יפו-שונאים סיפור אהבה

אתמול הוזעקתי לתעד את החפירות שבאזור בית החולים הצרפתי שממול לגבעת אנדרומדה ביפו. כשהגעתי לאזור מיד ראיתי שפשוט זה לא הולך להיות: ניידות משטרה, עשרות שוטרים כחולים וירוקים, גדרות ובתוכם המון רב של חרדים לבושי שחורים. החניתי את הרכב הרחק ממהומת האלוהים הזו והתקרבתי לאתר שגודר בחומת ברזל גבוהה כדי למנוע מסתננים לא רצויים.
 

השוטרים פתחו עמדות חמ"ל על המדרכות שמשני צדי הכביש ודאגו שהחרדים לא יצאו מגבולות מחסומי הגדר שהקיפה אותם. בין השוטרים לחרדים עמדו כמה צלמים ובהם גם צלם חרדי צעיר עם פאות עבות שהתהדר בתג  של עיתונאי מן המניין. אבל לא היה שום דבר מעניין לצלם למרבה הצער, מלבד תמונות הווי של מנהגי הריקוד והשירה של חצרות האדמורים במאה שערים ובבני ברק רבתית. ולמי שלא בקי בנושא זה הולך כך: כל אברך מניח כף יד על כתפו של האברך שלפניו, וכולם צועדים בזה אחר זה בצעדים קטנים במעגל רחב. את שפת השירה לא הצלחתי לזהות אבל מדי פעם בפעם היא נקטעה בזעקות שבר "אויי, אויי".  במרכז המעגל העמידו החוגגים ארגז עם בקבוקי שתייה, כוסות פלסטיק וכעכים להחיות את נפשם הדואבת.
 

ילדים יפואיים בתלבושת אחידה נושאי תיקים כבדים, חלפו על פני החבורות במדים הכחולים, הירוקים והשחורים. דומה שכל המהומה הזו לא מעניינת אותם בכלל. עוד סיפור של יהודים. לעומתם דיירי מתחם אנדרומדה שנכנסו ויצאו דרך מחסום החניון המבוצר, נראו מוטרדים למדי. הם הרי רכשו את דירות הבוטיק שלהם במיטב כספם ועכשיו – בלגאן כזה על סף ביתם. לא להאמין. מילא שהמקומיים מקלקלים להם את הנוף, אבל חרדים, ארכיאולוגים, משטרות ? חוצפה כזאת.
הגעתי לדלת הכניסה הצדדית ואבו-יוסף השומר הגניב אותי פנימה למתחם החפירה. ראית איזה בלגאן בחוץ? שאלתי אותו והוא אמר: אם היה להם עבודה לאלה, הם לא היו באים. ליד השומר ישבו באותה שעה על הרצפה כל הארכיאולוגים והחופרים בפנים כבויות. מסתבר שהוציאו להם צו הפסקת עבודה. תראו מה זה עולם – אתם פה יושבים עם פרצוף תשעה באב ובחוץ כל החבר'ה חוגגים, רוקדים, שרים, אוכלים. נו טוב, כל אחד והמזל שלו.
 

אחר כך ירדתי לבטן האדמה כדי לתעד את שהיה עלי לתעד. תוך כדי כך, נזכרתי בסיפורים על האנשים ההם שנאלצו לרדת עד למעמקי השאול  כדי לבצע איזו שליחות, או להחיות אהוב שנלקח בשוגג או להעלות איזה ניצוץ גנוז שנשכח – אורפיאוס, איוב, דנטה, אתי הילסום, פרימו לוי ויש עוד רבים. כמה עמוק צריך לרדת וממה מוטב להישמר. הזולת הוא השאול, לפעמים הוא  גן העדן. אבל לרוב הוא הפורגטוריום, כור המצרף, מקום שהוא בין לבין.
 

כשסיימתי את עבודתי יצאתי בליווי שני שוטרי ימ"מ בחזרה לרחוב. אחד מהם אמר לי: מה דעתך על כוס קפה קטן? ואני אמרתי פעם אחרת, אני קצת ממהרת. את נשואה? הוא שאל ואני חייכתי במבוכה וחשבתי שנותרו לי עוד שבועיים  לענות לא לשאלה הזו.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On יוני 4, 2010 at 12:57 pm

    נטלי יקרה,
    איי קרמבה [זה כנראה נשאר לי מימיי כמהפכן רדיקלי (-: ], איזו רשימה יפה, במיוחד הירידה לבטן האדמה ומה שדן בבני האדם.
    הסיומת הזכירה לי סיפור. מי שהסיע אותי לחתונתי בשעתו, למרות שחיבב את הכלה, נישא לשכנע אותי כל הדרך שזה לא מאוחר (הוא כנראה חשב שזה המוצא האחרון לחלץ אותי מן העולם הדתי) וכך העברתי את כל הדרך לחתונה, בשמעי נאומים חוצבי-להבות בגנות הנישואין, ומה שזה יעולל לחיי. אותי אגב, זה הצחיק עד כאב בטן, אבל הנהג (אחי הביולוגי) היה דווקא רציני לגמריי.
    (-:

  • שוֹעִי  On יוני 4, 2010 at 12:58 pm

    צ"ל להיות ניסה לשכנע, כמובן.

  • nataliemessika  On יוני 6, 2010 at 1:55 pm

    תודה שועי יהקר,
    איזו דרך משונה להגיעע לחתונה… בכל מקרה, טוב שלא התחשבת בדעתו (אפילו שאתה מהפכן מקצועי)

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: