של בני משפחת מסיקה עשו את שלהם. שמענו שאת ארכיאולוגית מאד-מאד חשובה, אמר לי ישיש אחד ולחץ את ידי בהתרגשות. שמענו שחפרת בכל ישראל, לחשה לי קשישה חביבה אחרת. ככה זה שהדמיון המזרחי העשיר פוגש מוטיבציה מערבית מוגברת.
 
בדרך לאתר שמענו מנועם המדריך הצמוד של הקבוצה, סקירה מקיפה על המצב הפוליטי-חברתי בארץ עפ"י ישראל היום: מסתבר שבזכות ראש הממשלה המעולה שלנו, הכלכלה פורחת, האבטלה ירדה, הביטחון יציב ויחסינו עם אמריקה מעולם לא היו טובים יותר. גם לאוזניים  משוחדות של תיירים נלהבים מהרובע ה-16 בפריס, התיאור הזה נשמע, אעפעס, קצת בעייתי.
 
כשהגענו לקיסריה ירדנו בכניסה הדרומית  ולאחר הצפייה בסרט המולטימדיה, הובלתי אותם למונומנטים הארכיטקטוניים החשובים: בתיאטרון העירוני ספרתי להם על המופעים שהתקיימו באותם ימים, במרפסת המשקיפה על ארמון השונית ספרתי להם על הלך רוחו של המלך הורדוס, ליד אבן ההקדשה של פונטוס פילטוס דנו בפסוק: "דמו עלינו ועל בנינו"  ששם האוונגליסט מתי בפי  כל העם היהודי מאז ועד היום. משם פנינו להיפודרום וניסינו לשחזר את המהלכים של מרוצי הסוסים בסגנון בן-חור.  אחר כך נכנסו למרכז המבקרים בנמל כדי לראות את המצגת שמתארת את מפעל הבנייה הגרנדיוזי ביותר שבוצע באותה עת בלב ים. למרות המאמץ העצום שהושקע בבנייתו, הנמל החל לשקוע לאחר שנים מעטות, אולי בשל עודף חשיבות עצמית שדורשת תמיד תחזוקה יקרה.

העיר קיסריה שעל הים שמרה על אופייה הפומפוזי גם בתקופות הבאות שבהן כבר לא היתה בשיאה. אולי זה משום שמאז ומעולם  היא נחשבה לעיר חילונית במהותה, כזו שנקשרת לאליטות חברתיות מבוססות היטב. בתלמוד נאמר עליה: "קיסריה וירושלים – אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן – אל תאמן, ישבו שתיהן – אל תאמן. חרבה קיסריה וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסריה – תאמן." כנראה שלא בכדי ראש הממשלה שלנו מתגורר בשתיהן. 

אבל אם מחפשים טוב-טוב גם בקיסריה אפשר למצא קורטוב של קדושה. המלך בלדווין צר על קיסריה  בשנת 1191 ולאחר שבועיים ימים הרג את תושביה, מכר את הנשים והילדים שהתגוררו בה ואז התפנה לבזוז את אוצרותיה כדי לתור אחר ממצאים מיוחדים שאותם יוכל לקחת אתו בחזרה. בכח ההשגחה העליונה נפלה לידי חייליו קערת זכוכית ירוקה שערכה לא יסולה בפז והיא שמורה עד היום בכנסיית סנט לונצו בגנואה. מסתבר שהיא-היא הגביע שבו השתמש ישוע מנצרת בשעת הסעודה האחרונה. או שמא יש לומר  בשעת  ה- Dîner ?